פסח, חודש ניסן שביעי של פסח

[גרינפלד]

כתב הבעה"ט על הפסוק י"ד י' "והנה מצרים נוסע אחריהם", בזה"ל:

והנה בשוחר טוב תהלים י"ח כתוב "יצילני מאויבי עז" - זה פרעה;
ועה"פ "אמר אויב" - מביא הגרח"ק ב'למכסה עתיק' שבמכילתא כתוב שזה פרעה, ובזוה"ק כתוב שזה שר של פרעה.
ואם השר של פרעה זהו השר של מצרים, או עכ"פ יש קשר ביניהם - יתכן לרמוז ש"אויבי עז" רמז לעוזא.

ושמעתי לומר ש"בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז" - גם רומז לעוזא.

והנה בראשונים כתוב רמז על כל הימי של פסח ע"פ אתב"ש, שביום שיוצא א' של פסח - יוצא תשעה באב, ב' - שבועות, וכן הלאה.
ועל היום השביעי ז"ע - לא כתוב,
ויתכן שהענין של יום זה - הוא העוז של הקב"ה כנגד עוזא, כמש"כ הבעה"ט.

ויתכן להוסיף, שהגר"א כתב שבשם ע"ב הרמוז בפסוקים "ויסע ויבא ויט" - אין ג', כי אין גאווה לפני המקום,
וא"כ יתכן שהרי ב"האדרת והאמונה" - ומרים "העוז והענווה לחי עולמים", שהעוז הולך ביחד עם ענווה.
[ו"גאה גאה" - זה רק ביחס לניצחון על המצרים].

כתב המג"א סוף סי' ס"ז שמי שאמר שירת הים - יצא ידי חובת זכירת יציאת מצרים של כל יום מדאורייתא.
והרעק"א בשם חתנו החת"ס כתב שלא יצא, כיון שכתוב "למען תזכור את יום צאתך", שדווקא מה שארע ביציאת מצרים עצמה.

והנה בנטעי גבריאל (פורים, חלק התשובות, סי' ה') כתב שהמג"א לשיטתו בסי' תרפ"ה שיוצאים יד"ח "זכור את אשר עשה לך עמלק" מדאורייתא בקריאת "ויבא עמלק".
והמשנ"ב (סקט"ז) חולק על המג"א, כיון שלא מוזכר שאנו נצטווינו למחות שמו [והנטעי גבריאל הבין שהסיבה היא משום שלא מוזכר כל הדברים הרעים שעשה]; וכתב הנטעי גבריאל שלהמג"א מספיק להזכיר משהו שמכחו נזכרים בכל הענין;
ולשיטתו כאן שאפשר לומר אז ישיר שעל ידו נזכרים ביציאת מצרים.
ויל"ד בזה.​

יל"ע מדוע בתפילת מעריב כופלים גם רודפיהם וגם שונאיהם "בתהומות טיבע"?[1]

וי"א ע"פ מש"כ רש"י ה' נלחם להם במצרים, שבשעה שהרודפים אחר בנ"י לקו בים - גם אלו שהיו במצרים נענשו, וכתב בהדר זקנים, שטבעו בנילוס;
וא"כ י"ל ש"רודפיהם" - הם אלו שרדפו, ו"שונאיהם" - הם אלו שנשארו במצרים ולא רדפו.

וכעי"ז כתבו הראשונים על מה שאומרים בבוקר "וים סוף להם בקעת וזדים טיבעת וידידים העברת ויכסו מים צריהם", שלכאורה זו כפילות;
אלא ש"זדים טיבעת" - הם אלו שנשארו במצרים, ו"ויכסו מים צריהם" - הם אלו שרדפו שלקו לאחר כניסתם של ישראל לים, כמבואר ברוקח.

מיהו יש פירוש נוסף ש"טיבעת" זה בטיט, שבתחילה רק שקעו, כמבואר ברש"י, ולאחמ"כ המים כיסו אותם.

ובספר מנחת אליהו פירש, שהנה רש"י כתב שפרעה שיכנע את עבדיו לרדוף כי בנ"י לקחו את ממונם, וא"כ יש מהמצרים שלא רדפו מתוך תשנאה, אלא רצו להשיב את כספם;
וא"כ "רודפיהם" – או שרצו להחזיר את הכסף, ו"שונאיהם" – הם אלו שרדפו מחמת שנאה.[2]

​

---

[1] שו"ר שהביא הרב יעקב חיים סופר [הובא ב'מקבציאל', עיי"ש בארוכה] מהרוקח (סידור התפילה, ח"א דף ש"ה), וז"ל:
וזידים טיבעת וידידים העברת ויכסו מים צריהם אחד מהם לא נותר למה אנו אומרים שתי טביעות טיבעת ויכסו, ועוד למה אומרים וזידים טיבעת ואחר כך וידידים העברת, והלא ישראל עברו תחילה ואחר כך מרכבות פרעה וחילו טבעו, כדכתיב לגוזר ים סוף והעביר ישראל וניער פרעה, וכן אומרים במעריב המעביר בניו בין גזרי ים סוף ואחר כך בתהומות טיבעת. אלא כשבאו ישראל והמצריים לים מיד יצא א הים וטיבע הנשאר בעיר מצרים, כדכתי' כי ה' נלחם להם במצרים, ועברו ישראל הים ואחר כך וניער פרעה וחילו בים סוף, עכ"ל.
[2] ובעיקר מה שהובא שלקו במצרים, בביאור הגר"א אבה"ע סי' ד' סקי"ח תירץ בזה רש"י ביבמות ע"ו ב' מקושיית הראשונים שם.​

 

[גרינפלד]

הנה החת"ס מפרש ברמז את דברי המשנה שהביאה שלש סוגים של ביעור חמץ,
שריפה, מפרר וזורה לרוח, מטיל לים, שזה כנגד ג' דברים שנענשו המצרים בים סוף:
שריפה, שעמוד האש הרתיח את הסוסים;
רוח, היה להם רוח קדים שייבשה את הים [שזו הייתה הקדמה לטביעתם, וגם שלכן חשבו שזה טבעי];
מטיל לים, שהמצרים טבעו.

ויש להוסיף את דברי הגר"א (ישעיה ד, ו, מובא ב'המאור הגדול' וארא ט, יד עה"פ כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך):
הנה השלשה לגיונות שלל הקדוש ברוך הוא שנפרע בהם מעוברי רצונו, הם: אש, רוח, ומים. כמו שכתוב 'מחורב מזרם וממיטר', חורב-אש, זרם-רוח, מטר-מים. בסדום באש, במבול במים, ודור הפלגה רוח, להפיצם על פני כל הארץ.
ובמצרים בשלשתן, דם וצפרדע במים, ארבה ברוח, כמו שנאמר 'וה' נהג רוח קדים'. שחין באש, כמו שנאמר 'קחו לכם מלא חפניכם פיח כבשן'. ובברד היו שלשתן ביחד, הוא עצמו מים, [זהו 'ויהי ברד'], 'ואש מתלקחת בתוך הברד', 'וה' נתן קולות' הוא ברוח. וזהו שאמר כאן במכת ברד 'אני שולח את כל מגפותי'.​