פרשת יתרו לקט וורטים

[מאן דהו]

וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה א-לוקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים.
רש"י: מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק.
מה השאלה ששואל רש"י מה שמועה שמע ובא? והרי הפסוק אומר במפורש ששמע "את כל אשר עשה א-לוקים למשה ולישראל עמו?
אלא אמר על כך הרה"ק רבי זושא מאניפולי זי"ע קשה היה לרש"י, שאם שמע יתרו כל זאת, לשם מה היה לו לבוא אל בני ישראל אל המדבר "מה שמועה שמע ובא? והרי היה בידו להתגייר ולהיות יהודי בביתו? ועל כך משיב רש"י: "שמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק". שמע על קריעת ים סוף, ראה שכל העולם כולו יודע על הנס הגדול הזה, ואף על פי כן לא הרתיע הדבר את עמלק מלצאת למלחמה. מכך הסיק, שלא די בישיבה מרחוק, אלא שצריך להיות עם בני ישראל ביחד, לחוש את זה מקרוב. ואת זה אי אפשר לחוש בבית... כהמליצה הידועה (באידיש): "והם לא ידעו דרכי" "והם" בבית, "לא ידעו דרכי" אי אפשר לחוש ולדעת את דרכי העבודת ה'!..
ואילו הרה"ק רבי בונים מפשיסחא זי"ע תירץ את השאלה לשם מה היה צריך לבוא, והלא יכול היה להישאר מאמין בביתו הוא? אלא, מששמע כי אחרי התגלות נבואה כזו שהייתה בקריעת ים סוף, עוד היה מקום להסתר כזה, שיבוא עמלק וילחם בישראל דהיינו, אם אחרי עלייה והתגלות כקריעת ים סוף אפשר שתבוא ירידה והסתר כמו מלחמת עמלק למד לקח מזה, כי מן ההכרח לקבל את התורה מפי רבי - מוכרחים לבוא אל הצדיק ולשקוד בלי הרף על עצמנו, כדי שנוכל להתגבר על כוחות הרע המסנוורים את העיניים...
ובספר שארית מנחם מובא הסבר נוסף על דברי רש"י "מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק". פירוש למה בא וכיתת רגליו המדברה, אם בקש להיות גר צדק, יכול היה להתגייר בביתו? מתרץ רש"י: שמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, משני אלה למד כי מה שבא לאדם בלא יגיעה אינו מתקיים! כי לאחר שראו כל כך הרבה ניסים על הים וגם הגיעו להשגות גדולות "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים", בכל זאת, "ויסע משה את ישראל מים סוף" הסיען בעל כורחם, בראשם ורובם היו שקועים בביזת הים. וגם מלחמת עמלק תוצאת נפילתם, שנפלו בספיקות "היש ה' בקרבנו אם אין". וגם בתוך המלחמה, בשעת הסכנה, ראו בעליל כי אם מתכוונים הם כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים הם מתגברים, ובכל זאת מיד נפילה "וכאשר יניח ידו וגבר עמלק". מכל זה נוכח יתרו שמדרגות והשגות הנרכשות בלא יגיעה אין להם קיום! לא יגעת ומצאת אל תאמין, על כן בא!...

 

[מאן דהו]

וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה א-לקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים.
וצריכים להבין הלשון, מה משמיענו הכתוב שהיה כהן מדין, הא אנו יודעים זאת מפסוק (שמות ב, טז) ולכהן מדין שבע בנות. ואם רצה הכתוב להודיע מי הוא יתרו, מספיק היה לכתוב חותן משה.
ובשם רבי מנחם מאמשינוב, שליתרו היו שני בחינות, שאם היה לו התנשאות הזכיר שהוא כהן מדין, ושעבד כל עבודה זרה שבעולם, ואם היה בא לידי עצבות היה מזכיר עצמו חותן משה.
ובשם הרבי ר' בונם מפשיסחא שכל יהודי צריך שיהיה לו שני כיסים, כיס אחד – בשבילי נברא העולם, ובכיס השני אנכי עפר ואפר, שאם בא לידי התנשאות יזכיר עצמו אנכי עפר ואפר, ואם בא לידי עצבות יזכיר עצמו בשבילי נברא העולם, וזהו כהן מדין חותן משה.

 

[מאן דהו]

ישנם ארבעה אנשים שהוסיפו להם אות בשמם: אברם – אברהם אות ה', שרי – שרה אות ה', הושע – יהושע אות י', יתר – יתרו אות ו'.
אומר האדמו"ר ה"אמרי אמת" מגור זצ"ל: ארבע אותיות אלו מצטרפות לשם הוי"ה. ומבאר: המיוחד בארבעת האנשים האלו הוא, שהם היו אנשים שלעגו להם, והם לא התייחסו למה שאומרים עליהם, והחליטו שהם עובדים את ה' בכל כוחם בכל מצב. אברהם העברי ושרה אשתו עמדו בעבר אחד של העולם, כשכל העולם עומד בעבר השני. על יהושע לעגו שהוא "מסדר ספסלים" ואינו תלמיד חכם, עד כדי כך שקראו לו כסיל. גם את יתרו נידו על שבחר לעזוב את מעמדו הרם ככהן מדין ולהתגייר. מי שמוכן לסבול למען כבוד שמים, ולהמשיך לעבוד את ה' גם כשלועגים לו – ה' נותן לו שם חדש והוא גורם ששם הוי"ה יתחזק בעולם. הוי"ה הוא שם של רחמים. כל הרחמים בעולם מתחזקים בזכות אנשים כאלו, והם המביאים את הברכה לעולם.

 

[מאן דהו]

אשר שם האחד גרשם, כי אמר גר הייתי בארץ נכריה. ושם השני אליעזר, כי א-לקי אבי בעזרי, ויצילני מחרב פרעה.
שמו של הבן הראשון נקרא על שם היות משה גר בארץ נכריה, ואלו שם בנו השני נקרא על כך שה' הצילו מחרב פרעה. ולכאורה הסדר צריך להיות הפוך – קודם משה נרדף על ידי פרעה, ואחר כך מצא מחסה בארץ מדין הנוכרייה, ומדוע, אפוא, הקדים משה את השם גרשום לשם אליעזר?
ומסביר המהרי"ל דיסקין, משה רבנו הגיע למדיין מפני שגורש ממצרים. וזו באמת הייתה הסיבה לקריאת שם בנו הראשון בשם גרשום, על שם שהיה מגורש מארצו. אלא שחשש להכריז על האמת ולאומרה בפני יתרו, שמא לא ירצה בו, כי למה יחזיק בביתו אדם הנחשב לבוגד ומבקש למות על ידי השלטונות. יתר על כן, אולי יתרו היה מסגיר את משה הישר לידיו של פרעה. לפיכך פרסם משה שהטעם לכך שבנו נקרא "גרשום", הוא: "כי אמר גר הייתי בארץ נכריה". אולם את הברית לבנו השני, אליעזר, עשה משה בדרך במלון, כשהיה כבר הרחק מבית חותנו, וללא כל מורא מפניו, לפיכך יכול היה לפרסם את דבר היותו נרדף ומבוקש על ידי השלטונות, ואכן קרא לבנו על שם: "כי א-לקי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה".

 

[מאן דהו]

"ואת שני בניה, אשר שם האחד גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה. ושם האחד אליעזר..." (מתורתו של ראב"ד לונדון, הגאון רבי יוסף צבי הלוי דינר)
לכאורה ייפלא, מדוע נאמר בפסוק פעמיים 'שם האחד'? מדוע לא נאמר כי שם האחד גרשום – ושם השני אליעזר ? ונראה לומר, שהתורה מבקשת ללמדנו שאסור לנו להתייחס אל אי-מי מילדינו כאל בן שני-בן משני... עלינו להתייחס אל כל אחד ואחד כאילו הוא הבן האחד! בן יחיד! 'לא עוד ילד', אלא ילד יחיד ומיוחד, בעל נתונים וכוחות המיוחדים לו, ותפקיד המיוחד רק לו !
זהו יסוד עיקרי בחינוך הבנים. אסור לנו לערוך השוואות בין אחד לרעהו, גם אם אחד כשרוני פחות או בולט פחות בכל מעלה אחרת - עלינו להחשיב את כל הבנים בשווה, כל אחד על פי הכוחות שקיבל משמים!

 

[מאן דהו]

אני חותנך יתרו בא אליך (בן איש חי)
יש להבין, מה חידש יתרו למשה שאמר לו: ''אני חותנך יתרו'', והרי משה רבנו מכיר אותו ויודע שהוא חותנו?
ויש לומר, על פי מה שכתוב בספר ''חובת הלבבות'', שחסיד אחד בא לחנות לקנות דבר מסוים, ואמר לו בעל החנות שהוא מוזיל לו את המקח מחמת חסידותו ויראת שמים שיש בו. אמר לו החסיד: אני באתי לקנות בדמים ולא באתי לקנות ביראת שמים.
וטעמו של אותו חסיד הוא פשוט, שלא רצה ליהנות מיראת שמים שלו בעולם הזה. והנה יתרו נתגייר והיה בו הרבה יראת שמים, ובוודאי שכל אחד מישראל היה מייקרו ומקבלו בביתו, וכל שכן משה רבינו שאוהב יראת שמים. אך אם היה מתאכסן אצל אחרים, בוודאי הם יכבדוהו ויקבלוהו בשביל יראת שמים שלו, כיון שאין לו קירבה עמהם, אבל משה רבינו שיש לו קירבה גדולה עמו שהוא חותנו, צריך לקבלו בכבוד בשביל הקרבה.
ולכן אמר לו יתרו בפירוש: ''אני חותנך יתרו בא אליך'', כלומר שרוצה לומר שאין אני מתאכסן אצלך בשביל יראת שמים שיש בי, אלא בשביל שאני חותנך יתרו, שאתה חייב לקבלני משורת דרך ארץ ונימוס העולם.

 

[מאן דהו]

" וישתחו וישק לו" (י"ח ז) - משה השתחווה ליתרו (רש"י). (רבי משה פיינשטיין זצ"ל - שיח הפרשה).
מדוע יתרו לא השתחווה למשה לכבדו? י"ל דאמרו לא הניח יתרו ע"ז שלא עבדה. ואם היה משתחווה למשה, היו חושדים שחושב משה לא-לוהות.

 

[מאן דהו]

ויספר משה לחותנו את כל התלאה מעשה באחד ששמע שחתנו הצליח מאוד בכמה עניינים הזדרז ה'שווער' ובא לבקרו ולקצור את הפירות, כמו שכתב דוד המלך בתהילים: 'וישגב אביון מעוני' (כאשר מאן דהו יוצא מעניותו ומצליח, אזי) 'וישם כצאן משפחות' (מיד מקבל הרבה קרובי משפחה שרוצים חלק מן העוגה), אבל אז יוצא החתן לקראתו ומכניסו הביתה, ומתחיל להסביר, זה לא כ"כ פשוט, יש הרבה תלאות וקשיים וכו', והשווער תמה ומתפלא: באתי להשתתף בשמחתך ולמה אתה מתלונן? וכי עיני צרה בך? לא, עונה ה'איידים', תודה שקפצת לבקר, רק רציתי לדעת היכן היית בימים הקשים שעברו עלי והיה קר וחשוך בלב?

 

[מאן דהו]

כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חוקי הא-לוקים
שואלים העולם: מתחיל ברבים "כי יהיה להם דבר", ומסיים ביחיד "בא אלי"?
אלא ההסבר הוא, שבפעם הראשונה באים להתדיין אל הרב שני יהודים, אבל בפעם השנייה לא בא אל הרב שפסק את הדין תורה רק בעל דין אחד, זה שיצא זכאי, כי הבעל דין השני שהפסיד כבר לא בא...
האמרי חיים מויז'ניץ זי"ע סיפר פעם, כי באחד הימים נכנס אליו יהודי והביא לו ספר במתנה. בהכירו את האיש שאין דרכו בכך, הבין כי ישנם דברים בגו לקח את הספר והניחו על הארון. כעבור מספר ימים שוב בא אליו אותו יהודי ואמר, כי רצונו להזמין לדין תורה את פלוני. הצביע הרבי לעבר הספר והפטיר: "תחילה הורד מהארון את הספר שהבאת לי, אחר כך נדבר אודות הדין תורה"...
ועל פי מעשה זה פירש הרבי בדרך צחות את הפסוק כאן "כי יהיה להם דבר בא אלי", דלכאורה היה צריך להיות כתוב בלשון רבים "יבואו אלי", כפי שכתוב מקודם "כי יהיה להם דבר"? אלא, שבתחילה בא רק אחד מהם לנסות ולהשפיע בדרך כלשהיא שאכריע לטובתו, או שבא אלי מקודם לשבת קודש ומהנה אותי, בצורה כזו מנסה לשחדני על זה אומר משה רבינו: עלי לדייק היטב במעשיהם, "ושפטתי בין איש ובין רעהו" שהמשפט יצא שווה בין שניהם על פי חוקי ה' ותורותיו...

 

[מאן דהו]

ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי א-לוקים אנשי אמת שנאי בצע
בעיר אחת פרצה מריבה גדולה בדבר מינוי דיינים לעיר. היו שצידדו בתלמיד חכם מופלג שאין ראוי ממנו להתמנות כדיין, ואילו אחרים צידדו באחר שלדעתם הוא זה אשר ראוי לשבת על כס הדיינות בעירם. לאחר שלא הצליחו להגיע אל עמק השווה, החליטו לבחור באדם מוסכם על שני הצדדים שישמע את טענותיהם ויפשר ביניהם. עד מהרה הסכימו לפנות אל רבי בנימין מלובלין והוא זה אשר יכריע.
נסעו באי כוחם של שני הצדדים ללובלין ושם מיהרו אל ביתו של רבי בנימין. כאשר שמע את מטרת בואם פתח הרב ואמר: מדוע בחרתם דווקא אותי והרי אינני רב ולא גאון כלל... כבוד הרב אמרו השליחים בחרנו במעלתו מכיוון שהוא איש אמת! כאשר שמע את הדברים פתח הרב ואמר: "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי א-לקים אנשי אמת שנאי בצע". ולכאורה יש להבין שאל רבי בנימין אם הם "אנשי אמת" על כורחך שהם גם "שנאי בצע", שהרי לא יתכן איש אמת שהוא אוהב בצע. אלא תירץ רבי בנימין משה רבינו חיפש אנשי אמת השונאים בצע של שמיעת דברי שבח עליהם!...

 

[מאן דהו]

ומשה עלה אל הא-לקים ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל.
רש"י: לבית יעקב - אלו הנשים
מדוע הקדים הקב"ה את הציווי לנשים לפני הגברים? התירוץ הפשוט הוא כיוון שבזכות נשים צדקניות יצאו אבותינו ממצרים, לכן חלק להן הקב"ה כבוד...
המהרש"א זיע"א מתרץ: כיוון שהנשים נמצאות בבית עם הילדים יותר מאשר הגברים, לכן הן יכולות להשפיע יותר על חינוך ילדיהן לתורה וליראת שמים, לכן נצטוו הנשים תחילה.
תירוץ נוסף ראיתי (פרפראות לפ"ש): כל אדם חכם נוהג להפיק לקחים במהלך חייו. ובכן, גם הקב"ה ערך מעין 'הפקת לקחים'. בבריאת העולם ציווה הקב"ה את האדם ולא את האישה "מעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו" ומה קרה? האישה התפתתה ע"י הנחש לאכול, האכילה את בעלה ובאה מיתה לעולם. אמר הקב"ה, כעת כשאני עומד לצוות את עם ישראל את חוקי התורה. אנהג בצורה שונה, אצווה את הנשים תחילה ואח"כ את הגברים... לכן "כה תאמר לבית יעקב" תחילה ואח"כ "ותגיד לבני ישראל..." וברוך ה' השינוי הוכיח את עצמו...

 

[מאן דהו]

"ואשא אתכם על כנפי נשרים"
כנשר הנושא את גוזליו על כנפיו (רש"י) בכמה מקומות נמשלו ישראל ליונה. וכאן בשעת קבלת התורה רמז הקב"ה לישראל למה שאמר ר' מאיר (קידושין לו) בין כך ובין כך אתם קרויים בנים, שנאמר "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי". והנה לנשר יש כל ארבעת סימני הטומאה של עופות טמאים, ומרמז כאן הכתוב שגם אם יהיו להם כל סימני טומאה כנשר, מכל מקום: "ואביא אתכם אלי". כי בכל זאת חביבים עלי שנקראו בנים למקום. חתם סופר.

 

[מאן דהו]

"ויענו כל העם יחדיו".
"אינני מאמין שחובה לשמור את מצוות התורה, לדעתי ניתן להיות יהודי טוב גם באמונה גרידא", השיב הבנקאי היהודי במענה לבקשתו של הגה"ק רבי שמעון סופר מקראקא. "אינני מוכן לסגור את הבנק ביום השבת".
רבי שמעון סופר ממש התחנן לפניו שלא יחלל את יום השבת בפרהסיה. "אם לא תסכים להשבית את הבנק בשל יראת שמים", ביקש, "לפחות עשה זאת בשל הבושה".
"בושה?!" תמה הבנקאי, "ממי אתבייש ומדוע?"
השיב רבי שמעון: "חז"ל אומרים (נדרים כ.('מי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני'. וצריך ביאור: מהיכן בדיוק 'ידוע' לחז"ל דבר זה?
"אלא ההסבר הוא, שבין כל עם ישראל הכשרים עמדו גם ערב-רב וכאלה שלא רצו לקבל את התורה, ורק מחמת הבושה הצטרפו לכולם ואמרו "כל אשר דיבר ה' נעשה". מכאן למדו חז"ל 'מי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני'"...

 

[מאן דהו]

משה ידבר והא-לוקים יעננו בקול.
נפסק להלכה (שו"ע או"ח רפז', א'): 'המבקר את החולה בשבת יאמר לו שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא' רמז נפלא הובא בשו"ת 'ערוגות הבושם' בשם החוזה מלובלין זיע"א (וכל מאמינים): 'משה' ראשי תיבות שבת היא מלזעוק. וכאשר משה ידבר ויאמר זאת לחולה אז 'הא-לוקים יעננו בקול' 'קול' ראשי תיבות ורפואה קרובה לבוא.

 

[מאן דהו]

" וידבר א-לוקים את כל הדברים האלה לאמר"
הרא"ש, בפירושו על התורה, אומר דבר נפלא, שני פסוקים בתורה יש בהם שבע תיבות (מילים) ועשרים ושמונה אותיות:
א. הפסוק הראשון בתורה: "בראשית ברא א-לוקים את השמים ואת הארץ" – מעשה בראשית.
ב. הפסוק שלפנינו: "וידבר א-לוקים את כל הדברים האלה לאמר" – מתן תורה.
יש גם דבר שלישי, שאף בו יש שבע תיבות ועשרים ושמונה אותיות, והוא "יהא שמיה רבא מברך לעלם (ו) לעלמי עלמיא". מה בא דבר זה ללמדנו? אומר הרא"ש, שיש מכאן אסמכתא למה שאמרו חז"ל: "כל העונה אמן בכל כוחו (רש"י מפרש ש"בכל כוחו" היינו בכל כוונתו, שיתרבה כבוד שמים בעולם, ותוספות מפרשים "בכל כוחו" – בקול רם) , כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית ובמתן תורה".