פרשת משפטים לקט וורטים

[מאן דהו]

"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם"
לאחר מתן תורה פותחת התורה את משפטי ה' דווקא בדיני עבד עברי, מדוע! ? והרי כל אחד מבני ישראל יצא עם מינימום עשרות חמורים טעונים בכסף וזהב מה להם ולדיני עבד כעת בשיא עשירות! ?
התשובה היא: כי רק בני ישראל שכעת חשו מהי עבדות יוכלו להבין מה מרגיש העבד ולהזדהות עמו ואף לנהוג בו דרך כבוד.
שואלים המפרשים מה באה המילה "לפניהם" בפסוק ללמד אותנו?
רבי חיים בן עטר זצ"ל בספרו אור החיים הקדוש, נתן הסבר ייחודי למילה הזו, וזו לשונו: ולזה אמר "אשר תשים לפניהם", פירושה גם כי דבר זה יש בו חסרון הרצון שהקונה עבדו ימהר לשלחו אחר שש שנים, תשים הדברים לפניהם כי מצווה זו לזכות כל אחד מהם היא, כשיהיה עבד לא יעבוד בו לעולם, ובזה יתרצה בדבר ..."
המעשה הבא יסביר את דבריו של האור החיים הקדוש בצור הטובה: מסופר, ששר החינוך נאנק תחת קיצוצי האוצר בתקציב משרדו. בלית בררה הוא הזמין את שר האוצר לסיור במוסדות החינוך וזה נענה להזמנה ובא בלוויות עוזרו האישי. שר החינוך הראה לעמיתו את המבנים המוזנחים, הציוד המיושן והסביר את הצורך המיידי בשיפוץ. השר ראה ושמע וכך אמר: "רוצה הייתי לעזור, אבל אין אפשרות – השמיכה קצרה לא ניתן לפרוץ את מסגרת התקציב".
למחרת הזמין שר הבריאות את שר האוצר לסיור, והתמונה חזרה על עצמה: מנהל הבית חולים התאונן על מחסור בכוח אדם, על ההזנחה במחלקת גריאטריה כמוכן העלה בפני השר את צורך במכשור חדיש ובתרופות נחוצות ותוספת תקציב משמעותית. שר האוצר שומע, ומורה לעוזרו הנאמן: "רשום! לאשר את התקנים הדרושים!, לרכוש את התרופות, לקנות את הציוד ולבנות אגפים נוספים בדחיפות !!!. הסיור אכן הניב פירות.
בדרכם חזרה, העז העוזר לשאול: "מה קרה אדוני השר! ? אמש הקשחת עמדות. אמרת שהשמיכה קצרה, שאסור לפרוץ את המסגרת. ואיך, לפתע פתאום, יש את כל הכסף הדרוש?! "אינך מבין" ? השיב השר. "אני, בבית הספר כבר לא אלמד"... לבית חולים יש סבירות גבוהה שאגיע"... למעשה השר דאג לעצמו ...
כך הוא העניין אצלנו. האור החיים מבאר שהתורה רומזת לנו שכדאי לנו לקיים את כל המשפטים והחוקים הכתובים בתורה, כגון דיני עבד עברי וכד', ואף אם איננו נכללים כרגע בקטגורית העבדים ואין לנו שום הנאה מזכויות העבדים, אל לנו לשכוח שגלגל הוא שחוזר בעולם וה' זה משפיל וזה ירים, והיום אתה אולי אדון ויתכן שמחר תהיה עבדו, הסבירות שמימוש חוקי העבדים יועיל גם לך בבוא היום שתצטרך ח''ו.
הבה נדאג גם אנו לעצמינו נקיים תורה ומצוות באופן כזה שהבניין הנצחי בעולם הבא שנבנה אך ורק ממעשינו הטובים יעמוד על תילו בגאווה ...
שבת שלום ומבורך

 

[מאן דהו]

"ואלה המשפטים" (חתם סופר)
פירש"י ' ואלה ' וי"ו מוסיף על הראשונים לומר מה אלו מסיני אף אלו המשפטים מסיני , לכאורה מה זה משנה אם זה מסיני או מאהל מועד, היה צריך להיות כתוב " מה אלו מהקב"ה אף אלו המשפטים מהקב"ה ", אלא מתרץ החתם סופר שהתורה מדברת פה אל השופטים - שלא ירגישו את עצמם מורמים מהעם, אלא יזכרו תמיד שהתורה ניתנה על הר סיני דווקא בגלל שהיה נמוך ועניו וכך גם הם צריכים להוג.

 

[מאן דהו]

ואֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם
פעם ציווה הרבי ישראל בעל שם טוב הקדוש את תלמידו המגיד הקדוש ר' דוב בער זי"ע, לנסוע ליער אחד ולהתעכב שם סמוך לאילן מסוים שפלג מים זורם תחתיו. לא שאל ר' דוב בער למה ולשם מה עליו לנסוע, אלא מיהר וקיים את מצוות רבו הקדוש.
בהגיעו אל היער, מצא את העץ שאליו התכוון הבעל שם טוב, הסתתר מאחוריו והמתין לבאות. כעבור שעה קלה הגיע לשם איש הדור בלבושו. האיש, עשיר לפי מראהו, התיישב למרגלות העץ, ולאחר שנח זמן מה בצל האילן ושתה ממימי הפלג הזורמים לידו, קם והמשיך בדרכו. הסתכל ר' דוב בער על המקום שישב בו האיש וראה כי השאיר שם את ארנקו. מסתבר שנפל מכיסו בלי שירגיש, חשב, ושוב הסתתר וחיכה. והנה הגיע אל היער עובר אורח נוסף, ראה את הארנק, הכניסו לכיסו והלך. מיד לאחר מכן הופיע אדם שלישי, שלפי מראהו ולפי לבושו נראה עני חסר כל, התיישב ליד העץ ולאחר שעה קלה נרדם בצלו.
ר' דוב בער עדיין עמד והמתין, והנה הגיע האיש הראשון. אין זאת אלא שהבחין באבדתו וחזר לחפשה במקום שבו נח. כשראה את העני שוכב למרגלות העץ, חשד בו כי גנב את ארנקו, העירו ודרש ממנו להחזירו לו. טענותיו של העני, כי לא מצא ארנק וכי אינו יודע כלל מה נדרש ממנו, לא הועילו לו. בעל הארנק התקצף והכהו מכות נמרצות. כשראה, כי הנה עוד מעט תפרח נשמתו של המוכה, הניחו והסתלק לדרכו. ר' דוב בער לא הבין דבר ממה שראה ושמע. כשחזר אל רבו, הסביר לו הבעל שם טוב את פשר הדברים.
"ללמדך שלחתיך", אמר הבעל שם טוב, "דע כי האנשים אשר ראית ביער, נמצאים בעולם בגלגול שני. בגלגול הראשון היה בעל הארנק נתבע בדין מסוים ומוצא הארנק היה התובע אותו. העני שקבל מכות נמרצות היה הדיין של השנים. לפי הדין היה הנתבע חייב לשלם, אלא שאותו דיין עיוות את הדין ופסק לזכותו. בהגיעם שלשתם לבית דין של מעלה, נגזר עליהם לרדת פעם נוספת לזה העולם כדי לתקן את אשר עיוות, וכך נשתלשל והדברים: התובע קיבל את כספו, הנתבע שילם והדיין ספג ממנו מכות על שגרם לו לחטא ולעכב בידו ממון זרים.
וזהו שאמרו בזוהר הקדוש – הוסיף הבעל שם טוב ואמר למגיד - "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" הא רזא דגלגוליא (פירוש: זהו סוד הגלגולים). לכן יש ולעיתים מתחייב אדם בדין תורה לשלם, בעוד שלמעשה אין הוא חייב. או יתכן שהתובע הביא עדי שקר שלא הוכחשו או שהדיין עיוות את הדין ופסק שלא כהלכה, ואז עומד האדם ולבו עליו מר וכואב: הייתכן?! זועק הוא האין דין ואין דיין?! אלא שאין הוא יודע כי יתכן והפעם הוא אמנם זכאי, אולם בגלגולו הקודם יתכן שנתחייב ממון לפלוני, ממון שלא שילם, ועתה נתבע הוא לשלמו, כי אכן יש דין ויש דיין"!!! זיע"א

 

[מאן דהו]

ואֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם (מובא בבית יצחק)
אשר תלמדם לא נאמר, אלא תשים ופירש רש"י כשולחן ערוך ומוכן לפני האדם.
אחד מחסידי הרי"ם הקדוש זי"ע התנצל לפניו, אודות שכחה שיש לו והוא שוכח מה שלומד, ואמר לו הרי"ם, האם הזדמן לך פעם שלקחת כף לאכול ושכחת לשים הכף לפה רק נתת את הכף תחת האוזן. וענה החסיד הנ"ל איך יתכן לשכוח האיך לאכול ושלא לתן האוכל להפה, אשר בזה כל החיות של האדם, וענה לו הרי"ם, אם כן איך יתכן שאתה שוכח התורה אשר בזה תלוי כל חיות האדם, כי מזון הנשמה כמו האוכל מזון לגוף, וזה שאמר דוד המלך ע"ה (תהילים קיט,צג) לעולם לא אשכח פיקודיך כי בם חייתני.

 

[מאן דהו]

ואֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם (אמרות חכמה)
שאל שר אחד, את הצדיק מאפטא ר' אברהם יהושע העשיל זיע"א, אצלנו מי שיש לו תביעה על חברו מגיש כתב תביעה לבית המשפט והשופט קובע תאריך המשפט, בינתיים יש לו לשופט שהות לעיין בדבר, וכשמגיע זמן המשפט מעמידים שני הצדדים עורכי דין, דנים ומתווכחים, ואחר כך מוציא השופט פסק דינו, ויש גם אפשרות לערער וכו', ואילו אצלכם היהודים באים פתאום לרב מציעים את הטענות, והרב כמעט תמיד פוסק מיד. הייתכן שיש בנוהל כזה משפט צדק. ענה לו הרה"ק מאפטא, אמשול לך משל, פעם רדף זאב אחרי שה והשיגו, כשעמד לטורפו הגיע פתאום הארי והוציא את השה מידו של הזאב, טען הזאב, הרי זו גזלה ממש, הלכו שניהם להתדיין לפני השועל, פסק השועל, יחלוקו, חצי לארי וחצי לזאב, ומי יחלק את השה כדין, נמנו וגמרו שהשועל יחלק,
מחלק השועל את השה לשנים וקובע שאין החלקים שווים, נשך קצת מאותו החלק שנראה לו יותר גדול, כדי להשוות לשני, אלא ששוב נראה לו שעכשיו זה קטן יותר מדי ונשך מהשני, וכך נשך פעם מחלק זה ופעם מחלק זה, עד שלא נשאר כלום בשביל בעלי הדין. אמר לו הרה"ק מאפטא, כך הוא אצלכם, אתם מתדיינים ומתדיינים, מעמידים עורכי דין ומערערים, ובסופו של דבר ההוצאות ושכר הטרחה ה"שושבינים" אוכלים את הכל ולא נשאר כלום בשביל בעלי הדין. אבל אצלנו משתדל הרב לפסוק מיד, או לעשות פשרה וכך נאה ויאה לו, לקפח את שני הצדדים גם יחד.

 

[מאן דהו]

ואֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם [ה'אמרי חיים' מויז'ניץ]
לכבוד שבת מברכין דאדר : כתב רש''י" כל מקום שנאמר 'אלה' פסל את הראשונים, 'ואלה - ' מוסיף על הראשונים, מה הראשונים [ 10 הדברות] מסיני אף אלו מסיני" . נראה לבאר את דברי רש"י בדרך רמז נפלאה ע"פ מאמר חכמינו יומא פו: שתשובה מאהבה מהפכת זדונות לזכויות, ותשובה מיראה מהפכת זדונות לשגגות. והנה 'אלה' ראשי תיבות "ליהודים היתה אורה , " 'ואלה' ראשי תיבות "ליהודים היתה אורה ושמחה". ועוד דרשו חז"ל (מגילה טז:) " אורה - זו תורה" . מעתה יש להמליץ: "כל מקום שנאמר 'אלה "' - ליהודים הייתה אורה, בלא שמחה, כלומר שלימוד התורה נעשה מיראה ולא מאהבה - "פסל את הראשונים", לימוד התורה רק פסל את הזדונות והפכן לשגגות. אך כאשר נאמר "ואלה" - ליהודים הייתה אורה ושמחה, שהתורה נלמדת בשמחה ובאהבה - "מוסיף על הראשונים", הרי הזדונות נוספות על המעשים הטובים הראשונים ונעשות כזכויות!...

הרבי והנהר
מסופר על החסידים בבעלז שהתפרנסו מכריתת עצים. בכל שנה המתינו לחורף הקר שאז האגם קופא ובאמצעות משטח הקרח החלק יכלו החסידים להוריד את בולי העץ במורד הנהר הקפוא ולסחור בהם.
חורף אחד הנהר לא קפא, והדבר היה מצער מאוד שהרי כל פרנסתם לכל השנה הייתה תלויה בכך. החסידים המיואשים פנו לאדמו"ר מבעלז בטענה שהנהר לא קפא כבכל שנה. הרבי שאל את חסידיו את אלו מן פרשיות התורה מלמדים לתשב"ר שבעיירה. ענו לו החסידים שהחליטו השנה בחדרים להתחיל דווקא מפרשיות דברים, שהרי מדובר בפרשות קלות יותר שיותר נוח להסביר לילדים הרכים. ענה להם הרבי מבעלז שבוודאי זאת הבעיה, פרשיות דברים רגילים ללמד בקיץ, כעת בחורף התינוקות של בית רבן לומדים פרשיות שזמנם בחודשי השנה החמים. מיד פקד על החסידים להחזיר את מערכת הלימודים כפי שהייתה על מנת "להחזיר" את החורף למקומו הראוי במעגל השנה. התורה משפיעה על המציאות בעולם!

 

[מאן דהו]

כי תקנה עבד עברי... (אלשיך)
צריכים להבין: הרי הוא נעשה עבד רק אחרי הקנייה, ומדוע כבר קוראו הכתוב עבד? אלא שרמזה כאן התורה לקונה, שידע שהוא קונה עבד ששייך כבר לאדון אחר, לאדון העולם.

 

[מאן דהו]

כי תקנה עבד עברי"
התורה הקפידה מאד על כבודו של עבד עברי.
וכך כותב הרמב"ם להלכה (משנה תורה, ספר קניין, הלכות עבדים, פרקא, הלכה ז'): "כל עבד עברי – אסור לישראל שקנהו להעבידו בדברים בזויים שהם מיוחדים לעשיית העבדים, כגון שיוליך אחריו כליו לבית המרחץ, או יחלוץ לו מנעליו: שנאמר "לא תעבוד בו, עבודת עבד" (ויקרא כה,לט). אינו נוהג בו אלא כשכיר, שנאמר "כשכיר כתושב, יהיה עימך" (ויקרא כה,מ).
ונשאלת השאלה: הרי אחרי הכול מדובר כאן בגנב על מה ולמה כל הכבוד הזה והרחמים הללו מגיעים לו?! והתשובה לכך פשוטה: שהשופט הוא האבא של הגנב – הוא מרחם עליו ומבקש שיחזור למוטב... הקב"ה חס על אותו מסכן שנאלץ לגנוב ולא מאפשר לבזות את הבן שלו בשביל מעידה שמעד...
כדי להבין מהי הדרישה בכבוד הזולת ועד היכן היא מגיעה נביא מעשה שהגיע אל הרב משה פיינשטיין זצ"ל: מסופר על מורה מתלמוד תורה בארצות הברית, שפגע בתלמידו ובעקבות כך עזב הילד את כותלי המוסד. ההורים דיווחו כי הילד עלה לישראל והוא לומד שם בישיבה. לאחר 20 שנה אחד מתלמידי אות הכיתה, הגיע למוסד לחולי נפש וזיהה שם את אותו התלמיד הפגוע. לשאלתו מה הוא עושה שם? השיב כי הוא מאושפז כאן כבר 20 שנה – מפני שלא יכול לשאת את הבושה והפגיעה שפגע בו המורה. התברר בין היתר שהוריו שיקרו והחביאו את עובדת הילד החולה באמתלה שהוא עלה לישראל. התלמיד הזדעזע ורץ לספר לרבו, זה מיד עזב הכול ונסע לבקש מחילה מהחולה.
כשהגיע לבית הרפואה הזדעזע עד כמה כעס אצור באותו תלמיד וכל תחנוניו למחילה לא הועילו. עד שמצא לו אותו בחור פתח לקבל את סליחתו כשבפיו הדרישה הבאה: "כשם שפגעתי בי בנוכחות כולם – אמחל לך בנוכחות כולם. זה המעט שתוכל לעשות על הרס חיי במשך 20 שנה... יכול היה לי להיות לי כבר ילד בגיל בר מצווה..."
המלמד לא אחר לעשות את אשר ביקש הלה. משם נסע אל בית הספר לבדוק את רשימת התלמידים שהיו באותה כיתה ולהזמינם. לאחר טלפונים התברר לו ששניים אינם בין החיים, 4 נמצאים בישראל ושניים שליחי חב"ד, אחד באוסטרליה והשני בבומבי. הוא לא חשב פעמיים, ניגש לסוכנות נסיעות וביקש להזמין כרטיסים ל- 4 ימים לכל השש התלמידים. עד מהרה התברר לו כי ה"סליחה" מאד יקרה ועלותה כ-17 משכורות (שנתיים עבודה ללא תענוגות).
בצר לו פנה אל רבי משה פיינשטיין זצ"ל ולאחר שסיפר את הסיפור, שאל האם נדרש הוא לשלם סכום גדול שכזה עבור מחילה?! רבי משה קם והטיח כלפיו: "תתבייש לך! אתה שואל אותי האם להוציא סכום כזה?! אילו היית דורס כושי במנהטן ונמצאת אשם, והיו גוזרים עליך שנתיים בכלא, והיית נדרש לקחת עורך-דין בסכום כפול האם היית בא לשאול אותי?! היית רץ ומשלם, רק לא לשבת בבית סוהר... אתה לקחת ילד וכלאת אותו 20 שנה בבית חולים לחולי נפש. אין לך על זה מחילה!!! לאן התדרדרנו, ואתה מחנך בישראל?!...
כמה התורה הקפידה על בזיונם של אנשים. ואפילו על גנב קל וחומר על אחרים שלא עשו מאומה...

 

[מאן דהו]

כי תקנה עבד עברי
מדוע פתחה התורה והקדימה לכל משפטיה דווקא את עניין העבד? מתרץ רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, שהואיל ורק עתה יצאו ישראל ממצרים, ועדין חשים הם את עצמת המכות שבהן נחבט גופם, זה הזמן המתאים ביותר לבאר את כל עניין העבדות ולהורות להם כיצד נראה עבד על פי התורה הקדושה.
משל למלך שמרדו בו והוא נאלץ להימלט מארמונו, כשרק בגדיו לעורו. המורדים הדקו את טבעת החנק סביבו, ובלית ברירה, כשהבחין שהוא כמעט נתפס, הוא מהר לנקוש על דלתו של בית שהזדמן לפניו וקרא לבעל הבית: "אנא, הצל אותי!". בעל הבית, שהבין את המצוקה הנוראה, בה הוא נתון, הורה לו לשכב במהירות ופרש מעליו ערמת שקים ובלויי סחבות שהייתה לו בביתו. לא חלפו חמש דקות, וכבר נשמעו נקישות עזות על דלת הבית: "איפה הוא?" בעל הבית נגש לפתח: "את מי אתם רוצים? במה אוכל לעזור?" "זוז" – שאגו הפורעים, וכבר נכנסו פנימה והחלו לנקוש על הקירות ועל הארונות בקתות הרובים שלהם, כדי להבחין היכן יש דלת כפולה. אחד מהם הבחין בערמת הסחבות שהייתה מנחת בפנת החדר, והכה עליה נמרצות, אך בנס לא העלה על דעתו לחפור בה ולגלות את מי שמסתתר בתוכה. לבסוף התייאשו המורדים ופנו ללכת, וכשהשתרר במקום שקט, העז המלך לצאת, עדין רועד וחוור כסיד. "הצלת את חיי", לחש למצילו, נותר בבית עוד יומיים, וכשהתרחקו עוד הפורעים, יצא למקום אחר.
חלפו חודשים ספורים, המרד דוכא – והמלך שוב ישב בהדר על כסאו. אחת מן הפעולות הראשונות שעשה, הייתה, כמובן, לקרוא למצילו, על מנת לגמול לו על מה שעשה עבורו. "הצלת את חיי", אמר לאיש כאשר עמד לפניו, "מה ביכולתי לעשות עבורך?". "תודה לך אדוני המלך, אך איני חסר דבר... מכל מקום, אם זוכה אני לדבר אתך, מסקרן אותי לדעת כיצד הרגשת תחת ערמת הסחבות שהנחתי עליך, כשהחרבות הכו מעליך?". למשמעה בקשה האדים המלך כולו: "איך אתה מדבר? הלא תבוש!", ומיד פקד על העבדים שלפניו: "הוציאוהו למוות בתלייה!". "אדוני המלך", פער האיש את פיו בתדהמה, "אני חוזר בי מהשאלה... אין המלך צריך לענות לי... רחם עלי, נהג בי כאלו לא שאלתי מאומה...". אך המלך לא נרגע: "אי אפשר למחק את מה שדברת! זוהי חוצפה איומה שאתה עתיד לתת עליה את הדין!".
לא הועילו כל בקשות הרחמים, והאומלל הובהל לכיכר העיר בטקס מרשים, על צווארו הונח חבל התליה, והספירה לאחור החלה, כשהמלך עצמו מופקד על האירוע כולו מקרוב. כשאמר התליין את הספרה "שתים" וכפסע היה בינו לבין המוות, נגש אליו המלך, הסיר את החבל מעל צווארו ואמר לו כשחיוך על פניו: "כעת יודע אתה כיצד הרגשתי?!... לעולם לא היית מבין זאת, אלמלא היית חווה זאת על בשרך...".
מלים רבות אינן יכולות להסביר מה פשר המושג "עבדות", אך עם ישראל, אשר זה עתה יצא ומעבדות לחרות מבינים זאת היטב על בשרם, לפיכך בחרה התורה לפתוח בצווי זה, בטרם ילכו המאורעות שאירעו להם וישקעו בנבכי ההיסטוריה ובתהומות השכחה.

 

[מאן דהו]

כי תקנה עבד עברי (רבי דב בער ממזריטש זצק"ל)
מה מצאה התורה להביא את דיני עבד, כבר בפתיחת מערכת המשפטים מיד לאחר עשרת הדיברות, וכי לאחר שיצאו, סוף סוף, מעבדות קשה לחירות, לא ניתן היה לצפות שבני ישראל לא ימהרו לקחת לעצמם עבדים, לא זרים ובוודאי לא מאחיהם?. אלא, כי ירדה תורה לסוף דעתו של האדם, כי דווקא מי שסבל קשות והתענה תחת יד עריץ נוקשה, עלול, מיד לאחר שחרור, להפך לעריץ ומדכא. לכן קבעה התורה את דיני העבדים כראשונה לאחר עשרת הדיברות

 

[מאן דהו]

תורתנו הקדושה, יקרה מפנינים!
כי תקנה עבד עברי... ''אִם בְּגַפּו יָבֹא בְּגַפּו יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּו עִמּוֹ: אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לו בָנִים או בָנוֹת, הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ: וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי... וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנו בַּמַּרְצֵע וַעֲבָדו לְעֹלָם'': (שמות כ"א ב' - ו').
ידוע הדבר ומפורסם העניין שתורתנו הקדושה מכוּנה "מים שאין להם סוף" והיא נדרשת בפרד"ס ביאורים ופרד"ס דפרד"ס ומכל מילה ואות ותג שבה ניתן ללמוד הלכות וחידושים רבים כפי שדרש רב חסדא בגמרא על המילים "קווצותיו תלתלים" – שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ שבאותיות התורה תילי תילים של הלכות (עירובין כ"א ע"ב), וכן מצאנו בגמרא שרבי עקיבא היה דורש "כתרי אותיות" (מנחות כ"ט ע"ב).
בפרשת השבוע אנו רואים דוגמה נפלאה לכך, כאשר בין שורותיה של פרשייה העוסקת בנושא תמים ולא נעים [מכירת עבד עברי] זרועים חמישה פנינים יקרים וקדושים – הגדושים ביראת א-לוקים ומוסר השכל רם ונישא, ושווים יותר מכל הון וממון ודמיון שבעולם – ואלו הם:
= פנינה ראשונה =
אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לו בָנִים או בָנוֹת, הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ , (כ"א ד').
* אִם אֲדֹנָיו - ה'.
* יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה – משפיע על האדם שפע.
* וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת – נהיה לאדם הצלחות והישגים.
* הָאִשָּׁה וִילָדֶיה תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ – צריך האדם להפוך את כל השפע וההצלחות, לכלי עזר בעבודת ה'.
פירוש: כל אדם באשר הוא, יש לו מתנות רבות שקיבל מהבורא. בריאות, אישה, ילדים, בית, מעמד חברתי וכו'... כמובן שבהתחלה האדם אומר לה' תודה על כל מתנה ומתנה שהבורא נותן לו. על האישה המעולה, הדירה הנפלאה, הילדים המתוקים... אלא שאט אט האדם מתרגל לכל הטובה מקיף אותו ומסתכל עליו כמובן מאליו, והוא שוכח מעט את נותן המתנה – את הבורא.
התופעה מצויה יותר "בשעת צרה" כאשר האדם נקלע למשבר ורואה שסיכויי הצלחתו קלושים ותלושים, והוא מבקש את עזרת הבורא. באותו רגע רעועה ומרגיש את אפסיותו וקטנותו מול הבורא הגדול – והוא מנסה לשכנע את הבורא הכול יכול שיושיעו מצרתו, והוא מבטיח לה' שמהיום הוא יהיה יותר בסדר. אך לאחר שהישועה באה והצרה עברה והסכנה חלפה – ההתלהבות הרוחנית שלו נעלמת ונמוגה, והקשר הטרי שלו עם הבורא מתקרר ומתדרדר מתערער ומתפורר.
מספר תלמיד חכם אחד שיום אחד הגיע לפתח ביתו יהודי וביקש ממנו שיעשה לו "התרת נדרים". שאל הרב את היהודי במה בדיוק מדובר? והיהודי השיב: בזמן מלחמת המפרץ גרתי ברמת גן באזור שבו ראיתי היטב את הטילים ואף שמעתי את פיצוצי הסקאדים, והיו פעמים שבאמצע הלילה הייתה אזעקה – ועד שקמתי והתמקמתי בתוך החדר האטום הטיל כבר הספיק לנחות ולהתפוצץ, והייתי עד לפטריית האש ולרעש וההדף הגדול. כבוד הרב, באותה תקופה הפחד שלי היה נורא! העתיד היה מעורפל ולא ידעתי מה יהיו תוצאות ההפגזה הבאה של הרודן והצורר סדאם חוסן ימ"ש וכל שכמותו, וביקשתי מה' שיושיע אותי מהפחדים וייתן לי רוגע נפשי, וכדי לרצות את ה' לקבל את בקשתי – נדרתי נדר להתחיל לשמור את השבת. אך כעת המלחמה נגמרה והבעיה נפתרה, ואני מבקש מהרב שיעשה לי "התרת נדרים" על זה שנדרתי לשמור שבת.
הנה לנו סיפור חמוד המשקף הרבה בני אדם, שבשעת צרה הם מתקרבים לה' ומבקשים ממנו ישועה ועזרה – ולאחר שהצרה חלפה הם מתרגלים לישועה ושוכחים את המושיע, את הבורא. באה פרשתנו ומזכירה לנו:
אִם אֲדֹנָיו יתֶּן לו אִשָּׁה – אם הבורא משפיע על האדם שפע...
וְיָלְדָה לו בָנִים או בָנוֹת – האדם מקבל ישועות והצלחות והישגים...
הָאִשָּׁה וִילָדֶיה תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ – גם לאחר שקיבל האדם את הישועה – עליו לזכור תמיד את "האדון המשפיע" ולהפוך את כל השפע וההצלחות לכלי עזר בעבודת ה', ולא לעשות מהשפע עיקר – ומהבורא טפל חלילה.
ואיך באמת הופכים את השפע לכלי עזר בעבודת ה'? זכית למתנה הנפלאה שנקראת ילדים? תעניק להם חינוך יהודי "מושלם", ותשמח את הבורא בפירותיך המתוקים... זיכה אותך ה' לקנות בית? תפאר אותו במזוזות מהודרות, תקדש אותו ותלמד בו תורה, תכניס אורחים "עם לב שמח"... זכית לראייה טובה? תקדש את העיניים ותשמור אותן ממראות שאינן טהורות, תביט על ספר תורה, תברך ברכת הלבנה על ראיית הירח פעם בחודש... תהפוך את כל המתנות הנפלאות לכלי עזר בעבודת ה', וכפי שאנו אומרים בכל יום "ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו". ואין ספק שאם אנו נבראנו אך ורק לכבוד ה' ולעשות רצונו, על אחת כמה וכמה שחובתנו להשתמש באביזרים וכלי העזר שקיבלנו מה' – למטרה רוחנית ועבודת ה'.
נ.ב. אין זה סותר שמותר ליהנות מהעולם ותענוגותיו. אלא שחובה על האדם היהודי להבין שגשמיות זה דבר טפל "שקיבלנו מהבורא" כדי לסייע לנו לשמור על תקינות בריאות הנפש – וזה מאפשר לנו הרחבת הדעת ומילוי כוחות, "לצורך קיום המצוות ועבודת הבורא".
= פנינה שניה =
אִם בְּגַפּו יָבֹא בְּגַפּו יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּו עִמּוֹ: (כ"א ג').
ויצאה אשתו עמו – וכי מי הכניסה שתצא? אלא... שהקונה עבד עברי חייב במזונות אשתו ובניו (רש"י שם).
סוד ויסוד אדיר וכביר גנוז כאן, אשר הוא בעצם "מפתח הישועות" לכל יהודי. מה כוונת החזן הפייטן והפטפטן? התורה הקדושה מגלה לנו שמי שהוא "עבד עברי", הבוס שלו צריך לדאוג למזונות כל בני ביתו. ואין ספק שזה גם בעבדות לה' יתברך. אדם שמכניע את עצמו לה' והופך להיות עבד נאמן לבורא, הרי שהאדון שלו "בורא עולם" דואג לו ולבני ביתו למזונותיו והוצאותיו, וממלא את צרכיו ומשאלותיו. וככל שהאדם מגביר את ההתבטלות שלו אל הבורא ומעמיק את החיבור עם התורה ומצוותיה, כך גם צינור השפע שלו מתרחב ומתעצם, עד כדי כך שהוא אפילו יכול לדרוש מה' לשנות את נתוני העולם, וזהו הסוד של "צדיק גוזר וה' מקיים".
רוצים קצת מסמכים כדי לחדד את הראייה ולהבין לאיזו עוצמה יכול להגיע אדם יהודי שפיתח קשר מושלם עם הבורא?
מבואר במדרש שבתקופתו של רבי שמעון בן שטח היה לאנשים יראת שמים, והם זכו לברכה גדולה. גרעיני החיטים היו בגודל של אגוזים, גרעיני השעורים בגודל של גרעיני הזיתים, והעדשים בגודל של דינרי זהב (ויקרא רבה בחקותי, לה). אך למרות הברכה הגדולה, פעם אחת הייתה גזירה והגשמים לא ירדו. ראו אנשי הדור שהמצב קשה, ובקשו מהצדיק חוני המעגל שיתפלל עבורם על הגשם. התפלל חוני (תפילה רגילה), ועדיין לא ירדו גשמים. הבין חוני שיש גזירה קשה – ודרוש כאן יותר מתפילה רגילה. מה עשה אותו צדיק? לקח מקל וסימן אתו עיגול על החול, ונעמד בתוך העיגול - ואמר: ריבונו של עולם. בניך שמו פניהם עלי, שאני כבן בית לפניך. נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן, עד שתרחם על בניך – ותוריד להם גשמים. מיד התקדרו השמים בעננים, והחל "לטפטף" גשם חלש. ראה חוני שהגשם יורד מאוד חלש, והמשיך בתפילתו – וכה אמר: ריבונו של עולם. לא כזה גשם ביקשתי, אלא גשם שימלא "בורות שיחין ומערות". באותו רגע החלו לרדת גִשְׁמֵי זעף בשצף קצף. ראה חוני שכעת הגשם "עז מדי", והמשיך בתפילתו ואמר: ריבונו של עולם. לא כזה גשם ביקשתי, אלא "גשמי רצון ברכה ונדבה". מיד התמתן הגשם וירדו גשמי ברכה, עד שנאלצו כולם לצאת מירושלם ולעלות להר הבית מפני שפע מי הגשמים (תענית ג' ח').
מעשה דומה מצאנו על רבי חנינא בן דוסא שהיה הולך בדרך וירד עליו גשם והגשם ציערו מאוד. נשא רבי חנינא את עיניו לשמים, ואמר: ריבונו של עולם. כל העולם בנחת (מהגשם) וחני נא בצער? מיד פסק הגשם. לאחר שהגיע רבי חנינא לביתו, נשא עיניו לשמים ואמר: ריבונו של עולם. כל העולם בצער (מחוסר גשם) וחנינא בנחת? מיד חזר הגשם. על המעשה הזה אמר רבי יוסף: כל כך גדולה מעלתו של רבי חנינא בן דוסא, עד כדי כך שהוא הצליח לעקוף את תפילתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים, [שהיה מתפלל בקודש הקודשים שלא ישמע ה' את תפילת עוברי דרכים – ולא יעצור בגלל צערם את הגשם, מחמת שכל הציבור זקוק לו]. (יומא נג:).
באותו נושא מסופר בגמרא, שכאשר רבי יהודה היה חולץ את נעלו – כבר היה יורד גשם (תענית כד:). [רש"י מפרש שחליצת הנעל מראה על כך שהאדם בצער].
הסיפורים הללו הפזורים בתלמוד מראים לנו שמי שהופך את עצמו "לעבד נאמן לבורא" – לא רק שהאדון הגדול דואג למזונותיו – אלא הבורא ממלא גם את כל משאלותיו ובקשותיו, וכפי שהעיד חוני המעגל על עצמו ואמר לבורא בתפילתו "בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך"... פירוש: הם יודעים שיש לי אצלך פרוטקציה מלאה והנך ממלא את כל בקשותיי. אכן, חיזוק הקשר עם הבורא ואדיקות מלאה במצוותיו, זו הסגולה הזולה והבדוקה ביותר, לכל הישועות!!!
= פנינה שלישית =
אִם בְּגַפּו יָבֹא בְּגַפּו יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּו עִמּוֹ: (כ"א ג').
שואל רש"י: ויצאה אשתו עמו. וכי מי הכניסה שתצא? ועונה "התוספות ישנים": אישה ובעל זו אחדות גמורה, ובצרתו צר גם לה, וכאשר בעלה נמכר לעבד – עול העבדות כואב גם לה. וכשבעלה יוצא לחירות, כאילו גם אשתו יוצאת עמו – שמעתה גם לה נהיה קל יותר (רב פנינים בשם ת"י). התורה הקדושה מגלה לנו איך אמור להראות בית יהודי תקין, שהקשר שלו מבוסס על "קשר נפש". אחדות גמורה בטוב וברע, בשמחה וגם בתוגה, ולא רק כשהכול ורוד ותקין והבית נוסע על מי מישרים. וגם כאשר הבעל נמכר לעבד... האישה לא חשה בטוב... על הבעל רובץ עול גדול... האישה בחדר לידה... בכל פעם שיש קושי לאחד מבני הזוג – הצד השני צריך להיות ער וכואב את אותו כאב ולעמוד ולסייע כפי כוחו, ולחוש ולהרגיש את צער בן הזוג.
מסופר על הרב אריה לוין שהגיע פעם עם אשתו אל הרופא, ואמר לו: דוקטור! "הרגל של אשתי כואבת לנו". הרגל היא שלה, אבל הכאב הוא של שנינו. כך חי אדם תורני. הוא מחובר עם בן זוגו וחש את תחושותיו, לא פחות מתאומי סיאם המחוברים ומרותכים אחד לשני – וחיים על לב אחד, שהאחדות והרגש ביניהם מושלמים.
האמת היא שכולם מבינים את הדברים הללו והרמה הזו, אלא שהם נזכרים בה באיחור מעט – וכפי שרואים בסיפור הבא: הרב ניסים יגן זצ"ל היה רגיל להתארח אצל משפחה מסוימת כל פעם שהזדמן לעירם לצורך מסוים, והוא מספר כך: הרבה פעמים כאשר הגיע לבית המארחים, בעלת הבית הייתה מייללת בפני: אני סובלת מבעלי... הוא חסר רגש והשכלה... לא מתחשב בי... מעולם לא הייתה לי טיפת נחת ממנו.. האישה בכתה בפני והתלוננה על בעלה תלונות קשות מאוד.
עברו ימים חלפו שנים ויום אחד אני מקבל בשורה לא טובה, הבעל של אותה אישה נפטר בתאונת דרכים – וצריך ללכת לנחם. התארגנתי מיד ליציאה, והייתי בטוח שהמלאכה לא כל כך קשה. סוף סוף האישה הייתה כל הזמן טעונה על בעלה, היא טענה שאין לו השכלה... שמעולם לא היה לה ממנו טיפת נחת וכו', ומסתבר שהיא לא רואה את פטירתו כאבדה גדולה. והנה אני מגיע למקום ומנחם ומעודד, ולפתע אשתו של המנוח אומרת לי בכאב גדול ו מתוך דמעות: בעלי היה כל עולמי... בחור מיוחד... הוא נסך בי ביטחון ועמד תמיד לימיני... היה אבא טוב... איך אסתדר בלעדיו...
הסיפור הזה מראה לנו בדיוק את המצב האמתי של האדם. בתוך תוכו הוא אוהב את בן זוגו, הרי לפני החתונה הוא חקר אחריו ובחר בו לשותף לחיים מתוך כל המיליארדים, ואין ספק שהיו לכך סיבות טובות. אלא שבמשך החיים דוחק השעה ועול הצרות מטשטשים מעט את חושיו ומאפילים על זוהרו של בן זוגו, ולכן רק לאחר הפטירה מבחינים בחסר הגדול וגודל האבדה. באה הפרשה ומלמדת אותנו: בני זוג צריכים להיות מאוחדים לא רק שטוב – אלא גם בזמנים הקשים – ואפילו במצב של עבדות. חובה תמיד לשמור על אחדות ונשיאה בעול ולא לתת לנתוני השטח הקשים לחצוץ בין בני הזוג ולשחוק להם את הקשר.
ברשות הרבים וברשות היחיד וברשות הקוראים וכל המסובים, נכניס כאן ממתק מאוד טעים וחמים ונעים, הקשור לעניין:
חתן - אותיות "נחת".
כלה - אותיות "הכל".
האותיות של חתן + כלה, יוצרות את המילים "תן לה - כח"!
מה הפירוש?
לחתן – יש נחת מלאה. הוא הבוס הרשמי והבלעדי, הוא נותן את הטון והצביון ורוח ההשקפה בבית, ומרותו "העדינה והנעימה" פזורה על בני הבית.
לכלה – יש הכל. בעלה התחייב לה בכתובה על מזונותיה ומילוי צרכיה, ולא מוטל עליה עול הפרנסה ושאר טרדות.
מצד שני...
לחתן - אין "הכל", שהרי עול הפרנסה והאחריות הרוחנית לצביון הבית רובצים על כתפיו – והוא תלוי בחסדי הבורא.
לכלה - אין "נחת", משום שהיא תלויה בחסדי בעלה. אם הוא יהיה רחום וחנון והגון ובעל טוב, אשריה. אך אם הוא יהיה עריץ ופריץ ודורסני ורומסני, אין אומללה יותר ממנה.
והשאלה נשאלת: אם לכל אחד יש פלוס אחד ומינוס אחד, הרי שזה מתכון לחורבן ובלגן והרבה אש ותימרות עשן. אם כן כיצד ניתן לגשת לחתונה ולעשות שותפות עד 120?
התשובה פשוטה: כאשר מערבבים את החתן והכלה ביחד ומאחדים ביניהם – הרי שאחד משלים את חיסרון השני והם נהיים כוח אחד מושלם וחזק, וזה גם רמוז באותיות "חתן כלה". אם מערבבים את האותיות של "חתן + כלה", מקבלים את המילים "תן לה - כח"! אם היא נותנת לו והוא משקיע בה וכל אחד חי את טובת השני בלב ונפש, זהו הכוח המאחד והמעודד. ואת זה בעצם חקקה התורה בתוך המילים "וְדָבַק בְּאִשְׁתּו וְהָיו לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב' כ"ד).
= פנינה רביעית =
אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא, וְיָצְאָה אִשְׁתּו עִמּוֹ: (כ"א ג').
אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא – מה שאדם אוגר, עם מה שהוא מתקשר ומתחבר וכורת ברית נישואין...
וְיָצְאָה אִשְׁתּו עִמּוֹ – זה מה שהוא לוקח לעולם הבא.
האדם בימי חייו יכול לאגור ממון ולצבור רכוש מהודו ועד כוש, אך הכול קשקוש ויישאר בעולם נטוש, ולאחר מותו הוא לא ייקח אתו לעולם האמת אפילו מקל של סוכרייה על מקל.
מה בכל זאת האדם כן לוקח?
מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשנות בצורת [שחילק מזון לעניים ורעבים], וְחַבְרוּ עליו אֶחָיו ובית אביו ואמרו לו: אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותם, ואתה מבזבזם? אמר להם: אבותיי גנזו למטה, ואני גנזתי למעלה... אבותיי גנזו במקום שהיד שולטת בו, ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו... אבותיי גנזו דבר שאין עושה פירות, ואני גנזתי דבר שעושה פירות... אבותיי גנזו ממון, ואני גנזתי אוצרות נפשות... אבותיי גנזו לאחרים, ואני גנזתי לעצמי... אבותיי גנזו לעולם הזה, ואני גנזתי לעולם הבא... (ב"ב י"א ע"א). תשובה חדה כתער ענה מונבז המלך לבני משפחתו! הוא ניתח בשלמות את הפעולה הנפלאה הטמונה במעשה הצדקה שעשה, ופקח את עיניהם לראייה אמיתית.
ומה בעצם בלבל את משפחתו של מונבז בהתחלה? צורת ההסתכלות. משפחתו של מונבז הסתכלה על "הפעולה הטכנית", על החיסרון הגשמי שבצדקה, ואילו מונבז לימד אותם להביט "מאחורי הקלעים", ולהסתכל לתוך המעשה במבט פנימי.
נ.ב. גם הפקדה בבנק בתוכנית חיסכון זה "הפסד". שהרי עד עכשיו היה לי בארנק מיליון ואחד דולר, ועכשיו הארנק ריק. היש הפסד גדול מזה? אלא מה, כולם יודעים לדקלם שהכסף לא הלך – ובסך הכול הפקיד הכניס אותו למערכת השומרת לנו על הכסף – ואפילו מכניסה רווחים.
מונבז מלמד אותנו שכך צריך להביט על כל השקעה רוחנית! נתינת צדקה איננה הפסד – אלא היא "תוכנת חיסכון" שפתחנו, ואת הקרן נקבל בעולם הבא – ומפירות ההשקעה נהנה עוד בעולם הזה. (לאו דווקא בהצלחה בפרנסה, אלא זה גם יכול להיות "הצלחה בבריאות" – ומניעת מקרים קשים, וכפי שאנו אומרים בתפילה "זורע צדקות – מצמיח ישועות"). וזה בעצם מה שאמר החכם מכל אדם, "חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת" (משליי' ח'). שלמה המלך טמן במילה אחת את כל הסוד: "חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת". מי שעושה מצוות – הוא בעצם לוקח, וכלל לא מדובר בהפסד. שהרי הרווח הוא גם בעולם הזה, וגם בעולם הבא. ומה יותר מוצלח מזה?
= פנינה חמישית =
וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי... וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנו בַּמַּרְצֵע וַעֲבָדו לְעֹלָם'': (שמות כ"א ב' - ו').
האדון זה הבורא – והעבד הוא האדם היהודי, וכפי שנאמר "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים... אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כ"ה נ"ה). אלא שפעמים העבד שוכח מאדונו ובורח מתפקידו ומתעלם מהבורא ומצוותיו. מה עושה האדון? וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנו בַּמַּרְצֵעַ – וַעֲבָדו לְעֹלָם. אדון העולם נותן לחוטא עונש ועושה לו "תזכורת", ואז בשעת צרה כבר מתעורר האדם מתרדמתו ונזכר בבוראו ובתכלית ביאתו לעולם.
והמסר חד וברור כראש הגפרור ומעוגן בחז"ל ללא ערעור: צרות באות – רק בגלל שמתרחקים מה', ובעצם הם לא נועדו להתעלל בנו חלילה. ומי שחכם ומבין זאת, בשעת צרה לא רק שהוא לא נשבר ומתרחק מה' – אלא הוא גם מתחזק יותר במצוות ובלימוד התורה, ולא מחפש כל מיני פתרונות קש אצל קוראים בקפה ופותחים בתה ומעיינים בקקאו ועושים קולות של מיאו ומנסים להציג כוחות כמו של הנביא אליהו, ועל הדרך הם סוחטים לפציינט את הארנק והופכים אותו לדק ומצומק.
שאלה לסיום: אחרי שזכינו לראות את חמשת היסודות הללו הנפלאים והמאלפים – אשר נרמזים בפרשת "מכירת עבד עברי", האם אנו לא מתחברים יותר לכותרת המאמר וחשים אותה היטב?

 

[מאן דהו]

"וחי אחיך עימך"
בשונה מערכאות של הגויים שבהם מסתכלים על אדם שגנב כעל אויב האנושות, על אחד שסרח – כאיום על החברה. עד שבמציאותו של אחד שכזה נדרש מהסביבה להגן על עצמה ולכלוא את הגנב. מה קורה בסופו של תהליך הנ"ל יושב בין חברי גנבים "מעשיר" את ידיעותיו ואף לומד כיצד לעשות זאת במקצועיות רבה יותר, לא להיתפס ואף לא להשאיר עקבות...
לעומתם במשפטי התורה אנו מתייחסים לאדם שגנב כאל חולה הנזקק לטיפול, תוך השתדלות להמעיט ככל שניתן בנזק ובבושה שתהייה לו ולמשפחתו. התורה מצווה לשים אותו עם אנשים יראי א-לוקים (לא כל אחד יכול להרשות לעצמו לקנות עבד ולהיזהר בו משנה זהירות...) שיורו לו את הדרך לשוב אל הדרך הנכונה... כדי להבין במה מדובר: נדמיין לעצמנו מצב שיושבים בעל הבית ורעייתו ואותו העבד לאכול ארוחת בוקר. והנה מתברר שיש כיסא אחד ובאגט אחד ובקבוק יין המספיק לאדם אחד. מי ישב על הכיסא? מי יאכל את הבאגט? ומי ישתה את היין?. מצווה התורה: "וחי אחיך עימך" העבד ישב על הכיסא יאכל את הבאגט וישתה את היין כשבעלי הבית צופים עליו מהרצפה...
בדרך אגב מסופר: שהרב אברהמסקי מסר שיעור בבית וגן שבירושלים ואמר את הדין הזה, לפתע קם אחד הלומדים ואמר: "זה לא יעלה על הדעת דבר כזה!!! מה פתאום שהעבד ייהנה יותר מבעלי הבית?!" ומשסיים יצא מבית המדרש והכריז: "אני לא בא לכאן יותר!!!". והנה למחרת הוא חזר וכששאלו אותו מה קרה שהוא חזר? הוא השיב: "ישבתי בבית וחשבתי אם זה בעל בית כזה שיש לו כיסא אחד ובאגט אחד ובקבוק יין המספיק לאדם אחד והוא הולך וקונה עבד, אז מגיע לו העונש הזה...
עלינו להבין שהקב"ה לא מעוניין להעניש את הגנב אלא להחזירו למוטב ולשקמו כדי שיחזור לרחוב כשהוא יהודי טוב יותר שיכול אף לתרום לחברה...
שפטים – השופט זה האבא
שואל הסבא מקלם: מדוע פתח הקב"ה את משפטי התורה דווקא בעבד עברי?
והוא משיב בדרך משל: לאב שיש לו עשרה ילדים כולם תלמידי חכמים וראשי ישיבות, סלתא ושמנה של עם ישראל - "מלח הארץ" . והנה לצערו הרב ילד אחד סרח והתדרדר לעולם הפשע. כמובן שמאותו הרגע שהבן נתפס בגנבתו, כל ראשו של האב נתון לאותו אחד שסרח ולא לאחרים שאותם הוא אוהב לא פחות...
כך הוא הנמשל: הקב"ה כל כולו נתון לבן שהלך וגנב והדבר הראשון היא לשקם אותו באף בית משפט לא נשמע סלחנות כלפי אחד שגנב כפי שאנו רואים בתורה הקדושה. רק בבית משפט שהשופט הוא אבא של הנאשם... הקב"ה איננו מחפש להעניש את בניו אלא להחזירם למוטב. עבד עברי הוא הדוגמא לכך, כל המטרה לשקם את הגנב ולשים אותו אצל אדון ירא שמים שילמד איך חיים באמונה ומצליחים מבלי לשלוח יד ברכוש שאיננו שלו...

 

[מאן דהו]

אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לו בָנִים או בָנוֹת... והוא יצא בגפו
מבואר בפסוקינו שהאדון יכול לתת לעבד העברי שפחה כנענית ונשאלת השאלה מדוע התורה משפילה את העבד עד כדי כך שמותר לו לישא גויה מה שאסור לסתם יהודי? וביותר גדלה ומתעצמת השאלה לאור מה שמבואר בגמ' בקידושין כ. שהתורה מאד מקפידה על כבודו של העבד וצריך לכבדו ושיהיה כמוך. עד כדי שאם יש לאדון רק כרית אחת העבד צריך לשכב בה ולא לאדון, וא"כ מדוע התורה מתירה להביא לו שפחה כנענית?
והנראה בזה שכתב הרמב"ם פ"ג מה ל' עבד שרק נמכר בגניבתו אדונו יכול לתת לו שפחה כנענית אבל מוכר עצמו אין האדון יכול לתת לו שפחה כנענית וצריך לבאר מה הטעם בזה?
והנראה בביאור הדברים וכן כתב הרלב"ג כאן שהנה כתוב בגמ' סוטה מז. "אמר רבי יוחנן שלשה חינות הן. חן מקום על יושביו, חן אישה על בעלה, חן מקח על לוקחו" ז"א אפילו שהחפץ הוא לא טוב אבל אם הלוקח לקחו אזי הוא מוצא חן בעיניו מאד. אדם עני שגונב מעשיר הוא מזלזל בקשר שבין האדם לממונו ולכן הוא גונב ממנו להחיות נפשו. מדה כנגד מדה נותנים לו אישה וילדים ובסוף השנים שנקשרה נפשו באשה ובילדים מצווים עליו לעזוב את אשתו והילדים. אחר פרידה כואבת כזאת הוא כבר לא יפריד בן אדם לממונו שהרי כמו שחן אישה על בעלה" כך גם "חן מקח על לוקחו".

 

[מאן דהו]

"ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם"
בטעם הרציעה באוזן אמרו חז"ל (קידושין כב:, והובא ברש"י( : "אמר רבי יוחנן בן זכאי... אוזן ששמעה על הר סיני (ויקרא כה, נה) 'כי לי בני ישראל עבדים', והלך וקנה אדון לעצמו – תרצע". והנה, מקום הרציעה הוא באליה שבאוזן (עי' קידושין כא:, וחכמים חולקים ואומרים בגובה של אוזן). וצריך ביאור, הלא כל טעם הרציעה הוא מפני ש"אוזן שמעה על הר סיני", ובודאי שהשמיעה היא לא בחלק האליה, כי אם בגובה האוזן, וא"כ, מה מקום יש לקיים את הרציעה בחלק האליה?
והשיב בזה בעל ה'אמרי אמת' זצ"ל מגור: אמרו חז"ל (כתובות ה:), "מפני מה האליה רכה? - שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יכוף אליה לתוכה ". והנה כאשר שומע אדם לשון הרע או דברים בטלים, כנגד כל שמיעה רעה שנכנסת באוזנו יוצא ממנו דבר תורה ששמע, וכמו שאמרו חז"ל )שה"ש רבה, א(, נכנס לאדם טיפה של ליצנות - יצא כנגדו דבר של תורה, ולהיפך. נמצא אפוא, שהסיבה שאותו אדם מכר את עצמו לעבד, למרות שהוא שמע בהר סיני כי לי בני ישראל עבדים, הרי זה מפני שלא כף את האליה לתוך אוזנו, וממילא שמע דברים שאינם הגונים אשר הוציאו מליבו את אשר שמע בהר סיני. לפיכך אדרבה, המקום הנכון לרצוע אותו הוא דווקא בחלק האליה שבאוזן...

 

[מאן דהו]

ואשר לא צדה וה-אלהים אנה לידו
לכאורה ראינו בפרשתנו שאדם אשר הרג בשוגג צריך לנוס לעיר מקלט, וכידוע מתחבא שם עד שיפטר מן העולם הכהן הגדול, וראינו שיש חיוב לתלות שלטים בדרך המורים לאיזה כיוון נמצאה עיר מקלט,. נשאלת השאלה לעניין ביכורים שמעלים לבית המקדש לא ראינו שמצוי שחייבים לשים שלטים להודיע הדרך לבית המקדש א"כ למה גבי עיר מקלט כן חייבו חכמים לשים שלטים בדרך?
אלא התירוץ הוא כזה: כשאדם הולך עם הטנא בידו ורוצה לעלות לבית המקדש שואל הוא את האנשים היכן הוא בית המקדש? עונים לו: וכי מה הצורך שלך בבית המקדש? עונה להם להביא ביכורים באתי.. יוצא פרסום בין האנשים על דברי מצווה... אבל גבי הנס לעיר מקלט אין צורך לפרסם את הנושא כ"כ לכן חייבו לשים שלטים..

 

[מאן דהו]

וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו.. (רבי יונתן איבישיץ זצק"ל)
המלשין ומדבר לשון הרע בחברו – הריהו מכה את רעהו בסתר, והוא גרוע מן המכה את רעהו "באבן או באגרוף". להכאה בידיים יש רפואה – "שבתו יתן ורפא ירפא", אך למלשינות וללשון הרע אי תרופה. לפיכך רמזה התורה: "והכה את רעהו", אף על פי שהכהו – רעהו הוא ויכול להתפייס עמו. אבל אחר לשון הרע אין חיים.

 

[מאן דהו]

''ורפא ירפא"
מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות (רש"י)
לפני אחד הצדיקים הגדולים שבדורות עברו באו פעם אנשים ובכו ובקשו ממנו, כי יתפלל למען חולה מסוכן, אשר הרופאים כבר התייאשו מחייו וקבעו, שאיננו יכול עוד לחיות.
נענה הצדיק ואמר "התורה נתנה רשות לרופאים לרפאות אבל לא נתנה להם רשות לייאש את החיים! לכך אין להם כל זכות! שכן הם לא קבלו רשות על כך".

על הקב"ה נאמר "כי אני ה' רופאך" פעם אחת, ואילו אצל רופא בשר ודם נאמר: "ורפא ירפא" שתי פעמיים. כי רופא בשר ודם אינו מרפא בבת אחת ועל החולה לבוא אליו פעם אחר פעם. ואילו רפואת ה' כהרף עין, בבת אחת ורפואה שלמה.

 

[מאן דהו]

הרשות שנתנה בידי הרופאים לרפא העניקה להם התייחסות של כבוד בעיני בני אדם, עד כי משעה שהם פוסקים את פסוקם, שוב אין בני אדם מן השורה מתיימרים לחלוק על דעתם.
רבי זלמל'ה, אחיו של רבי חיים מוולוז'ין, ניצל את הכבוד הזה בעיני בני האדם על מנת להינצל מחשש עברה, ומעשה שהיה כך היה: באחד הימים נקלע רבי זלמל'ה לבית עניים. בני הבית קבלו אותו בכבוד גדול, ומיד הזמין אותו בעל הבית לשבת ולאכול דבר מה. סרב רבי זלמל'ה להצעה והתנצל כי הרופא אינו מרשה לו לאכול. אם רופא אינו מרשה לאכל, אין טעם להפציר בו עוד פעם, שמא עלול הוא להינזק מכך – חשב בעל הבית והרפה ממנו. לאחר שיצא, שאל אותו מלווהו מיהו הרופא שאינו מרשה לו לאכול? הרופא הוא הרמב"ם – השיב רבי זלמל'ה – הפוסק כי האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה עובר על אבק גזל... אולם אלו הייתי אומר שאינני אוכל מן הטעם שהסעודה אינה מספקת, הם היו טוענים שיש להם מספיק, לכן טענתי שהרופא אינו מרשה לי, וכך לא התווכח אתי אף אחד...

 

[מאן דהו]

רק שבתו ייתן ורפא ירפא
מובא סיפור בספר "וקראת לשבת עונג": פעם אחת הגיע יהודי שסבל ייסורים קשים להתברך מפי ר' ברוך מרדכי מקוידינוב כדי שיתרפא. אמר לו ר' ברוך, כי כדאי לו לשמור שבת ביתר שאת ולכבדה כראוי, וה' ישלח לו רפואה שלמה. ואכן כך היה, הוא קיבל על עצמו להיות זהיר במצוות שבת ובאמת נרפא וייסוריו חלפו כליל.
לא מופת הוא – אמר ר' ברוך למקורביו – הרי נאמר: "רק שבתו ייתן" = השבת שלו, אם אדם ייתן ליבו אל השבת שלו, יזהר בכבודה – מיד יתקיים בו "ורפא ירפא"...

 

[מאן דהו]

אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן" (טל חיים)
על הפסוק "שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך" (דברים ל"ג י"ח), אמרו חז"ל כי שניהם עשו שותפות ביניהם, זבולון יעסוק בסחורה ויששכר ילמד תורה, וישפיעו זה לזה. וזה רמז הפסוק: "אם יקום והתהלך בחוץ" היינו זבולון מתהלך בחוץ במשא ומתן ואינו עוסק בתורה, "על משענתו" שהוא נותן משען ליששכר שיוכל לעסוק בתורה, "ונקה המכה" לא ייענש על עוון ביטול תורה כי טענת משענת מצדיקה אותו, אולם זאת רק בימות החול, אבל "רק שבתו" בשבת קודש חייב זבולון בעצמו לעסוק בתורה "יתן" מלשון 'תנו רבנן'.