פרשת משפטים לקט וורטים

[מאן דהו]

אך אם יום או יומים יעמד לא יקם כי כספו הוא"
ישנם אנשים שבאים להתפלל בבית הכנסת ביום הכפורים ובראש השנה, אך תפלתם נסבה על פרנסה, ורק על פרנסה. הם רוצים כסף, כסף וכסף. הם אינם מבקשים בתפלתם על רוחניות, לא 'בוער' להם במיוחד לבקש מחילה על העוונות, והמלכת ה' ממש לא מעניינת אותם. רק כסף.
תפלה שכזו – אומר "ילקוט הגרשני " – לא תענה, והדבר נרמז כאן בפסוק: "אם יום " – זה יום כפור, "או יומים" – אלו ב' ימים של ראש השנה, יעמוד בהם האדם בתפלה רק על כסף, אזי "לא יקם כי כספו הוא" – לא תתקבל תפלתו ולא תתקיים בקשתו, כי רק כסף בקש...

"ונקה המכה''
פירוש שיוצא מבית הסוהר, שהדין הוא שהמכה את חברו צריך להיות בבית הסוהר עד שהחולה יבריא, ואם החולה הבריא והתהלך בחוץ, אז צריך לשלם חמשה דברים נזק צער ריפוי שבת בושת, וזה הפירוש ונקה המכה. ושואלים בעלי המוסר הלא גרם לו ביטול תורה, ולמה כתוב ונקה המכה, ומתרצים שכאן מדובר "והתהלך בחוץ" שהנחבל מסתובב בחוץ ואינו לומד, ולא גרם לו ביטול תורה, שעל עוון ביטול תורה אין שום תשלומים.

"עין תחת עין"
בפסוק מוזכר ארבעה איברים ע'ין ש'ן י'ד ר'גל, שזה ר"ת "עשיר" אדם צריך להרגיש עשיר שיש לו איברים אלו שלמים שקיבל מהקב"ה, ולא יתלונן על מה שחסר לו אלא יודה תמיד על מה שיש לו.

וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו וגו
הקב"ה לפעמים עונה "תשובה שלילית" לבקשתנו.
בני אדם רגילים לתמוה, מדוע ברא הקב"ה בעלי מומים מסכנים, תינוקות וילדים רכים בשנים, שלדאבוננו הם עיוורים או נכים בצורה זו או אחרת. ואין אנו מבינים על מה ולמה עשה ה' להם ככה, כאשר עוד לא הספיקו להשכיל דרכם ולחטוא, וכבר נענשו במידה בני אדם רגילים לתמוה, מדוע ברא הקב"ה בעלי מומים מסכנים, תינוקות וילדים רכים בשנים, שלדאבוננו הם עיוורים או נכים בצורה זו או אחרת. ואין אנו מבינים על מה ולמה עשה ה' להם ככה, כאשר עוד לא הספיקו להשכיל דרכם ולחטוא, וכבר נענשו במידה מרובה כזאת. בספר "בן איש חי" – דרושים מבאר זיע"א, שהמשכילים יודעים כי עמקו מחשבות ה' וכסיל לא יבין את זאת: נשמות אלו פשוט "התחננו" לפני מלך מלכי המלכים, שיחמול עליהם ויוריד אותם לעולמנו פגומים באחד מהאיברים, כך הם יזכו לתקן את אשר פגמו בעבר, בגלגולים קודמים, ולא יעמדו שוב באותם הניסיונות הקשים אשר בעטיים נאלצו לרדת לעולם ולקבל בו את תיקונם וזיכוכם. על ידי נכותם יוסרו המכשולים והפגעים לקראת תיקונם השלם, והשלמת תפקידם בגלגול נשמתם. נמצא, אפוא, כי המציאות הזאת נראית תמוהה מדוע "נענשו" הללו, מסתירה את הנהגת השי"ת המרחם על כל מעשיו ועל כל ברואיו, ואשר נענה לעתירתם והוריד אותם כרצונם ומשאלתם, כשאינם שלמים באיבריהם ובחושיהם. נשמתם שמחה על כי לא ישובו לכיסלם, ואכן יצליחו להשלים את תיקונם.
מרובה כזאת.
בספר "בן איש חי" – דרושים מבאר זיע"א, שהמשכילים יודעים כי עמקו מחשבות ה' וכסיל לא יבין את זאת: נשמות אלו פשוט "התחננו" לפני מלך מלכי המלכים, שיחמול עליהם ויוריד אותם לעולמנו פגומים באחד מהאיברים, כך הם יזכו לתקן את אשר פגמו בעבר, בגלגולים קודמים, ולא יעמדו שוב באותם הניסיונות הקשים אשר בעטיים נאלצו לרדת לעולם ולקבל בו את תיקונם וזיכוכם. על ידי נכותם יוסרו המכשולים והפגעים לקראת תיקונם השלם, והשלמת תפקידם בגלגול נשמתם. נמצא, אפוא, כי המציאות הזאת נראית תמוהה מדוע "נענשו" הללו, מסתירה את הנהגת השי"ת המרחם על כל מעשיו ועל כל ברואיו, ואשר נענה לעתירתם והוריד אותם כרצונם ומשאלתם, כשאינם שלמים באיבריהם ובחושיהם. נשמתם שמחה על כי לא ישובו לכיסלם, ואכן יצליחו להשלים את תיקונם.
לדרכנו, יש לרמז את הדבר בפסוק שלפנינו: "וכי יכה איש" – הוא הקב"ה שנקרא איש, כדכתיב "ה' איש מלחמה", "את עין עבדו או את עין אמתו" הם עבדיו יצירי כפיו, ברואי העולם – אל נא תתמה אחר מידותיו ותהרהר בליבך מתוך תימהון על ה' הרחום: מדוע עשה ככה "ושחתה" לברוא אותם בעלי מום, אלא עליך להאמין נחרצות אשר "לחופשי ישלחנו" – לא בא הנברא הזה לסבול עלי אדמות, אלא לצאת "חופשי" מעצת היצר המסית והמדיח. ולזה ירמוז גם המשך הפסוק: "ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל" – אם אתה רואה "שן" שנופלת, הרומז ל"שנים שנופלות", היינו אנשים צעירים המסתלקים מן העולם ללא עת, ואינך מבין מדוע, דע כי אף זה בכדי ש"לחופשי ישלחנו", לטובתם הדבר נעשה, ככל האמור לעיל. עלינו להבין, שלא כולם צריכים לרדת בתחנה האחרונה באוטובוס... יש אנשים שהתחנה שלהם היא התחנה השנייה או השלישית והם אינם צריכים לרדת בתחנה האחרונה למרות שהאוטובוס מגיע לשם.
לא אחת אנו מתרעמים: ריבונו-של-עולם! למה בחור זה נקטף צעיר לימים?! מדוע חייל זה נקטף על ידי רימון?! איך אפשר להבין שבחור ישיבה, עילוי, נדרס למוות בדרכו לתפילה ועוד בכותל?! התשובה לכל התמיהות הללו היא, שכך רוצה הבורא והם – המתים והנהרגים – עשו תיקונם בעולם הזה. אומנם קשה לנו להבין את דרכי ה' כי נסתרות הן, גבהו מחשבותיו ממחשבותינו, אך עלינו להאמין שאין אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא! גם כאשר מתפללים ומתפללים על החולה שיבריא ולא נענים ח"ו, גם אז זהו רצון הבורא ומכסת התפילות גם היא עולה לזכות נשמתו של הנפטר.
ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו(כא, ל) (אמרות חכמה)

שאלו פעם להרה"ק ר' אורי מסטרליסק, למה האדמורי"ם בני זמנינו דורשים פדיון נפש גבוה מאוד, בניגוד להאדמורי"ם שהסתפקו במועט, ענה להם, הלא ידוע לכם כי תמיד פרחים טבעיים זולים יותר מאשר מלאכותיים, האדמורי"ם הקדמונים טבעיים היו והסתפקו במועט, ואילו היום האדמורי"ם מלאכותיים הם וזה עולה יותר.
"וכי יפתח איש בור" (כא, לג)
מסופר על הסבא מסלבודק אשר ראה פעם את אחד מבחורי ישיבת סלבודקא, שהתכופף להרים פיסת נייר על הרצפה בישיבה, בחשבו כי מדובר ב"שמות" (פסוקים וקטעי קודש) הטעונים גניזה. אולם, משנוכח לדעת שפיסת הנייר הכילה דבר חולין השליכה שוב לארץ. הבחין הסבא מסלבודקא בהתנהגותו של הבחור, קראו אליו והוכיחו "איך אתה מעז לעשות כך והלא אתה מזיק ברשות הרבים וכורה בור להכשיל בני אדם?" תמה הבחור, "וכי מה זה שייך לכריית בור ברשות הרבים?" הסביר לו הסבא: "בור", אין זה דווקא אם אתה עושה מכשול ותקלה שחברך עלול להיהרג או להינזק, גם אם אתה מאלץ מישהו להתכופף ולהרים את הנייר הזה הנך מזיק שהרי בכך אתה מבטל אותו מדרכו ומלימודו ואתה מתחייב על כך משום "בור".
נמצאנו למדים מהמעשה הנ"ל, עד כמה צריך אדם להיזהר מאד לבל יגרום נזק וצער לחברו, שכשם שהוא לא רוצה שיגרמו לו נזק וצער, כך גם צריך להיזהר לגבי הזולת. "וכל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים".

כל אלמנה ויתום לא תענון (כב,א)
בביתו של הגאון רבי צבי ברוידא התגוררה נערה יתומה ענייה שסייעה בעבודות הבית הקלות וקבלה בשכרה מעט מעות ומקום לדור בו. פעם אירע שכמה תכשיטים וחפצי ערך נגנבו מהבית, וחשדה של הרבנית נפל על העוזרת. מן הסתם חשבה לעצמה הרבנית נטלה היא את הדברים יקרי הערך, כי מי עוד מלבדה יודע היכן הם מוטמנים?...
נגשה הרבנית אל בעלה ושאלה אותו האם יכולה היא להזמין את הנערה לדין תורה. השיב לה בעלה בחיוב.
בהגיעה יום המיועד התכוננה הרבנית לצאת אל בית הדין והנה היא מבחינה בבעלה, כשאף הוא לובש את כובעו ומעילו. לאן פניך מועדות? שאלה הרבנית. לבית הדין השיב הרב. אין כל צורך שתטרח אמרה הרבנית אדע לבדי מה לטעון בבית הדין. אינני מתכונן לעזור לך בטענותיך השיב הרב אני הולך לבית הדין כדי לסייע בטענות של היתומה הענייה העובדת בביתנו, שהרי אין לה כל קרוב או גואל ומי יטען עבורה?!... כאשר ראתה הרבנית כי כך הם פני הדברים ביטלה את דין התורה.
לאחר כמה ימים נתפס אדם שגנב חפצי ערך בכמה מבתי העיר ובבית ונמצאו גם התכשיטים וחפצי ערך שנגנבו מבית הרב.

 

[מאן דהו]

אם המצא תמצא בידו הגנבה...שניים ישלם (רבי בונים מפשיסחא זצ''ל)
רבי בונים מפשיסחא היה אומר: בעבודת השם צריך אדם ללמוד שלושה דברים מן הגנב, ושלושה מן התינוק.
שלושה מן הגנב: אחד – לעולם אין הוא מתעצל, ושמזדמנת "מלאכה" לידו, הריהו מוכן לעשותה אף באישון לילה, ואינו נרתע מפני קור וגשם, והוא מוכן ומזומן לה בכל מזג אוויר. שניים – אם לא הצליח בפעם הראשונה, אין הוא נלאה מלנסות פעם שנייה ושלישית. שלוש – אל כל מעשה גנבה שלו, אף של חפץ קטן ביותר, הוא מתייחס באותו כובד ראש כאל גנבת חפץ יקר ערך. שלושה מן התינוק אחד – שמח תמיד, שניים – לעולם ידיו עסוקות ואינו יושב בטל, שלוש – כאשר הוא רוצה דבר מה – הריהו בוכה.

"כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגנב..." ("שר התורה'')
סיפר הרב מטשיבין : מעשה בשני סוחרים מהעיר ברוד שנסעו לעסקים . באמצע הדרך מסר אחד הסוחרים לחברו את כספו לשמירה . הלה הכניס את הכסף בכיס האחורי של מכנסיו , והכסף נגנב . באו הסוחרים לשאול את הגאון רבי יצחק שמלקיש, בעל "ה בית יצחק אם " מחויב אותו סוחר לשלם , אולי פשע בשמירה , והטענה הייתה שמצד אחד הוא היה שומר חינם , אולם מצד שני לא שמר שמירה טובה. השיב ה"בית יצחק" שהיות ואנשים רגילים לשמור כסף בכיס , זה אם כן הוא שמר את הכסף כראוי , לכן הוא פטור מלשלם . הסוחר המפקיד , בדרכו חזרה סיפר לרב מסטניסלב את שארע ואת פס"ק הבית יצחק ". העיר לו הרב שיש תשובה בחס"ת בשאלה דומה , ושם נפסק דהוי פשיעה וחייב השומר לשלם . חזר הסוחר ל"בית יצחק" והראהו את תשובת החס"ת. הבית יצחק הוציא שוב את השו"ע" עיין בו עיין בחס"ת , ואמר לעצמו ' , הרי פסקתי טוב , אך אני אפסוק נגד החס"ת !? נשאר ער כל הלילה. לקראת בוקר תפס את ראשו ואמר בשמחה: ' אין כאן כל סתירה , שהרי כאן אצלנו בגליציה לובשים בגד ארוך , ולכן לשים בכיס האחורי זוהי שמירה מעולה . לעומת זאת ה "חחס"ת היה באשכנז שלובשים בה , חליפות קצרות ולכן שם זו לא שמירה מספיקה .'

"ונקרב בעל הבית אל האלהים". (כ"ב ז '(("נר לשולחן שבת")
את המעשה הבא עם מוסר השכל עצום, סיפר רבינו, הגאון רבי נסים קרליץ לחבר בית דינו, הגאון רבי יואל פרידמן :
היה זה לפני שנים. את הגאון רבי נסים קרליץ תבע שכן לדין תורה. הוא טען שהפסולת של הצביעה שצבעו בביתו של רבי נסים סתמה את צינור הביוב המשותף להם בבניין . רבי נסים בעצמו בא לבית הדין. השכן הציע את טענותיו ותביעתו לפני בית הדין. רבי נסים השיב: ראשית, הוא בירר אצל המומחים, צבע כזה לא יכול לסתום צינור, שהרי הוא נשטף במים. דבר שני, צינור הביוב של דירתו ושל השכן התובע אינם אותן צינורות, הם מקבילים. דבר שלישי, הוא בכלל לא צבע את דירתו...
''כי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת בעליו אין עמו שלם ישלם, אם בעליו עמו לא ישלם'' (כב יג) (רבי בונם טפשיסחא זצ''ל)
ידוע שהנשמה שהאדם קבל מהקב''ה היא שאולה ממנו ויש לו דין שואל. וא''כ לכאורה מה יוכל כדי להינצל מהעונש, והרי אפילו יעשה עבירה באונס יהיה חייב, שהרי שואל חייב באונסין. אמנם העצה היא שלעולם יקבל עליו עול מלכות שמים וברגע שכל הזמן הקב''ה נמצא במחשבתו בזה ינצל מן העונש שהרי הדין בשואל – ''אם בעליו עמו לא ישלם'' וזה שאמר הפסוק'' אם בעליו עמו'' הקב''ה נמצא במחשבותיו ''לא ישלם''.
כל אלמנה ויתום לא תענון..." (רבי יצחק מוולוזין זצק"ל)
מדרכו של עולם, כאשר אדם נקלע לצרה, הוא פונה תחילה לבקש עזרה מן הקרובים לו ביותר. בן אל אביו ואישה אל בעלה. לא כן אלמנה ויתום, הצועקים מיד אל הקב"ה, שאין להם קרוב ממנו. זהו שנאמר: "כי אם צעוק יצעק אלי" – צעקתו תבוא מיד אלי, ולכן מידת הדין נותנת כי "שמוע אשמע צעקתו".

אם כסף תלוה את עמי
על אחד הקירות בבית הכנסת "בית יעקב" בשכונת בית ישראל תלוי שלט קטן ועליו כתוב: "בית מדרש זה נבנה בחמישים נפוליון זהב והוא פלאי". מה פירוש הכתוב יודעים רק הזקנים ששמעו את המעשה הנפלא עובר מאב לבן ומסב לנכד:
יהודי תלמיד חכם לווה מחברו סך של חמישים נפוליון זהב , סכום גדול מאד באותם ימים. בהגיע זמן הפירעון בא הלווה אל בית המלווה ובידו מלא הסכום כדי להשיב את ההלוואה. המלווה שהיה שקוד באותו זמן על תלמודו לא שם ליבו לדבר, על כן לקח את הכסף והטמינו מאחורי מדף הספרים ושב להעמיק בדברי הגמרא. לאחר שקם מתלמודו לא זכר כלל את כל אשר נעשה...
לימים פגש המלווה את הלווה ושאלו: מה בדבר פירעון ההלוואה שנתתי לך?... והרי החזרתי לך את החוב ענה הלווה עד הפרוטה האחרונה! לא ולא! אמר המלווה לא החזרת לי דבר! זה טוען כה וזה טוען בכה, עד שהחליטו לגשת אל הגאון רבי לייב דיין, רבה של שכונת "בית ישראל". שמע הרב את הצדדים ופסק כי על הלווה להישבע שהחזיר את ההלוואה וייפטר מלשלם. אינני מוכן להישבע אמר הלווה שהיה ירא שמים גדול מוכן אני לשלם בשנית את מלא הסכום ובלבד שלא אוציא מפי דבר שבוע! אם כך פסק הרב עליך לשלם!... קיים הלווה את פסק הדין ושילם שוב את כל סכום ההלוואה.
בהגיע ערב חג הפסח, ניקה המלווה את ארון הספרים אשר לו והנה לפתע רואה הוא שקיק בד קשור. משפתח אותו גילה לתדהמתו חמישים נפוליון זהב!... מיהר המלווה אל בית הלווה וביקש את סליחתו והגיש לו את צרור כספו אולם הלווה סירב ליטול את הכסף... בזמנו כך אמר נתתי לך את הכסף בלב שלם ועכשיו שוב אינו שלי! אם כך אמר המלווה קחנו ממני במתנה! במתנה! נזעק הלווה אינני רוצה מתנות הרי כתוב "שונא מתנות יחיה"! בצר לו פנה המלווה בשנית אל רבי לייב דיין וסיפר לו את כל המעשה. כאשר שמע רבי לייב את הדברים הורה כי אם כך יש לתרום את סכום הכסף לשם בניית בית כנסת שישמש את הציבור לתורה ולתפילה. לכך הסכימו שני הצדדים, אולם את זאת ביקש הלווה, ששמו לא יוזכר כתורם בית הכנסת משום כך נכתב בשלט "בית מדרש זה נבנה בחמישים נפוליון זהב והוא פלאי".
אם כסף תלוה את עמי את העני עמך (כב, כד( )מדרש יונתן(
נקדים מה דאיתא בגמ' דבבא מציעא (דף ע"ה) שלשה צועקים ואינם נענים ואחד מהם המלווה את חברו שלא בעדים, ואיתא בפסוק מתן בסתר יכפה אף דהיינו שייתן צדקה בסתר, והשתא אתי שפיר אם כסף תלווה את עמי כלומר צריך להיות בפני עמי דהיינו עדים אבל את העני אם אתה נותן לעני צדקה עמך תיתן בסתר.

 

[מאן דהו]

אם כסף תלווה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה לא תשימון עליו נשך
מדרש תנחומא - משפטים טו, ''אמר הקב"ה נפשו של עני הייתה מפרכסת לצאת מן הרעב ונתת לו פרנסה והחיית אותו, חייך שאני מחזיר לך נפש תחת נפש, למחר בנך או בתך באין לידי חולי ולידי מיתה ואזכור אני להם את המצווה שעשית עם העני, ומציל אני אותם מן המיתה''.
את הסיפור דלהלן קיבלנו מפי עסקן נכבד בלוס אנג'לס ר' ניסן ל. שליט"א, אשר מדי דברו בכך מנצנצות אישוני עיני ובהתרגשות והשתאות על נפלאותיו יתברך אין חקר לגדולתו, מוסר ההשכל שבו – כוחה יפה לעורר לב אחינו ובנ"י לקיום מצוות הצדקה מתוך אושר פנימי והנאה רוחנית.
שלהי קיץ תשנ"ז, האברך ר' משה ש. שליט"א, פונה לרופא משפחתו לבדיקה שגרתית, מוחו סחרחר עליו לאחרונה, כוחותיו אינם אתו כתמול שלשום, והוא אך בשנתו הל"ב. הרופא בודק, ובפנים חתומות מורה לו לגשת אל פרופסור מומחה יותר ולעבור בדיקות מקיפות באשר כל מיני דברים חשודים בעיניו. ר' משה נבוך חושש ותוהה, נושא תפילה קצרה להשי"ת, ומתוך חשש נורא פונה לסדרת הבדיקות הדרושה, אלו נותנים תוצאות מבהילות. מסתבר כי כליותיו בסכנה מידית, גידולים וגרורות מתרבים בתוכו, והטיפול, רק בלוס אנג'לס הצליחו בניתוחים מסוגים אלו. אך המחיר... ר' משה אברך כולל בקושי מביא פת לחם לפי הטף, מהיכן ישיג עת הסכומים אסטרונומיים כאלו. תפילה חרישית אל ה' בצר לו, ורגליו מוליכות אותו אל הרבנים העוסקים בצרכי צדקה, אלו ודאי יוכלו להיות לו לעזר בימיו הגורליים עלי אדמות. בירורים טלפוניים עם עסקני רפואה שונים, וההחלטה נופלת – סע! והשי"ת יהיה בעזרנו בס"ד. ר' משה נפרד ממשפחתו בעיניים דומעות, ראשו עליו כגלגל, לעיני רוחו עוברים החששות הנוראיים כמו גם התקוות, כאשר משליך את יהבו על ה' אשר בוודאי לא יינטשו, נוסע הוא אל הבלתי נודע.
לוס אנג'לס, עסקנים מסורים אשר כבר קיבלו את הדיווחים על החולה, ממתינים לו בשדה התעופה, משם מובילים. אותו היישר אל בית החולים הענק, שם כך מקווים תבוא המזור למחלתו. בד בבד נחלצים המה להשיג את המימון הגדול הדרוש לשם כך. רגליהם מועידות אותם לביתו של הנגיד הנכבד ר' אנשיל. שליט"א, מתושביו הנכבדים של לוס אנג'לס, אשר ליבו לב רחום הוא, עושרו הרב לא השכיחו ממנו את הבורא אשר חננו, מבין הוא כי כל כספו וזהבו פיקדון הם בידו, ובהתאם לכך הרי הוא הכתובת הראשונה לכל נצרך באשר הוא. העסקנים פורסים לפניו את מצבו המדכדך של ר' משה אברך הוא בשנתו הל"ב, וחייו תלויים לו מנגד, וכאן כך מקווים תימצא מזור למחלתו, הן אמנם הסכום גדול הוא אך נפש אחת – עולם מלא, מוטל על המיטה ומה ערך לכסף וזהב לנגד נפש אחת מישראל. ר' אנשיל שומע, רבות המה הצדקות המשחרים לפתחו, בכולם הון תועפות נדרשים להצלת נפשות, אך קול פנימי אומר לו: ר' אנשיל! קנה עולמך כאן ועכשיו, כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמיים, שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו!, ר' אנשיל נסער, תוהה מה היה לו, וכי צדק הראשונה לפניו, וכי כל הסכומים הגדולים אשר פיזר נתן לאביונים לא לשם מצוות צדקה נתן אותם, אך התחושה הפנימית אומרת את שלה, להציל את החולה כאן ועכשיו, לקנות את כל המצווה על שמך, והקב"ה הנאמן לשלם שכרו בוודאי ישלם שכרך.
העסקנים היושבים למולו נבוכים, מה היה לו לר' אנשיל מדוע משתהה הוא, מה מאוד גדלה השתוממותם כאשר ללא אומר ודברים, פותח ר' אנשיל את פנקס השיקים חותם את שמו במקום הנצרך, "את הסכום תמלאו בעצמכם, כל ההוצאות על חשבוני"!... הדיבור נעתק מפיהם במבוכת מה, מתנצלים הם, לא לכך התכוונו, ישראל עם קדושים הם, וחזקה שכלל ישראל יחלץ גם הוא לעזרתו. ר' אנשיל מהסה אותם, מה לכם ולהתנצלויות, הכסף נתון והשי"ת ממרומיו יביא את התרופה למחלתו.
בורא כל עולמים היה בעזרו של ר' משה ואחרי חודשיים ומחצה של ניתוחים וטיפולים, נראה האור ר' משה מתעתד לעזוב את בית החולים תשוש וחלש, אך בריא ושלם בגופו ובממונו. מה גדול היה היום הזה לו למשפחתו ולבני קהילתו, תפילות הרבים אשר הבקיעו רקיעים עשו את שלהם, הרופאים אף הם לחשו לו כי יותר ממה שעשו הם עשה הקב"ה עמו, בעזהשי"ת בעוד כמה ימים עומד הוא לחזור לחיק משפחתו, הודו לה' כי טוב.
ר' משה לא שכח את מטיבו ר' אנשיל אשר חלק גדול נטל בהצלתו, מתחבט הוא בדברים אשר ייטיב להביע את הגיגי לבבו, איה המילים אשר ייטיבו להשמיע את רחשי לב מודה ומשבח, אשר חייו היו תלויים לו מנגד, והנה השליח ממרומים הצילו. לא, אין מילים על שפתיו, דלים המה כ"ב האותיות מלשמש שליחים לשבח את מטיבו, הנה ימי החנוכה קרבים ובאים, מה סמלי יותר לבטא את נרות חיי שהאירו באפילה ממנורת החנוכה. תיכף למחשבה מעשה, ר' משה נכנס לחנות כלי כסף, נוטל הוא מנורת חנוכה מכסף מפוארת, יתנה במתנה סמלית למיטבו, אמנם ודאי אין לגביר האדיר צורך במתנתו המעטת אך רחשי הלב החמים, בוודאי נשמעים אף מבעד למתכת הכסף הקר. מצרף הוא מכתב תודה קצר, בו מבטא כי בעצם אי אפשר לבטא, וסיים בלשון הכתוב, "למען הוטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך", אברך נעים סבר אשר עמד לצידו כל ימי מחלתו, מביאו לביתו של ר' אנשיל, התרגשותו גואה, הנה יראה בעיניו את האיש שהיה שליח ההשגחה העליונה להצלתו. עומד הוא ליד דלתו של ר' אנשיל, דופק בדלת, והנה אין קול ואין עונה! ר' אנשיל אינו בבית.
בירור קצר העלה כי ר' אנשיל נסע לצרכי עסקיו לאחד ממשרדיו אשר ב – איסט סייד שבניו יורק, שם גם ישהה בימי החנוכה, ר' משה כמו חרב עליו עולמו, כה השתוקקה נפשו להודות למצילו, ועתה... באין ברירה הוחלט לשלוח את המתנה בצירוף התנצלות ע"י חברת שליחויות מהימנה אשר יביאו את המנורה לתעודתה ב- איסט סייד.
איסט סייד, שעת ערב, ר' אנשיל שקוע ראשו ורובו בעסקיו המסועפים המנהלים הנכבדים יוצאים ובאים במשרדו, גרף המכירות לפניו, ההכנסות משביעות רצון, ביתו ברוך ה' בנוי על אדני התורה והיראה, בניו תלמידים מוצלחים ומוכשרים המה, גם בדעת חננו ה' לתת מפתו לעניים, בלבו התרונן בשבח והודיה לשמו יתברך, מוחרתיים בעז"ה יחזור לביתו לחוג את שאר ימי חג החנוכה במעונו, וכשתילי זיתים סביב לשולחנו ייסבו בניו ובנותיו להודות ולהלל שמו הגדול. אך מה זה, היה לו, עיגולים שחורים מרצדים בעיניו, החדר מסתובב סביבו, והלמות לבו קוצבות בפראות, לחץ בחזה, נשימתו כמו נעתקה ממנו, ראשו כבד עליו, תמה מה היה לו, ענני ה' ענני, ערפול חושים, וייפול תחתיו מתמוטט על הקרקע, כאשר הוא בודד במשרדו, ואין איש שיבוא לעזרתו.
שניים מעובדי חברת השליחויות נוסעים ברחבי איסט סייד, מחפשים הם את משרדו של ר' אנשיל ומנורת הכסף בידיהם. הנה המשרד, יוצאים הם אל המשרד, דפיקה קלה בדלת, והם פותחים את הדלת כדי למסור לידי בעה"ב, והנה לעיניהם שוכב ר' אנשיל כשעיניו מפולבלות לאחוריו. מאת ה' הייתה זאת והשליחים מלומדים היו בפעולות החייאה, הם היו חברי הצלה, התקף לב חריף, הרגעים קריטיים, תוך דקות הצליחו בסייעתא דשמיא להשיבו לחיים.
נסתרים דרכי ההשגחה אך מה מאד נדהם ר' אנשיל למקרא מכתבו הנוגע ללב של האברך ר' משה בו מודה הוא לו על אשר עשה לנפשו, לנגד עיניו ריצדו המילים האחרונות במכתב "למען הוטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך", וכקול אלפי פעמונים צלצלו באוזניו דבריה מדרש יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני, העני עושה עם בעה"ב.
מנורת הזהב של ר' אנשיל פינתה מקומה למנורת הלב של ר' משה ברכת שהחיינו ו"על הניסים", הדהדו ברחבי דירתו של ר' אנשיל וקיבל ומשמעות יתירה, מדי שנה בשנה כאשר מנורת הכסף מוצאת להדלקה גואה ליבו של ר' אנשיל על שזיכהו ה' בחייו המחודשים.
כה אמר הקב"ה: "נפשו של עני מפרכסת לצאת ונתת לו פרנסה והחיית אותו, חייך שאני מחזיר לך נפש תחת נפש"...

 

[מאן דהו]

והיה כי יצעק אלי... ושמעתי כי חנון אני
הכתוב מדבר באדם שלווה כספים והגיע זמן הפירעון ולא פרע את חובו. נוטל ממנו בעל-חובו משכון. אם ייטול ממנו בגד יום - לא ייקחנו בלילה, כשאין בו צורך, וישיבנו לבעליו עם שחר. אם נטל כר את כסת, יטילנו בבוקר וישיבנו לפנות ערב. שאם לא כן, " במה ישכב? והיה כי יצעק אלי ושמעתי, כי חנון אני". מקשה רבינו עובדיה ספורנו ז"ל: מה יצעק, ועל מה יצעק? והלא הוא האשם, הוא חייב כסף ולא פרע בזמנו! ומה ישמע הקב"ה במידת חנינתו?
וביאר: אמת, שאין הצדקה לאי פירעון החוב. אבל העני יצעק וישאל: ריבונו של עולם, מדוע הפלית אותי לרעה, מדוע אני העני והוא העשיר? מדוע יש לו כסף מיותר להלוות, ולי אין את הכסף הראוי לפירעון? ומדוע נגזר עלי לחיות חיי מחסור, לפגר בתשלום חובי, ליתן משכון ולישון בלא כרית? וזעקתו תעלה למרום, ותפעל את פעולתה. הקב"ה יעביר מעט מהשפע מן העשיר המלווה - אל העני הלווה... לפיכך מייעצת התורה לעשיר: אם קיימת את המצווה והלווית את הכסף, ובהגיע המועד הכסף לא הוחזר, כדאי לך לנהוג בוותרנות. כך ישמור הקדוש ברוך הוא בידיך את האפשרות להמשיך ולהלוות!!!
''ונשיא בעמך לא תאור "
מעשה בעיירה קטנה הסמוכה ללומז'ה שבפולין, שקצב אחד העז לסטור לרב על לחיו, אחר שזה הטריף לו ריאת בהמה. משנודע הדבר לרבה של העיר לומז'ה באותם הימים הגה"ק רבי אהרון בקשט זי"ע שכר שלושה עגלות, הושיב בהם כמה עשרות מתלמידי ישיבת לומז'ה ונסעו לעיירה המדוברת. הכרוז יצא בחוצות, כי רבה של לומז'ה עומד לדרוש בבית הכנסת, וכל אנשי העיירה באו והתכנסו להאזין לדרשתו, ואז פתח ואמר יסוד גדול!
חז"ל אמרו "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", ופירש רש"י שאינו בא בעלילה עליהם. ללמדך, כי כל מצוות התורה ניתנו באופן שניתן לקיימן למעשה, ואלמלא הייתה אפשרות לקיים לא היו ניתנות. לכך התורה מצווה "ואהבת לרעך כמוך", דווקא ביחס לרעַ וחבר, ולעומת זאת ביחס לאדם יותר קרוב, כמו אח, הורתה לנו התורה "לא תשנא את אחיך בלבבך", ולא נאמר "ואהבת את אחיך". והיינו, משום שהכתוב מדבר כאן על שנאה מחמת סיבה מובנת, אשר באופן טבעי נוטה אדם לשנוא את אחיו בעבורה, וכגון משום קנאה וכדוגמת שנאת האחים ליוסף. אהבה במקרה כזה היא כמעט בלתי אפשרית, לכך התורה לא מצווה עליה. ומה ביחס לרב? לא נמצא בתורה ציווי "ואהבת את הרב", ואף לא נאמר "לא תשנא את הרב", שכן פעמים דבר זה קשה מנשוא. הן הלא בתוקף תפקידו מוכיח הרב את קהלו על חטאיהם, וכיצד יאהבהו, לא פעם הוא מכריע בדין שלא כדעת פלוני והלה מתעורר לשנאו, כאילו הוא אשם בכך. לפיכך הסתפקה תורה בדרישה "ונשיא בעמך לא תאור". אם אינך מסוגל שלא לשנאו , לפחות אל תקללו… וסיים רבה של לומז'ה את דבריו ואמר: אבל איסור לסטור לרב על פניו, זה לא מצאה התורה לנחוץ להזכיר כלל וכלל! שכן תופעה שכזאת היא כבר פריצת כל גדר אנושי!…

 

[מאן דהו]

מלאתך ודמעך לא תאחר
השל"ה הקדוש למד מכאן בדרך דרש יסוד גדול וחשוב בעבודת ה': "מלאתך" – זהו רצונו של האדם, "ודמעך" – אלו דמעותיו. אם באמת הנך רוצה דבר, עד כדי כך שהנך מוריד עליו דמעות, בוכה ומתחנן לפני בוראך לקבלו, הרי ש"לא תאחר" לקבלו! אדם שרוצה באמת ומתחנן לפני בוראו לקבל סיעתא דשמיא – בוודאי יענה מן השמים!
וכך כתב הרב שמשון פינקוס זצ"ל לבחור ששלח אליו מכתב ובו בקשת עזרה והדרכה מעשית: "קראתי את מכתבך, ולא הגעתי למדרגה לתת עצות ולומר לך מה לעשות, אבל אכתוב מה שנראה לפי עניות דעתי אחרי התיאור של הדברים שכתבת. נראה לי שאתה משתדל מאד בעליה בתורה ויראת שמים, ואתה עושה את כל יכולתך ויצאת ידי חובת השתדלות. עכשיו אתה נמצא בשלב שאתה צריך עזרה מבחוץ. הסיבה לזה הוא פשוט מפני שהדברים הם כל כך נשגבים ונוראים, לזכות לתורה ולחשק פנימי, וככל שתיארת, זה פשוט למעלה מכוחות אנושיים, ואף על פי שוודאי צריך גם השתדלות מצדנו, אבל מגיע רגע שצריך לפנות לעזרה מבחוץ. על כן אני אתן לך שם וכתובת, שאליו תפנה והוא יעזור לך – קוראים לו השי"ת. הוא חזק מאד, שבאמת הוא ברא הכול, ואני יודע בסוד שהוא גם אוהב אותך באופן אישי, והוא מחכה בכיליון עיניים שתפנה אליו. אין בעיה למצוא את הכתבת שלו יתברך, שהוא נמצא בכל מקום, כפשוטו, גם הרגע הזה שאתה קורא המכתב אתה יכול לפנות אליו.
אני כותב זה, מפני שהרבה חושבים שהוא עניין של תפילה ועשיית מצווה וחיפוש מדרגות. כל זה נכון אבל אינו העיקר – העיקר הוא שהקב"ה אישיות ברור החי וקיים, שאפשר לתפוס אתו קשר אישי, ולעולם לא התאכזב מי שעשה כך. ומה שהדבר יותר פשוט ופרקטי יותר טוב ויותר מועיל... ולבקש ממנו עוד פעם ועוד פעם. מי שייתן לך עצה אחרת, חבל על ההשתדלות, תלך ישר למי שיכול לעזור באמת, ותתפוס אותו ואל תעזוב אותו, "אל תתני דמי לו" עד שהשגת את כל שלבך חפץ".

 

[מאן דהו]

ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו
וכי בבית מותר לאכול בשר טריפה? אז מדוע נאמר ובשר בשדה דווקא? ואמנם רש"י מבאר: 'אף בביתכן, אלא שדיבר הכתוב בהווה, מקום שדרך בהמות ליטרף...'
הרב יהודה צדקה זצ"ל מתרץ בדרך מוסרית (הובא באור דניאל): אכן גם בבית אסור לאכול טריפה, אלא התורה נקטה בשדה דווקא, כיוון שהניסיון הגדול של האדם בכל דבר, ובפרט בענייני כשרות, הוא דווקא בשדה, דהיינו בחוץ כשהוא עם חברים, או כשהוא רעב ונמצא ברחוב, ואז הוא עלול להתפתות ולאכול במקומות שהכשרות שם מפוקפקת, לכן נאמר 'בשר בשדה' דווקא ולא בבית...

 

[מאן דהו]

ואנשי קודש תהיון לי
התורה לא מבקשת מאתנו להיות מלאכים אלא קודם אנשים = בני אדם טובים יותר, וממילא מאושרים יותר. התורה מטרתה להועיל, לא להכביד.
משל למה הדבר דומה: הרמזורים בכביש נראים מעכבים את התנועה, לא פעם נשמע: "אם לא היה רמזורים בכביש הזה..."אבל אם רק רמזור אחד נתקע או מתקלקל זה כבר סיפור אחר לגמרי... מסקנה: בלעדיהם יש פקקים נוראים.
והנמשל ברור: כך התורה – החוקים נראים כמכבידים אבל נועדו להועיל ובאמת אנו רואים לאן מתדרדרים אנשים ללא התורה (אותם אלו שחשבו שהתורה מכבידה...) לצערנו במקום לתלות הדבר בעצמנו אנו תולים את ההנהגה הא-לוקית בכל מי שמזדמן: אם הבעיה מדינית אשמים המנהיגים. כלכלה יורדת ואבטלה גואה – בראש הממשלה, אלימות – בשר הביטחון... אבל לא את עצמנו...
משל למה הדבר דומה: אשתו של מכוער קנתה מראה ושמה בחדר של בעלה. המכוער הסתכל ובעצבנות ועל "יופיו" המשתקף מבעד לראי, שבר את המראה לרסיסים. לא רק שהוא מכוער, אלא הוכיח בזה שהוא גם טיפש, וכעת כיעורו נמצא בכל רסיס ורסיס, הוכפל כיעורו במאות רסיסים...
נמשל: כן אנחנו מאשימים את כל העולם ולא מבינים שהקב"ה פוסק לנו לפי מעשינו. כשמנהיג מצליח זה בזכות העם, ואילו היינו מקיימים מצוות כראוי אזי הכלכלה הייתה פורחת, הפרנסה מצויה בשפע, גשמים בעתם, השלום שורר עלינו. להיות אנשי קודש, להפסיק להאשים את המזל הרע ולהאשים את עצמנו.

 

[מאן דהו]

''לנטות אחרי רבים להטות" (החתם סופר)
רק בדבר שאינו ברור, העשוי לנטות לצד זה או לצד אחר - "לנטות", אז יש להטות אחר הרוב, אבל דבר ברור הנעלה מכל ספק אינו כפוף להכרעת הרוב. לפיכך לא יטו בני ישראל לעולם אחרי רוב העולם ביחס לאמונה.

 

[מאן דהו]

לא תטה משפט - אף לאחר פס"ד (לב שלום)
דוגמא מאלפת לדבר נמצא במעשה שהיה עם הגאון ר' חיים לייב מסטאוויסק. ונתבונן נא, כי מלבד התפעלות הלב שיש במעשה שלפנינו - גם דקות והבנה עמוקה בפסוק יש בו, והחידוש יקר ונפלא, הבה נטה אוזן:
הגאון ר' חיים לייב סטאוויסקר (כך היה נקרא בפי כל), היה מפורסם מאוד בזמנו בכוחו הגדול ב"הכרעת דין". בדרך כלל היו שני הצדדים יוצאים מרוצים מלפניו, כולם הרגישו שנעשה הצדק, וגם מי שהורשע בדין יצא בלי תרעומת. שמו של ר' חיים לייב יצא לתהילה בכל האזור, עד שאפילו הגויים שבאותו מחוז העדיפו לא אחת להתדיין בפניו - ולא ללכת לבית המשפט שלהם, באשר ראו כל גויי הארץ כי שם ה' נקרא עליו.
פעם אחת נזדמנו לפני ר' חיים לייב שני בעלי דינים שהיו הפכים ממש, מן הקצה אל הקצה... מחד גיסא - הגיע ראש הקהל דסטוויסק שהיה איש נכבד, וכנגדו - הרוקח של העיירה, שהיה משכיל מברלין אשר מימיו לא עלה עליו עול תורה או עול מצוות, והוא היה ה"מחלל שבת" היחיד בכל העיירה. אבל הדין דין אמת הוא, והאמת במקרה זה הייתה דווקא עם ה"מחלל שבת" - ולא עם ראש הקהל... ר' חיים פסק לטובת הרוקח, ותהום כל העיר, ופני ראש הקהל חפו. אלא שכאן נפתח פרק נוסף בסכסוך הממוני שבין השניים, שכן "ראש הקהל" - נהיה ל"רשע הקהל", ולא הסכים לציית לדין... "מה זאת אומרת?" - טען, - "הייתכן שיזכה הרב את המחלל שבת הלזה כנגדי? לא יקום ולא יהיה!". עכ"פ, ראש הקהל סירב לציית לדין, ולפיכך בא הרוקח שנית לפני ר' חיים לייב להיוועץ עמו מה יעשה. ר' חיים לייב יעץ לו לפנות לערכאות של נכרים, אולם לא כמשפטנו - משפטיהם, ושם הפכו את הקערה על פיה, זיכו את ראש הקהל - וחייבו את הרוקח... הרוקח שב להיוועץ בר' חיים לייב, והוא יעץ לו בלא היסוס לפנות לערכאה משפטית הגבוהה ביותר ברוסיה, אשר שכנה בפטרבורג הבירה, ולא זו בלבד, אלא שאף הודיע לרוקח שהוא בעצמו - ר' חיים לייב - יבוא להעיד ולטעון לטובתו בבית המשפט!! אך דא עקא, הדברים התגלגלו באופן בלתי צפוי, וכאשר קיבל ר' חיים לייב את ההזמנה לעדות מבית המשפט - גילה שהתאריך המיועד הוא לא אחר מאשר יום חג השבועות - חג מתן תורה - בשעה עשר בבוקר!! נקל לתאר איך נראה יום מתן תורה אצל ת"ח דוגמת ר' חיים לייב, ניתן אף להבין כמה קשה היה לעזוב את המשפחה ואת בני העיר ביום גדול זה, אבל כשם שגדולים הת"ח בלימודה של תורה - כך גדולים הם בקיומה, ובלא היסוס קם ר' חיים לייב ונסע לפטרבורג לחוג שם את חג מת"ת, בכדי שיוכל להעיד לטובת הרוקח בעיצומו של חג. אף סדר יומו של הגרח"ל בפטרבורג ומקום הימצאו במשך החג - כמובן נקבעו בהתאם ל"מטרה המקודשת": להעיד לטובת הרוקח אשר כאמור היה המחלל שבת היחיד בסטוויסק!!
כאשר חזר הגרח"ל לסטוויסק לאחר החג, לא היו יכולים בני העיר להתגבר על פליאתם, והם שאלוהו: מה ראה הרב על ככה? האומנם עד כדי כך צריך להתמסר בשביל "שייגץ" שכזה ? ר' חיים לייב נעץ בהם את עיניו, וכה השיב ואמר: "הנה הפסוק אומר: לא תטה משפט אביונך בריבו. ולכאורה, הלא כבר נאמר לעיל: לא תטה משפט, ומדוע הוכפל הציווי פעמיים? אלא מתרצים חז"ל במכילתא שפסוק זה מדבר באביון במצוות, שלא תאמר: הואיל ורשע הוא אטה את דינו, ת"ל לא תטה משפט אבינך בריבו. " והנה" - אומר ר' חיים לייב - "הרי זו אזהרה מפורשת שלא לשנות את הדין אפילו כי הוא מחמת רשעו של ה"אביון במצוות", ובוודאי הדברים אומרים גם אם הוא אביון אמיתי ומהודר... " עתה שוו בעצמכם, ותארו לכם מה היה אילו הייתי פוסק ההפך, שהצדק עם ראש הקהל, והרוקח היה מסרב לקיים את הפסק, והייתי מורה לראש הקהל ללכת לערכאות וכו', כאותו המעשה שהיה כאן - רק בהיפוך, והייתי טורח לנסוע בחג לפטרבורג כמו שעשיתי עתה, כלום גם אז הייתם תמהים על מעשי? - ודאי שלא! " כי מלבד הפסק והכרעת הדין - צריך גם להעמיד את הדת על תילה, ולהציל את הנעשק מיד עושקו, שכן זוהי העמדת האמת על מכונה לכבוד משפט התורה!! הרי הדין מחייב לדרוש את קיומו, כי בדרישת הצדיק יש שני חלקים: החלק הראשון - להוציא את הצדק לאור כראוי, והחלק השני - לדרוש את יישומו וביצועו הלכה למעשה!! " ומעתה, אם כך הייתי נוהג כאילו היה מוכרע הדין לטובת ראש הקהל, הרי שאם לא אנהג כך כעת כאשר הדין הוכרע להפך - הריני עובר על הלאו המפורש של לא תטה משפט אבינך בריבו!! " כי אם התייחסותי אל הדין לאחר שנפסק שונה מאחד לשני בגלל שהוא רשע - הרי זו הטיית תוצאת הדין, שהיא חלק בלתי נפרד מפסק הדין עצמו!! והרי זה כאלו פסקתי לטובת ראש הקהל והטיתי את הדין!!" - כך סיים ר' חיים לייב את דבריו ואת חידושו הנוקב.
הנה למדנו מכאן תורה ויראה גם יחד, רק שעתה נסיים מעין הפתיחה, ונאמר שלפי"ז יתכן ליישב בדרך נוספת את אשר הקשינו בתחילה: היאך סלקא דעתך להטות את הדין בגלל רשעו של הרשע? ומעתה י"ל, שהפסוק בא לחדש לנו שאף לאחר פסק הדין - אסור לנו להימנע מלסייע ביד הרשע אם זכה בדין, ממש כשם שהיינו מסייעים לחברו הצדיק אילו זכה הוא!! והיינו שבדרך הטבע יש חשש שלא נהיה חמים ובוערים כ"כ למען הרשע, ולא נעזור לו להגן על זכותו, ולכך הוצרך הפסוק להזהירנו ע"ז, שלא נטה משפט הרשע אף לאחר הדין!! כי אם ננהג כך - הרי זה כאילו נתנו יחס שונה לרשע בעצם הדין, ויש בכך גריעת מידת האמת ודרישתה !! וע"כ גם אם במקרה אחר לא היינו מתרגשים כ"כ מסבלו של הרשע, ולא היינו רצים לעזור לו ולסייעו - אעפ"כ כאן, לאחר שיצא זכאי - נרוץ לעזור לו!! כי בכך אנו מעמידים משפט אמת לאמיתו !! והדברים שמחים ומאירים.

 

[מאן דהו]

"מדבר שקר תרחק" (רבי מנחם מנדל מקוסוב זצק"ל)
אין שקר שאין בו מקצת האמת, אכן, כל זמן שאין מבררים אותו מקצת ומעמידים אותו בגלוי ובבירור על מכונו, מתפשט כוח השקר על הכל. בכל העולם כולו, לא נמצא אדם שיהיה כולו אמת. העולם מתחלק בין כאלה שהם קרובים לשקר, ובין כאלה שהם רחוקים מן השקר

 

[מאן דהו]

“ושוחד לא תיקח, כי השוחד יעוור פקחים ויסלף דברי צדיקים”. נראה שביאור הפסוק בפשטות אינו דורש חכמה מרובה, והתורה מצווה אותנו לדאוג לקיום ועשיית הצדק האמתי, משכך, אין אפשרות להיות משוחדים בנגיעה של ממון או נגיעה אחרת ועדיין לדון דין אמת.
לפני הגאון רבי יוסף דב סולובייצ’יק מבריסק, הגיע שופט גוי שאהב להתווכח עם הרב על דיני התורה ומצוותיה. כעת, מצא לו מצווה חדשה לנגח בה את הרב, הוא קרא בתלמוד שאם דיין יהודי נוטל שוחד מבעל הדין ונתגלה הדבר – חכמים מענישים אך ורק את הדיין שנטל שוחד ולא את זה ששיחד. “הרי לך שמשפטינו צודקים ומדוקדקים יותר משלכם”, קרא השופט בהתרסה, “אצלנו, מענישים גם את נותן השוחד וגם את המקבל. מה תאמר לזאת?”, סיים בארשת ניצחון.
רבי יוסף דב שנודע כפיקח גדול, חייך וענה לו מיניה וביה: “מתוך דבריך תראה לבד שדיני התורה טובים יותר משלכם, שכן אצלנו היהודים, כל דיין יפחד ליטול שוחד, שהרי אף אם בעל הדין החליט לשחד וכדי שיפסוק לטובתו, מחר יכול הוא ללכת בלי פחד ולספר שהוא שיחד את הדיין והדיין עצמו ייענש וליהודי לא יארע מאומה. “לעומת זאת אצלכם, אם גוי ייתן שוחד לשופט, שניהם ייזהרו מאוד שהסיפור לא ידלוף לתקשורת, שהרי במידה וזה ייוודע – שניהם יקבלו עונש. זה מה שנקרא: מערכת חוקית לנתינת שוחד בסתר”...
שוחד אינו מתבטא רק בנתינת ממון, לעתים שוחד הוא גם אינו טובות הנאה. גדולי ישראל במהלך הדורות נזהרו עד מאוד שלא להיות מושפעים מבעלי הדין טרם פסקו את דינם לפי חוקי התורה.
בנושא זה מסופר, שלפני הגאון רבי אברהם בורנשטיין – בעל ה”אבני נזר” מסוכצ’וב, הגיעה אלמנה יחד עם יהודי לדין תורה. טרם שהחלה האלמנה בטענותיה, החלו דמעות חונקות את גרונה ובקול בוכים סיפרה לרב את אשר אירע. להפתעת הנוכחים קם הרב מכיסאו ואמר: פסול אני לדון דין זה, שכן גם דמעות הן בגדר שוחד המטה את לבי לטובת המסכן...
כל ההקדמה הזאת מביאה אותנו להסתכלות מחודשת עלה המתרחש בימינו, לעתים כאשר נחשפת פרשה ציבורית של שוחד כולם עומדים וצועקים: איזו שחיתות. איזו רשעות. ואנו בוכים: איזו טיפשות! במקום לאמץ במדינה יהודית את דיני התורה ומצוותיה הנכונים והאמיתיים, הלכו לאגור אוסף חוקים מכל מיני מדינות לפי מה שנראה למחוקקים טוב וישר.
אחד מגדולי ישראל שנשאל על ידי שופט גוי: איך ייתכן שאסור לכם לקבל שוחד, אבל אתם מתירים ליהודי שהולך לבית משפט של גויים לשחד את השופט? והיכן הצדק? ענה לו הרב: מכיוון שהשופט הגוי מסתכל באופן טבעי על היהודי בצורה זרה ומנוכרת, ברור שאחוזים מסוימים בדין יינטו לרעתו של היהודי אף אם אין זה נכון. משכך, טוב עושה היהודי שמשחד את השופט ומעניק לו איזון באמצעות הכסף, כך יש סיכוי שהאמת תצא לאור.
***
לעתים אנו נאלצים להרהר בעוגמה במצב אליו הגענו: שני תושבים בני עם אחד, באותה מדינה, באותו הרחוב, מסתכלים זה על זה כזרים לחלוטין. בהשפעת התקשורת נהפכנו לציידיי נפשות ”הנאלצים ל”שחד” את אחינו בכל מיני תחבולות, רק בכדי ליצור שפה משותפת וזיקה כלשהי להתנהגות אנושית.
כשרב בישראל מואשם בנטילת שוחד או בהנהגה שאינה ראויה, תלויה בפינו שאלת תם: אולי רק זו הדרך (המעוותת, שנכפתה עלינו) בכדי שהאמת תצא לאור ושני הצדדים העומדים לפני השופט יהיו שווים.

 

[מאן דהו]

מדבר שקר תרחק
רבותינו למדו נושא ע"פ שיש לאדם כונה לטובה מדבר מסוים אל לו לנהוג בשקר. ולדוגמא, אדם שחייבים לו מאה שקלים אומר הלא כנגדי הוא יכפור, ולא יודה, מה עושה, טוענו מאתיים ואזי קבל מאה. גם זה אסור משום 'מדבר שקר תרחק'. כמבואר כיוצ"ב בגמרא שבועות (דף לא.). ע"ש. וע' שו"ת תורה לשמה (סימן שסד). וכן מספרת הגמרא (יבמות סג.) כי רב הייתה לו אישה רעה עד שכל מה שרצה בעלה, הייתה עושה להיפך. למשל, היה רוצה לאכול עדשים הייתה עושה לו חומוס, וכשהיה רוצה בחומוס הייתה עושה לו עדשים. והנה כשגדל ר' חייא בנו, הבין, ולכך היה מבקש מאימו כי אבא רוצה כך, כי ידע שתהפוך ועי"ז הרוויח שבישלה כרצונו האמתי של האב. וכשהרגיש אביו, מיחה בו לבלי עשה כן כי הוי כשקר ח"ו שנאמר (ירמיה ט, ד) "למדו לשונם דבר שקר" וגו'.
והנה לפי"ז צריך לדעת, מה שנוהגים כהיום לכתוב בהזמנות שהחופה תתקיים בע"ה בשעה 7, וברור שהחופה תתקיים בשעה מאוחרת מזו. וכן מה שנוהגים לומר שהברית מילה תתקיים בשעה אחת בצהריים, ובעוד שאת המוהל לא הזמין אלא לשעה 2 או לפני כן. ונראה לפי האמור שאין לעשות כן כי הוא בכלל מדבר שקר תרחק.
וכיו"ב העירו באחד הספרים, על שאדם מתפלל לרפואת רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו גם אם עבר ניתוח וניטל איזה מאיבריו ר"ל, וכיצד יאמר רמ"ח איבריו וכו'. אכן לזה תירצו, שאע"פ שאין לו רמ"ח איברים גשמיים אבל יש רמ"ח איברים רוחניים שהמה נשארים לעולם ולא נחסרים משום אדם! אכן, על הכתיבה בהזמנות והאמירה לבריתות, נראה שצריך ליזהר. ולכן היה ראוי לומר: תתקיים "בערך" בשעה פלונית.
אכן מכיוון שיש ללמד זכות על כללי ישראל, לכאורה יש ליישב, כי מכיוון שאין זה נאמר בפה אלא נכתב, אולי הכתב אינו כל כך חמור. אכן אינו, כי גם בכתב אסור לשקר. וע' בשו"ת חוות יאיר (סימן קצד). ועוד הרי יש מזמינים בפה. ולכן יש לומר, שהכותבים בשעה 7, באמת כוונתם שהחופה תיערך בדיוק כך באותה שעה, ואדרבה בזה יהיה פנאי רב לשמחה ולריקודים. אך מה יעשו כי הציבור מתאחר ולכן ממתינים ומאחרים מהשעה הנקובה. ובהזמנת הציבור לברית שאומר בעל השמחה שעה מוקדמת ממה שיודע שיתקיים, יש לומר שכונתו שברצונו "שיבואו" כולם "בשעה פלונית". וכאשר יתאספו, יתקיים הברית החיתוך, אבל מזמין את כולם שיבואו ויקדימו.
יש פירשו "מדבר שקר תרחק". כי הא-ל יתברך הוא "אמת" והקרוב לאמת רחוק מהשקר, והקרוב לאמת קרוב להקב"ה. וז"ש אם יש לך חלילה 'דבר שקר' זה יגרום כי 'תרחק' מהקב"ה, לכן אחוז נא באמת, דבֵר רק אמת, חשוב מחשבות אמת, ותדבק עי"ז בא-ל שהוא ה' א-לקים אמת.

 

[מאן דהו]

עָּזֹב תַעֲזֹב עִּמוֹ
רבי שלמה מקארלין זצ"ל התארח פעם אצל "בעל התניא" זצ"ל, ובערב שבת נכנס למטבח ליטול חלק בהכנות לשבת קודש, ושם מעט מלח בדגים. כשראו זאת חסידיו, נכנסנו גם הם למטבח ושמו מלח בדגים כל אחד בתורו. כשהגיע עת הסעודה, לא אכל אף אחד מהדגים שהיו מלוחים מאד, ראה רבי שלמה כי אין אוכלים, והיה סבור שחסר עדיין מלח, הוסיף מלח ואכל.
ואמר על זה "בעל התניא": ידעתי כי הוא מופשט מתאוות האכילה, אולם עד כדי כך, זאת לא ידעתי...

 

[מאן דהו]

"וְגֵר לֹא תִלְחָץ"
היחס של יהודי לגר, נשנה שוב ושוב בתורה וגם בפרשת השבוע.
ונשאלת השאלה: מהי הסיבה שהתורה מדגישה כל - כך הרבה פעמים אתה צורך ואהבתם את הגר, וגר לא תלחץ... מדוע זוכה הגר ליחס הולם ואפילו מיוחד?!
אלא לצערנו התשובה היא: יש נטייה של האדם להתנהג בדרך כלל של דחיית השׁונה – את זה שמדבר במבטא זר או אוכל מאכלים מוזרים. אנו מתרחקים אף מאלו הלובשים בגדים השונים משלנו, ומאלו שלא גדלו עמנו באותה המסגרת למרות שייתכן שיראת ה' שלהם גדולה פי כמה משלנו...
יש סיפור ילדים ידועה נקרא: "הברווזון המכוער" נביא אותו בתור משל: המספר על אפרוח שבקע מהביצה ונראה שונה מהאפרוחים איתם הוא גדל – הוא נראה בעיניהם כמכוער. כולם נולדו צהובים ויפים ורק הוא בצבע אפור... הוא היה דחוי בחברתם של הברווזונים והם בזו לו. כשחש דחוק, היה הברווזון המסכן מביט אל עבר הנהר ורואה את הברבורים זקופי הקומה והצחורים והיה חושב בליבו: "מדוע אני שונה? לו רק הייתי יפה כמותם...".
הוא גדל נוצותיו השתנו ומי ששם לב אפילו היה נדמה שהוא גבוה מיתר הברווזים האחרים. לאט לאט החליף הוא את נוצותיו ונכנס אל המים עם יתר האחרים. הוא הביט בבואה שנשקפה מהאגם ונדהם עד שלבסוף הבין – הוא עצמו היה אחד מאותם ברבורים נהדרים. למעשה הם המכוערים ולא הוא... הוא הצטרף ללהקה וחי עמם באושר לנצח.
הנמשל ברור מאליו: באופן כללי הגר נחשב זר בחברה ולכן יש רתיעה חזקה מלקבל אותו באהבה כאחד מבני ישראל. דווקא בגלל נטייה זו של דחיית ה"שונה" התורה מדגישה שוב ושוב שעלינו להתגבר על היצר הרע ולנהוג כראוי בגר וגם בדומים לו האלמנה והיתום הנזכרים בפרשתנו בסמוך לגר. לא פעם משתמשים אנו בצמד המילים "כבוד הדדי" אך לא תמיד מבינים את משמעותו. כבוד הדדי הוא לקבל ולהעריך גם את השונה ממך – את הגר. לעולם לא לחשוב חלילה שאתה, בגלל מנהגיך או דעותיך טוב יותר מאחרים...
יש לנו לזכור כי ביום אחד יכול להתברר כי אנו היינו המכוערים והוא - הגר, הפך ועלה במעלות התורה עשרת מונים מאתנו. ראו אונקלוס הגר שעד היום אנו קוראים את תרגומו בכל שבוע מה שלא זכו גדולי ישראל שבכל הדורות... ועם גר כך חוזר בתשובה על אחת כמה וכמה...
ועבדתם את ה' (כג, כה) (הרב נתי)
וצריך לדקדק בפסוק ולהבין מפני מה נכתב לחמך ומימך לפני והסירותי מחלה. שהרי בריאות הגוף חשובה לאדם יותר מהפרנסה. וא"כ סדר הפסוק היה צריך להיות הפוך קודם והסירותי מחלה ואח"כ וברך את לחמך?
ונראה ליישב את הפסוק על פי הגמרא במסכת תענית (דף ח:) שבימי רב שמואל בר נחמני היה רעב ומגפה אמרו לו מה נעשה להתפלל על שתיהן אי אפשר. אז אולי נתפלל רק על המגפה ואת הרעב נסבול. אמר להם רב שמואל נתפלל על הרעב ואם הקב"ה ייתן שובע אז הוא ייתן אותו בשביל שיחיו שכתוב "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון".
ולפי הגמרא זו הפסוק מתבאר באופן נפלא קודם כל וברך את לחמך ואת מימך ואם באמת הוא יברך את האוכל (הפרנסה) אוטומטית ברך גם הבריאות ובזה מסתיים הפסוק והסירותי מחלה מקרבך אמן ואמן..
ועבדתם את ה' אלקיכם וברך את לחמך ואת מימיך (כג,כה)
מדוע פתח בלשון רבים (ועבדתם) וסיים בלשון יחיד (לחמך, מימיך)? מתרץ בעל הטורים, ש'ועבדתם' זו תפילה, ותפלת רבים אינה נמאסת. וכתב לחמך בלשון יחיד, שמברך לכל א' לפי עניינו.
והמהרש"א (בבא מציע א קזב) מתרץ, ש'ועבדתם' זה קיום המצוות, ובזה כולם ערבים זה בזה, אבל להסתפק בלחם ומים זו נחלת יחידי סגולה, לכן נכתב בלשון רבים.

 

[מאן דהו]

"וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱֹלקֵיכֶּם ובֵרְַך אֶּת לַחְמְָך וְאֶּת מֵימֶּיָך וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִרְבֶָּך"
וידוע שחז"ל דרשו (גמרא תענית ב:) עבודה זו תפלה, כי היא עבודה שבלב.
אבל השאלה כיצד מכוונים בתפילה?
בספר ״נוטרי אמן מופיע סיפור שיבהיר לנו את משמעות הכוונה שבתפילה: אחד מחסידי טשורטקוב, היה חתנו של יהודי נכבד, סוחר אמיד וירא שמים. יום אחד, הופיעה אברך בביתו של הרב מטשורטקוב זצ"ל ואמר לו: ״כבוד הרבי, לדאבון ליבי, עלי לומר לרב כי חמי אינו מתפלל...". אמר לו הרבי: ״סלח לי, אך באיזו שעה אתה מתפלל"? ענה האברך: ״בשעת בוקר מאוחרת״. ״כנראה שחותנך מתפלל בזמן", הגיב הרב... אך הלה התעקש וטען שוב ושוב, כי הוא משוכנע שחותנו אינו מתפלל כלל. בעקבות זאת, בקש ממנו הרבי לעקוב אחר חותנו, ורק כאשר יהיה לו ברור ללא כל צל של ספק שאינו מתפלל, יאמר לו שהרבי קורא לו.
ואכן, לאחר כמה ימים של מעקב, פנה החתן לחותנו ואמר לו שהרבי קורא לו. החווירו פניו של החותן, והוא נכנס אצל הרבי, ובאימה ויראה ביקש לשמוע מפני מה קרא לו הרבי לסור אליו. אמר לו הרבי: ״שמעתי שאינך מתפלל". ״נכון", השיב האיש. ״הכיצד? מדוע״? חקר אותו הרבי. והאיש הסביר: ״אמנם אינני תלמיד חכם גדול, אולם מעלה אחת יש בי – הנני איש אמת המקפיד מאוד על מידה זו. והואיל ואיני מצליח לכוון בתפילה, אינני רוצה לעשות שקר בנפשי, ולכן אינני מתפלל". אמר לו הרבי: נאמר בתהלים (פז, ו): ״ה' יספור בכתוב עמים זה יולד שם סלה". ופירושו כך: הנה בא יהודי לבית הכנסת ומתפלל ללא כוונה, האם יכול הקב"ה לכתוב שהוא התפלל תפילה זו? לא ולא! זוהי לא תפילה. ולכן הקב"ה כותב בתיק שלו ״אפס״. אפס ועוד אפס מצטרפים זה לזה, עד לשור הארוכה, בת 356 אפסים כמניין ימות השנה... אך אז מגיע יום אחד, שבו אותו יהודי מצליח להתקדש, ומתפלל בכוונה מכל לבו. או אז מוסיף לו הקב"ה את הספרה 1 אך אם יוסיף לו את הספרה 1 בצד ימין הרי זו רק אחת. ואם יוסיף לו את הספרה 1 בצד שמאל, הרי זה אחד עם שלש מאות ששים וחמשה אפסים... והנה כל האומות כותבות משמאל לימין, לעומת זאת עם ישראל כותב מימין לשמאל, וזהו הפירוש: הקב"ה ״יספור בכתוב עמים״ כלומר, ה' כותב את הספרה 1 בצד שמאל, ובבת אחת הופכת השורה כולה לבעלת משמעות ובעלת ערך של אלפי אלפים... ואותה תפילה אחת שנאמרה מתוך כוונת הלב, כביכול "מובילה" את כל התפילות כולן, מאחר וברחמיו כותב אותה הקב״ה״ בכתוב עמים...". ולכן, הורה הרבי ליהודי ששאלו: ״עליך למלא את תפקידך, אתה תענה לברכות ותשתדל לכוון בכל אמירת אמן. אך, דע לך, שגם אם לא תמיד תצליח, גם תפילה זו נחשבת לך, והיא עומדת וממתינה, עד שתזכה לתפלה אחת שתאמר בכוונה והיא תזכה לצרף בין התפלות כולן...״.
וכבר לימדונו חכמינו שאין תפילה שחוזרת ריקם, והעיקר הוא להתחזק בתפילה.

 

[מאן דהו]

ויחזו את הא-לקים ויאכלו וישתו
סיפר מהרי"ד מבעלזא זי"ע: הרה"ק ר' פינחס מקאריץ זי"ע התאכסן פעם אצל בעה"ב אחד, וראה שיש לו בן גדול שלא נימול. לשאלתו לפשר הדבר, השיב, שבניו הראשונים מתו מחמת מילה, כי לא יכלו לעצור את הדם לאחר המילה, ולכן כאשר נולד בן זה, פחד למולו. הרה"ק הפציר בו, שהוא בעצמו רוצה למול אותו, ובעזר הבורא לא יזוב הדם, ויישאר בחיים. הבעה"ב דרש הבטחה על כך, והרה"ק הבטיח, ולקחו על חיקו ומל אותו כראוי. לאחר הברית החל הדם לזוב בלי הפסק, ונבהל הרה"ק מאד, ולא ידע לשית עצות בנפשו. בצאתו החוצה ראה מרחוק את הרבי ר' זושא זי"ע, ורץ לקראתו לספר לו את כל המאורע. אמר לו הרבי ר' זושא, שיצווה לבעה"ב לערוך את סעודת הברית, וליטול ידיים לסעודה, והתינוק ינצל, וכך הווה, שנטלו ידיהם לסעודה, ונעצר הדם. כאשר שאל הרה"ק מקאריץ זי"ע את הרבי ר' זושא זי"ע מהיכן ידע זאת, השיב לו: "כתיב (שמות כד, יא) 'ויחזו את הא-לקים ויאכלו וישתו', א-לקים הוא מדת הדין, 'ויחזו את הא-לקים' – כשרואים את מדת הדין, אזי העצה היא 'ויאכלו וישתו', ועל ידי זה נמתקים הדינים. וכן נאמר (תהלים קיט, קיז) 'סעדני ואושעה', שעל ידי סעודה זוכים להמשיך ישועה.

 

[מאן דהו]

"אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה"
ודרשו חז"ל: רבי ישמעאל אומר "אם כסף תלוה" חובה ולא רשות! אתה אומר חובה או אינו אלא רשות, כשהוא אומר "והעבט תעביטנו" חובה ולא רשות (מכילתא) . ומצינו ג' פעמים שאמרה התורה "אם" שפירושם "חובה". א) "ואם מזבח אבנים תעשה לי" (שמות כ-כב). ב) "ואם תקריב מנחת ביכורים" (ויקרא ב-יד). ג) "אם כסף תלוה". וכשם שחובה לבנות מזבח ולהביא ביכורים, כן חובה להלוות לעני.
נשאלת השאלה: לדעת רבי ישמעאל במכילתא ש"אם כסף תלוה את עמי" חובה ולא רשות, מדוע כתבה התורה בלשון "אם" דמשמע רשות ולא חובה ?!
תירץ גאב"ד אונגוואר הגאון רבי מנשה קליין זצ"ל – רבי ומורי - (בספרו מגיד משנה עה"ת): מדובר באופן שאין עליו חובה להלוות אלא רק "לפנים משורת הדין", כגון שביקשו ממנו הלוואה, ובשעה זו אין בידו, אינו חייב לטרוח וללוות מאחרים כדי להלוות, על סמך שיהיה לו בעתיד. אך אם בכל זאת עושה כן לפנים משורת הדין, מקיים מצווה.

 

[מאן דהו]

אם כסף תלוה את עמי את העני עמך (כב, כד). אמרו חז"ל (אבות פ"ו) 'בשעת פטירתו של האדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב אלא תורה ומעש"ט בלבד'. וזה הפי': "אם כסף תלוה" אם רצונך שכספך ילוה אותך לעולמך, דע כי "את העני" רק מה שתתן לעני "עמך" זה ילך עמך. (הרמ"מ מקוצק)

"ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשלִכון אותו" (כ"ב ל') רש"י... : תנו לו שכרו . לכאורה הצפרדעים עשו קידוש ד' גדול ונכנסו במסי"נ לתנור לוהט , ושכרם היה שנשארו בחיים . ואילו אצל הכלבים שנאמר "לא יחרץ כלב לשונו" , קיבלו שכר "טרפה...לכלב תשליכון אותו" הם ובניהם , עד סוף כל הדורות , מדוע ? מסתבר, כי קל יותר לקפוץ לתוך תנור לוהט , מאשר לנצור את הלשון... עפ"י בעלי המוסר.

"עין תחת עין" (כ"א כ"ד). דרשו חז"ל (ב"ק דף פ"ד) וכן מובא ברש"י: נותן לו דמי עינו וכן כולם ולא נטילת אבר ממש. כי לכאורה היה צריך לכתוב "עין בעד עין" ומה הלשון "תחת" ? אלא לרמז כי האותיות שתחת ה"עין" ב א' ב' הוא 'כסף' דהיינו אחרי ע'- פ', אחרי י' – כ', אחרי נ' – ס', יחד "כסף" וזה הפי': "עין" אם סימא עין חברו, "תחת עין" יתן כסף. (קול אליהו)

 

[געגועים]

ואֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם
פעם ציווה הרבי ישראל בעל שם טוב הקדוש את תלמידו המגיד הקדוש ר' דוב בער זי"ע, לנסוע ליער אחד ולהתעכב שם סמוך לאילן מסוים שפלג מים זורם תחתיו. לא שאל ר' דוב בער למה ולשם מה עליו לנסוע, אלא מיהר וקיים את מצוות רבו הקדוש. בהגיעו אל היער, מצא את העץ שאליו התכוון הבעל שם טוב, הסתתר מאחוריו והמתין לבאות. כעבור שעה קלה הגיע לשם איש הדור בלבושו. האיש, עשיר לפי מראהו, התיישב למרגלות העץ, ולאחר שנח זמן מה בצל האילן ושתה ממימי הפלג הזורמים לידו, קם והמשיך בדרכו. הסתכל ר' דוב בער על המקום שישב בו האיש וראה כי השאיר שם את ארנקו. מסתבר שנפל מכיסו בלי שירגיש, חשב, ושוב הסתתר וחיכה. והנה הגיע אל היער עובר אורח נוסף, ראה את הארנק, הכניסו לכיסו והלך. מיד לאחר מכן הופיע אדם שלישי, שלפי מראהו ולפי לבושו נראה עני חסר כל, התיישב ליד העץ ולאחר שעה קלה נרדם בצלו. ר' דוב בער עדיין עמד והמתין, והנה הגיע האיש הראשון. אין זאת אלא שהבחין באבדתו וחזר לחפשה במקום שבו נח. כשראה את העני שוכב למרגלות העץ, חשד בו כי גנב את ארנקו, העירו ודרש ממנו להחזירו לו. טענותיו של העני, כי לא מצא ארנק וכי אינו יודע כלל מה נדרש ממנו, לא הועילו לו. בעל הארנק התקצף והכהו מכות נמרצות. כשראה, כי הנה עוד מעט תפרח נשמתו של המוכה, הניחו והסתלק לדרכו. ר' דוב בער לא הבין דבר ממה שראה ושמע. כשחזר אל רבו, הסביר לו הבעל שם טוב את פשר הדברים. "ללמדך שלחתיך", אמר הבעל שם טוב, "דע כי האנשים אשר ראית ביער, נמצאים בעולם בגלגול שני. בגלגול הראשון היה בעל הארנק נתבע בדין מסוים ומוצא הארנק היה התובע אותו. העני שקבל מכות נמרצות היה הדיין של השנים. לפי הדין היה הנתבע חייב לשלם, אלא שאותו דיין עיוות את הדין ופסק לזכותו. בהגיעם שלשתם לבית דין של מעלה, נגזר עליהם לרדת פעם נוספת לזה העולם כדי לתקן את אשר עיוות, וכך נשתלשל והדברים: התובע קיבל את כספו, הנתבע שילם והדיין ספג ממנו מכות על שגרם לו לחטא ולעכב בידו ממון זרים. וזהו שאמרו בזוהר הקדוש – הוסיף הבעל שם טוב ואמר למגיד - "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" הא רזא דגלגוליא (פירוש: זהו סוד הגלגולים). לכן יש ולעיתים מתחייב אדם בדין תורה לשלם, בעוד שלמעשה אין הוא חייב. או יתכן שהתובע הביא עדי שקר שלא הוכחשו או שהדיין עיוות את הדין ופסק שלא כהלכה, ואז עומד האדם ולבו עליו מר וכואב: הייתכן?! זועק הוא האין דין ואין דיין?! אלא שאין הוא יודע כי יתכן והפעם הוא אמנם זכאי, אולם בגלגולו הקודם יתכן שנתחייב ממון לפלוני, ממון שלא שילם, ועתה נתבע הוא לשלמו, כי אכן יש דין ויש דיין"!!! זיע"א​

מעשה דומה שאירע למשה רבינו ע"ה ללא צורך לבארו על דרך הגלגול

מעשה אירע למשה רבינו עליו השלום בשעה שאמר להב"ה הודיעני נא את דרכיך, אמר לו הב"ה עלה אלי ההרה, כשהיה עולה ראה בן אדם שבא לשתות במעיין ונפל ממנו ארנקי דדינר והלך לו, בא אדם אחר ומצא הארנקי והלך לו, הראשון חזר לבקש הארנקי שלו ומצא אדם אחד על המעיין, אמר לו אתה לקחת הארנקי, אמר לו לא לקחתי כלום, עמד עליו והרגו, ראה מרע"ה כך, תמה, אמר לפני הקב"ה רבש"ע הודיעני נא את דרכיך כי כך וכך ראיתי ותמהתי, אמר לו הקב"ה כל מה שראית אמת, בעל הארנקי גנבה מאותו שמצאה ובא בעל האבידה ומצא אבידתו, ואותו שנהרג הרג לאביו של ההורג, ואנכי איניתיו לידו, לכך אמר משה והאלקים אנה לידו. (מושב זקנים משפטים)​

 

[מאן דהו]

כתב רש"י ואלה המשפטים - כל מקום שנאמר 'אלה' , פסל את הראשונים; 'ואלה' - מוסיף על הראשונים (ראה תנח' משפטים , ג):

האמרי חיים אמר: 'אלה' ראשי תיבות: ל'יהודים ה'יתה א'ורה. 'ואלה' ראשי תיבות: ל'יהודים ה'יתה א'ורה ו'שמחה. כאשר התשובה היא בתוספת 'ושמחה', תשובה מאהבה, אזי 'מוסיף על הראשונים, הזדונות נעשות כזכיות (יומא פו, ב), והן נוספות על המעשים טובים הראשונים.