שיעורי אמונה

הייליג · 28 ינואר 2025

שיעור א'

ברוב רחמיו וחסדיו הגדולים, קיבלנו על עצמנו לתקן את נפשנו ולשבת יחד כדי לשוחח בדברי אמונה פשוטים ונלהבים. עצם השיח באמונה הוא זכות גדולה לנשמה, ומזכך את מחשבות ליבנו באור גדול שיאיר לנו בכל דרכנו.

הבקשה הכמוסה המקננת בלב כל יהודי היא: "רצוננו לראות את מלכנו!". אנו רוצים לדעת ממנו יתברך! "לראות" פירושו לחיות חיים שספוגים באמונה ודאית, עד שנראה את ה' לנגד עינינו תמיד, ונבין שהחיים הללו אינם רק "חיי אמונה", אלא הרבה יותר מזה – הם חיים שדבוקים בשורש החיים.

ועל חיים כאלו אנו מבקשים בימים הנוראים: "למענך אלוקים חיים". והחיים הללו נמשכים למי שמתמסר לחיות בשלמות את חיי האמונה – שהיא הדבקות במי שברא אותנו.

מהדיבורים הללו תימשך שמחה גדולה בלבבות שלנו – שנזכה לעבדו יתברך בדבקות ובאהבה שלמה. וכמו כן נעלה בזה נחת רוח במרומים, כאשר יכריז עלינו בעל הרחמים ויאמר: "ראו בני חביבי, שיוצאים מצרתם ומתאספים בלב כוסף לעסוק בשמחה שלי – הארת האמונה המאירה את עיקר התכלית – הכרת הבורא ואמונה שלמה שהוא רוצה בה".

עלינו לשבח לאדון הכל על הרצון הקדוש הזה, להכניס בלבנו דיבורים קדושים כאלו שיכולים לקרב אותנו להבנת אמת אחדות ה'. השיעורים הללו אינם מוקדשים לחקירה באלוקות, אלא להתבוננות מחודשת וחשבון נפש פשוט באמונתנו אשר מעולם, ואשר היא ירושה לנו מאבותינו.

ככל שאנו חשים ומרגישים את הארת האמונה – החיים שלנו נהיים מתוקים ונעימים. לכן נתחיל בשבח והודאה על נקודת האמונה אשר בקרבנו.

"אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלוקיו!" (תהילים קמד, טו). הטובה הנפלאה הזו, שהיא גורמת לעם הזה אושר, היא טובת הכרת הבורא.

והנה האמונה הקדושה הזו באחדות ה' – גילה ופרסם אברהם אבינו, ונטע דרך אמונה בעולם. אברהם הוליד את יצחק – מדת האהבה והיראה לאל חי. יעקב אבינו, הבחור שבאבות, החדיר בבניו את דרך האמונה הקדושה בבורא עולם אחד ויחיד, והשגחתו הפרטית על כל נברא.

האמונה שלנו – ירושה היא לנו מאבותינו הקדושים, והיא נטועה עמוק בנבכי נשמת ישראל. כל אחד מישראל נושא עמו יסוד פנימי של אמונה שעליו הוא נדרש לבנות את כל בנין יהדותו, כי העיקר הוא האמונה, שעמה החיים יכולים להיקרא אכן חיים.

והיות שהאמונה הזו היא יסוד כל הבריאה, כאשר צפה הבורא שיהיו בעולם בריות המודות באמת מציאות הבורא, ולשם זה ברא אותן – לכן ברא את הארץ ומלואה.

אין מצוות האמונה כשאר המצוות. שאם בכל מצווה נדרש האדם לקום ולפעול, הרי שבמצוות אמונת ה' – עצם המצווה היא ההתבוננות בה, הפנמתה בכל ישותנו. אנו נדרשים להקשיב להמיית האמונה התוססת בקרבנו, המתחננת לבוא לידי התגלות.

ארגז הכלים הזה היא תודעתו של האדם, כשהוא מקבל אותה נקיה וזכה, מתאימה בדיוק לפני היכולות האנושיות שלו להשיג השגות אלוקות. בני ישראל "מאמינים בני מאמינים" הם (שבת צז, א). לכל יהודי יש ציוד טבעי של אמונה, ואף שנארע עמו מה שנארע, כל זה אינו נוגע לעצם המציאות – שה' ברא יהודים בדרישה לקיים רצונו ולחיות חיים של אמונה.

וכיוון שהאמונה היא גזירת הבורא, הרי היא נתונה לכל יהודי בשלמותה. ואם זוכה יהודי לזכך את נשמתו, כמו מרגלית הנמצאת חבויה בבוץ, לנקותה וללטשה – היא תאיר את כל נפתולי נפשו.

במציאות החיים, אנו נאלצים לעורר בעצמנו את האמונה הקדושה החבויה בלבנו, מחמת שאיננו מרגישים אותה. התחושה הזו מסוכנת מאוד, משום שהיא יכולה לקבע בנו שכחת הבורא.באותן שעות נמוכות, תקופת ה"ושוב", כאשר מסך ההסתרה מכסה את האורות – מחלחלת בנו הרגשה כאילו האמונה נרדמה, ואנו חווים סוג של עלפון רוחני. הנשמה כמהה מתי תזכה להתבוננות פנימית אמיתית.

הנשמה הזו – נשמתנו היא! נשמת שדי שבקרבנו. כאשר נסכים להקשיב לקול האמונה המדבר מתוכנו – נחוש שוב את קרבת אלוקים.

והוא מדבר! אלא שעלינו להקשיב לו. השקט מרעשי הרקע מחויב המציאות כדי להפנים את קול הבורא המהדהד בתוך הנשמה.

ההבנה הזו יכולה להבהיר לנו את מצוות ההאמנה בהשם. אם אחד אינו מאמין, מי יצווה עליו להאמין?! אך האמונה כבר שוכנת בקרבנו, ואין עלינו אלא להתבונן בה, להחיותה ולהפריחה.

עלינו לזכור שאנו ברואים של בורא, וקשורים אליו בכל רגע. ושעמדנו למרגלות הר סיני ושמענו את קול ה'. קירבה נצחית זו היא קשר שאינו יכול להיפרם לעולם. ידיעה זו חשובה מאוד כשאנו רוצים להמשך אחריו יתברך בלב שלם.

בעולם התמורות, שכחנו את עצמנו. אנו יודעים שאנו מאמינים, אך איננו מסוגלים להקשיב לקול האמונה.

אף שאנו "מאמינים בני מאמינים" ומקיימים מצוות, עדיין יש לפנינו עבודת חיים מתמשכת, ויש המון מה לפעול בתחום השלמת הלב והמוח באמונה.

עבודת כל יחיד היא להחיות את השתיל הנטוע בגן נשמתו, ולהפריח את השממה שנכפתה עלינו. וככל שתרבה העבודה העצמית של זיכוך האמונה, נוכל להקשיב לקולה הקורא לנו להשתכשך במימיה הזכים.

"אצל העולם אמונה הוא דבר קטן, ואצלי אמונה הוא דבר גדול מאוד. ועיקר האמונה היא בלי שום חכמות וחקירות כלל, רק בפשיטות גמורה" (שיחות הר"ן, סימן לג).

כמה עומק יש במילים הפשוטות הללו! עלינו להחדיר אותן בלבנו, כי הן מגלות את הטעות של העולם ואת הדרך להינצל ממנה.

האמונה אינה שייכת ל"פשוטים". היא הדבר הגדול ביותר שקיים! מי שזוכה לראות את האמונה בעיניים, לחיות חיים של אמונה – זה דבר גדול ועצום!

בסוף, מי שפשוט – הוא הצודק!

האמת של האמונה היא אמת פשוטה שאין מה לעקם בה את המוח. היא מעוגנת בשכל הישר שניתן בנו מיום לידתנו.הפָּשׁוּט שֶׁבִּבְנֵי־אָדָם יוֹדֵעַ וּמֵבִין אֶת סוֹדָם שֶׁל הַחַיִּים הַתְּלוּיִים בִּנְשִׁימַת אַפֵּנוּ. כך הזוכה לאמונה מבין בשכלו את האמת הפשוטה, שאֶת הָעוֹלָם הַזֶּה בָּרָא בורא עולם, והוא מנהיגו בכל עת.

ולמרות שהיו חכמים שחפרו באמונה, לבסוף כולם הודו שאכן, בדיוק כמו שהמון העם מאמין, כי זאת פשוט האמת. ואם זו האמת, למה עלינו להמתין על שלמות השכל? הבה ונשלים אותו באמצעות האמונה!

למרות פשטותה של האמונה, היא חמקמקה, כיוון שהיא העיקר שבעיקרים. שכרה רב מאוד, והיא כוללת את כל מצוות היהדות. לכן עומדים כנגדה הסתרות רבות, וכל העבודה שלנו היא לבנות אותה ביסוד איתן.

עלינו להקדיש חלק מחיינו לעבודה יומיומית – להחדיר בנו הבנות של אמונה, עומק של אמונה, וללמוד אותה שוב ושוב.

אין צורך דוקא בחקירות אלוקיות, אלא פשוט להקשיב למה שאנו ממילא מאמינים בו, ולפתוח את האור של הדברים, ולהתחבר אליהם בדרך נפשית.

לזה צריך שיהיה ליהודי "עסק" שלם עם האמונה, לחזור על הדברים, לשנן אותם, לחיות אותם באמת. ואז, בעת הנסיון וההסתרה, יאיר אור האמונה את המציאות.אך בלי השקעה – לא ימצא האדם את האוצר הזה – אוצר החיים. וגם מי שזכה להיוולד לבית של אנשי אמונה, עליו להיזהר ממחסום ה"ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה" (ישעיה כט, יג).

האמונה היא נקודה קטנה, ומי שאינו מפריח אותה – היא מתעלמת. גם אם האמונה קיימת, היא אמורה להיות פעילה ונוכחת בחיי האדם, להבעיר את לבו אל ידידות נפש לאב הרחמן.

לסיכום:

א. האמונה היא דבר שצריך לעמול עליה מדי יום ביומו, על ידי התבוננות ולמידה. ב. האמונה היא דבר שקיים בתוכנו, ועלינו לנסות להקשיב למה שהלב המאמין מדבר. ג. האמונה נוטה להיות רדומה, כאשר אין מפיחים בה את החיות שהיא דורשת. ד. האמונה מסובבת בהסתרות למען הבחירה והנסיון, בעולם שהוא מלא תמורות. ה. האמונה השלמה והתמימה מביאה את האדם לחיות חיים שבורא העולם נוכח בהם.

הייליג · 28 ינואר 2025

שיעור ב'

האמונה הקדושה היא מתנת שמיים, וכעין התגלות של בורא עולם לברואיו. ידוע שהאמונה היא "הרגשה דקה מסוד הנבואה!". מי שזכה שבלבו הוא "לב אמונה" – הוא האדם המאושר עלי אדמות. אמונתו מחברת אותו למקור עצמה עצומה, והוא קשור בקשר עליון למחולל הכל, יתברך שמו. "האם יש אושר גדול מזה?!"

מחשבות אלו צריכות ללוות את המאמין האמיתי בכל יום ולילה תמיד, בקומו בבוקר ובלכתו לישון. זוהי שמחת האמונה והרגשת האשר הגדול, וכמו שאמר דוד המלך: "ואני קרבת אלוקים לי טוב" (תהילים עג, כח).

ואם אין את המחשבות הללו – מייצרים אותן! כל אחד יודע איך לייצר מחשבות. זה עניין של בחירה במחשבה. אני רוצה לחשוב כך, משום שאני יודע שזו האמת. וכיוון שזו האמת, הרי שמחשבותיי אודות האמת הן מחשבות אמת. אדם שמוחו נקי ומוכן להתמסר למחשבות הנכונות, הוא אדם מרומם, איש אמת.

גילה לנו הבעל שם טוב הקדוש שבזמני שפל, כאשר הלב מסית לשאול שאלות על קיומו של בורא עולם, חס ושלום, ועל הנהגתו בצדק ובמשפט – באותם רגעים ממש, נידון האדם למעלה בדין קשה, כי בסכלותו פוגם האדם המהרהר בקשר שלו עם בורא עולם.

אף הרהור קל שבקלים מזיק מאוד. לא רק שהוא נענש על ההרהור, אלא שהוא מסלק את ההשראה הקדושה המגנה עליו.

אם יעמיק בלבו פנימה – יבין וישכיל שכל הרהור כנגד האמונה, אין מקורו בשכל עמוק וכו', אלא מקורו ברצון הטבוע במין האנושי התאב לפריקת עול, ובפרט פריקת עול מלכות שמיים. כי האדם מצד טבעו אינו אוהב עול, ואם אינו מחובר – מרגיש עול.

ולמען הבחירה והנסיון, ניתן באדם רצון עז לפרוק עול ולהרגיש חופש ושחרור. הוא המעלה בלבו את כל הקושיות על האמונה, כדי שבאמצעות הקושיות יקל עליו לפרוק את העול הקשור עם האמונה.

הוא מרמה את עצמו, כי הקושיות הובילו אותו לספקות באמונה, אך אין הדבר נכון כלל ועיקר. החולשה הביאה את הספק ולא הספק הביא את החולשה.

באמת, בתוך פנימיות הלב, כל יהודי הוא מלא באמונה, אלא שהיצר מטעה אותו ומלמד אותו על עצמו דברים שאינם נכונים.

וכאשר יבחין בהרהורים אלו, בטיבם, בסגנונם וביעדם, יצליח להודות במקור הכוזב שלהם – יזכור את מאמר הבעל שם טוב הנ"ל, ויירתת לבבו מאימת קונו, וישוב אליו בתשובה מאהבה.

בכלל, העצירה ממחשבות טורפות המנוגדות לאמונה, חייבת להיות מתוך רוגע ושליטה על הרוח. כאשר תופיע מחשבה פסולה – לא להאמין שהיא חזות פנימיותו, אלא להסכים שהיא באה לעורר אותו לשלוף מחשבה אחרת שתדחה אותה.

הפתרון לכל בלבולי החיים הוא שמחת האמונה הקדושה. על דבר מתוק אין מוותרים כל כך בקלות, ואחר שהתברר לאדם שיש אלוקים בעולם, והוא מנהיג את עולמו בחסד וברחמים – נפשו משתוקקת אליו, והוא רוצה בקרבתו הנעימה.

ואם יזכה לשמוח על זה שהוא מאמין – יראה לו ה' נפלאות, כי אצל ה' שורה מדת השמחה: "עוז וחֶדְוָה במקומו" (דברי הימים א טז, כז). אין אפשרות להיות דבוק בה' כי אם על ידי חֶדְוָה אמיתית, הממלאת את הלב.

לכן העצה הטובה, ואף מחויבת לכל אדם – להשתדל לזכות לחיות מתוך אמונה. לשם כך, צריך להיות שרוי בשמחה תמידית, שמחה של אדם המרוצה מחלקו ושמח במעמדו, כי יודע ומפנים שכל אלו גזירת מי שגזר על המציאות שלו בעולם, יתברך שמו.

וכיוון שכל בר דעת מאמין סומך על ה' יותר מאשר סומך על עצמו, יהיה מרוצה מאוד שבוראו שאינו טועה לעולם, מדייק בכל פרט מפרטי חייו. לכן זיכוך הידיעה הזו, וחזרה עליה שוב ושוב, מתוך שמחה והשלמה, היא מרבד נוח לגילוי האמונה בחיים.

מאורעות החיים בעולם הזה עתירים הם בתלאות רבות ועצומות, בגוף ובנפש, בכיס ובכוס. לכל אחד ואחד יש ייסורי נפש פנימיים, מהם כמוסים ומהם מגולים.

ולפעמים זוכה להינצל מרובם, אך עגמת נפש ורצון לשינוי – יש לכל אחד מהברואים, ואי אפשר לעבור אותם בשלום כי אם על ידי התחזקות באמונה בה', להבין שלכל דבר שעובר עליי יש משמעות. לא סתם משמעות, אלא אין מקרה בעולם! אין טעות בעולם! אין סתם כך!

מי שרוצה לזכות לאמונה שלמה, בטוחה ומנחמת, עליו להכניס בדעתו היטב שכל הכשלונות וכל סוגי הסבל, כולם מנוהלים על ידי המנהיג והמסובב הכל, וגם מושגחים בהשגחה פרטית מה'.

עד שתהיה בעיניו כל התלונה האנושית לפלא עצום. כי על מי מתלוננים?!

מי שזוכה להחדיר בעצמו את אמונת ההשגחה, בתכלית הפשטות, זוכה לחיים חדשים לגמרי. כי האמונה וידיעת ההשגחה המדויקת מרגיעה את סערת הנפש ומבריאה אותה, אף בשעות הקשות ביותר.

כי במחשבת התבהרות אחת – פתאום, מבין האדם שהוא נתון בתוך מסגרת אלוקית של בורא הכל יכול, היודע עבר, הווה ועתיד. והיא מסגרת משמרת, מנהגת ומשגיחה, ואין אף נברא ש"סובל סתם כך"... אלא הסבל הזה נועד לטובתו הממש. עשה הבורא והמשגיח – והכל לטובתו המושלמת.

בדרך חשיבה כזו, האדם בריא יותר, שמח ומרוצה, אף שהקיום הגשמי מקשה עליו את השמחה והרצון.

אך ברור שאם המשמעות הפנימית של כל תזוזה בחייו תתפרש על ידו כקריאה ממרומים, כניווט מדויק של האל – אין כבר שום סבל ראוי לשמו.

כשם שיש הבדל בין צמידים על ידי גבירה לבין אזיקים על ידי שפחה, שלא הכובד הוא המכריע אלא המהות, המשמעות של מה שאנו נושאים.

כי כיוון שיודע הסובל שהסבל הוא לטובה – אין הוא יכול לסבול כמו שחושב שהכל מקרה ומזל וכו', שאז חייו אינם חיים ממש.

כידוע, אף האדם הגיבור ביותר נופל ברוחו לפעמים על שטות גמורה... ומכל שכן מדברים שאינם שטות, רחמנא ליצלן, שעוברים עליו.

לא כן גבורת המאמין והסובל שיודע שכאשר יסתיים השיעור האלוקי הזה לטובתו – יהיה קץ לכל צרותיו. אז מגלה כוחות שלא ידע, ומתגבר בגבורתו לעבור על הצרות בשלום, ועוד להספיק לשמוח ולהודות על חיי הטובה.

אך לפני שזוכים למרגוע הנפש על ידי הטמעת ידיעת ההשגחה הפרטית, צריך להיות מלא אמונה פשוטה ממש, כדי ללמד את עצמו להקשיב למציאות האלוקית, ולחיות מתוך קשר תמידי של "בורא ונברא".

ואינו דומה מי שמאמין בה' לאנשים אחרים שקטני אמונה, כי כל המהות שלו היא אחרת. הוא פשוט חי חיים אחרים. וכמו שאמר רבי נחמן מברסלב: "מי שיש לו אמונה – חייו חיים" (שיחות הר"ן, סימן נג).

וזו עצה לחיזוק האמונה: בכל פעם שעובר עליך דבר לא רצוי, שעמיק במחשבתך היטב: "מי מנהיג את כל העולם ויצוריו? הלא ה' בעצמו! ואם כן, מה לי להישבר מזה?!"

ובכל פעם שזוכה להתחזק בעת צרתו – בונה עוד נדבך בבניין אמונתו, וזוכה לחיים של דבקות בה' שהוא הטוב האמיתי.

עצה מעשית לזכות לאמונה: האמונה תלויה בפה. ככל שאדם מדבר דיבורי אמונה ומכניס את ה' לתוך חייו, הוא זוכה להמשיך אמונה.

וגם הביטויים השגורים "ברוך ה'", "בעזרת ה'", צריך לאומרם באמת מתוך פנימיותו המברכת את הבורא, ולא סתם כשגרת שפה.

כדאי להתרגל לומר שלושה עשר עיקרי האמונה בכל יום, ולחשוב על מה שמוציאים מהפה. ולפעמים כדאי לומר כמה פעמים ביום, ובפרט כשנזקקים לישועה ורחמים.

כי ההתחזקות באמונה היא הברכה הגדולה ביותר שאפשר לזכות אליה: "איש אמונות רב ברכות" (משלי כח, כ).

עד שברבות הימים והשנים, זוכים שהעקרים הללו קבועים בלבו תמיד, והוא זוכה לאור החיים ממש.

החיים נהיים מאירים ומבטיחים, לא כחיי חסרי הייאוש. ויתירה מזו – לאדם מאמין יש כח לברך ולפעול ישועות וניסים לעצמו ולאחרים.

הייליג · 29 ינואר 2025

שיעור ג'

יום שלישי לסדר תזריע-מצורע, כ"ה בניסן תשע"ח

האמונה – שלמות מהות האדם, יסוד כל מהותו

יסוד כל מהותו של האדם השלם הוא השלמת עצמו באמונה בהשם יתברך.

כל המעשים הטובים, כל הערכים הנעלים, מקבלים תוקף כפול כשהם מאוחדים עם מידת האמונה, כשאדם עושה דברים לשם פעולתם, לשם מי שפעל ועשה וציווה על הטוב והפריש מן הרע.

כל מדרגה רוחנית, כל תכונה טובה וטהורה, מגיעה לשיא שלמותה כאשר היא נובעת מתוך הרצון להידבק במלך העולם, ברוך הוא, ולעשות את רצונו בלבב שלם.

טעויות נפוצות

טעות נפוצה היא להחשיב יותר את הטוב הפנימי שבא מתוך ישרות הלב האנושי, מאשר מעשים טובים שסיבתם היא עבודת הבורא. "כאן זה הטוב שלך, וזה הטוב שאתה כופה את עצמך לעשות..."

טעות היא ביד החושבים כן. ההפך הוא הנכון, פעמים רבות מוצא אדם את עצמו מספר לעצמו סיפורים אוויליים כדי להצדיק את מעשיו, ומסדר את הערכים שלו לפי השוחד האישי שלו. וגם בהיותו אדם ישר והגון ששוחר טובה – יכשל כאשר פגיון החומר ינקר את עיני ראייתו הרוחנית, אז הטוב הפנימי שבו לא יועיל ביום שיהיה סומא מלחוש...

ונמצא שטובתו תשלח אחר גוו, ובטל הוא ממנה לגמרי. לא כן כאשר אדם זוכר את הקדוש-ברוך-הוא תמיד - יש לו את המצפן המנחה אותו בתמידות, ויודע איך להתנהג בכל צעד ושעל, כמו שנאמר (תהלים טז, ח): "שיויתי ה' לנגדי תמיד".

וזו עצמה סגולה גדולה להגדלת האמונה, כי חי חיים עם בקורת פנימית, וזוכר תמיד שהשם ניצב עליו.

מחשבות אמונה ותכלית נצחית

לכן כדאי להקדיש זמן מסוים בכל יום, לחשוב לעומק מחשבות על מציאות השם, ועל חובת כל היצורים להשתעבד לו מתוך אהבה גמורה. דקות יקרות אלו, ראוי להקדיש בכל בוקר בקומו משנתו, לחשוב על מהות חייו, על מה בא אל העולם הזה, ומה תפקידו עלי אדמות, ואיך שכל חייו מסורים בידו של השם יתברך, וזה כל טובו וחסדו של השם יתברך שהביא אותו לכאן, לחשוב איך הוא עובר את היום הזה בקיום רצון השם, ועשיית הטוב והישר בעיניו.

וזוהי דרך נפלאה ועוצמתית, שמסוגלת לעורר את הכמיהה הטבעית של הנשמה היהודית להתקרב אל השם יתברך.

חיים של דבקות ושמחה

וצריך לדעת, כי המציאות הזו, בה אדם חי את חייו באווירה רוחנית של דבקות השם יתברך, אינה עושה אותו לאדם תמהוני ומוזר, מנותק מהויות העולם הזה, עצוב ושומם, כפי שנדמה לרבים שנרתעים מההתקרבות אל הבורא בחששם על חייהם הגשמיים...

אפשר לומר, שמה שקורה באמת הוא להפך ממש! ברגע בו אדם נמשך אחר המהות האמיתית שלו – אחר יוצרו ומחוללו, הוא בעצם נמשך אל העונג הגדול שיש בעולם... זה זוכה להיות אדם מרוצה, 'שמח בחלקו תמיד', והמון תכונות בריאות מתפתחות בקרבו בעקבות זה.

ואכן, ברגעים המיוחדים האלה של התבודדות עם הבורא, האדם זוכה לרוגע עמוק - הרוגע שכל כך נחוץ לו כדי לחיות חיים טובים ומלאי משמעות, חיים של הבנה עמוקה – "מה אני עושה כאן בכלל?!", וממש מרגיש בחוש את ההשגחה העליונה שמלווה אותו במשך היום.

חשבון נפש יומי

מובא בזוהר הקדוש (במדבר קעח, א), בשבחם של 'בעלי החשבון', שלפני שנשכבים על מיטתם בלילה, ועוצמים עין להחליף כוח ליום חדש - עורכים חשבון מדוקדק על מעשיהם שעשו במשך כל אותו היום, ושבים בתשובה על הדברים הלא מדויקים שנכשלו בהם. תשובה כזאת – מנקה אותם לגמרי, וכך הם חיים את החיים הטהורים שהנשמה שלהם רוצה שיחיו אותם.

וכיוון שעיקר הדין שיש על האדם הוא – איך וכמה המליך את הקדוש-ברוך-הוא על עצמו, כמה היה שוחה בים האמונה, האם אמונתו שלמה בוודאי וכו'?! ברור איפה, שעיקר חשבון הנפש צריך להיות סובב על ציר זה, לבדוק בדיקה עצמית, כמה מהיום עבר עליו בזכרון הבורא יתברך, והאם אכן אביו שבשמים ממש נוכח בעולמו הפרטי.

ואם יגלה, למצוא, כי שכחת האל ברוך הוא היא נחלתו, ישים אותה לתועבה, ויקבל על עצמו לאסוף עוד רגעי חיים הקשורים אל הבורא בעבותות של אהבה והתקשרות, וכך יתפתחו חייו בכל יום ויום להארה גדולה ושמחה של קירבת אלוקים.

מצוות, ברכות ותפילות ככלי דבקות

לכן עשה עמנו השם יתברך חסד אמיתי, שהמצוות ה'פשוטות' הרבות שאנו נדרשים בכל יום לקיימן כמעשה שגרה - גורמות לנו לזכור את אבינו בכל עת ורגע ממש. רק אם נמנה את מאה הברכות שחייב אדם לברך בכל יום, והן מפוזרות על מהלך שעות היום, ואם הברכות נאמרות באמת ובהטעמה כראוי, הרי שמאה פעמים זוכרים אנו את אבינו שבשמים, על פי בקשתו בעצמו [ביד נביאיו וחכמיו].

אכן, את כל זה עושה כל יהודי על סדר היום שלו, אלא שהכל רוצים לקיים את התורה, אך מיעוטם לוקח ועושה הכל, כ"מצות אנשים מלומדה" (ישעיה כט, יג). ואם היינו חושבים על טיב העמידה שלנו בעת הברכה לברך את אדון כל, היינו מבינים מעצמנו, כי כל ברכה צריכה להאמר כברכה ממש, בכוונת המחשבה בעת שפונים אל הבורא – 'ברוך אתה'...

וכן בכל פעם שעוברים ליד מזוזה, כמה טוב שיהיו שגורים בפינו דברי הרמב"ם ז"ל (הלכות ספר תורה, תפילין ומזוזה הלכה יג):'חייב אדם להיזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד, וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקדוש-ברוך-הוא, ויזכור אהבתו, ויעור משנתו ושגגותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם. ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים'. הרי כל עיקר קיום מצוות אלו הוא – לזכור את השם יתברך בתמידות.

וכן על זה הדרך, האדם מזכיר לעצמו את בורא עולם כמעט בכל יום, ורוצה לשכון בלבנו. כשנזכרים בכך - קצרה הדרך, והופכת לנעימה ביותר. הנה לנו כלים מתאימים קיבלנו כלים מתאימים לקבל את האור הגדול של האמונה, ואינה כדבר תלוש ובלתי ממוקד.

תפילה כדבקות

ומכל שכן גדולה ויקרה מעלת התפילה, שהיא היסוד הגדול מיסודות האמונה הקדושה. ובאמת בעניין זה של תפילה צריך להאריך מאד, כי התפילה היא הדבקות של המאמין בהשם יתברך, ובוודאי שכל אמירה ואמירה בתפילה, כשהיא בכוונה רצויה בתכלית, והמחשבה דבוקה אל המילים הנאמרות, בונה עוד ועוד נדבכים חדשים ומרהיבים בבנייני האמונה בנפש האדם.

ועל זה בלבד יש להתפלל: 'אנא אבא שבשמים! עשה מה שתעשה ברחמיך הרבים, שלא אהיה מנותק מהאור שלך, שאזכה לחשוב ממך תמיד, ובפרט בעת התפילה'; וגם להודות על זה בעצמו – שאנו זוכים בכלל לקבל את הזכות הזאת – להתפלל אל מי שאמר והיה העולם.

המורם לעבודה ומעשה: נקודות למחשבה ולמעשה

א. החי חיי אמונה, זוכה לדעת איך להתנהג בטוב האמיתי, והופך את חייו לטובים יותר.ב. להקדיש בכל בוקר דקות מיוחדות לחשוב מחשבת אמונה ועל התכלית הנצחית.ג. חיי הדבקות של האדם - מביאים אותו להיות מרוצה ושמח בחייו.ד. גם לפני השינה, צריך לעשות חשבון הנפש האם חיי – הם החיים שנדרשו ממני על ידי נותן החיים.ה. הברכות והתפילות וקיום המצוות שבכל יום בהתחדשות ובהתלהבות הן הכלים להכיל את האמונה הקדושה.

הייליג · 5 פברואר 2025

הזכות לחיות חיי אמונה

טעות יש בלב אנשים רבים: הם מתבוננים במעשיהם ורואים שאינם עולים בקנה אחד עם התנהגות של אמונה, אז הם בוחרים בדרך חיים אדישה, כאילו הקירבה החזקה למחולל הכל תכריח אותם, כביכול, לעשות את הטוב שאינם רואים את עצמם מסוגלים לעשות. אכן, צריך האדם לחיות את חייו על פי האמונה, אבל לצד זה צריך לדעת שני דברים:

האחד, שעצם האמונה היא מצווה בפני עצמה והיא כלליות הכל ומקבלים על זה שכר לאין ערוך.והשני, שתחילת הכל היא האמונה, ואדרבה, על ידי שיכניסו בדעתם מחשבת האמונה באמת – יהיה להם יותר קל לקיים את המצוות והמעשים הטובים, כי כשאדם חדור אמונה, ליבו נושא את רגליו – לעשות ולקיים את רצון אביו שבשמים.

רבינו נחמן מברסלב זי"ע אמר (ספר המידות, אמונה, סימן כב): "הפשע של האדם מכניס כפירה לאדם"; הפשע הזה אינו רק פשעים חברתיים שאנשים מודעים שהם פשעים, אלא כל דבר שהוא היפך רצונו של הקדוש ברוך הוא זורק את האדם החוצה, מחוץ לבניין האמונה הנהדר, על כן הדבר הזה הוא הדדי, הפשע מכניס כפירה, והכפירה מכניסה פשע,

איך עוצרים את מעגל הקסמים? פשוט קופצים אל תוך האמונה... מבינים שמה שקורה הוא היעדר התבוננות אמונית אמיתית, אדם שוכח מי הוא ומה הוא, מאין הוא בא ולאן הוא הולך ומה חובתו בעולמו, ובהכרח שיחיה חיים מנותקים מאמונה.ההתעוררות הראשונה צריכה לבוא איפה? מה קורה לי? איך אני, שהנני יהודי מאמין ב"מי שאמר ויהיה העולם", מסוגל לעשות דברים מול הדרת כבוד קדושתו יתברך?

המחשבות האלו, אם עולות וצפות בליבנו, אמורות לשמח אותנו ביותר. כי עצם הדבר שזה עדיין מכאיב, סימן הוא שלא נכבה האור לגמרי, חס ושלום, וזו זכות עצומה לאדם, שיכול להרהר הרהורי אמונה אמיתיים, הנובעים ממקור קדוש, ועליו לזכור, כי בעת שבאה אליו המחשבה הקדושה, שזו שפתו של בורא כל עולמים והדרך המיוחדת לקרוא לו בחזרה אליו יתברך. לכן נא לא להדחיק את המחשבות האלו ולתת להן לעבור הלאה, אלא לעצור... לחשוב... להתבונן... להתחבר ולהרגיש.

כל מטרת בריאתנו וביאתנו לעולם הזה, הוא אך ורק בשביל נקודה זו עצמה – שנהיה כלים מוכשרים להכיל בקרבנו את אור האמונה הקדושה, כי (מדרש רבה בראשית פרשה ג; תנחומה, ויקרא): "נתאווה הקדוש ברוך הוא כשם שיש לו דירה למעלה – כך תהיה לו דירה למטה"; השם ברא את העולם כדי שנחיה חיי אמונה, ונדע שהעולם נברא על ידו, ואין שום מציאות מבלעדיו יתברך כלל, ואם אנו חושבים על השם יתברך ודבקים בו – יש צדק לחיינו בעולם הזה, וממילא, כל עוד אנו מצדיקים את קיומנו – הרי שאנו גורמים שמחה גדולה למעלה, ואנו במקום עליון ונפלא עד מאוד, ואנו מקבלים כוחות אמיתיים להמשיך שפע בעולם, כי כל הניסים והנפלאות, הישועות וההרחבות – באים על ידי ובאמצעות כוח האמונה האיתנה בהשם יתברך ובתורתו הקדושה.

העניין המופלא שיש בנקודת האמונה הוא, שהיא כוללת את כולם, אין צורך בכישרון מיוחד או בהבנה עמוקה, אמנם, כאשר אדם סטה מן הדרך, ונכנסה בליבו עקמומיות – יש כאלו המשתמשים עם כלים של מחשבות עמוקות והגיון חד כתער, כדי להשיב את לב התוהה ותועה לארמון האמונה, אך כשהיא שלמה ונוחה על הלב להתקבל – כל אדם בעולם, ולא משנה באיזה גיל או מצב הוא נמצא, מסוגל ברצותו זאת – להרגיש ולחוש את נוכחותו האדירה של מלך העולם בעולמו, וזהו חסד נפלא מאת הבורא, שהמדרגה הגדולה שבמדרגות, שעליה עמלו רבים וטובים, ניתנת במתנה לכל החפצים בה, כדי שיוכל כל נברא להכיר את בוראו, ואת זה עלינו לזכור בהיותנו מדברים ומהפכים בנתיבות האמונה התמה.

ואשר על כן, גם עם ילד קטן ממש, שהחל זה עתה לדבר, ניתן לדבר עמו מעומק הלב, דיבורים אמיתיים של אמונה, ולא רק בצורה קטנונית וילדותית, ואדרבה, שפת האמונה היא שפת הנשמה, יש לה מקום אצל כל מי שנושם את האוויר של האין סוף בעולמו של הקדוש ברוך הוא, הילד לא יכול להבין הרבה דברים בחייו הצעירים, אבל את השפה של האמונה הוא מבין עד מאוד, והדברים מופלאים ממש, כי אם נזכה להחדיר את האמונה בלב הרך, לפני שהוא כבר משוחד בתאוות החולפות של העולם הזה – הוא יכול להכיר את הבורא יתברך ביתר שאת ויתר עוז מאשר אנשים מבוגרים, שליבם מלא תהיות ובלבולי נפש, אשרי הזוכה להחדיר את האמונה בעצמו ובבניו אחריו.

נקודות סיכום: א. צריך לזכור שעצם האמונה היא מצווה בפני עצמה, והיא מביאה לכל המעשים הטובים. ב. חיי פשע רוחניים מביאים את האדם לחוסר אמונה, ומעשים טובים מקרבים להשם יתברך. ג. התעוררות התשובה היא התעוררות אמונה, להקשיב לקול ה' המדבר אליו בליבו שלו. ד. כל ביאתנו לעולם היא רק בשביל האמונה הקדושה, ובעמלנו עליה, אנו מצדיקים קיומנו. ד. האמונה היא נחלת הכל, ואף ילדים וקטנים מבינים את שפתה, ועלינו לחנכם לאמונה.

הייליג · 6 פברואר 2025

שיעור ה'

האמונה - הקשר בין הנברא לבורא

האמונה הקדושה היא הקשר היחיד שיש לנברא עם בוראו, כיוון שאנו נמצאים בעולם הבחירה, עולם של הסתרה, הרי שעצם האמונה – למרות גודל עומקה ופשטותה, ואף על שהיא גלויה לכל, והיא הדבר הוודאי ביותר, שאין יכולת לעולם בלי בורא וכו', הרי שגם על זה צריך בחירה, וכל מה שעשה הקדוש ברוך הוא שתהיה הסתרה בעולם – היא בשביל הבחירה והניסיון, כדי שאור האמונה לא יהיה גלוי כל כך, שאם כן, לא תהיה בחירה בכלל, כי אם יראו הכל את אמיתת מציאותו יתברך עין בעין – מה שייך שכר ועונש, מי פתי יסור הנה, לעשות נגד רצונו של השם.

על כן עלינו לחבב את הערפל הגדול הזה, ולדעת שזה כל עיקר עבודתנו בעולם הזה, לחשוב מחשבות של אמת אודות השם יתברך, מציאותו, הנהגתו, השגחתו, טובו, חסדו וקרבתו. בכל פעם שאדם חושב מחשבה כזו – הוא ממשיך שפע עצום בכל העולמות, משום שזו מטרת הבריאה, וכל נקודת הבחירה בכל פעם שיש ניסיון או דומה לו, היא על נקודת האמונה, לפרוש מן הרע - כי אני מאמין בהשם יתברך, לעשות את הטוב – כי אני מאמין בהשם יתברך, להיות שמח בחלקי – כי אני מאמין בהשם יתברך, להתגבר על דבר המכעיס – כי אני מאמין שמאת השם הייתה זאת.

את עניין הבחירה בנקודת האמונה מצינו בספר תהילים, אשר כה משתפך נעים זמירות ישראל בשירו הנפלא (תהילים קיט, ל): "דרך אמונה בחרתי משפטיך שויתי". הנה לנו גם דוד המלך הקדוש, שהכיר את הבורא יתברך בדרך שאין לנו שום השגה, קורא לאמונה – 'בחירה'!, כי כך יסד השם בעולמו, שגם על דבר הפשוט ביותר, הגלוי לעין כל – אפשר לכפור ולגחך, ולחיות חיים שלמים ללא אמונה כלל, חס ושלום, רחמנא ליצלן. וזה אחד מנפלאותיו של בורא עולם, שיצר עולם יפה כזה, עם קול רעש גדול כזה, ועדיין יכולה להיות בחירה בכלל, ועצם הדבר שיש בחירה, אמור לרומם את רוחנו מאוד עד שנבין שיש כאן מהלך מאוד עמוק, כי מאוד מאוד עמקו מחשבותיו.

איך בוחרים באמונה? איך עושים זאת לעובדה ולמעשה? הרי אנו יודעים היטב שהוא יתברך ממש נוכח עמנו ואצלנו תמיד, הוא חי בתוכנו ומנהל אותנו, כביכול, מה שצריך לבחור, הוא פשוט לבחור להימשך אחריו יתברך, להחליט שאני מפריח את הקשר עם בורא עולם, קשר של יום יום, של רגע רגע, לעשות מצוות מתוך מודעות של קשר, ולא מתוך הרגל, חלילה. הגישה הזאת, לעשות את הדברים מכל הלב מתוך מחשבה עמוקה על מצווה, היא הבחירה באמונה, כי הרבה אנשים נקראים 'מאמינים', אבל לא בחרו באמונה, כי אינם מעירים את ליבם אל האור שהאמונה מביאה אתה.

כשלוקחים אתנו את הפסוק הזה (תהילים קיט, ל): "דרך אמונה בחרתי", אנו יכולים לקחת אותו כמצפן לחיים, בכל דילמה של חיים, בכל הכרעה קטנה או גדולה, לשאול את עצמנו, האם העשייה המסוימת הזאת, זה נקרא שאנו בוחרים באמונה? האם הפעולה הזאת, היא עם מחשבה שעיני השם הצופיות מסתכלות עלי? אם יש שיכחת השם, הרי שמיד אנו יודעים להתרחק מהפעולה הזאת.

כך חיים את החיים עם הקדוש ברוך הוא, משום שאם נלך רק לפי מה שכתוב, קודם כל, אנו לא מסוגלים בכל שנותינו לזכור ולדעת את הכל בכל מכל, ובודאי יהיו דברים שיהיו נעלמים מאתנו, בהלכה ובהשקפה וכו', ונמצאנו חיים בטעות... לא כן, אם לצד הידיעות שאנו יודעים מדברי רבותינו מורי הדורות, אנו מחדירים ידיעה עמוקה בלב, שכל תנועה, שאנו לא רואים אותה מתאימה מול הדרת קדשו של בורא עולם, היא תנועה אסורה בתכלית האיסור – זה נקרא לדרוך בדרך של אמונה, כאשר האמונה היא המצפן לכל פרשת דרכים בחיים.

רבות מדרגות יש באמונה, יש עומק מלפנים מעומק, יש השגות אלוקות שזוכים הצדיקים בכל דור ודור, יש המון מתנות שהקדוש ברוך הוא נותן לדבקים בו, אבל צריך לדעת ולזכור תמיד, כי האמונה היא נחלת הכל ממש (כמו שכבר דיברנו מזה), האדם שרק מעיר את לבו לידיעה הפשוטה שהקדוש ברוך הוא נמצא פה, והוא דואג לו ומשגיח עליו – אינו יכול להטריד את עצמו יותר על המידה בגשמיות, ואינו מסוגל להתרחק מ'אור פני מלך חיים' ברוחניות, ויתירה מזאת, כל המדרגות וכל ההשגות סובבות על הציר הזה – אמונה פשוטה בו יתברך.

נקודות סיכום: א. ההסתרה שיש על האמונה היא אחת מפלאות השם בעולמו, להרבות שכר בכל המצוות. ב. עלינו לחבב את ההסתרה, כי היא עבודתנו ומטרת ביאתנו לעולם הזה. ג. כמו כל המצוות, יש בחירה על מצוות האמונה, וצריך להשתדל לבחור תמיד באמונה. ד. בכל תנועה שעושה – יחשוב אם זה מתאים עם "דרך אמונה בחרתי", וידע איך להתנהג.

הייליג · 7 פברואר 2025

שיעור ו'

התפילה – השער לדבקות השם יתברך

השער והפתח להיכנס אל השם יתברך הוא התפילה (עין לקוטי מוהר"ן חלק ב'), ואין עוד דבר המגדל אמונתו של האדם כמו התפילה, הן הכוונה בתפילות הקבועות – שחרית, מנחה, ערבית, חצות. והן השיחה בינו לבין קונו כאשר ידבר איש אל רעהו והבן אל אביו, באותם רגעים של תפילה אמיתית, מתבצעת ההתחברות האמיתית בין הנשמה היהודית למאצילה ויוצרה, יתברך שמו.

כוחות רבים צריך האדם להשקיע בכוונה התפילה, ובחיבור אל השם יתברך בעת ההיא, כי כאשר אומר דברים מוכרים, שאומרם בשיגרת הלשון יום יום, אין ליבו נמשך כל כך אחר הדיבורים, הוא עלול למצוא את שפתיו ממללות וליבו בל עמו, והרי זה הזמן הכי מוכשר להחדיר את נוכחות השם בעולמו, ועל כך אמרו חז"ל (תענית ח.): 'אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים את נפשו בכפו'; היינו תפילה עמוקה מהרבדים הכי פנימיים של הנפש, עד מיצוי דם הנפש ממש, בכך האדם ממש מתחבר אל הבורא, וכידוע אשר התיבה 'תפילה' היא בלשון הקודש – לשון התחברות.

ראוי לכל אדם, לייחד זמן ביום לשוחח עם הבורא, כביכול, היינו לומר את כל אשר בלבו בשפתו הפשוטה, כמו בן המדבר אל אביו, בשיא הטבעיות, אדם שלא חקוקה אמונת נוכחות השם בליבו, קשה לו מאוד לעשות את הדבר הזה, הוא מרגיש שהוא מדבר סתם. פחד איום ונורא צריך לאפוף את האדם, אם חש בתחושות ריקניות כאלו, וכי נכבה האור הגדול? הרי הקדוש ברוך הוא עומד פה, נמצא פה, כביכול, איך ייתכן שלא להימשך אחר הדיבור אליו, זהו סימן על תרדמה רוחנית מוחלטת.

מה עושים? הרי יודעים אנו, כי בעצם, עם מחשבה פשוטה אחת, מבינים שאם יש בורא השרוי בעולמו כביכול, והרי הרשות נתונה – אזי אין זה 'סתם' דיבורים, חס ושלום, אלא זה שיא העוצמה הגדולה שתיתכן בעולמנו – לדבר אל השם יתברך, בורא העולם ומנהיגו המקשיב ומאזין לקול תפילת עמו ישראל ברחמים, וכיון שכך, צריך פשוט להרגיל את עצמו בכך, גם אם בהתחלה, עד שהאבק מעל הנשמה מתנער, זה קשה מנשוא, אבל בזמן לא ארוך, מיד מרגישים את האור הגדול של התפילה והשיחה בינו לבין קונו, כאשר האדם מתרומם מאוד בתפילתו, ובונה את אמונתו הקדושה בבניין חזק ואיתן.

זכות עצומה לאדם בעולמו, שכל ימיו ולילותיו אפופות באור של תפילה ואמונה, האנשים המנותקים מהאור הזה, הם באמת יושבים בחושך, ולא שהם בעלי שכל יותר, אלא הם לא מודעים לעובדה הכי מציאותית הזאת, שיש בורא עולם שנמצא ממש פה, ולא איזה אל בשמים בלבד, אלא שאין שום מציאות מבלעדיו יתברך כלל, והוא ממציא את כל הנמצאים בכל עת ורגע ממש, והוא רוצה וחפץ בעבודתנו ובתפילתנו.

מה נהדרת קרבת אלוקים, אור נפלא מאירה האמונה בלבבות הטהורים, הרי המציאות עצמה מעידה כאלפי עדים על מציאות יוצרה יתברך שמו, ובעמוד האדם מול המציאות הזו, בהתבוננות פשוטה ובידיעה חקוקה, כי כל רגב אדמה וכל שתיל עץ, הוא גילוי מופלא של האור האלוקי, מיד נמשך הלב אחרי הבורא יתברך, פקיחת עיניים זו, היא הסתכלות פשוטה של בעל שכל, להבין היטב ולא לשכוח לרגע, כי הבורא יתברך מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית, וכמו שאמר הבעל שם טוב הקדוש זי"ע: 'כשאני מסתכל על העולם - אני רואה את הקדוש ברוך הוא'; וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (מדרש רבה, בראשית, פרשה כז): 'גדול כוחם של נביאים שהם מדמים הצורה ליוצרה'; היינו שבכל הסתכלות שמסתכלים – רואים את הבורא.

וזאת היא מצוות הדבקות שניצטוינו עליה בתורה, והיא מצווה תמידית, שמוטלת על כל אחד ואחת מבני ישראל, ואינה רק לצדיקים הקדושים שזיככו את עצמם מכל תאוות העולם הזה, ופרשו מהבליו, אלא אף אדם הכי פשוט בישראל – חייב להתאים את עצמו אל הדבקות הזאת, וכיון שכך, היא כנראה מושגת לכל אדם – אף זה הנראה ונקרא 'פשוט'. והדבר הזה הוא באמת פשוט, כי אם חוזרים ומשננים את הדבקות הזאת, על ידי ריבוי תפילה ואמונה, בכוונת הלב באמת – זו היא הדבקות!

ואכן, גם אלו הצדיקים, שזכו לדרגות גבוהות של דבקות אמיתית, עד רוח הקודש ממש, זכו לכל זה על ידי האמונה הקדושה, ועל ידי ריבוי תפילות ושיחה בינו לבין קונו, אף אחד לא נולד צדיק וקדוש, כל אחד שרצה וחינך את נפשו להימשך אחרי השם יתברך - התגלה אליו השם יתברך באמת לאמיתה, וזכה למה שזכה, אבל העיקר היא העבודה הפשוטה שמתאימה לכל נפש – לדבר בכל יום אל הקדוש ברוך הוא, בשפה פשוטה ולבבית.

נקודות לסיכום: א. השער להיכנס אל השם יתברך הוא התפילה. ב. כוחות רבים צריך להשקיע בכוונה התפילה. ג. ראוי לייחד זמן ביום לשוחח עם הבורא. ד. התפילה שיא העוצמה הגדולה שתיתכן בעולמנו. ה. זכות למי שחייו אפופים באור תפילה ואמונה. ו. בכל הסתכלות רואים את הבורא.

הייליג · 7 פברואר 2025

שיעור ז'

השבת קודש – הארת אמונה פשוטה

אור קדושת השבת קודש, הוא אור של הארת אמונה פשוטה בהשם יתברך, שבשמירת השבת אנו מעידים בכל מהותנו כי השם יתברך ברא את העולם בשישה ימים ונח ביום השביעי, והוא בורא את כל העולמות, ואין עוד מלבדו ממש, בכך שאנו שומרים שבת, אנו מתמלאים חיות קדושה, ויש לנו את הכוח להמשיך על עצמנו את קדושתו של הקדוש ברוך הוא, כי הוא יום של אמונה, יום של דבקות הבורא, ולכן בכל שבת, עלינו להאיר על הנפש שלנו את האור של הקדוש ברוך הוא, כי הוא היום המסוגל לכך במיוחד.

את השבת עלינו לקבל כבר מתחילת השבוע, עלינו לזכור במשך כל ימות השבוע, שהנה מגיעה שבת, מחשבה כזו מרככת את האדם מאוד, ומי שהוא בעל נפש, מבין את המשמעות הפנימית של זכרון זה, שבעצם, אנו נזכרים באיזה עולם אנו נמצאים, ואיך צריכים חיינו להראות, בבחינת הדבקות האמיתית בין נפש לבוראה בשבת קודש, כך עלינו לחיות בכל יום ויום, אפילו במקומות ובזמנים הפשוטים והאפורים ביותר, כי נקודת השבת היא נקודת האמת שבריאה, שנבראה למען האמונה סוד השבת.

ועל כן בכל פעם שאדם מרגיש איזה צער ויסורים, הן בגשמיות והן ברוחניות - עליו להזכיר לעצמו את השבת קודש, שהוא מאמין בהשם יתברך שברא את כל העולם בשישה ימים ושבּת בשבת, ועליו לזכור את האווירה וההרגש של שבת קודש, ולכסוף ולהשתוקק לקדושת שבת, ואז יראה בָּרוּר, איך שאור השכינה יאיר עליו אור של 'קרבת אלוקים' בעומק מאוד, כי השבת היא נקודת וחיות הימים, וכך צריך לחיות את החיים.

כי הרי למה אנו שומרים שבת? כי אנו מאמינים שביום זה – החיות באה מרוחניות חיות אלוקות, אנו מאמינים שאין שכר שבת מביא פרנסה, כי אם השביתה של שבת, אין יהודי מאמין עובד בשבת גם אם הוא צריך מאוד לכסף; אמונה זו, היא נקודת כל האמונות, שאנו מונהגים בידו של השם יתברך, והוא יתברך עושה הכל, ועלינו למסור את עצמנו בידו יתברך, אך כיוון שיוצאת השבת – האדם הולך לעסקיו ועלול, חס ושלום, לשכוח את האמת הזאת, שאין שום מציאות מבלעדי הקדוש ברוך הוא, ואז מסיר עליו את אור השבת קודש, חס ושלום, אבל אם יזכור בשבת – תמשך עליו קדושת שבת.

כי זה העיקר – להמשיך קדושת שבת לימות החול, שגם הם יהיו בבחינת שבת, ויחיה אדם בכל ימי החול בסוד הדבקות הזאת - דבקות של שבת קודש, שאין אנו עושים כלום, כי אם השם יתברך בעצמו פועל ועושה הכל, וכיון שחי האדם בצורה כזו, הרי שכל ימיו ולילותיו הם 'ימי שבת קודש', ימי אמונה, קדושה ודבקות בו יתברך.

אין המחשבה הזאת גורמת לאדם להיות 'מרחף' ולהזניח את חובותיו בעולם המעשה, ההפך הוא הנכון, מקדושת שבת שואבים כוח גם בגשמיות, וכמו שכתוב (שמות לה, ב): "ששת ימים 'תֵּעָשֶׂה' מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת שבתון לה', כל העושה בו מלאכה - יומת"; הכתוב נקט לשון "תֵּעָשֶׂה", שאם אדם זוכה לאור בשבת, הוא מקבל סייעתא דשמיא, וכאילו המלאכה 'נעשית' מאליה, והוא זוכה לאור גדול בחייו, והקשיים של החיים מקבלים משמעות אחרת, ולפעמים רואה ניסים נגלים ממש, והכל בזכות האמונה, ובזכות קדושת שבת.

וכמובן, שאין דומה שבת של זה לשבת של אחר, וכל אחד לפי הכנתו לקראת שבת – זוכה לקדושה גדולה ולאור בהיר ביום הגדול הזה, היום הזה הוא היום של הנשמה, ועליה להישאב לתכנה של השבת, לקדושתה ולפנימיות שלה, כבר בשעות שלפני כניסת השבת, עלינו להיות כולנו בבחינת שבת, ולא ליפול אל שבת מתוך הכעס והרוגז של ימי החול, עלינו לזכור שאנו נמצאים בהיכל המלך, השבת נקראת 'מתנה' בדברי חז"ל – 'מתנה טובה יש לי בבית גנזי ו'שבת' שמה' (שבת י.); אם זו 'מתנה' מהשם יתברך, עלינו לבוא לקראתה, להתכונן גם נפשית, להיות שמח וטוב לב עוד לפני כניסת השבת.

מהי המתנה של השבת? היא האמונה הברוּרה והמזוככת שישנו הקדוש ברוך הוא בעולם, ו שישנה תורה הקדושה שנתן לעמו ישראל בקדושתו, ושאנו קרובים אליו "בכל קראנו אליו" (דברים ד, ז), וכל מה שרואים בעולם - הכל מתנהג בהשגחה פרטית ממנו יתברך, הדברים הללו אמורים להיות נפְעָלִים בהרגש החוש ממש בקדושת שבת קודש, ובכל השבת צריך להיזהר לזכור במעמקי המוח את הנקודות הללו, ולהישאב לתוכם מתוך אהבה ורצון. החל מתפילת קבלת שבת, קידוש הלילה, סעודות הלילה והיום, שחרית ורעוא דרעווין וכו' וכו', כל שעה בשבת קודש היא שעה קדושה, שעה של דבקות שמזינה את ימי השבוע שכנגדה, ועלינו להיזהר בה מאוד.

סִכּוּם:

בְּשַׁבָּת מֵאִיר אוֹר הָאֱמוּנָה בְּיוֹתֵר, עָלֵינוּ לְהִזָּכֵר בָּאוֹר הַזֶּה בְּמֶשֶׁךְ כָּל יְמֵי הַשָּׁבוּעַ, לְהָבִין שֶׁהָאֱמוּנָה וְהַשַּׁבָּת אַחַת הֵן, וּלְהִזָּהֵר לְקַבֵּל אֶת הַשַּׁבָּת בִּקְדֻשָּׁה וּבְשִׂמְחָה, לְהַמְשִׁיךְ אֱמוּנָה.

הייליג · 8 פברואר 2025

שיעור ח'

חיבור האדם אל אורו של הבורא

יש לאדם שתי מערכות פעילות: יש מערכת ה'שכל' ויש מערכת ה'רגש', לפעמים קורה כי במערכת ה'שכל', האדם מונח בתוך ידיעות של אמונה, ויודע איך להסביר היטב את אמונתו הברוּרה והמזוככת בו יתברך, ובתורתו הקדושה ובמצוותיו הנעימות, אך במציאות - עולם ה'רגש' שלו אינו מושפע כל כך מאמיתות ידיעותיו, כי במהלך חייו מתנהג הוא כמי שאינו מאמין, חס ושלום, בטעות, הוא מייחס לעצמו בעיות באמונה, והאמת היא אחרת לגמרי, הוא פשוט לא הזין את מערכת ה'רגש' בידיעות האמוניות, ועל כך הוא סובל ניגודיות בחייו.

זה הפירוש של הפסוק (דברים ד, לט): "וידעת היום והשיבות אל לבבך", כאשר האדם זוכה לדעת את הידיעה השלמה באמיתת מציאותו יתברך, עליו להזין את עולם הרגש, להשיב אל הלב את כל המעשה הגדול והנורא הזה של מלך העולם, יתברך שמו, הרצון העליון הוא, שעלינו להנחות את עולם ה'רגשות' שלנו לפי האמת שב'ידיעת המוח', ובכך אנו מגייסים את ה'לב' ו'המוח' לאל אמונה.

כיצד מתבצעת ההתחברות הזאת, הלכה למעשה? אנו נמצאים בעולם של ניגודים, המון פעמים אדם מוצא את עצמו פועל שלא לפי צו מצפונו, החרטה שלאחר מעשה, היא כלי חשוב ומועיל לאנשים מובחנים ומודעים שלא לחזור על המשגה שוב. כאשר מדובר באמונה, עלינו להשיב אל ה'לב' את העומק הזה, פשוט לדבר אל ה'לב', להסביר לו, כביכול, את המציאות שבו הוא נמצא, שאם הוא, ה'לב', אינו מרגיש עדיין בעומק ה'לב' את האמת של האמונה, הרי שהחיסרון הוא בדרך ההעברה ולא במציאות האמונה, כלומר, הוא כן 'מאמין', אבל עדיין לא מָתַח את החוט המקשר שֶׁבין ה'לב' ל'דעת'.

אפשר לומר, כי הדעת עדיין אינה מלאה היטב עם ידיעת המוח, משום שאינו מעמיק היטב, להבין מה חובתו בעולמו, ומה מקום עמידתו מול מלכו ואביו שבשמיים; משל למה הדבר דומה: להבדל שבין אדם עשיר שפונה אל שוק העסקים, לבין אדם שנקלע לשם בתוך שוטטות ואפס מעש, שניהם נמצאים באותו מקום, אך זה מחובר בכל לבו ונפשו אל מה שעליו לעשות, הוא מבין את מקומו, הוא מכיר את דרכי הפעולה בשוק וכו'; השני - מביט פה ומביט שם, ואינו יכול להתחבר באמת, משום שמציאות הימצאו שם אינה ברורה לו דיה.

כך הוא בעולם המעשה, שהוא בעצם 'שוק', וירד לאסוף בו סחורה נצחית, המקום הזה – אליבא דאמת, הוא מקום של אתגר, ורק המבין היטב את המקום הזה, ומה המשמעות עבורו, מהי הדבקות באלוקים, ומה מטרת בריאתו – הוא רואה את מערכת מושגיו ככלים להכיל את האור הזה, הוא מבין מדוע ה'רגש' שלו לא מתחבר, ומכיר בדרך שעל ה'מוח' לעשות כדי שיוכל להשפיע על ה'לב'.

אנשים ממלאים את ה'רגש' שלהם, מדבר שמעניק להם עונג, אם אדם יזכה ל"קרבת אלוקים לי טוב" (תהילים עג, כח), עולם ה'רגש' שלו יהיה מלא באורות מהיכל האמונה, כל נקודה של אמונה, כל צעד לעבר האור העליון - ימלא אותו בחשק נפלא, ואור גדול ימלא את כל ישותו, כמו שראינו את הצדיקים הקדושים, שכל מצווה וכל מעשה טוב גרם להם את האושר הפנימי, והוא היה אמיתי, ולא היה נתיב רגש אחד שהיה ריקן מאור של אמונה ודבקות הבורא יתברך.

ובכן, דיברנו היום על אחד היסודות החשובים ביותר של התהליך, של חיבור האדם אל אורו של הבורא, הוא הפנמת כל הידיעות, אריזתם והבאתם בדרך מסודרת אל עולמות הרגש, עלי להכיר בהכרה ברורה, כי אם הקדוש ברוך הוא נותן לי את נשמת רוח אפי, הרי העונג האפשרי שבעולם קיים במקום הזה של "קרבת אלוקים", עם ההתבוננות הזאת, הוא יזין את הקשר הרגשי, להתרגש ממה שגורם לו עונג אמיתי, והוא הקדוש ברוך הוא!

המון מדברים על "קרבת אלוקים", רבבות ווארטים נשמעים מפה לאוזן, המון שיחות מוסר ודיבורים חסידות והתחזקות, אך רק כאשר האדם נמצא בינו לבין עצמו, ואין איש רואהו, ואינו במסגרת כלשהי, והוא מקשיב להמיית ה'לב', שם הוא יכול להבין אם הוא מתרגש מעצם העובדה שהוא עומד לפני השם, משרת אותו ומדבר לפניו ומקיים את רצונו, וכל זה מונח אצלו בתכלית השלמות, באמונה שלמה בלי שום פקפוק כלל.

תפילות רבות צריך העובד השם להשקיע, שיזכה שחושי ה'רגש' שלו יהיו מונחים על ידי אמונה ודבקות, יכולות לעבור על האדם שנות חיים שלמות, ולא זכה פעם אחת ל'רגש' אמיתי אל "קרבת אלוקים" שלא תהיה בגדר דמיון או אור מקיף ביתר שאת, ה'רגש' הוא אחת מתכונות האדם, אסור לתכונה חשובה כזאת – להישאר מחוץ לארמון עבודת השם, עלינו להשתמש בה כדי להתקרב אל אור פני מלכנו, ומי שירצה ביתר שאת, וימשך אחר השם יתברך בבחינת (שיר השירים א, ד): "משכני אחריך נרוצה", ברבות העתים, עולם ה'רגש' שלו יהיה עולם של אמונה, ועולם של "קרבת אלוקים".

לסיכום: צריך להשתדל לגייס את עולם ה'רגש', להעניק לו את ההתחברות לאמונה ודבקות.

הייליג · 9 פברואר 2025

שִׁעוּר ט'

אמונה בעת צרה

אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר, שֶׁהָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה הִיא מַרְפֵּא לָנֶפֶשׁ, בִּשְׁעַת צָרָה וְצוּקָה, וְאֵין לְךָ אָדָם מְאֻשָּׁר כַּאֲשֶׁר יוֹדֵעַ שֶׁכָּל הַחַיִּים שֶׁלּוֹ מֻנְהָגִים עַל־יְדֵי בּוֹרֵא הָעוֹלָם, יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ. אֲבָל צָרִיךְ לָדַעַת, כִּי לֹא בְּקַלּוּת זוֹכִים לָזֶה, אֶלָּא רַק אִם זוֹכִים שֶׁהָאֱמוּנָה קְבוּעָה עָמֹק בְּלֵב הָאָדָם, בְּלִי שׁוּם פְּנִיָּה כְּלָל, וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהוּא בָּא לְכָאן לָעוֹלָם הַזֶּה לִחְיוֹת חַיֵּי דְּבֵקוּת וֶאֱמוּנָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ, וְהוּא רוֹאֶה אֶת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּעֵינָיו הַגַּשְׁמִיּוֹת מַמָּשׁ - אֲזַי שׁוּם דָּבָר לֹא שׁוֹבֵר אוֹתוֹ, וְאֵין לוֹ עָגְמַת־נֶפֶשׁ כְּלָל מִשּׁוּם דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם.

וְהִנֵּה זֹאת הַבְּדִיקָה הָעֲמֻקָּה שֶׁיָּכוֹל כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ לִבְדֹּק בְּנַפְשׁוֹ, אֵיפֹה הוּא אוֹחֵז בֶּאֱמוּנָה, מַה מַּדְרֵגָתוֹ בַּגִּלּוּי הָאֱלֹקִי שֶׁמְּגַלֶּה הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ עַל נֶפֶשׁ הָאָדָם: אִם בְּעֵת הַצָּרָה וְהַדֹּחַק שֶׁלּוֹ הוּא חָשׁ אֶת יָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שֶׁמְּגוֹנֶנֶת עָלָיו וּמְבִיאָה אוֹתוֹ לְרֹגַע אֲמִתִּי וְלֹא דִּמְיוֹנִי - זֶה סִימָן שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נִמְצָא פֹּה, וְהוּא חַי חַיִּים שֶׁל אֱמוּנָה וּדְבֵקוּת אֲמִתִּית, וְהָרֹגַע הַזֶּה אֵינוֹ רֹגַע שֶׁל שִׁכְנוּעַ עַצְמִי וְכוּ', אֶלָּא בְּדִיּוּק כְּמוֹ הַהֶבְדֵּל בֵּין אֶחָד שֶׁהוֹלֵךְ עַל גֶּשֶׁר בָּטוּחַ עִם יֶדַע שֶׁהוּא לֹא יִפֹּל, כִּי יֵשׁ גָּדֵר וְהַכֹּל בְּסֵדֶר, לְבֵין מִי שֶׁהוֹלֵךְ עַל גֶּשֶׁר רָעוּעַ בְּלִי הַגֶּדֶר, וְהוּא עָלוּל לִפֹּל לַתְּהוֹם, בְּדִיּוּק הָרֹגַע הַזֶּה הוּא הָרֹגַע שֶׁל אִישׁ הָאֱמוּנָה הָאֲמִתִּי, שֶׁאֵינוֹ מִתְבַּלְבֵּל בֶּאֱמֶת בְּמַה שֶּׁעוֹבֵר עָלָיו.

הַמְּצִיאוּת הַזּוֹ, הִיא מְצִיאוּת שֶׁרַבִּים רוֹצִים לִזְכּוֹת בָּהּ, כִּי הַחַיִּים נִהְיִּים חַיִּים שֶׁל גַּן־עֵדֶן מַמָּשׁ, אֲבָל לֹא כֻּלָּם יוֹדְעִים אֶת הַדֶּרֶךְ לְהַגִּיעַ אֵלֶיהָ, כִּי גַּם הַמַּאֲמִין בִּכְלָלִיּוּת בִּמְצִיאוּת הֲוָיָ"ה יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, וּבְהַשְׁגָּחָתוֹ הַפְּרָטִית, אֵינוֹ זוֹכֶה תָּמִיד אֶל הָרֹגַע הַנִּצְחִי הַזֶּה, וְזֹאת שָׁמַעְנוּ עַל הַצַּדִּיקִים הַקְּדוֹשִׁים, בַּעֲלֵי מוֹפֵת מַמָּשׁ, אֵיךְ שֶׁלֹּא הָיָה דָּבָר בָּעוֹלָם שֶׁיָּכוֹל לְבַלְבֵּל אוֹתָם מִדְּבֵקוּתָם בְּחַי הַחַיִּים, וְהָאֱמֶת, שֶׁכָּל אָדָם יָכוֹל לִזְכּוֹת לָזֶה, אִם הָאֱמוּנָה תִּהְיֶה אֶצְלוֹ בֶּאֱמֶת תְּקוּעָה בִּפְנִימִיּוּת הַלֵּב, וְלֹא מֵהַשָּׂפָה וְלַחוּץ.

הָמוֹן מַחֲשָׁבוֹת אֲמִתִּיּוֹת צְרִיכוֹת לִהְיוֹת בְּלֵב הָאָדָם, עַל מַה בָּא לָעוֹלָם? וּמָה רוֹצִים מִמֶּנּוּ בְּחַיִּים חִיּוּתוֹ? וְהַאִם הַסֵּבֶל שֶׁסּוֹבֵל בְּמַדְוֵי וּבְפִגְעֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, יֵשׁ לוֹ מַשְׁמָעוּת אֲמִתִּית?! וַהֲלֹא הַכֹּל עוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא! וְצָרִיךְ לְשַׁנֵּן זֹאת אַלְפֵי פְּעָמִים, לְהָשִׁיב אֶל הַלֵּב בְּעֹמֶק וּבִפְנִימִיּוּת, שֶׁהֲלֹא 'אֵין רַע יוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם' (תִּקּוּנֵי־זֹהַר מא:); וְזֶה הַכֹּל טוֹב כָּל־כָּךְ... וְלֹא יַטְעֶה אֶת עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ אוֹחֵז בָּזֶה, וְאֵינוֹ אוֹחֵז בָּזֶה בִּכְלָל, אֶלָּא יְנַסֶּה שׁוּב לוֹמַר, וְשׁוּב לוֹמַר, וַאֲפִלּוּ אַלְפֵי פְּעָמִים, עַד שֶׁהַלֵּב יַסְכִּים בְּיוֹתֵר, שֶׁאָכֵן זֶה כָּךְ – שֶׁהָרֶגַע הַזֶּה, עִם הַהֶפְסֵד הַמְסֻיָּם הַזֶּה, מִלְּבַד שֶׁהוּא הַכְרָזָה מְיֻחֶדֶת מֵאֵת הַבּוֹרֵא עוֹלָם, הוּא גַּם לְטוֹבָה גְּמוּרָה, וּבְוַדַּאי עוֹד יִרְאֶה טוֹב מֵהַהֶפְסֵד הַזֶּה וּמֵהָעָגְמַת־נֶפֶשׁ הַזּוֹ, וְעַד שֶׁזּוֹכִים לִרְאוֹת אֵיזֶה אוֹר – טוֹעֵם הַמַּאֲמִין אֶלֶף טַעֲמֵי מִיתוֹת, עַד שֶׁמַּגִּיעַ אֶל הָאֱמֶת הָאֲמִתִּית, שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה בֶּאֱמֶת.

וּכְדַאי לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה בְּאֶמְצָעוּת תְּפִלָּה אֶל הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ, לְבַקֵּשׁ וּלְהִתְחַנֵּן מִלְּפָנָיו יִתְבָּרַךְ: 'אֲהָהּ, אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה הַטּוֹב בֶּאֱמֶת, לָמָּה אֵינִי מַרְגִּישׁ אוֹתְךָ כָּעֵת? אָכֵן אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן, הִגָּלֶה נָא אֵלַי!'; וּבְכָל צַעַר וְצַעַר שֶׁעוֹבֵר עַל הָאָדָם, צָרִיךְ לְשַׁתֵּף אֶת מְצִיאוּתוֹ וְהַנְהָגָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, וְזֶה סוֹד מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (בְּרָכוֹת סג.): 'כָּל הַמְּשַׁתֵּף שֵׁם שָׁמַיִם בְּצַעֲרוֹ - כּוֹפְלִים לוֹ פַּרְנָסָתוֹ'; לְשַׁתֵּף שֵׁם שָׁמַיִם בַּצַּעַר – זֶה סוֹד הָאֱמוּנָה, לָדַעַת, שֶׁהַצַּעַר הַזֶּה, הוּא, כִּבְיָכוֹל – צַעֲרוֹ שֶׁל קֻדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא! וְאַף אֶחָד לֹא רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת לוֹ רַע, וְאֵין הָעוֹלָם הֶפְקֵר, אֶלָּא הַכֹּל מֻשְׁגָּח מְאֹד, וּבְוַדַּאי יִתְהַפֵּךְ הַכֹּל לְטוֹבָה.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁאָדָם מְקַבֵּל אֵיזֶה כְּאֵב וְצַעַר, עָלָיו לָדַעַת, שֶׁכָּעֵת מְשׂוֹחֲחִים עִמּוֹ מִלְמַעְלָה, כִּי אֵין תְּכוּנָה בַּנֶּפֶשׁ שֶׁאוֹפֶפֶת אֶת כָּל כֻּלּוֹ שֶׁל הָאָדָם כְּמוֹ תְּכוּנַת הַכְּאֵב, וּבִפְרָט כְּאֵב 'נַפְשִׁי', כִּי אֵין לוֹ רֶגַע בְּיוֹמוֹ שֶׁאֵינוֹ חָשׁ אֶת הַכְּאֵב הַזֶּה, וְהוּא נִמְצָא כָּל־כֻּלּוֹ בְּתוֹךְ הַכְּאֵב, וְזֶה אוֹמֵר שֶׁהוּא נִמְצָא בְּתוֹךְ תּוֹכְכֵי הַהֲוָיָה שֶׁל הָאֱלֹקוּת, שֶׁמְּדַבֶּרֶת אֵלָיו, כִּבְיָכוֹל, וְיֵשׁ לוֹ בְּחִירָה אִם לְהִתְעַלֵּם, וְרַק לִבְכּוֹת אֶת כְּאֵבוֹ, אוֹ לְהַקְשִׁיב לְקוֹל הַשֵּׁם הַמְדַבֵּר אֵלָיו מִתּוֹךְ הַכְּאֵב.

זֶהוּ דָּבָר נוֹרָא וְנִפְלָא עַד מְאֹד, כִּי בְּכָל כְּאֵב שֶׁיִּהְיֶה – הוּא יָכוֹל לַהֲפֹךְ אֶת הַכֹּל אֶל הַגִּלּוּי הַגָּדוֹל שֶׁל הָאוֹר הָאֱלֹקִי, כִּי זֶה הַזְּמַן הַמֻּכְשָׁר לִהְיוֹת דָּבוּק בְּהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ, כַּאֲשֶׁר הַיֵּשׁוּת שֶׁלּוֹ נִכְתֶּתֶּת וְאֵין לוֹ שׁוּם עַצְמִיּוּת, הוּא יָכוֹל לִשָּׂא עַיִן לַשָּׁמַיִם, וּלְהִמָּשֵׁךְ אַחַר הַיִּרְאָה וְהַדְּבֵקוּת, וְאָז נִפְתָּחִים הַשְּׁעָרִים, שַׁעֲרֵי הַדַּעַת וְהַמֹּחַ, לְהָבִין עִנְיַן אֱלֹקִי, לְהַרְגִּישׁ הֶרְגֵּשׁ אֱלֹקִי, וְיָכוֹל הָאָדָם לְהִתְהַפֵּךְ לְגַמְרֵי, אֶל הָאוֹר הַגָּדוֹל וְהַנִּפְלָא הַזֶּה, שֶׁיָּכוֹל לְלַוּוֹת אוֹתוֹ בִּימֵי חַיָּיו, וּבְדֶרֶךְ כְּלָל, אַחַר שֶׁזּוֹכִים אֶל הָאֱמוּנָה וְהַדְּבֵקוּת הָאֵלּוּ, הָאָדָם נִפְטַר מִצַּעֲרוֹ וְיִסּוּרָיו שֶׁלֹּא בָּאוּ אֶלָּא לְהַקְרִיבוֹ אֶל הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ.

וְצָרִיךְ לְהַאֲמִין, שֶׁאֵין אֵלּוּ רַק דִּבְרֵי נִחוּמִים, שֶׁכֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ צַעַר וְיִסּוּרִים אָז מְנַחֲמִים אוֹתוֹ שֶׁיֵּדַע שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה, אֶלָּא זֹאת הָאֱמֶת, שֶׁבְּלִי שׁוּם סָפֵק מַה שֶּׁעוֹבֵר עַל אִישׁ יְהוּדִי - הוּא לְטוֹבָה גְּמוּרָה! לְהָבִיא אוֹתוֹ אֶל הַדְּבֵקוּת, וְנוֹרָאוּת כֹּחַ הַבְּחִירָה הִיא, שֶׁאָדָם יוֹשֵׁב עָצוּב וּבוֹדֵד, וְאֵין לוֹ אֶת הַשֵּׂכֶל דִּקְדֻשָּׁה לְהִתְרוֹמֵם מֵעַל צַעֲרוֹ וְנִסְיוֹנוֹ, וּבִפְרָט אִם הַמְּדֻבָּר בְּנִסָּיוֹן שֶׁל הֵעָלְבוּת, שֶׁעוֹבֵר עָלָיו מִבְּנֵי־אָדָם, זֶהוּ הַזְּמַן הַמֻּכְשָׁר בְּיוֹתֵר לְהִתְקָרֵב אֶל הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ.

הייליג · 9 פברואר 2025

שִׁעוּר י'

עִנְיַן יְסוֹד אֱמוּנַת הַבְּרִיאָה

כֵּיוָן שֶׁכְּבָר אָמַרְנוּ, שֶׁיְּסוֹד גָּדוֹל בְּקִרְבַת אֱלֹקִים וּבְדַרְכֵי הָאֱמוּנָה, לוֹמַר בְּכָל יוֹם אֶת י"ג עִקָּרֵי הָאֱמוּנָה שֶׁיִּסֵּד הָרַמְבַּ"ם זַ"ל, וְשֶׁיִּהְיוּ הַדְּבָרִים הַלָּלוּ רְגִילִים עַל לְשׁוֹנֵנוּ, מֹחֵנוּ וְדַעְתֵּנוּ, וְשֶׁנּוּכַל לִחְיוֹת אֶת חַיֵּינוּ הַיּוֹם־יוֹמִיִּים עִם נְקֻדַּת הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה, לָכֵן כְּדַאי לְהִתְבּוֹנֵן בְּכָל עִקָּר וְעִקָּר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, לָלֶכֶת עִם הָעִקָּר הַזֶּה יָמִים רַבִּים, לַהֲפֹךְ בּוֹ שׁוּב וְשׁוּב, לִלְעֹס אוֹתוֹ בְּטוֹחֲנוֹת הַנֶּפֶשׁ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מִתְיַשֵּׁב עַל הַלֵּב בְּקִנְיָן שָׁלֵם, כִּי זֶה הָעִקָּר בְּחַיֵּינוּ בָּעוֹלָם, וּלְשֵׁם כָּךְ בָּאנוּ לְכָאן.

וְהִנֵּה הוּא הָעִקָּר הָרִאשׁוֹן, רֹאשׁ וְרִאשׁוֹן לִקְדֻשַּׁת אֱמוּנָתֵנוּ הַטְּהוֹרָה בְּהַשֵּׁם אֶחָד יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ: 'אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ הוּא בּוֹרֵא וּמַנְהִיג לְכָל הַבְּרוּאִים, וְהוּא לְבַדּוֹ עָשָׂה וְעוֹשֶׂה וְיַעֲשֶׂה לְכָל הַמַּעֲשִׂים'. וְכֵיוָן שֶׁהוּא הָרִאשׁוֹן מִכָּל הָעִקָּרִים, הֲרֵי שֶׁחֲשִׁיבוּת נוֹדַעַת לוֹ, וְעָלֵינוּ לַחֲשֹׁב כִּי הוּא בְּעַצְמוֹ הַכְּלִי שֶׁל כָּל הַמַּעֲרֶכֶת, שֶׁלְּתוֹכוֹ נִצּוֹק אֶת הָאוֹר הַגָּדוֹל שֶׁל אֱמוּנָה וּדְבֵקוּת אֲמִתִּית בּוֹ יִתְבָּרַךְ. וְהִנֵּה נִתֵּן לוֹ 'שֵׁם', לְ'עִקָּר' זֶה, וְנִקְרָא לוֹ: 'אֱמוּנַת־הַבְּרִיאָה', לָדַעַת, שֶׁהַבּוֹרֵא בָּרָא אֶת הָעוֹלָם וְגַם מַנְהִיג אוֹתוֹ, וְכָל מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה בָּעוֹלָם, הוּא רַק מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ.

אַךְ עָלֵינוּ לָדַעַת, כִּי הָאֱמוּנָה הַזֹּאת שֶׁאָנוּ מַכְרִיזִים עָלֶיהָ, אֲמוּרָה לִהְיוֹת אֱמוּנָה שְׁלֵמָה וּגְמוּרָה, בְּרוּרָה וּמְזֻכֶּכֶת, מְבֻסֶּסֶת וּמְחֻזֶּקֶת, בְּלִי שׁוּם פִּקְפּוּק כְּלָל, וְאַף שֶׁמֶץ שֶׁל סָפֵק קַל שֶׁבַּקַּלִּים אָסוּר בְּאִסּוּר שֶׁתַּעֲבֹר בְּמַחְשָׁבָה, וְעִם זֹאת עָלֵינוּ לִזְכֹּר, מַה שֶּׁכְּבָר אָמַרְנוּ, שֶׁהַלֵּב הַיְּהוּדִי שֶׁלָּנוּ אֵינוֹ יָכוֹל לְהִסְתַּפֵּק בָּעִקָּר הַזֶּה בִּכְלָל, בְּשׁוּם צַד וָאֹפֶן, וְרַק מַעֲשִׂים לֹא מַתְאִימִים, עֲלוּלִים, לְשֵׁם פְּרִיקַת עֹל בְּעָלְמָא, לְהַעֲלוֹת סְבָרוֹת שֶׁל שֶׁקֶר נֶגֶד הַמְּצִיאוּת הֲכִי בּוֹלֶטֶת לָעַיִן – אִם יֵשׁ עוֹלָם כָּזֶה, בָּרוּר שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁבָּרָא אוֹתוֹ, וְהוּא בְּעַצְמוֹ מַנְהִיגוֹ וְכוּ'.

הָרַמְבַּ"ם הַקָּדוֹשׁ, קוֹרֵא לִידִיעָה פְּשׁוּטָה זוֹ (הִלְכוֹת יְסוֹדֵי־הַתּוֹרָה, א, א): 'יְסוֹד הַיְסוֹדוֹת וְעַמּוּד הַחָכְמוֹת'... הַהֵפֶךְ מִמַּה שֶׁחוֹשְׁבִים פְּשׁוּטֵי הָעָם, כִּי הָאֱמוּנָה הִיא דָּבָר קָטָן בְּעָלְמָא, וְהַחֲכָמִים אֵינָם מִתְעַסְּקִים בָּזֶה, לְפִי הָרַמְבַּ"ם, הָאֱמוּנָה הַפְּשׁוּטָה הִיא: 'עַמּוּד הַחָכְמוֹת, לֵידַע שֶׁיֵּשׁ שָׁם מָצוּי רִאשׁוֹן וְהוּא מַמְצִיא כָּל נִמְצָא'; וְכָל זֶה בָּרָא הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ יֵשׁ מֵאַיִן מַמָּשׁ, "בִּדְבַר הֲוָיָ"ה שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם" (תְּהִלִּים לג, ו).

אֵין הָעִקָּר הַזֶּה דָּבָר שֶׁאָמוּר לִהְיוֹת נִדְחַק לְפִנַּת הַתּוֹדָעָה בִּלְבַד, אֶלָּא הוּא יְסוֹד הַיְסוֹדוֹת שֶׁל הַחַיִּים, עָלֵינוּ לַהֲגוֹת בּוֹ בְּכָל עֵת מְצֹא, לָשֶׁבֶת עִם עַצְמֵנוּ וְלַחֲשֹׁב, שֶׁכָּל מַה שֶּׁאָנוּ רוֹאִים לְפָנֵינוּ, הוּא בְּרִיאָה נֶהְדֶּרֶת שֶׁל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, שֶׁבְּכָל עֵת וָרֶגַע מַמָּשׁ מֵפִיחַ חִיּוּת אֱלֹקִית בַּבְּרִיאָה, וְלֹא רַק לִפְנֵי שֵׁשֶׁת אֲלָפִים שָׁנָה וְכוּ', אֶלָּא בְּכָל עֵת וָרֶגַע יֵשׁ הִתְחַדְּשׁוּת הַבְּרִיאָה, וּכְמוֹ שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים בִּתְפִלָּה – 'הַמְחַדֵּשׁ בְּטוּבוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית'.

מַחֲשָׁבָה כָּל שֶׁהִיא אוֹדוֹת הָעִקָּר הַזֶּה, הִיא מַחֲשָׁבָה שֶׁמְּזַכֶּכֶת אֶת הַנֶּפֶשׁ, בְּאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁאָדָם חוֹשֵׁב אוֹדוֹת הָאֱמֶת הַזֹּאת, הוּא מִתְחַבֵּר לִמְקוֹר וְשֹׁרֶשׁ הַהֲוָיָה שֶׁל הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ, הַמַּחֲשָׁבָה הִיא קוֹמָה שְׁלֵמָה שֶׁל קְדֻשָּׁה נוֹרָאָה, כָּל מַחֲשָׁבָה בִּדְבֵקוּת אֱלֹקִית, הִיא הַשָּׂגָה... הִיא הִתְאַחֲזוּת וְהִתְאַחֲדוּת עִם אֱמוּנַת חִדּוּשׁ הָעוֹלָם עַל־יְדֵי הַבּוֹרֵא הַיָּחִיד, הַמַּנְהִיג הָאֲמִתִּי, שֶׁאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ מַמָּשׁ, וְהוּא לְבַדּוֹ עָשָׂה – בְּעֵת הַבְּרִיאָה, וְעוֹשֶׂה – בְּכָל עֵת וָרֶגַע, לְכָל הַמַּעֲשִׂים – הוּא סִבַּת הַסִּבּוֹת וְעִלַּת כָּל הָעִלּוֹת.

הַמְּצִיאוּת הַפְּשׁוּטָה הִיא, שֶׁאָדָם שֶׁחוֹשֵׁב בְּאֹפֶן קָבוּעַ, שֶׁהָעוֹלָם שֶׁלִּפְנֵי עֵינָיו הוּא אֱלֹקוּת מַמָּשׁ, הוּא גִּלּוּי עָצוּם שֶׁל הַבּוֹרֵא, הַמִּתְלַבֵּשׁ בְּעוֹלָמוֹ, הוּא חַי חַיִּים אֲחֵרִים לְגַמְרֵי מִשְּׁאָר בְּנֵי תְּמוּתָה, זֶה כָּל סוֹד הַחַיִּים! לָדַעַת שֶׁיֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בָּעוֹלָם, וְשֶׁאֵין שׁוּם דָּבָר חוּץ מֵהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, נִתּוּק הַמַּחֲשָׁבָה הַטִּבְעִי שֶׁיֵּשׁ לְרֹב בְּנֵי־אָדָם מֵהַדָּבָר הַזֶּה, הוּא נִתּוּק שֶׁנִּכְפָּה עֲלֵיהֶם בִּשְׁבִיל הַבְּחִירָה וְהַנִּסָּיוֹן, עַל־יְדֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּעַצְמוֹ, לוּלֵא הָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן בְּעַצְמוֹ שֶׁתִּהְיֶה הַסְתָּרָה, הָיְתָה עוֹבֶדֶת הַנְהָגַת הַבּוֹרֵא בְּעוֹלָמוֹ גְּלוּיָה לַכֹּל, כְּפִי שֶׁהִיא אָכֵן גְּלוּיָה... וַעֲבוֹדָתֵנוּ לְסַלֵּק אֶת הָאֲדִישׁוּת לְעֻבְדָּה זוֹ.

הָאָדָם חַי בְּעוֹלָם שֶׁל סִבָּה וְתוֹצָאָה, בְּרֶגַע קוּמוֹ בַּבֹּקֶר, הוּא נִשְׁאָב אֶל עוֹלָם הַמַּעֲשֶׂה, מְלֹא הַתְּמוּרוֹת וְהַמַּהֲמוּרוֹת, חַי חַיִּים עֲסוּקִים, שֶׁל הִתְחַיְּבוּיוֹת וְשִׁעְבּוּדִים שׁוֹנִים, אִם יַכְנִיס אֶת הַבּוֹרֵא בִּלְבָבוֹ, בְּעֹמֶק הַדַּעַת וְהַנֶּפֶשׁ, לְהָבִין שֶׁכָּל תְּנוּעָה בָּעוֹלָם – מֻשְׁגַּחַת, בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית נוֹרָאָה וְנִפְלָאָה עַד מְאֹד, הוּא פָּשׁוּט מְקַבֵּל חַיִּים אֲחֵרִים, הוּא פִּתְאֹם מַרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת אֶת הָאַפְסִיּוּת שֶׁל עוֹלָם מְנֻתָּק מֵחַי הַחַיִּים, וּבָרוּר לוֹ עַד מְאֹד, אֵיךְ שֶׁכָּל הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ, הִיא בְּרִיאָה שֶׁל הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ.

קָשֶׁה לְהַצְבִּיעַ עַל נְקֻדּוֹת מַעֲשִׂיּוֹת כְּשֶׁהַמְּדֻבָּר בַּדְּבָרִים שֶׁבַּלֵּב, כָּאן צָרִיךְ 'מַחֲשָׁבָה', כָּאן צָרִיךְ 'דְּבֵקוּת'! עִם זֹאת, בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, וְשִׂיחָה בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ, אֶפְשָׁר לְדַבֵּר הֲמוֹן עַל הַמְּצִיאוּת הַזֹּאת, שֶׁהִיא גְּלוּיָה מִצַּד אֶחָד, וְנֶעֱלֶמֶת מִצַּד שֵׁנִי, אוֹדוֹת הַסַּכָּנָה הַגְּדוֹלָה שֶׁבִּשְׁקִיעָה בַּחֹמֶר, וְהָאֹשֶׁר הַגָּדוֹל שֶׁבְּהִתְנַתְּקוּת, מַחֲשַׁבְתִּית לְפָחוֹת, מֵהַחַיִּים הַסְּתָמִיִּים וְהָאֲדִישִׁים, אַשְׁרֵנוּ!

הייליג · 9 פברואר 2025

שִׁעוּר יא

הַרְגָּשַׁת הַנְהָגַת הַבּוֹרֵא

הָעִקָּר הָרִאשׁוֹן הַזֶּה, לָדַעַת בִּידִיעָה חֲזָקָה וַאֲמִתִּית, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא הוּא הַבּוֹרֵא, הוּא עִקַּר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲבוֹדָה אִישִׁית לָאָדָם, הֲרֵי כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ הוּא 'נִבְרָא', וְיֵשׁ בּוֹ כֹּחַ שֶׁל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, אִם שֶׁמִּצַּד אֶחָד אֵינוֹ מְצִיאוּת בִּפְנֵי עַצְמָהּ כְּלָל, אֶלָּא הוּא מֻנְשָׁם וּמֻנְהָג בְּכָל עֵת וָרֶגַע עַל־יְדֵי מִי שֶׁמֵּפִיחַ נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו, אֲבָל מִצַּד הַנְּשָׁמָה הָאֱלוֹקִית שֶׁבְּקִרְבּוֹ, חֵלֶק אֱלוֹקַ מִמַּעַל מַמָּשׁ, וְכֵיוָן שֶׁכָּךְ, עָלֵינוּ תָּמִיד לִחְיוֹת אֶת הַחַיִּים עִם הַהַרְגָּשָׁה הַפְּנִימִית הָעֲמֻקָּה, שֶׁיֵּשׁ בָּנוּ אֱלֹקוּת, וְכֵן בְּזוּלָתֵנוּ הַבָּאִים עִמָּנוּ בְּקֶשֶׁר, וּבְדֶרֶךְ זוֹ, כָּל הַיַּחַס כְּלַפֵּי עַצְמֵנוּ וּכְלַפֵּי אֲחֵרִים, אָמוּר לִהְיוֹת יַחַס אַחֵר לְגַמְרֵי מֵאֲשֶׁר הִכַּרְנוּ עַד כֹּה.

מְצִיאוּת הַבּוֹרֵא הַחַיָּה וְהַנּוֹשֶׁמֶת בְּנֶפֶשׁ כָּל חַי, הִיא מְצִיאוּת הֲכִי מוּכָחַת לָעַיִן, מִשּׁוּם שֶׁבָּרוּר לָנוּ בְּדַעַת וּבְשֵׂכֶל, שֶׁהַטֶּבַע שֶׁאָנוּ רוֹאִים, הוּא טֶבַע אֱלוֹקִי, שֶׁטָּבַע הַמַּטְבִּיעַ הַגָּדוֹל, וּמְקַיֵּם אֶת הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ, וְחוֹתֵךְ חַיִּים לְכָל חַי, וְכָל אָדָם שֶׁנּוֹשֵׁם אֲוִיר בָּעוֹלָם, הוּא נוֹשֵׁם אֶת אוֹר י', אֶת הָאוֹר שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, הַמְּחַיֶּה אֶת כָּל הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ, וְהַדַּעַת נוֹתֶנֶת: לָמָּה בִּכְלָל אֲנִי חַי? וּמָה הַמַּטָּרָה שֶׁלִּי בְּהַאי עָלְמָא? לָמָּה הֵבִיאוּ אוֹתִי לְכָאן? וְלָמָּה אֲנִי נוֹשֵׁם בִּכְלָל?! וְעַל זֶה אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים (מִדְרָשׁ רַבָּה, בְּרֵאשִׁית, יד, ט): 'עַל כָּל נְשִׁימָה וּנְשִׁימָה תְּהַלֵּל יָהּ'; אֵין לָנוּ נְשִׁימָה אַחַת מְיֻתֶּרֶת, בְּכָל רֶגַע יֵשׁ לָנוּ תַּפְקִיד, נִשְׁמַת רוּחַ אַפֵּינוּ הִיא לְמַעַן שְׁמוֹ בְּאַהֲבָה, לְמַעַן הַמְּצִיאוּת הַיְּחִידָה שֶׁקַּיֶּמֶת בָּעוֹלָם.

אִם אָדָם חָדוּר בְּהַכָּרָה עִקְבִית וּמַתְמֶדֶת, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַנְהִיג אֶת כָּל הַבְּרוּאִים וְעָשָׂה וְיַעֲשֶׂה לְכָל הַמַּעֲשִׂים, הוּא אָמוּר לְהַרְגִּישׁ הַרְגָּשָׁה נְעִימָה וּמְתוּקָה בְּיוֹתֵר, כֵּיוָן שֶׁהוּא מֻפְקָד בְּיָדַיִם טוֹבוֹת, בְּיָדָיו אֱמוּנָה שֶׁל הַיָּחִיד הַקַּדְמוֹן, יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, וְהַלְוַאי שֶׁנִּזְכֶּה לָזֶה, כַּמָּה כַּעַס יָכֹלְנוּ לַחֲסֹךְ עִם מַחֲשָׁבָה אַחַת אֲמִתִּית אוֹדוֹת הַנְהָגַת הַבּוֹרֵא, כַּמָּה עָגְמַת־נֶפֶשׁ... מָה הַסִּבָּה, שֶׁגַּם אֲנָשִׁים מַאֲמִינִים בֶּאֱמֶת לֹא יְכוֹלִים לְהַגִּיעַ לַשֶּׁקֶט הַזֶּה? הֲלוֹא הֵם מַאֲמִינִים שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה בֶּאֱמֶת?! הַתְּשׁוּבָה הִיא פְּשׁוּטָה: יֵשׁ 'לְהַאֲמִין' בָּזֶה, וְיֵשׁ 'לִחְיוֹת' אֶת זֶה... כַּאֲשֶׁר הָאֱמוּנָה הִיא רְדוּמָה - אֵין לָהּ כֹּחַ לִפְעֹל בַּנֶּפֶשׁ, אֲבָל אִם חָיִּים אֶת הַדְּבָרִים, מְשַׁנְּנִים אוֹתָם לְלֹא הֶרֶף, נוֹתְנִים לָהֶם מָקוֹם מֶרְכָּזִי בַּחַיִּים, וּמְבִינִים בֶּאֱמֶת שֶׁזֹּאת הִיא הַמְּצִיאוּת הֲכִי רֵיאָלִית וּנְכוֹנָה – אָז הֵם מַתְחִילִים לִפְעֹל.

אָסוּר שֶׁיִּהְיוּ דִּבּוּרֵי הָאֱמוּנָה מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ, כְּשִׁגְרַת הַלָּשׁוֹן גְּרֵידָא, אַף שֶׁזֶּה גַּם טוֹב, כַּיָּדוּעַ מִדִּבְרֵי הַשְּׁלָ"ה הַקָּדוֹשׁ, אוֹדוֹת מַעֲלַת אֲמִירַת: 'בָּרוּךְ הַשֵּׁם', 'בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם', וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ. אַךְ הֶבְדֵּל תְּהוֹמִי יֵשׁ בֵּין מִי שֶׁאוֹמֵר 'בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם', וּבִשְׁעַת הָאֲמִירָה הוּא מְשֻׁכְנָע בְּיוֹתֵר, כִּי רַק עֶזְרָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא תָּבִיא לוֹ אֶת הַהַצְלָחָה, לְעֻמַּת מִי שֶׁרוֹאֶה הַצְלָחָה בַּעֲשִׂיַּת 'כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי', וְכֵיוָן שֶׁהוּא דָּתִי הוּא מְצָרֵף גַּם אֶת הַמִּלִּים 'בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם', שֶׁיִּהְיֶה...

"אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת" (מִשְׁלֵי כח, כ) - מִי שֶׁבֶּאֱמֶת מַאֲמִין בְּהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ, רוֹאֶה בְּעֵינָיו אֶת חִדּוּשׁ הָעוֹלָם בְּכָל עֵת, גַּם בַּזְּמַנִּים הֲכִי קָשִׁים שֶׁלּוֹ... הוּא זוֹכֶה וְרוֹאֶה בִּישׁוּעָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, אֵין הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מִתְגַּלֶּה אֶלָּא לְמִי שֶׁמְּחַפֵּשׂ אַחֲרָיו, זִירַת הַחִפּוּשׂ הִיא בְּמָקוֹם שֶׁאָנוּ נִמְצָאִים, כָּאן וְעַכְשָׁו, כִּמְעַט בְּכָל רֶגַע בַּחַיִּים, נִקְרָה לִפְנֵי הָאָדָם נִסָּיוֹן בֶּאֱמוּנָה וּבִדְבֵקוּת. הַדְּבֵקוּת בְּהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ אֵינָהּ נַחֲלַת עַבַדְקָנִים חֲרוּשֵׁי קְמָטִים בַּמֵּצַח בִּלְבַד, אֶלָּא גַּם אָדָם 'נוֹרְמָלִי', שֶׁנָּתוּן בִּסְבָךְ הַבְּעָיוֹת שֶׁל הַחַיִּים – אָמוּר לְהִתְמַסֵּר אֶל הַדְּבֵקוּת הַנְּעִימָה הַזֹּאת בְּ'מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם', וְהָיָה זֶה שְׂכָרוֹ, לִרְאוֹת בְּטוּב הַחַיִּים!

צָרִיךְ לַעֲקֹר מֵהַמַּחֲשָׁבָה אֶת הַהֲבָנָה הַשְּׁגוּיָה, כִּי אֲנַחְנוּ יוֹתֵר מַרְוִיחִים בַּחַיִּים הַגַּשְׁמִיִּים כְּשֶׁאָנוּ לֹא מְרַחֲפִים בְּמַחֲשָׁבוֹת אֱמוּנָה וּדְבֵקוּת, אֶלָּא נִמְצָאִים עַל פְּנֵי הַקַּרְקַע רְגִילִים כָּאֵלּוּ וְכוּ', כִּי אֵין זֶה נָכוֹן, הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת בֶּאֱמֶת, שִׂמְחַת וְשַׁלְוַת־הַנֶּפֶשׁ בָּאוֹת רַק לְאַנְשֵׁי הָאֱמוּנָה הַנִּלְבָבִים, וְאֵין זֶה צָרִיךְ לִבְלֹט הַחוּצָה בְּדֶרֶךְ הַרְסָנִית וְלֹא תַּקִּינָה, אֶלָּא בְּשִׁגְרַת הַחַיִּים הָרְגִילָה, עָלֵינוּ לְאַמֵּץ מַחֲשָׁבוֹת שֶׁל אֱמוּנָה, תְּשׁוּקָה לְהִכָּלֵל בָּעֶלְיוֹן הַכָּמוּס, כְּשֶׁהַלֵּב מָלֵא מֵאֱמוּנָה - הַחַיִּים נִהְיִּים יוֹתֵר קַלִּים בְּפֵרוּשׁ.

אֶת הָאֱמוּנָה הַזֹּאת אָנוּ יְכוֹלִים לְהַשִּׂיג, בְּכָל עֵת מְצֹא, בְּכָל בְּרָכָה שֶׁאָנוּ מְבָרְכִים, בְּכָל תְּפִלָּה שֶׁאָנוּ מִתְפַּלְּלִים, אִם אָכֵן נַשְׂכִּיל לְהַעֲמִיק בַּדְּבָרִים שֶׁאָנוּ מוֹצִיאִים מֵהַפֶּה שֶׁלָּנוּ, אִם בֶּאֱמֶת נַחֲשֹׁב עַל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּעֵת שֶׁאָנוּ מִתְפַּלְּלִים לְפָנָיו, אֵין כְּמוֹ זֶה לְהַגְבִּיר אֶת הַכֹּחַ הַמַּאֲמִין שֶׁבָּנוּ, בְּרָכָה אֲמִתִּית שֶׁאוֹמְרִים אוֹתָהּ מִכָּל הַלֵּב – יֵשׁ בָּהּ כֹּחַ עָצוּם לְאַחַר כָּךְ גַּם־כֵּן, הִיא מוֹתִירָה אוֹתָנוּ נִפְעָמִים מוּל הֲדַר גָּדְלוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, הַסִּבָּה שֶׁאָנוּ לֹא מַרְגִּישִׁים כָּךְ, הִיא מִשּׁוּם שֶׁאָנוּ מְמַלְמְלִים אוֹתָהּ בְּדֶרֶךְ שֶׁל (יְשַׁעְיָהוּ כט, יג): "מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה", אַךְ הָעִקָּר הָרִאשׁוֹן הַזֶּה, עִקַּר שֶׁל אֱמוּנָה, שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ־שְׁמוֹ הוּא בּוֹרֵא וּמַנְהִיג, הַמַּחֲשָׁבָה אוֹדוֹתָיו – אֲמוּרָה לְרוֹמֵם אֶת הַנֶּפֶשׁ, רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁלָּנוּ, לְהוֹתִיר בָּנוּ חוֹתָם שֶׁל אֱמֶת וֶאֱמוּנָה, לְטַהֵר אֶת לְבָבֵנוּ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ. וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא יַעַזְרֵנוּ שֶׁנִּזְכֶּה לִהְיוֹת דְּבוּקִים בּוֹ יִתְבָּרַךְ תָּמִיד כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ, לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בְּאוֹר הָאֵין־סוֹף, לְהֵעָשׂוֹת כֵּלִים מֻכְשָׁרִים לַדְּבֵקוּת הַנְּעִימָה הַזֹּאת.

הייליג · 9 פברואר 2025

שִׁעוּר יב

הִתְמַסְּרוּת מֻחְלֶטֶת לְבוֹרֵא עוֹלָם

הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, שֶׁבָּרָא אֶת הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ, מֵפִיחַ בּוֹ אֶת הַחִיּוּת הָאֱלֹקִית לְמַעַן קִיּוּמוֹ, בְּכָל עֵת וָרֶגַע, כָּאָמוּר. וְצָרִיךְ לְהַאֲמִין כִּי אֵין הַהַשְׁגָּחָה הַפְּרָטִית נִפְסֶקֶת כְּלָל מִן הָעוֹלָם, אֲפִלּוּ לְרֶגַע אֶחָד, הַיְנוּ שֶׁכָּל תְּנוּעָה בָּעוֹלָם מֻשְׁגַּחַת בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית נוֹרָאָה וְנִפְלָאָה עַד מְאֹד, וְאִלּוּ הָיִינוּ מִתְבּוֹנְנִים בְּדָבָר זֶה - הָיִינוּ נִבְהָלִים וְנִרְעָשִׁים בְּיוֹתֵר, כִּי אִם עַל עָלֶה קָטָן יֵשׁ הַשְׁגָּחָה מִן הַשָּׁמַיִם, כָּל־שֶׁכֵּן עַל נֵזֶר הַבְּרִיאָה, הָאָדָם הַיִּשְׂרְאֵלִי שֶׁלִּשְׁמוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם, אֵיךְ צָרִיךְ שֶׁיִּרְעַשׁ לְבָבוֹ מִן הָאֱמֶת הַזֹּאת – שֶׁהוּא מֻשְׁגָּח עַל כָּל תְּנוּעָה וּתְנוּעָה שֶׁלּוֹ.

הַהִתְמַסְּרוּת הַמֻּחְלֶטֶת לְהַשְׁגָּחָה הַפְּרָטִית – הִיא גּוֹרֶמֶת אוֹתָהּ גַּם־כֵּן, וְהָעִנְיָן, כִּי מְבֹאָר, שֶׁיֵּשׁ הַשְׁגָּחָה גְּלוּיָה וְיֵשׁ הַשְׁגָּחָה נִסְתֶּרֶת, וּמִי שֶׁמְּחַזֵּק לְבָבוֹ לִזְכֹּר הֵיטֵב וּלְהַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בַּהַשְׁגָּחָה הַפְּרָטִית שֶׁל הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ - מַשְׁגִּיחִים עִמּוֹ בְּאֹפֶן פִּלְאִי עַד מְאֹד, עַד שֶׁרוֹאֶה בְּעֵינָיו תָּמִיד אֶת הַהַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה, לֹא־כֵן מִי שֶׁמַּסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, גַּם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, כִּבְיָכוֹל, מַסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ, וְאִם־כֵּן, גַּם מִלְמַעְלָה הוּא חוֹוֶה הַסְתָּרוֹת גְּדוֹלוֹת, וְאַף שֶׁאֵין דָּבָר נֶעְלָם מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, וְאֵין דָּבָר בָּעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ מֻשְׁגָּח, אֲבָל יֵשׁ הֶבְדֵּל גָּדוֹל בֵּין הַהַשְׁגָּחוֹת... וְזֶה שֹׁרֶשׁ כָּל הַצָּרוֹת וְהַיִּסּוּרִים שֶׁאָנוּ עוֹבְרִים בָּעוֹלָם, כִּי נִתַּקְנוּ עַצְמֵנוּ מִן הַהַשְׁגָּחָה.

וְעַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֶל הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ, לִרְאוֹת אֶת יַד הַשֵּׁם בְּכָל דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם, וּבְכָל מַה שֶּׁיַּעֲבֹר עָלָיו שֶׁיֹּאמַר בְּפֵרוּשׁ: 'זֶה הַכֹּל בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית, אֵין דָּבָר שֶׁנַּעֲשָׂה מֵעַצְמוֹ'; וּכְכָל שֶׁיַּרְבֶּה בְּדִבּוּרִים כָּאֵלּוּ – יִזְכֶּה לְהַשְׁרִישׁ בְּקִרְבּוֹ בְּעֹמֶק לְבָבוֹ שֶׁבֶּאֱמֶת הוּא מֻשְׁגָּח מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, וְזֶה יִגְרֹם לוֹ אֶת הַטּוֹב הָאֲמִתִּי שֶׁיֵּשׁ בְּזֶה הָעוֹלָם, כִּי (תִּקּוּנֵי־זֹהַר מא:): 'אֵין רַע יוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם'; אֶלָּא שֶׁאָנוּ מֵחֲמַת חֹסֶר קַבָּלָתֵנוּ הַשֶּׁפַע בְּכֵלִים נְכוֹנִים, אָנוּ מְקַלְקְלִים אֶת הַשֶּׁפַע, וְאֵינֶנּוּ מְקַבְּלִים אֶת מַה שֶּׁרָצוּ לְהַשְׁפִּיעַ לָנוּ מִן הַשָּׁמַיִם.

וְלֹא רַק בְּמַחֲשָׁבָה וּבְדִבּוּר צָרִיךְ לִזְכּוֹת לְהַשְׁרִישׁ הַהַשְׁגָּחָה, אֶלָּא אַף בְּמַעֲשֶׂה מַמָּשׁ, הָאָדָם בְּטִרְדָּתוֹ אַחַר צְרָכָיו הַחִיּוּנִיִּים בָּעוֹלָם הַזֶּה, רָץ אַחַר הַהִשְׁתַּדְּלוּת לְהַצִּיל אֶת עַצְמוֹ מִשֶּׁטֶף מַיִם רַבִּים, מִכָּל הַחוֹבוֹת, הַהַלְוָאוֹת, הַהִצְטָרְכוּת וְכוּ' וְכוּ', וּמְחַפֵּשׂ אֶת הַמָּקוֹר שֶׁמִּמֶּנּוּ יוּכַל לְּהִתְפַּרְנֵס, וְהַלְוַאי שֶׁיִּמְצָא כָּרָאוּי, כִּי טוֹב שֶׁיִּהְיֶה לְאָדָם כְּלִי לְפַרְנָסָה כַּיָּדוּעַ, אַךְ אָסוּר לַעֲשׂוֹת מֵהַסִּבּוֹת עִקָּר, כְּאִלּוּ אִם לֹא הַסִּבָּה – לֹא הָיְתָה לוֹ פַּרְנָסָה, וְזֶהוּ אֵינוֹ אֱמֶת כְּלָל וּכְלָל, כִּי אִם הָאָדָם מַאֲמִין שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מְפַרְנֵס מִקַּרְנֵי רְאֵמִים עַד בֵּיצֵי כִּנִּים, וְהָאֱמוּנָה הַזֹּאת הִיא אֱמוּנָה שְׁלֵמָה, אֲמִתִּית וּתְמִימָה, מֵבִין, כִּי אַף אִם לֹא יַעֲשֶׂה כְּלוּם מַמָּשׁ, יִזְכֶּה לְקַבֵּל שֶׁפַע מִן הַשָּׁמַיִם – בִּבְחִינַת 'מָן', אֶלָּא שֶׁעִקַּר עֲבוֹדָתֵנוּ בְּטִרְדוֹת הַאי עָלְמָא, הוּא מֵחֲמַת הַתִּקּוּנִים שֶׁאָנוּ צְרִיכִים לַעֲבוֹר בְּזֶה הָעוֹלָם, וּמִמֵּילָא, צָרִיךְ לְהִסְתַּכֵּל עַל זֶה בְּאֹפֶן כָּזֶה, שֶׁאָנוּ הוֹלְכִים לַעֲבוֹד מֵחֲמַת שֶׁזֶּה רָצוֹן הַשֵּׁם, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא רוֹצֶה לְהַלְבִּישׁ הַפַּרְנָסָה בְּאֹפֶן כָּזֶה, אֲבָל לֹא שֶׁהִיא הַגּוֹרֶמֶת לַפַּרְנָסָה.

וּמִמֵּילָא כָּל הַהִשְׁתַּדְּלוּת שֶׁלּוֹ – יַעֲשֶׂה בְּאֹפֶן רָגוּעַ, וְלֹא יִלָּחֵם לְמַעְלָה מִכֹּחוֹתָיו, וּמִכָּל־שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יְרַמֶּה בְּמַשָּׂא וּבְמַתָּן, וְלֹא יִגְנֹב וְיִגְזֹל בְּרַמָּאוּת וְכוּ', כִּי כָּל פְּרוּטָה שֶׁנִּכְנֶסֶת אֵלָיו - אֲמוּרָה לִהְיוֹת נְקִיָּה לְגַמְרֵי בְּלִי שׁוּם חֲשַׁשׁ מִכְשׁוֹל עָוֹן, וְאִם הַשֵּׁם הַטּוֹב נוֹתֵן אֶת הַפַּרְנָסָה, מַה לּוֹ לְהִכָּנֵס לָקַחַת מַה שֶּׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ? שֶׁלְּבַסּוֹף יִלָּקַח מִמֶּנּוּ בְּאֹפֶן מַר! וְעוֹד וְהוּא הָעִקָּר, לִפְעָמִים נֶאֱרַע שֶׁהוּא מַפְסִיד אֶת פַּרְנָסָתוֹ עַל־יְדֵי מַעֲשֶׂה אָדָם שֶׁהֵרַע לוֹ, וְזֶה שׁוֹבֵר אֶת הַלֵּב עַד מְאֹד, אֲבָל אִם אָדָם מֻנָּח הֵיטֵב בֶּאֱמֶת אֱמוּנַת הַהַשְׁגָּחָה – יָבִין בְּדַעְתּוֹ הֵיטֵב, כִּי מַמָּשׁ לֹא הָאָדָם הַזֶּה גָּרַם לוֹ אֶת הֶפְסֵד פַּרְנָסָתוֹ, וְאֵין לָזֶה שֶׁמֶץ שֶׁל שַׁיָּכוּת אֵלָיו כְּלָל, כִּי הַכֹּל בֶּאֱמֶת בָּא מִלְמַעְלָה, וְזֶה צָרִיךְ לְהִתְיַשֵּׁב בֶּאֱמֶת עַל הַלֵּב, וְלֹא מִן הַשָּׂפָה אֶל הַחוּץ.

וְהִנֵּה יְדִיעָה זוֹ בְּעַצְמָהּ הִיא סְגֻלָּה נוֹרָאָה וְנִפְלָאָה לְפַרְנָסָה בְּנָקֵל, וְכֵן לְבִנְיָן הָאֱמוּנָה הַמְחֻדָּשׁ אֵצֶל הָאָדָם, כִּי כְּכָל שֶׁיַּשְׂכִּיל בְּדַעְתּוֹ שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מְפַרְנֵס אוֹתוֹ – כֵּן יִזְכֶּה לְאוֹר גָּדוֹל בְּחַיָּיו, וּבֶאֱמֶת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא יְפַרְנֵס אוֹתוֹ, "וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב" כְּתִיב (תְּהִלִּים לז, כה), וְכָל זֶה שֶׁרוֹאִים שֶׁאַף בַּעֲלֵי אֱמוּנָה מְסֻבָּבִים בְּחוֹבוֹת גְּדוֹלִים וְכוּ', בָּרוּר שֶׁעֶצֶם לְקִיחַת הַחוֹבוֹת וְזֶה שֶׁנִּכְנְסוּ לְהוֹצָאוֹת לְמַעְלָה מִמַּדְרֵגָתָם – אֵין זֶה מִמִּדַּת הַבִּטָּחוֹן, אֶלָּא הַהֵפֶךְ, הָאָדָם צָרִיךְ לְהַמְתִּין בְּשַׁלְוָה שֶׁיִּתֵּן לוֹ הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ אֶת הַצְּרָכִים שֶׁלּוֹ, וְאָז לְהִתְחַזֵּק בֶּאֱמוּנָה, אֲבָל אֲנָשִׁים עוֹשִׂים לְהֵפֶךְ, כַּאֲשֶׁר עוֹשִׂים אֶת הַחוֹבוֹת - אֵינָם חוֹשְׁבִים עַל הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ כְּלָל, וְאַחַר־כָּךְ הֵם רוֹצִים שֶׁמִּדַּת הַבִּטָּחוֹן תָּבִיא לָהֶם אֶת כָּל הַטּוֹב שֶׁבָּעוֹלָם, וְהֵן אֱמֶת, שֶׁגַּם זֶה טוֹב, וְגַם זֶה אֱמֶת, כִּי מִדַּת הַבִּטָּחוֹן הִיא מַמָּשׁ מִדָּה פִּלְאִית, הַמְּבִיאָה שֶׁפַע יְשׁוּעוֹת, אֲבָל אַחַר שֶׁאָדָם עָקַר אֶת עַצְמוֹ מִן הָאֱמוּנָה עַל־יְדֵי מַעֲשָׂיו, עָלָיו לְהַמְתִּין עַד שֶׁיַּשְׁקִיף הַשֵּׁם וְיֵרֶא מִשָּׁמַיִם וְכוּ'.

הַכְּלִי לְפַרְנָסָה, הוּא מִדַּת הַבִּטָּחוֹן הַשְּׁלֵמָה, שֶׁאָדָם בּוֹטֵחַ בְּהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ, וּמוֹסֵר אֶת עַצְמוֹ בְּיָדוֹ יִתְבָּרַךְ, וְנוֹתֵן אֶת כָּל כֻּלּוֹ אֶל הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ, בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים נה, כג): "הַשְׁלֵךְ עַל הַשֵּׁם יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ", וְכָל אֶחָד שֶׁנִּכְנַס בָּזֶה – יָכוֹל לְהָעִיד, אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים שֶׁעָשָׂה הַשֵּׁם עִמּוֹ, בְּעֵת הַשְׁלָכָתוֹ עַל רַחֲמָיו יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ הַמְּרֻבִּים, שֶׁאֵינָם כָּלִים לְעוֹלָם.

הייליג · 10 פברואר 2025

שִׁעוּר יג

שֶׁדֶר מִן הַשָּׁמַיִם

הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שׁוֹלֵחַ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד רְמָזִים נִפְלָאִים מִן הַשָּׁמַיִם בְּמַחְשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, כְּדֵי שֶׁיֵּדַע אֵיךְ לְהִתְנַהֵג בְּחַיָּיו, כַּאֲשֶׁר הָאָדָם מִתְבּוֹנֵן בְּחַיָּיו, בְּמַה שֶּׁקּוֹרֶה עִמּוֹ, וּמֵבִין בְּעֹמֶק שֶׁכָּל מַה שֶּׁנֶּאֱרַע לוֹ אוֹ נִשְׁמַע לְאָזְנָיו אוֹ נִקְרָה לְנֶגֶד עֵינָיו וְכוּ' – הַכֹּל הֵם רְמָזִים עִלָּאִיִּים, שֶׁבְּאֶמְצָעוּת כָּךְ, מְדַבֵּר עִמּוֹ הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ וּמְגַלֶּה לוֹ אֶת דַּרְכּוֹ בַּחַיִּים, אֲזַי לֹא הָיוּ לוֹ שׁוּם סְפֵקוֹת עַל שׁוּם דָּבָר כְּלָל, כִּי עִקַּר חֲלֻקַּת הָעֵצָה הוּא רַק כַּאֲשֶׁר מְנַתֵּק אֶת עַצְמוֹ מֵהַנּוֹכְחוּת הָאֱלוֹקִית בְּחַיָּיו, וְאָז הוֹלֵךְ מְבֻלְבָּל מְאֹד, וּבְכָל דָּבָר הוּא מִסְתַּפֵּק אִם טוֹב עָשָׂה אִם לָאו, וְכָל חַיָּיו מְרוֹרִים מְאֹד, מֵחֲמַת הַסְּפֵקוֹת הַגְּדוֹלִים הַמְּעִיקִים לְלִבּוֹ.

וְאֵיךְ יוֹדְעִים אִם זֶה לֹא דִּמְיוֹן? וַהֲלֹא גַּם הָרְחוֹקִים מֵהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ יְכוֹלִים לִתְלוֹת מַעֲשֵׂיהֶם בִּרְמָזִים שֶׁמְּקַבְּלִים מִן הַשָּׁמַיִם, כַּיָּדוּעַ אֲשֶׁר הַבְּחִירָה גְּדוֹלָה מְאֹד, וּבְדֶרֶךְ שֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵילֵךְ מוֹלִיכִין אוֹתוֹ, אֲזַי הַתְּשׁוּבָה לָזֶה הוּא זֶה בְּעַצְמוֹ, הַיְנוּ מִי שֶׁרוֹצֶה בֶּאֱמֶת בְּכָל לִבּוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ לַעֲשׂוֹת אֶת רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, מְגַלִּים לוֹ רְמָזִים קְדוֹשִׁים שֶׁיָּבִין מִדַּעְתּוֹ אֶת הַדֶּרֶךְ בָּהּ עָלָיו לֵילֵךְ בְּכָל דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם, וְאֵין זֶה סוֹתֵר כְּלָל אֶת מִנְהָג יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים שֶׁמִּתְיַעֲצִים עִם רַבָּנִים וְצַדִּיקִים, אֲשֶׁר כֵּן רָאוּי לַעֲשׂוֹת, אֲבָל בְּוַדַּאי לֹא כָּל דָּבָר אֶפְשָׁר לִשְׁאֹל, וְגַם אַחֲרֵי הַשְּׁאֵלָה, אִם אֵין מִתְבּוֹנְנִים בָּרְמָזִים, אֶפְשָׁר לִטְעוֹת וּלְפָרֵשׁ לֹא טוֹב וְכוּ', כַּיָּדוּעַ דָּבָר זֶה.

אֲבָל עִקַּר הָעִקָּרִים שֶׁצָּרִיךְ בְּדֶרֶךְ זוֹ הוּא לְבַטֵּל אֶת עַצְמוֹ לְגַמְרֵי לִרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, וְלֹא שֶׁיִּגַּשׁ לַעֲבוֹדַת הָרְמָזִים עִם אֵיזֶה רָצוֹן וְהַטָּיַת דַּעַת, שֶׁכֵּן אָז יִרְאֶה אֶת כָּל מַה שֶּׁמִּתְאַוֶּה בְּתוֹךְ הַדְּבָרִים הַלָּלוּ שֶׁמְּדַמֶּה לִרְאוֹת, אֲבָל מִי שֶׁמְּבַטֵּל אֶת עַצְמוֹ אֶל הָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, וּמַסְכִּים בְּלִבּוֹ שֶׁרַק הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ יַנְחֶה אוֹתוֹ בְּמַעְגְּלֵי צֶדֶק, אֲזַי מְרַחֲמִים עָלָיו מִן הַשָּׁמַיִם, וְנוֹתְנִים לוֹ אֶת הָעֵצָה הַנְּכוֹנָה בְּכָל דָּבָר, וְעַל זֶה אָנוּ מִתְפַּלְּלִים בְּכָל עֶרֶב לִפְנֵי שֶׁהוֹלְכִים לִישׁוֹן – 'וְתַקְנֵנִי בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ', שֶׁזּוֹ הִיא הַתְּפִלָּה הֲכִי חֲשׁוּבָה, כַּיָּדוּעַ.

הַבִּטּוּל אֶל הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ גַּם יָכוֹל לִהְיוֹת דִּמְיוֹנִי בְּהֶחְלֵט, כִּי מִי שֶׁלֹּא זִכֵּךְ אֶת עַצְמוֹ עֲדַיִן מִכָּל הַתַּאֲווֹת הָרָעוֹת וְהַמִּדּוֹת הַמְגֻנּוֹת, הוּא תָּמִיד חוֹשֵׁב שֶׁהוּא בְּסֵדֶר, וְשֶׁהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ חָפֵץ בְּמַעֲשָׂיו הַ'טּוֹבִים', וְאֵין לוֹ אֶת הַהַרְגָּשָׁה הָאֲמִתִּית, אֵיךְ לִחְיוֹת אֶת הַחַיִּים הָאֲמִתִּיִּים בְּקִרְבַת אֱלֹקִים, כִּי גַּם אֻמּוֹת הָעוֹלָם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם אֲנָשִׁים שֶׁחוֹשְׁבִים בְּוַדָּאוּת שֶׁהֵם קְרוֹבֵי אֱלֹקִים, אַף שֶׁהֵם תָּעוּ כְּמוֹ שֶׁנִּתְעוּ בְּשֶׁקֶר הֶבְלֵיהֶם הַיְּדוּעִים, וְגַם אִישׁ יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁאֵינוֹ מְזַכֵּךְ אֶת עַצְמוֹ מִתְּכוּנוֹת הָעַכּוּ"ם שֶׁבּוֹ, הֲרֵי שֶׁהָרוּחָנִיּוּת שֶׁלּוֹ מְעֹרֶבֶת עִם פְּסֹלֶת וְכוּ', וְאִם־כֵּן, צָרִיךְ לָדַעַת, שֶׁהַמַּצְפֵּן שֶׁל הָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי, הֶחָפֵץ בֶּאֱמֶת בְּקִרְבַת אֱלֹקִים, הוּא יְסוֹדוֹת הַהֲלָכָה, שֶׁהוּא מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ שֶׁלֹּא לָזוּז זִיז כָּלְשֶׁהוּ מֵהַהֲלָכָה שֶׁנִּמְסְרָה לָנוּ מִסִּינַי, וְלֹא זוֹ אַף זוֹ, שֶׁכָּל מִנְהֲגֵי יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים הֵם בִּבְחִינַת הֲלָכָה, וּמִשָּׁם וָאֵילָךְ, כָּל סָפֵק שֶׁיִּהְיֶה – צָרִיךְ לְקַשְּׁרוֹ לְרָצוֹן הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ, וּבְכָל פַּעַם לְהִתְבּוֹנֵן בָּרֶמֶז שֶׁשּׁוֹלֵחַ לוֹ הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ.

וְכֵיוָן שֶׁזּוֹ עֲבוֹדָה דַּקָּה מִן הַדַּקָּה, יֵשׁ בָּהּ סַכָּנָה גְּדוֹלָה, כַּנִּזְכָּר, שֶׁאֶפְשָׁר לִטְעוֹת לַעֲשׂוֹת רַע דַּוְקָא עַל־יְדֵי הָרְמָזִים, עַל־כֵּן, אָסוּר לִהְיוֹת נִשְׁקָע בָּזֶה לְגַמְרֵי, אֶלָּא לָלֶכֶת בָּזֶה בַּעֲדִינוּת, בִּפְסִיעוֹת מְהֻסָסוֹת, וְרַק כַּאֲשֶׁר אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל מַה לַּעֲשׂוֹת, אֲזַי לְהִתְבּוֹנֵן בָּרְמָזִים שֶׁשּׁוֹלֵחַ לוֹ הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ, כִּי מִלְּבַד זֹאת, אָנוּ יוֹדְעִים הֵיטֵב הֵיטֵב מַהוּ סֵדֶר יוֹמוֹ הַנִּדְרָשׁ שֶׁל יְהוּדִי, מֵעֵת קִימָתוֹ בַּבֹּקֶר וְעַד שָׁכְבוֹ לִישׁוֹן, וְאֵין לְאָדָם לוֹמַר, קִבַּלְתִּי שֶׁדֶר מִן הַשָּׁמַיִם שֶׁעָלַי לְהַפְסִיק לִלְמֹד וְכוּ', אֶלָּא מָתַי כֵּן? כַּאֲשֶׁר אֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה לַּעֲשׂוֹת בְּאֵיזֶה עִנְיָן מִצָּרְכֵי חַיָּיו, אוֹ כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ, עָלָיו לְהַטּוֹת אֹזֶן לַבְּרִיאָה שֶׁמְּדַבֶּרֶת אֵלָיו בְּכָל עֵת, וְאַשְׁרֵי מִי שֶׁזּוֹכֶה לְאָזְנַיִם קַשּׁוּבוֹת, שֶׁאָז יִלְמַד דְּבָרִים נָאִים מְאֹד, רַק מִמַּה שֶׁהַבְּרִיאָה מְלַמֶּדֶת אוֹתוֹ.

אֲבָל בְּיוֹתֵר צָרִיךְ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּזֶה, אֶל הַתְּשׁוּבָה הַשְּׁלֵמָה וְקִרְבַת הָאֱלֹקִים, שֶׁבָּזֶה אֵין לִטְעוֹת כְּלָל, כִּי בַּת־קוֹל מַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת בְּכָל עֵת וְרֶגַע, בְּכָל יוֹם תָּמִיד, וְרוֹצֶה לְקָרֵב אוֹתוֹ אֶל הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ, אַךְ שֶׁהָאָדָם אֵינוֹ מַקְשִׁיב בִּכְלָל אֶל הַקְּרִיאָה הַמְהַדְהֶדֶת הַזֹּאת, וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁהָעוֹלָם שָׁקֵט, וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ שֶׁיֵּשׁ קוֹלוֹת נוֹרָאִים בָּעוֹלָם, הַמְדַבְּרִים אֵלָיו מִכָּל צַד וּפִנָּה, כִּי בְּכָל סִפּוּרֵי הָעוֹלָם, בְּכָל הַחֲדָשׁוֹת, וּבְכָל הַפּוֹלִיטִיקוֹת הַמְקוֹמִיּוֹת וְהַצִּבּוּרִיּוֹת, בְּכָל מַה שֶּׁקּוֹרֶה בְּבֵיתוֹ, וּבְכָל מַה שֶּׁקּוֹרֶה לוֹ בְּעַצְמוֹ – יֵשׁ דִּבּוּרִים מְפֹרָשִׁים, הַמְּלַמְּדִים אוֹתוֹ אֵיךְ יִתְקָרֵב אֶל הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ, וְאֵיךְ יַעֲזֹב אֶת הַשְּׁטוּיוֹת שֶׁלּוֹ, וְאִם הָיָה מַקְשִׁיב – הָיָה זוֹכֶה לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה בֶּאֱמֶת.

הֶעָרָה צְדָדִית צָרִיךְ לְהָעִיר, שֶׁאֵין כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ יְכוֹלִים לִשְׁכֹּן בְּלֵב שֶׁל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לֵצָנוּת, שֶׁאוֹטֵם אָזְנוֹ מִכָּל הָרוּחָנִיּוּת שֶׁקּוֹרֵאת וּמְרַמֶּזֶת לוֹ אֵיךְ לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, כִּי יֵשׁ הֲמוֹן אֲנָשִׁים, שֶׁהֵם בְּנֵי תּוֹרָה וֶאֱמוּנָה, אֲבָל יֵשׁ בְּלִבָּם אֶת מִדַּת הַלֵּצָנוּת, שֶׁהִיא עוֹשָׂה צֵל מֵהָאוֹר הָאֱלֹקִי, וְלֹא הַכַּוָּנָה לַאֲמִירַת בְּדִיחוֹת וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ, אֶלָּא אַף מִי שֶׁמְּבַטֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁהָיוּ מוֹכִיחִים אוֹתָנוּ צַדִּיקֵי הַדּוֹרוֹת, בְּאָמְרוֹ, שֶׁהַיּוֹם לֹא שַׁיָּכִים דְּבָרִים כָּאֵלּוּ, וּבִפְרָט בַּדּוֹר הַזֶּה, זֶה הוּא לֵיצָן גָּמוּר, שֶׁחוֹשֵׁב, כִּי הָעוֹלָם הָרוּחָנִי פָּסַק מֵחֲמַת שֶׁהוּא לֹא זָכָה אֵלָיו... וְאַדְרַבָּה, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, בַּדּוֹר הֶחָשׁוּךְ הַזֶּה, הַהֶאָרָה מִתְגַּלָּה בְּיוֹתֵר, כִּי כְּפִי עֹמֶק הַחֹשֶׁךְ כֵּן הָאוֹר.

הייליג · 10 פברואר 2025

שִׁעוּר יד

מַהוּת הָאֱמוּנָה הָאֲמִתִּית

[העתק משיחת קודש כ"ק אדמו"ר מצאנז־קלויזענבורג זי"ע]

עִנְיַן הָאֱמוּנָה רָחָב וְעָמֹק מְאֹד, וְצָרִיךְ לְהַאֲרִיךְ בִּדְבָרִים הַרְבֵּה לְבָאֲרוֹ הֵיטֵב, הַטֻּמְאָה וְהַסִּטְרָא־אַחֲרָא מִתְגַּבְּרִים בְּכָל כֹּחָם לְרַפּוֹת אֶת יְדֵי בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא יֵדְעוּ וְלֹא יַשִּׂיגוּ אֶת מַהוּת הָאֱמוּנָה הָאֲמִתִּית, עַד שֶׁקָּמוּ בְּיָמֵינוּ כִּתּוֹת שֶׁאוֹמְרִים שֶׁאֵין הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ עוֹשֶׂה נִסִּים בְּדוֹרֵנוּ, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה.

עָלֵינוּ לְשַׁנֵּן שׁוּב וְשׁוּב אֶת הָרִאשׁוֹן מִי"ג עִקָּרִים: 'אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, הוּא בּוֹרֵא וּמַנְהִיג לְכָל הַבְּרוּאִים וְהוּא לְבַדּוֹ עָשָׂה וְעוֹשֶׂה וְיַעֲשֶׂה לְכָל הַמַּעֲשִׂים'; לְהָבִין הַדְּבָרִים לַאֲשׁוּרָם וּלְהַאֲמִין בָּהֶם בֶּאֱמֶת צְרִיכִים טָהֳרַת הַלֵּב וַהֲכָנָה גְּדוֹלָה בְּעֹמֶק הָעִיּוּן, וְאֵין לְאָמְרוֹ מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ כְּ"מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (יְשַׁעְיָהוּ כט, יג), עַל הָאָדָם לָדַעַת וּלְהַאֲמִין בֶּאֱמֶת, שֶׁכָּל פַּעַם שֶׁהוּא מֵזִיז אֶת יָדוֹ וּמֵנִיעַ אֶת אֶצְבָּעוֹ – זֶה בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית, כָּל יְצִיאָה מֵהַבַּיִת הוּא בְּהַשְׁגָּחָתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְאִם יָסִיר הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ אֶת עֵינָיו מִמֶּנּוּ אֲפִלּוּ רֶגַע אֶחָד - יִתְבַּטֵּל כְּעַפְרָא דְּאַרְעָא, גַּם כְּשֶׁאֲחָזַתּוּ צִנָּה אוֹ שֶׁסּוֹבֵל מִכְּאֵב קַל, יֵדַע שֶׁזֶּה בְּהַשְׁגָּחָה מְיֻחֶדֶת, בְּדִיּוּק כְּשֵׁם שֶׁהֲסָרַת הַמַּחֲלָה מִמֶּנּוּ הוּא בְּהַשְׁגָּחָה מִלְּעֵילָא. גַּם נְשִׁיבַת הָרוּחַ לְצַד מְסֻיָּם וְהַמָּטָר שֶׁיּוֹרֵד עַל הָאָרֶץ הוּא מַעֲשֶׂה אֱלֹקֵינוּ וְאֵין שׁוּם מִקְרֶה בָּעוֹלָם.

עַד הֵיכָן הַדְּבָרִים מַגִּיעִים, נִלְמַד מִמַּעֲשֵׂה רַב (מוּבָא בַּסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ 'נְתִיב־מִצְוֹתֶיךָ', נְתִיב הַיִּחוּד, שְׁבִיל ג, אוֹת א) שֶׁאֵרַע עִם הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב הַקָּדוֹשׁ, פַּעַם נָסַע עִם אֶחָד מִתַּלְמִידָיו, וּבְדַרְכָּם נִקְלְעוּ לְמִדְבַּר שָׁמֵם [כַּנּוֹדָע דַּרְכּוֹ בַּקֹּדֶשׁ לִנְסֹעַ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בִּקְפִיצַת הַדֶּרֶךְ], מֵחֲמַת חֹם הַמִּדְבָּר הַלּוֹהֵט, וְטֹרַח הַנְּסִיעָה הָיָה הַתַּלְמִיד צָמֵא מְאֹד לְמַיִם וְהִגִּיעַ לְסַכָּנַת נְפָשׁוֹת, הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב הָיָה אָחוּז בְּשַׂרְעַפָּיו, וְהַתַּלְמִיד הִתְיָרֵא לְהַפְסִיקוֹ מִדְּבֵקוּתוֹ.

כְּשֶׁעָבְרוּ עוֹד כַּמָּה שָׁעוֹת, הֵבִין הַתַּלְמִיד שֶׁלֹּא יַחֲזִיק מַעֲמָד בַּחַיִּים בְּלִי שְׁתִיָּה, וּבַחֲשָׁשׁוֹ שֶׁמָּא יִשָּׁאֵר הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב לְבַדּוֹ בַּמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא, הִרְהִיב עוֹז, וְאָמַר: שֶׁהוּא בְּמַצַּב מְסֻכָּן מְאֹד מֵחֲמַת צִמְאוֹנוֹ, אוּלָם הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב לֹא עָנָהוּ דָּבָר. לְאַחַר שָׁעָה מֻעֶטֶת, כַּאֲשֶׁר הַצָּמָא גָּבַר עָלָיו מְאֹד עַד שֶׁרֹאשׁוֹ נַעֲשֶׂה סְחַרְחַר וּרְאִיָּתוֹ נֶחְלְשָׁה, חָזַר וּפָנָה אֶל רַבּוֹ הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב וְאָמַר: שֶׁהוּא מַרְגִּישׁ בְּנַפְשׁוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לִחְיוֹת עוֹד יוֹתֵר מִזְּמַן מֻעָט.

שָׁאַל אוֹתוֹ הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב: אֱמֹר נָא, אַתָּה מַאֲמִין שֶׁכְּבָר בִּשְׁעַת בְּרִיאַת הָעוֹלָם צָפָה הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ שֶׁאַתָּה תִּהְיֶה בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, וְיֹאחַז אוֹתְךָ צִמָּאוֹן עַד שֶׁתִּהְיֶה קָרוֹב לְמִיתָה, וּמֵאָז הֵכִין עֲבוּרְךָ מַיִם לִשְׁתּוֹת. הַתַּלְמִיד הִרְהֵר זְמַן מוּעָט, עַד שֶׁאָמַר: שֶׁמִּן הַשָּׁמַיִם יָעִידוּ עָלָיו שֶׁהוּא מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, שֶׁכְּבָר בִּבְרִיאַת הָעוֹלָם הֵכִין הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ עֲבוּרוֹ מַיִם לִשְׁתּוֹת, אָמַר לוֹ הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב: שֶׁאִם הוּא אָכֵן מַאֲמִין בָּזֶה – יִמְצָא תֵּכֶף מַיִם לִשְׁתּוֹת.

כַּעֲבוֹר דַּקּוֹת סְפוּרוֹת, רָאוּ לְפֶתַע גּוֹי בָּא לִקְרָאתָם, כְּשֶׁהוּא נוֹשֵׂא שְׁנֵי דְּלָיֵי מַיִם מְלֵאִים עַל גְּדוֹתֵיהֶם, יָרַד הַתַּלְמִיד מִן הָעֲגָלָה, נָתַן לַגּוֹי מַטְבֵּעַ וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מַיִם לִשְׁתּוֹת. הַגּוֹי הִסְכִּים, וְנָתַן לוֹ מַיִם כָּל צָרְכּוֹ. שָׁאַל הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב אֶת הַגּוֹי עַל מַעֲשָׂיו בְּאֶמְצַע הַמִּדְבָּר, וְלָמָּה בָּא הֵנָּה עִם דְּלָיֵי מַיִם? הֱשִׁיבוֹ הַגּוֹי, שֶׁהַפָּרִיץ שֶׁהוּא עוֹבֵד אֶצְלוֹ יָצָא מִדַּעְתּוֹ, וְצִוָּהוּ לְהָבִיא בִּשְׁבִילוֹ מַיִם דַּוְקָא מִבְּאֵר מְסֻיָּם שֶׁבַּמִּדְבָּר, אַף שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּאֵר מַיִם בַּחֲצֵרוֹ, בְּאָמְרוֹ, שֶׁשָּׁמַע שֶׁבְּאוֹתוֹ בְּאֵר יֵשׁ מַיִם טוֹבִים לִשְׁתִיָּה. הַגּוֹי הִמְשִׁיךְ לְסַפֵּר, שֶׁמִּתְחִלָּה לֹא רָצָה לָלֶכֶת כִּי פָּחַד מֵהַחַיּוֹת שֶׁבַּמִּדְבָּר, אֶלָּא שֶׁחֲזָקָה עָלָיו פְּקֻדַּת הַפָּרִיץ לָלֶכֶת לַמִּדְבָּר לְהָבִיא מִשָּׁם מַיִם. נַעֲנָה הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב לְתַלְמִידוֹ: 'עַתָּה נוֹכַחְתָּ לִרְאוֹת שֶׁהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ הִזְמִין מַיִם עֲבוּרְךָ, וְתֵדַע, שֶׁלֹּא בְּיוֹם זֶה הֵכִין עֲבוּרְךָ מַיִם, אֶלָּא כְּבָר בְּרֶגַע הַבְּרִיאָה צָפָה הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ הַיּוֹדֵעַ עֲתִידוֹת וְצוֹפֶה וּמַבִּיט עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת לְכָל הַמְאֹרָעוֹת שֶׁיֶּאֶרְעוּ לְכָל נִבְרָא וְנִבְרָא, וּמֵאָז הֵכִין לְכָל יְצִיר נוֹצָר אֶת כָּל צְרָכָיו'.

עִם אֱמוּנָה אֲמִתִּית זוֹ צָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְהַלֵּךְ, לָדַעַת, שֶׁכְּבָר בְּרֵאשִׁית הַיְּצִירָה, הֵכִין הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ עֲבוּרוֹ אֶת כָּל צְרָכָיו בְּרוּחָנִיּוּת וּבְגַשְׁמִיּוּת עַד יוֹמוֹ הָאַחֲרוֹן. חוֹבַת הָאָדָם לְסַגֵּל לְעַצְמוֹ אֱמוּנָה פְּשׁוּטָה בְּלִי שׁוּם הִתְחַכְּמוּת, לָדַעַת נֶאֱמָנָה, שֶׁכָּל הַקּוֹרֶה הוּא מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁמַּנְהִיג אֶת הַכֹּל, כָּל הַנַּעֲשָׂה בָּעוֹלָם הוּא בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית מִלְּעֵלָּא, וְאֵין שׁוּם מִקְרֶה כְּלָל. כָּל מְאֹרָע בָּעוֹלָם מְחֻשָּׁב מֵרֹאשׁ, הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ בָּרָא רְשָׁעִים שֶׁיְּשַׁמְּשׁוּ רְצוּעָה לְהַלְקוֹת הַבְּרִיּוֹת, וּמֵאִידָךְ בָּרָא צַדִּיקִים וְאֶת חֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁהֵם יַצִּילוּ מִיַּד הָרְשָׁעִים – הַכֹּל מְחֻשָּׁב מִתְּחִלָּה, כִּי הֲרֵי אִי אֶפְשָׁר לְבִירָה בְּלֹא מַנְהִיג.

בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ שֶׁרַבּוּ, מִתְרַבִּים הָאֲנָשִׁים שֶׁמְּדַמִּים שֶׁהֵם מַאֲמִינִים בְּהַשֵּׁם וְאַף אוֹמְרִים בְּקוֹל גָּדוֹל – אֲנִי מַאֲמִין וְכוּ', אֲבָל הֵם לֹא מְבִינִים וּמִתְעַמְּקִים בְּמַה שֶּׁאוֹמְרִים, הֵם אֵינָם מַשְׂכִּילִים לְהָבִין אֶת מַהוּת הָאֱמוּנָה, לָדַעַת בְּבֵרוּר, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהֵחָשֵׁב בְּתוֹךְ כְּלָל יִשְׂרָאֵל בְּלִי אֱמוּנָה תַּמָּה.

עָלֵינוּ לַחֲזֹר וּלְשַׁנֵּן אֶת הַפָּסוּק (חֲבַקּוּק ב, ד): "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה", לָדַעַת, שֶׁכָּל חִיּוּתוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק הִיא אַךְ וְרַק מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ, לְהַאֲמִין שֶׁכָּל פְּסִיעָה וּפְסִיעָה שֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה הוּא בְּהַשְׁגָּחָה מְיֻחֶדֶת, גַּם זְבוּב שֶׁמַּטְרִיד – לֹא בָּא מֵאֵלָיו אֶלָּא בְּהַשְׁגָּחָה וּבִשְׁלִיחוּת מְיֻחֶדֶת כְּדֵי שֶׁיִּצְטַעֵר לְרֶגַע, כֵּן כְּשֶׁעוֹבֵר בָּרְחוֹב וְכֶלֶב נוֹבֵחַ – יַאֲמִין שֶׁזֶּה בְּהַשְׁגָּחָה מְיֻחֶדֶת. (מִתּוֹךְ סֵפֶר 'שֶׁפַע־חַיִּים' תשמ"ב – עַמּוּד שמג־שדמ).

הייליג · 10 פברואר 2025

שיעור ט"ו
דְּבֵקוּת בֶּאֱמוּנַת הַ'הַשְׁגָּחָה הַפְּרָטִית'

גִּלָּה לָנוּ מָרָן הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב הַקָּדוֹשׁ זי"ע, אוֹדוֹת נוֹרָאוֹת הַפְלָגַת הַהַשְׁגָּחָה הַפְּרָטִית עַל כָּל נִבְרָא וְנִבְרָא, אֵיךְ שֶׁאֲפִלּוּ עֲגָלָה נוֹסַעַת מְלֵאָה קַשׁ, וְהָאֲוִיר מַפְרִיחַ קַשׁ אֶחָד, וְנוֹחֵת עַל הָאֲדָמָה, הֲרֵי שֶׁמְּקוֹם הַנָּחָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ גִּבְעֹל קַשׁ - מְדֻיָּק וּמֻשְׁגָּח בְּהַשְׁגָּחָה נוֹרָאָה וְנִפְלָאָה עַד מְאֹד, מֵאֵיזֶה צַד לְאֵיזֶה צַד, וּבְאֵיזֶה מָקוֹם בְּדִיּוּק יָנוּחַ, וְהַדְּבָרִים מַבְהִילִים וּמְסַמְּרִים שְׂעָרוֹת רֹאשׁ, אֵיךְ כָּל דָּבָר בָּעוֹלָם מֻשְׁגָּח בְּיוֹתֵר. וְאֵין דָּבָר קָטָן אוֹ גָּדוֹל בָּעוֹלָם שֶׁנַּעֲשָׂה מֵעַצְמוֹ, וְאֶת הַדָּבָר הַזֶּה צָרִיךְ לִתְקֹעַ הֵיטֵב בְּמוֹחוֹ וְדַעְתּוֹ, כִּי כָּל מַה שֶּׁקּוֹרֶה בָּעוֹלָם, לְמַעַן הַבְּחִירָה וְהַנִּסָּיוֹן הוּא כְּדֵי לְהַסִּיחַ דַּעַת הָאָדָם מִן הָאֱמֶת הַזֹּאת, אֲבָל כְּשֶׁזּוֹכֶה וְרוֹאֶה אֶת יַד הַשֵּׁם בְּכָל פְּרָט וְעִנְיָן, זוֹכֶה אֶל הַדָּבָר הֶחָשׁוּב בְּיוֹתֵר שֶׁאֶפְשָׁר לִזְכּוֹת אֵלָיו בְּהַאי עָלְמָא, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם (תְּהִלִּים עג, כח): "וַאֲנִי קִרְבַת אֱלֹקִים לִי טוֹב".

מַה גָּדְלָה הַהַשְׁגָּחָה הַפְּרָטִית עַל הָאָדָם, בְּיוֹתֵר וְיוֹתֵר, אֲשֶׁר אֲפִלּוּ עִם מִי שֶׁאָנוּ נִפְגָּשִׁים בַּיּוֹם־יוֹם, אֲפִלּוּ לְמִפְגָּשׁ אַקְרַאִי בְּעָלְמָא, הַכֹּל מִסּוֹד סִתְרֵי הַנְּשָׁמוֹת וְהַגִּלְגּוּלִים, וּלְכָל דָּבָר מַמָּשׁ יֵשׁ סִבָּה וְעִלָּה מֵעִלַּת כָּל הָעִלּוֹת וְסִבַּת הַסִּבּוֹת, וְאֵין מַשֶּׁהוּ אֶחָד קָטָן בַּבְּרִיאָה שֶׁאֵין לוֹ תַּפְקִיד מְיֻחָד בְּגִלּוּי הַיִּחוּד, וְדָבָר זֶה לֹא יְכִילֵהוּ הָרַעְיוֹן, וְעָלֵינוּ לְהַכְנִיס אֶת עַצְמֵנוּ לְתוֹךְ זֶה, וְלַחֲשֹׁב מַחֲשָׁבוֹת בְּכָל יוֹם אֵיךְ לְהוֹצִיא מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל אֶת קְדֻשַּׁת תַּפְקִידֵנוּ מַה שֶּׁעָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת בָּעוֹלָם לְמַעַן שְׁמוֹ בְּאַהֲבָה.

מֶה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לִזְכֹּר אֶת הַהַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה בְּכָל עֵת וְרֶגַע? בָּרִאשׁוֹנָה, כְּדַאי לִרְשֹׁם בִּכְתָב מְאֹרָעוֹת שׁוֹנִים שֶׁקּוֹרִים לָאָדָם, וְאַחַר־כָּךְ לְסַכֵּם וְלִכְתֹּב אֶת הַהַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁהִתְגַּלְּתָה בְּדָבָר פְּלוֹנִי הַזֶּה וְהַזֶּה, כִּי כָּל אֶחָד שֶׁיִּתְבּוֹנֵן בְּחַיָּיו – יִרְאֶה הֲמוֹן אוֹר שֶׁל הַשְׁגָּחָה, וּבַהַתְחָלָה, כְּשֶׁנֶּעֱלַם מִן הָאָדָם - כְּדַאי שֶׁיִּכְתֹּב סִפּוּרֵי הַשְׁגָּחָה, עַד שֶׁמֵּאֵלָיו רַעְיוֹן הַמֹּחַ יָשׁוּט מִיָּד אֶל אוֹר הַהַשְׁגָּחָה, וּבְצוּרָה כָּזֹאת, כָּל הַחַיִּים נִרְאִים אֲחֵרִים לְגַמְרֵי, כִּי כֵּיוָן שֶׁיּוֹדְעִים שֶׁהַכֹּל מֻשְׁגָּח לְטוֹבָה מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ – לֹא מִתְבַּלְבְּלִים כְּלָל.

לִפְעָמִים אָדָם מַגִּיעַ לְאֵיזֶה מָקוֹם אַחַר יְגִיעוֹת וְטִרְחוֹת עֲצוּמוֹת, וְאֵינוֹ מֵבִין כְּלָל מַדּוּעַ בָּא לְכָאן, וְנִרְאָה לוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ טָעוּת בִּכְלָל שֶׁעָשָׂה אֶת הַמַּהֲלָךְ הַזֶּה, עָלָיו לִזְכֹּר אֶת מַה שֶּׁאָמַר הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב הַקָּדוֹשׁ זי"ע: 'יְהוּדִי אֵינוֹ 'הוֹלֵךְ' – אֶלָּא 'מוֹלִיכִים' אוֹתוֹ!' וְכֵיוָן שֶׁנִּסְתַּבֵּב מִן הַשָּׁמַיִם שֶׁעָשָׂה אֶת הַמַּהֲלָךְ הַזֶּה, הֲרֵי שֶׁזֶּה בְּהַשְׁגָּחָה נוֹרָאָה מֵאֵת הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ, וְאֵין לוֹ מִמַּה לְּהִתְבַּלְבֵּל וּלְהִצְטַעֵר, כִּי אֵין הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ עוֹשֶׂה טָעֻיּוֹת כְּלָל, חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא הַכֹּל מֻשְׁגָּח בְּהַשְׁגָּחָה הַפְּרָטִית הַנִּפְלָאָה מִן הַשָּׁמַיִם, וְכַאֲשֶׁר יִזְכֹּר דָּבָר זֶה בְּעֵת אַכְזָבָה מִנְּסִיעָה לֹא מְתֻכְנֶנֶת אוֹ טָעוּת וְכוּ' - יַחֲשֹׁב הֵיטֵב עַל מָה וְלָמָּה רָצָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שֶׁאַגִּיעַ לַמָּקוֹם הַזֶּה וְהַזֶּה? אֵין זֶה אֶלָּא שֶׁרוֹצֶה שֶׁאֶעֱשֶׂה לוֹ נַחַת רוּחַ דַּוְקָא בַּמָּקוֹם הַזֶּה! וּבֶאֱמֶת הוּא כָּךְ, שֶׁכַּוָּנַת הַהַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה הָיְתָה בְּדִיּוּק כָּךְ, רַק רֹב הָאֲנָשִׁים אֵינָם שָׂמִים אֶל לִבָּם, וְהוֹלְכִים הַבַּיְתָה מִשָּׁם בְּחֹשֶׁךְ עַצְּבוּתָם, וְלוּ חָכְמָה הָיוּ מַשְׂכִּילִים - הָיוּ זוֹכִים לְדַבֵּק אֶת עַצְמָם בְּהַשֵּׁם אֶחָד מִכָּל מָקוֹם שֶׁהֵם יוֹשְׁבִים וְנִמְצָאִים, וַהֲלֹא דָּבָר נִפְלָא הוּא, שֶׁאֵין טָעוּת בָּעוֹלָם כְּלָל.

הַכַּוָּנָה הָעֶלְיוֹנָה הָיְתָה שֶׁאָדָם יֵרֵד לָעוֹלָם הַזֶּה, וּבְתוֹךְ כָּל הַחֹשֶׁךְ וְהָעֲרָפֶל שֶׁסְּבִיבוֹ - יִמְצָא אֶת הָאוֹר הָאֱלֹקִי, וְיַחֲשֹׁב מַחֲשָׁבוֹת אֵיךְ לְגַלּוֹת אוֹר אֱמוּנָה בָּעוֹלָם, וּבִשְׁבִיל זֶה מַפְגִּישִׁים אוֹתוֹ עִם כָּל־‏מִינֵי אֲנָשִׁים, וּבָא בְּמַגָּע עִם כָּל־כָּךְ הַרְבֵּה מַכָּרִים, הַכֹּל כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, שֶׁיִּהְיוּ בָּעוֹלָם אֲנָשִׁים כָּאֵלּוּ אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ אֶת רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וּלְכָךְ נִשְׁלַח וְנִתְגַּלְגֵּל מִכָּאן לְשָׁם, וְאִם הָיָה יוֹדֵעַ זֹאת - הָיָה שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ בְּכָל פַּעַם שֶׁנִּקְלַע לְאֵיזֶה מָקוֹם, שֶׁיָּכוֹל לְדַבֵּר שָׁם אֵלּוּ דִּבּוּרִים קְדוֹשִׁים שֶׁל אֱמוּנָה אוֹ תְּפִלּוֹת וּדְבֵקוּת וְיִחוּדִים אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, וְאַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּא לְכָל מָקוֹם וְתַלְמוּד אֱמוּנָתוֹ בְּיָדוֹ, שֶׁאָז לְרַב טוּב הַצָּפוּן יִזְכֶּה.

הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב הַקָּדוֹשׁ זי"ע גִּלָּה, שֶׁהַדְּבֵקוּת הִיא הָאֱמוּנָה, וְהָאֱמוּנָה הִיא הַדְּבֵקוּת, הָאֱמוּנָה שֶׁל הָאָדָם צְרִיכָה לִהְיוֹת חֲזָקָה כָּל־כָּךְ, כְּמוֹ דָּבָר הַדָּבוּק לְדָבָר שֵׁנִי, שֶׁאִי־אֶפְשָׁר לְהָזִיזָם כְּלָל, וּמִכָּל־שֶׁכֵּן לְהַפְרִידָם, בִּהְיוֹתָם דְּבוּקִים מַמָּשׁ, וְאִם יְצֻיַּר שֶׁמַּפְרִידִים, הֲרֵי שֶׁכָּל חֵלֶק יִמְשֹׁךְ מֵחֵלֶק זוּלָתוֹ, כָּךְ הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה עָלֶיהָ לִהְיוֹת קְבוּעָה בַּלֵּב כָּל־כָּךְ, עַד שֶׁתִּהְיֶה דְּבוּקָה בְּלִבּוֹ מַמָּשׁ, וְלִבּוֹ יִהְיֶה מָלֵא מֵאֱמוּנָה בְּהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ, עַד שֶׁאִם עִנְיְנֵי עוֹלָם הַזֶּה יִקְרְעוּ אוֹתוֹ מֵהַדְּבֵקוּת הַשְּׁלֵוָה – יָבִיא עִמּוֹ מֵהָאוֹר הָאֱלֹקִי לְכָל מָקוֹם שֶׁיִּמָּצֵא שָׁם, וְזֶה דָּבָר שֶׁרָאוּ אֵצֶל גְּדוֹלֵי הַצַּדִּיקִים, שֶׁאַף שֶׁעָבְרוּ עֲלֵיהֶם צָרוֹת וְיִסּוּרִים גְּדוֹלִים עַד מְאֹד, לֹא עָזְבוּ אֶת נְקֻדַּת אֱמוּנָתָם לְעוֹלָם, וְאַדְרַבָּה! כְּכָל שֶׁכִּתְּתוּ אוֹתָם מִלְמַעְלָה הוֹסִיפוּ עוֹד וְעוֹד קְדֻשָּׁה וּדְבֵקוּת.

וּכְמוֹ שֶׁאִיתָא בַּסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ 'חוֹבַת־הַלְּבָבוֹת' (שַׁעַר אַהֲבַת הַשֵּׁם, פֶּרֶק א): 'נֶאֱמַר עַל אֶחָד מִן הַחֲסִידִים, שֶׁהָיָה קָם בַּלַּיְלָה וְאָמַר: 'אֱלֹהַי! הִרְעַבְתַּנִי, וְעֵרוֹם עֲזַבְתָּנִי, וּבְמַחֲשַׁכֵּי הַלַּיְלָה הוֹשַׁבְתַּנִי, וְעֻזְּךָ וְגָדְלְךָ הוֹרֵתָנִי, וּבְעָזְּךָ וְגָדְלְךָ נִשְׁבַּעְתִּי - אִם תִּשְׂרְפֵנִי בְּאֵשׁ - לֹא אוֹסִיף כִּי אִם אַהֲבָה אוֹתְךָ וְשִׂמְחָה בְּךָ', דּוֹמֶה לְמַה שֶּׁאָמַר (אִיּוֹב יג טו): "הֵן יִקְטְלֵנִי לוֹ אֲיַחֵל"'; וְאַף שֶׁזּוֹ מַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה בְּמִדַּת אַהֲבַת הַשֵּׁם, אַךְ עִקָּרָהּ וְשָׁרְשָׁהּ הִיא אֱמוּנָה פְּשׁוּטָה, לָדַעַת, שֶׁכָּל מַה שֶׁעוֹשֶׂה הַשֵּׁם – הַכֹּל לְטוֹבָה גְּמוּרָה, וְאִם־כֵּן, אֵין מִמַּה לְּהִתְרַחֵק מִידִיד נֶפֶשׁ אָב הָרַחֲמָן.

הייליג · 10 פברואר 2025

שִׁעוּר ט"ז

הַדֶּרֶךְ לֶאֱמוּנָה – לִמּוּד הַתּוֹרָה

הָאֱמוּנָה בְּהַנְהָגַת הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ אֶת עוֹלָמוֹ, וּבְהַשְׁגָּחָתוֹ הַפְּרָטִית, הִיא אֱמוּנַת הַיִּחוּד, שֶׁאָנוּ מְיַחֲדִים אוֹתוֹ שֶׁכָּל דָּבָר בָּעוֹלָם זֶה הוּא, וְאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ מַמָּשׁ, לֹא רַק בִּבְחִינַת אֱלֹהוּת הוּא לְבַדּוֹ הוּא וְאֵין עוֹד אִתּוֹ, אֶלָּא בֶּאֱמֶת אֵין 'נִמְצָא' בָּעוֹלָם כִּי אִם הוּא יִתְבָּרַךְ לְבַד, וְאָנוּ רַק שְׁלוּחִים שֶׁלּוֹ בְּעוֹלָמוֹ, וְהַכֹּל מִתְנַהֵג בִּרְצוֹנוֹ לְבַד, אֱמוּנָה זוֹ הִיא תַּכְלִית בִּיאָתֵנוּ לָעוֹלָם, וּבְכָל תְּנוּעָה שֶׁבָּעוֹלָם - עָלֵינוּ לַחֲשֹׁב מַחֲשָׁבוֹת, אֵיךְ כָּעֵת עָשִׂינוּ מַה שֶּׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת בַּעֲבוֹדַת אֱמוּנַת הַיִּחוּד, וְלֹא רַק בִּשְׁעַת הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה וְדִבּוּרֵי אֱמוּנָה וְכוּ', אֶלָּא אַף בִּשְׁעַת הַמַּשָּׂא־וּמַתָּן וּדְבָרִים שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה, בְּכָל תְּנוּעָה מַמָּשׁ יֵשׁ גִּלּוּי הַיִּחוּד, שֶׁאָנוּ חוֹשְׁבִים עַל הַחִיּוּת הָאֱלוֹקִית שֶׁבְּתוֹכֵנוּ, שֶׁהוּא מְחַיֶּה מְקַיֵּם וּמְהַוֶּה אֶת כָּל הַבְּרִיאָה וּמַמָּשׁ אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ, בְּאוֹתוֹ רֶגַע זָכִינוּ לְשִׂיא הַשְּׁלֵמוּת שֶׁבִּשְׁבִילָהּ נִבְרָא הָעוֹלָם וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ, שֶׁלֹּא נַעֲשׂוּ אֶלָּא לְצֹרֶךְ גִּלּוּי הַיִּחוּד הַזֶּה.

מִי שֶׁרוֹצֶה בֶּאֱמֶת לִזְכּוֹת לֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, עָלָיו לִלְמֹד תּוֹרָה, כִּי הַלִּמּוּד מְשַׁבֵּר אֶת כָּל הַכְּפִירוּת, קְדֻשַּׁת יִחוּד הַשֵּׁם מֻנַּחַת וּמְקֻפֶּלֶת בְּתוֹךְ כָּל פְּסוּקֵי הַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וּבְכָל מַאֲמָרֵי הַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה, כְּשֶׁאָדָם זוֹכֶה לִלְמֹד תּוֹרָה הוּא זוֹכֶה לִבְחִינַת (שִׁיר־הַשִּׁירִים א, ב): "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ", הוּא זוֹכֶה לְשִׂיא הַדְּבֵקוּת בְּהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ שֶׁתִּתָּכֵן בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְדָבָר זֶה יְכוֹלוֹת גַּם נָשִׁים לְקַיֵּם בַּאֲמִירַת תְּהִלִּים, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, וּבִתְנַאי שֶׁכַּאֲשֶׁר הָאָדָם נִגַּשׁ לוֹמַר דְּבָרִים שֶׁבִּקְדֻשָּׁה - יַכְנִיס הַבּוֹרֵא בִּלְבָבוֹ, וְיֵדַע כִּי הַדְּבָרִים הַלָּלוּ שֶׁהוּא מוֹצִיא מִפִּיו – הֵם דְּבַר הַשֵּׁם מַמָּשׁ, אִי־אֶפְשָׁר לִהְיוֹת מַאֲמִין שָׁלֵם וּבָרוּר בְּלִי הַסִּיּוּעַ שֶׁל הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, תּוֹרַת אֱמֶת, שֶׁבָּהּ גָּנוּז כָּל הָאוֹר שֶׁל הָעוֹלָם, כַּאֲשֶׁר אָדָם זוֹכֶה לִמְתִיקוּת בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה, וּמַרְגִּישׁ דְּבֵקוּת בְּהַשֵּׁם אֶחָד תּוֹךְ כְּדֵי לִמּוּדוֹ - יֵדַע נֶאֱמָנָה שֶׁהַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה כָּרְתָה בְּרִית עִמּוֹ, כִּי אוֹרַיְתָא לֹא מִתְגַלְיָא אֶלָּא לְמַאן דְּרָחִים לָהּ, אֵין הַתּוֹרָה מִתְגַּלָּה אֶלָּא לְמִי שֶׁאוֹהֵב אוֹתָהּ, תּוֹרַת אֱמֶת מְזִינָה אֶת הָאָדָם אֱמוּנָה וּדְבֵקוּת אֲמִתִּיּוֹת בּוֹ יִתְבָּרַךְ.

אָסוּר לַחֲשֹׁב לְרֶגַע כִּי תּוֹרַת אֱמֶת הִיא חָכְמָה כִּשְׁאָר חָכְמוֹת, אַף אִם אָדָם יוֹדֵעַ בְּבֵרוּר כִּי הִיא חָכְמָה קְדוֹשָׁה הַבָּאָה מֵהַשָּׁמַיִם, אֵין דַּי בָּזֶה, כִּי אֵינָהּ סְתָם חָכְמָה, כָּל סוֹד הַבְּרִיאָה וְהִתְהַוּוּת הַקֶּשֶׁר בֵּין הַבּוֹרֵא לַנִּבְרָאִים מֻנָּח בַּתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, לֹא בְּחִנָּם שֶׁצִּוּוּ לָנוּ רַבּוֹתֵינוּ לִקְרֹא בְּמֶשֶׁךְ שָׁנָה שְׁלֵמָה אֶת כָּל פְּסוּקֵי הַתּוֹרָה, וְהוּא חִיּוּב לְכָל יִשְׂרָאֵל בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵם, כִּי כָּל פָּסוּק וּפָסוּק הוּא כְּלִי לִשְׁאֹב מִמֶּנּוּ מֵי הָאֱמוּנָה מֵהַנַּחַל נֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה, מִקְּדֻשַּׁת הַדַּעַת שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁבְּרַחֲמָיו הַמְּרֻבִּים נָתַן הַשֵּׁם לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתוֹ.

וְעַל־כֵּן אִם יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ אֵיזֶה פָּסוּק אֶחָד שֶׁנֶּעֱלַם מִמֶּנּוּ - עָלָיו לַחֲזֹר שׁוּב וְשׁוּב עַל כָּל פָּרָשִׁיּוֹת הַתּוֹרָה, עַד שֶׁיָּאִירוּ לוֹ בְּסוֹד פַּרְדֵּ"ס, וְיָבִין שֶׁיֵּשׁ עֹמֶק מִלִּפְנִים מֵעֹמֶק בְּכָל פָּסוּק וּפָסוּק, וְשׁוּם דָּבָר לֹא יִהְיֶה נֶעְלָם מִמֶּנּוּ, וְלִפְעָמִים צָרִיךְ לַחֲזֹר עַל פָּסוּק אֶחָד כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים, עַד שֶׁיִּפְעַל הַפְּעֻלָּה הַקְּדוֹשָׁה. כִּי מֵחֲמַת הִתְגַּשְּׁמוּת הָאָדָם - אֵין פְּסוּקֵי הַתּוֹרָה מְאִירִים לוֹ כָּרָאוּי, וְצָרִיךְ לְהוֹרִיד דְּמָעוֹת עַל זֶה, וְלוֹמַר: 'אֵיךְ הִתְרַחַקְתִּי כָּל־כָּךְ מִלִּפְנֵי אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ אֵינָן עֲרֵבוֹת עָלַי?! וְעָלַי לְהַבְרִיא אֶת עַצְמִי לָזֶה'.

וְכֵן יְסוֹד גָּדוֹל בֶּאֱמוּנָה, הוּא הַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה, שֶׁהוּא סוֹד אֱמוּנַת חֲכָמִים, עָלֵינוּ לְהַכְנִיס בְּדַעְתֵּנוּ כִּי אֵין שׁוּם חִלּוּק כְּלָל בֵּין מְסִירַת הַתּוֹרָה מֵהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ עַל־יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל – אֲבוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים, לְבֵין דִּבְרֵי הַתַּנָּאִים וְהָאֲמוֹרָאִים וִיסוֹד כִּנּוּן הַהֲלָכָה עַד יָמֵינוּ, שֶׁנּוֹבַעַת מִתּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה, גַּם תּוֹרָה זוֹ נִיתְּנָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי, וְהוּא רָצוֹן הַשֵּׁם מַמָּשׁ, וְכָל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּהֲלָכָה - הוּא דְּבַר הַשֵּׁם מַמָּשׁ! וְאַף שֶׁבִּכְלָלִיּוּת הַכֹּל מַאֲמִינִים לָזֶה...

אֲבָל כְּשֶׁיּוֹרְדִים בִּפְרָטִיּוּת – אֶפְשָׁר לְדַבֵּר לָשׁוֹן־הָרָע, אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת מַחֲלֹקֶת וְכוּ', וְכָל זֶה מוֹרֶה עַל מִעוּט אֱמוּנָה, רַחֲמָנָא לִצְלָן, בְּסוֹד מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (עֲרָכִין טו, ב): 'אֵין אָדָם מְסַפֵּר לְשׁוֹן־הָרָע עַד שֶׁכּוֹפֵר בָּעִקָּר'; כִּי חֶסְרוֹן הָאֱמוּנָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת וּבִפְנִימִיּוּת - גּוֹרֵם לוֹ לִהְיוֹת אָדָם 'מְשֻׁחְרָר' לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹנוֹ, וְאֵינוֹ מַרְגִּישׁ אֶת אֲמִתַּת מְצִיאוּתוֹ יִתְבָּרַךְ לְנֶגֶד עֵינָיו, אֲבָל בְּהִתְחַזְּקוּת אֲמִתִּית בֶּאֱמוּנָה – הָאָדָם נַעֲשֶׂה כִּבְרִיָּה חֲדָשָׁה לְגַמְרֵי, מַרְגִּישׁ מַמָּשׁ אֶת הַיִּרְאָה הַטְּהוֹרָה עַל פָּנָיו, שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְּדוֹלָה כְּנֶגֶד רָצוֹן הַבַּעַל־הַבַּיִת שֶׁל הָעוֹלָם.

מַה יַּעֲשֶׂה אָדָם וְלֹא לָמַד? וּמַה יַּעֲשֶׂה אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ טְרָדוֹת שׁוֹנוֹת שֶׁמּוֹנְעוֹת אוֹתוֹ לִלְמֹד כָּרָאוּי בְּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְכוּ'? בְּוַדַּאי אֵין יְהוּדִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָבוֹא לְשִׂיא הַדְּבֵקוּת בּוֹ יִתְבָּרַךְ, וְאִם אָמַרְנוּ שֶׁהַדְּבֵקוּת הָאֲמִתִּית הִיא רַק בַּתּוֹרָה וּבַהֲלָכָה, יָכוֹל כָּל אָדָם, בְּאֵיזֶה עֵת מְצֹא שֶׁיִּמְצָא, לְדַבֵּק אֶת עַצְמוֹ בְּאוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה כָּרָאוּי, וְלֹא צָרִיךְ לְהַמְתִּין שֶׁיֵּשֵׁב בְּבֵית־הַמִּדְרָשׁ מַמָּשׁ וְיִלְמַד, אֶלָּא אַף אִם מוֹצֵא דַּקָּה פְּנוּיָה (וְאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ אֶת הַ'דַּקָּה' הַזֹּאת), וּבְאוֹתָהּ דַּקָּה אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם, יְשַׁנֵּן עוֹד וְעוֹד דִּבְרֵי קְדֻשָּׁה מִתּוֹךְ אֱמוּנָה יוֹקֶדֶת כִּי כָּעֵת הוּא מְדַבֵּק אֶת עַצְמוֹ בְּהַשֵּׁם אֶחָד, וְכֵן אִשָּׁה הַטְּרוּדָה לְגַדֵּל עוֹלָלֶיהָ וִילָדֶיהָ וְצָרְכֵי הַבַּיִת וּפְטוּרָה מִכָּל מִצְווֹת שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָן, אֲבָל מִמִּצְוַת הַדְּבֵקוּת אֵינָהּ פְּטוּרָה, וְעָלֶיהָ לִקְבֹּעַ זְמַן לְהִדָּבֵק בְּהַשֵּׁם אֶחָד עַל־יְדֵי הַפְּסוּקִים וְהָעִנְיָנִים שֶׁיְּכוֹלָה לְהוֹצִיא מִפִּיהָ בְּאוֹתָהּ זְמַן – "אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ".

הייליג · 11 פברואר 2025

שיעור י"ז

מִדַּרְכֵי הָאֱמוּנָה – אַהֲבַת חֻקֵּי הַמִּצְווֹת

חֵלֶק מִדַּרְכֵי הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה הִיא לֶאֱהֹב אֶת הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת, וְלֹא לְהִסְתַּכֵּל עַל כָּל חֻקֵּי הַתּוֹרָה כְּמוֹ 'מִגְבָּלוֹת' וּמַטָּלוֹת בִּלְתִּי נִסְבָּלוֹת, כִּי אִם מַרְגִּישׁ הָאָדָם כָּךְ – עָלָיו לָדַעַת שֶׁיֵּשׁ לוֹ חִסָּרוֹן בְּנַפְשׁוֹ, כִּי מִצְווֹת הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה אֲמוּרוֹת לִהְיוֹת אֵצֶל הַמַּאֲמִין בְּאַהֲבָה גְּמוּרָה מַמָּשׁ, בְּהִתְלַהֲבוּת הַלֵּב לְגַמְרֵי,

וּכְדַאי לִקְרֹא מָשָׁל נִפְלָא שֶׁכּוֹתֵב רַבִּי נָתָן מִבְּרֶסְלֶב ז"ל (לִקּוּטֵי־הֲלָכוֹת, מַתָּנָה הֲלָכָה ד, אוֹת ו), וְזוֹ לְשׁוֹן קָדְשׁוֹ הַנְּעִימָה וְהַמְּתוּקָה בְּיוֹתֵר:

'בֶּאֱמֶת כָּל הַתּוֹרָה וּמִצְווֹת קַלִּים וּנְעִימִים לַעֲשׂוֹתָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי ג, יז): "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם" וְכוּ', וּמִן הַדִּין אֵין רָאוּי לְקַבֵּל עֲלֵיהֶם שָׂכָר, וְכָל הַשָּׂכָר־טוֹב שֶׁיִּתֵּן הוּא רַק מַתְּנַת חִנָּם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים סב, יג): "וּלְךָ אֲדֹנָי חָסֶד, כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ", וְכָל הַמִּצְווֹת הֵם רַק בְּחִינַת הֲכָנוֹת לְקַבֵּל עַל יָדָם מַתְּנַת חִנָּם מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, שֶׁהוּא הַשָּׂכָר שֶׁל אוֹתָהּ הַמִּצְוָה, כְּגוֹן לְמָשָׁל: עַל־יְדֵי שֶׁאָנוּ לוֹבְשִׁין צִיצִית עַל־יְדֵי־זֶה אָנוּ מְכִינִים עַצְמֵנוּ לְהִתְעַטֵּף בְּאוֹר הַצִּיצִית וְלִזְכּוֹת לַחֲלוּקָא דְּרַבָּנָן וְכוּ', וְכֵן עַל־יְדֵי מִצְוַת תְּפִלִּין אָנוּ מְכִינִים עַצְמֵנוּ לְהִתְעַטֵּר בְּכִתְרֵי דְּמַלְכָּא, שֶׁהֵם אוֹרוֹת הַתְּפִלִּין בְּשָׁרְשָׁם. כִּי בְּוַדַּאי עַל־פִּי דִּין אֵין מַגִּיעַ לְהָאָדָם שָׂכָר נִפְלָא וְנוֹרָא כָּזֶה בִּשְׁבִיל צִיצִית וּתְפִלִּין שֶׁהֵם קַלִּים וּנְעִימִים לַעֲשׂוֹתָם, וְכָל הַשָּׂכָר שֶׁיְּקַבֵּל עֲבוּרָם הוּא רַק מַתְּנַת חִנָּם, רַק שֶׁהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ בְּרַחֲמָיו חָמַל עָלֵינוּ וְצִוָּה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת בְּזֶה הָעוֹלָם, אֵלּוּ הַמִּצְוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת - כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ כֵּלִים וְכֹחַ לְקַבֵּל מַתְּנַת חִנָּם שֶׁלּוֹ, וְכֵן בִּשְׁאָרֵי הַמִּצְווֹת.

וְכֵן כָּל הַמִּצְווֹת לֹא־תַעֲשֶׂה - הִזְהִיר אוֹתָנוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא נָבוֹא מְלֻכְלָכִים, חַס וְשָׁלוֹם, לְהִלּוּלָא דְּמַלְכָּא, וְהוּא כְּמוֹ מֶלֶךְ שֶׁמַּזְהִיר וּמוֹדִיעַ מִקֹּדֶם לְאוֹהֲבָיו שֶׁרוֹצֶה לִתֵּן לָהֶם מַתָּנוֹת יְקָרוֹת וּסְגֻלּוֹת נוֹרָאוֹת וְנִשְׂגָּבוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד בִּזְמַן פְּלוֹנִי, וּמֵאַהֲבָתוֹ וְחֶמְלָתוֹ הוּא מוֹדִיעָם תְּחִלָּה כְּדֵי שֶׁיָּכִינוּ עַצְמָם לָזֶה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ מְלֻכְלָכִים, חַס וְשָׁלוֹם, בְּטִיט וְצוֹאָה לִסְעֻדַּת הַמֶּלֶךְ שֶׁיִּהְיֶה שָׁם הַמֶּלֶךְ וְסִיעָתוֹ, כִּי בְּוַדַּאי אִי אֶפְשָׁר לָהֶם לְקַבֵּל מַתְּנוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת כְּשֶׁהֵם מְלֻכְלָכִים, חַס וְשָׁלוֹם. גַּם צְרִיכִים לְהָכִין לְעַצְמָם מַלְבּוּשִׁים נָאִים וִיקָרִים, וְכַמָּה מִינֵי רֵיחוֹת טוֹבוֹת נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן וְכוּ', וְכַמָּה מִינֵי קִשּׁוּטִים יָפִים וְנָאִים, שֶׁיִּהְיוּ רְאוּיִים לִכְנֹס בָּהֶם בְּהֵיכַל הַמֶּלֶךְ, בֵּין גְּדוֹלָיו וְשָׂרָיו וַעֲבָדָיו הַקְּדוֹשִׁים וְהַטְּהוֹרִים, וְאָז יוּכְלוּ לְקַבֵּל מַתְּנַת יָדוֹ הַטּוֹבָה.

וּבְחֶמְלָתוֹ הַגְּדוֹלָה הֵכִין לָהֶם מִקֹּדֶם כָּל הַדְּבָרִים וְהַחֲפָצִים שֶׁצְּרִיכִים לַעֲשׂוֹת וּלְתַקֵּן מֵהֶם מַלְבּוּשִׁים וּכְתָרִים כָּאֵלּוּ - שֶׁיִּהְיוּ רְאוּיִים לִכְנֹס בָּהֶם בְּהֵיכָלָא דְּמַלְכָּא, וְכָל־מִינֵי בְּשָׂמִים וְרֵיחוֹת טוֹבוֹת שֶׁיִּתְבַּשְּׂמוּ בָּהֶם מִקֹּדֶם. וְצִוָּה לָהֶם וְהִזְהִיר לָהֶם שֶׁבְּכָל הַזְּמַן שֶׁנָּתַן לָהֶם מִקֹּדֶם לְהָכִין עַצְמָן לַסְּעֻדָּה, שֶׁבְּכָל הַזְּמַן הַזֶּה יַעַסְקוּ לַעֲשׂוֹת וּלְתַקֵּן אֵלּוּ הַמַּלְבּוּשִׁים הַיְקָרִים וְכָל אֵלּוּ הַכְּתָרִים הַקְּדוֹשִׁים, וְשָׁלַח לָהֶם שְׁלוּחָיו הַנֶּאֱמָנִים לְלַמְּדָם וּלְהוֹדִיעָם אֵיךְ לַעֲשׂוֹתָם, וּלְתַקְּנָם בִּפְרָטֵי פְּרָטִיּוּת, כְּדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ לְשָׁם בִּלְבוּשִׁים וּכְתָרִים וְתִקּוּנִים הַנְּהוּגִים שָׁם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּיְּשׁוּ בֵּין כָּל הַקְּרוּאִים לְשָׁם, וּבְיוֹתֵר וְיוֹתֵר צִוָּה לָהֶם וְהוֹדִיעָם עַל־יְדֵי שְׁלוּחָיו מִמַּה לְּהִתְרַחֵק. וְהִזְהִירָם מְאֹד מְאֹד שֶׁלֹּא יְטַמְּאוּ וְלֹא יְלַכְלְכוּ עַצְמָן, חַס וְשָׁלוֹם, בְּכָל הַדְּבָרִים הַמְתֹעָבִים שָׁם, וּמֵרֹב חֶמְלָתוֹ הוֹדִיעָם גַּם־כֵּן עַל־יְדֵי נֶאֱמָנָיו בְּמַה יִּרְחֲצוּ וִיטַהֲרוּ עַצְמָן מִלִּכְלוּכִים אֵלּוּ אִם יִכָּשְׁלוּ לִפְעָמִים, וְלֹא יִהְיוּ נִזְהָרִין מֵהֶם, חַס וְשָׁלוֹם.

וְתִקֵּן לָהֶם כַּמָּה וְכַמָּה מַעְיָנוֹת קְדוֹשׁוֹת וְכַמָּה עֵצוֹת וְתִקּוּנִים לִרְחֹץ וּלְנַקּוֹת עַצְמוֹ מִכָּל זֶה, עַד שֶׁאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא מְלֻכְלָךְ מְאֹד, וּמְטֻבָּל בְּשַׁחַת וּמְטֻבָּע בִּיוֵן מְצוּלָה וּמְלֻבָּשׁ בִּבְגָדִים צוֹאִים, חַס וְשָׁלוֹם, גַּם הוּא יָכוֹל לְנַקּוֹת עַצְמוֹ וְלִרְחֹץ וּלְטַהֵר עַצְמוֹ בְּאֵלּוּ הַמַּעְיָנוֹת הַנּוֹבְעִים שֶׁמֶן אֲפַרְסְמוֹן, וְכָל־מִינֵי רֵיחוֹת נִפְלָאִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם כֹּחַ לַהֲפֹךְ כָּל מִינֵי רֵיחוֹת רָעִים לְרֵיחוֹת טוֹבִים וִיקָרִים, וְהוֹדִיעָם, שֶׁבְּכָל הַזְּמַן שֶׁנָּתַן לָהֶם - יֵשׁ בְּיָדָם לִקַּח מִכָּל הַחֲפָצִים וְהַבְּשָׂמִים אֲשֶׁר הֵכִין לָהֶם, וּלְהִתְלַבֵּשׁ וּלְהִתְקַשֵּׁט בָּהֶם כְּמוֹ שֶׁיִּרְצוּ, וְלִטְבֹּל וּלְטַהֵר עַצְמָם בְּכָל הַמַּעְיָנוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת הָאֵלֶּה שֶׁמְּטַהֲרִין וּמְנַקִּין אוֹתָם מִכָּל הַלִּכְלוּכִים, כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לָבוֹא נְקִיִּים וּטְהוֹרִים לְהֵיכַל הַמֶּלֶךְ מְקֻטָּרִים מֹר וּלְבוֹנָה, מְלֻבָּשִׁים בִּלְבוּשִׁים קְדוֹשִׁים וּנְקִיִּים הַנְּהוּגִים שָׁם מֻכְתָּרִים בְּכִתְרֵי דְּמַלְכָּא. וְאָז יוּכְלוּ לְקַבֵּל כָּל הָאוֹצְרוֹת מַתְּנַת־חִנָּם אֲשֶׁר הֵכִין לָהֶם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר "עַיִן לֹא רָאָתָה" וְכוּ', אַשְׁרֵי הַזּוֹכֶה לָהֶם. וְהַנִּמְשָׁל מוּבָן מִמֵּילָא'. עַד כָּאן לְשׁוֹן קָדְשׁוֹ.

הַנִּמְשָׁל הַזֶּה שֶׁעָלָיו הוּא מְדַבֵּר, הוּא כָּל סוֹד חַיֵּי הָאֱמוּנָה שֶׁלָּנוּ, עָלֵינוּ לִרְאוֹת בְּעֵינֵינוּ מַמָּשׁ אֶת כָּל הַטּוֹב הַנִּצְחִי וְהָאֲמִתִּי שֶׁאָנוּ מְקַבְּלִים מֵהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ, מַמָּשׁ מַתָּנָה מִן הַשָּׁמַיִם, כָּל הִתְגַּבְּרוּת, כָּל וִתּוּר, כָּל עֲמִידָה בְּעֶקְרוֹנוֹת הַיַּהֲדוּת, כָּל הִתְמוֹדְדוּת עִם עֶרְכֵי הָאֱמוּנָה, וְלֹא לַחֲשֹׁב לְרֶגַע כְּאִלּוּ אָנוּ מַפְסִידִים וּלְקַנְּאוֹת בְּעוֹשֵׂי חֲטָאָה, כִּי הַבְּעָיָה אֵינָהּ בַּקֹּשִׁי שֶׁל הַדְּבָרִים אֶלָּא בָּרוּחַ הַקְּדוֹשָׁה הַחֲסֵרָה מֵאִתָּנוּ, אִם נִתְבּוֹנֵן הֵיטֵב, כִּי יָפִים וּנְעִימִים חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו שֶׁל בּוֹרֵא עוֹלָם - נִזְכֶּה לְקַיֵּם הַמִּצְווֹת מִתּוֹךְ הֲנָאָה וְשִׂמְחָה.

וּכְמוֹ־כֵן, כְּשֶׁאָנוּ מְחַנְּכִים לְמִצְווֹת, אָסוּר שֶׁזֶּה יִהְיֶה עִם כַּעַס וְעָגְמַת־נֶפֶשׁ, אַף כִּי הַיֵּצֶר מְגָרֶה לָזֶה בְּיוֹתֵר, כִּי הָעִקָּר בְּהַעֲבָרַת הַמֶּסֶר לְקִיּוּם הַמִּצְווֹת צָרִיךְ לִהְיוֹת הֲנָאָה וְשִׂמְחָה אַדִּירָה.

הייליג · 11 פברואר 2025

שִׁעוּר יח

אֱמוּנָה קְשׁוּרָה בָּאֱמֶת...

הַמִּדָּה הַחֲשׁוּבָה בְּיוֹתֵר, שֶׁהִיא הֲכָנָה לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ בִּכְלָל, וּלְמִדַּת וּמִצְוַת הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה בִּפְרָט, הִיא מִדַּת הָאֱמֶת, הַדָּבָר הֲכִי בּוֹלֵט אֵצֶל מִקְצָת מִן הַכּוֹפְרִים וְהַמִּתְרַחֲקִים מִדַּרְכֵי הָאֱמוּנָה, בְּמִדָּה זוֹ אוֹ אַחֶרֶת, הִיא הַחִסָּרוֹן שֶׁלָּהֶם בְּמִדַּת הַכֵּנוּת וְהָאֱמֶת, הַדָּבָר שֶׁהֲכִי מַרְגִּיז אוֹתָם הוּא כְּשֶׁחוֹשְׁדִים בָּהֶם, שֶׁכָּל שִׁיטָתָם סוֹבֶבֶת מֵחֲמַת שֶׁהַנּוֹחוּת שֶׁהֵם רָצוּ לְסַגֵּל בַּחַיִּים, שֶׁיּוֹתֵר נֹחַ לָהֶם לִכְפֹּר כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לִפְרֹק כָּל עֹל, וּמַמָּשׁ מַסְבִּירִים שֶׁאֵין זֶה כָּךְ וְכוּ', אֲבָל בֶּאֱמֶת, הַתַּאֲוָה הַנּוֹרָאָה שֶׁל פְּרִיקַת־עֹל, הִיא אֵם כָּל חַטָּאת, וְכָל בְּנֵי הָעוֹלָם שֻׁתָּפִים לְתַאֲוָה זוֹ, אַךְ יֵשׁ כָּאֵלּוּ שֶׁאֵינָם מְסֻגָּלִים לִפְרֹק אֶלָּא אִם־כֵּן יִמְצְאוּ אֶת הַצִּדּוּק הַנָּכוֹן לָהֶם, וְהוּא בַּהֲטָלַת דֹּפִי בֶּ'אֱמוּנָה כָּל זֹאת'.

הָאֱמוּנָה שֶׁלָּנוּ, מִתְיַשֶּׁבֶת הֵיטֵב עַל הַלֵּב לְמִי שֶׁמַּכִּירָהּ בֶּאֱמֶת, וְכָל אֶחָד שֶׁמּוּכָן לָלֶכֶת עַד הַסּוֹף עִם הָאֱמֶת שֶׁלּוֹ, וְיִמְצָא זְמַן נָכוֹן לְבָרֵר וְלִדְרֹשׁ – יַגִּיעַ אֶל הָאֱמֶת שֶׁל הָאֱמוּנָה, וְכָךְ אִיתָא בַּזֹּהַר־הַקָּדוֹשׁ שֶׁאֱמֶת וֶאֱמוּנָה הֵן קְשׁוּרוֹת זוֹ בְּזוֹ, וְהוּא הָעִנְיָן גּוּפוֹ, שֶׁאֵין מְצִיאוּת לְאָדָם שֶׁמְּשַׁקֵּר לְעַצְמוֹ, וּלְאָדָם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹדוֹת עַל הָאֱמֶת - שֶׁיַּחְבֹּר לְאַנְשֵׁי אֱמוּנָה. כִּי אַנְשֵׁי אֱמוּנָה - אַנְשֵׁי אֱמֶת הֵם, וְתוֹרָתֵנוּ – תּוֹרַת אֱמֶת הִיא.

וְכֵיוָן שֶׁכֵּן, בִּכְלָלִיּוּת צָרִיךְ לְלַמֵּד אֶת נַפְשׁוֹ לִהְיוֹת אֲמִתִּית לְגַמְרֵי, גַּם בְּהַנְהָגַת הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא לַעֲבוֹר כְּלָל עַל הָאִסּוּר שֶׁל (שְׁמוֹת כג, ז): "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק", עַד הַקָּצֶה הָאַחֲרוֹן, וְאַף שֶׁהֻתַּר לְשַׁנּוֹת מִפְּנֵי הַשָּׁלוֹם (יְבָמוֹת סה:) - 'לְשַׁנּוֹת' אָמְרוּ וְלֹא לְשַׁקֵּר! וְכֵן צָרִיךְ לְהַרְחִיק עַצְמוֹ שֶׁלֹּא לְהַגִּיעַ הַרְבֵּה לְמִדָּה זוֹ שֶׁל שָׁלוֹם עַל־יְדֵי שִׁנּוּי מִן הָאֱמֶת, כִּי (שַׁבָּת נה. יוֹמָא סט: סַנְהֶדְּרִין סד.): 'חוֹתָמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא - אֱמֶת', וְהָרוֹצֶה לִזְכּוֹת לְדַרְכֵי אֱמוּנָה - עָלָיו לִהְיוֹת אִישׁ אֱמֶת לְגַמְרֵי עַד קָצֶה הָאַחֲרוֹן, וְאָז יְזַכֵּהוּ הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ אֶל אֱמוּנָה בְּרוּרָה וּמְזֻכֶּכֶת בּוֹ יִתְבָּרַךְ.

עָלֵינוּ לָדַעַת, כִּי מֵעוֹלָם לֹא נִמְצָא אָדָם שֶׁלָּמַד אֶת תּוֹרַת אֱמֶת כָּרָאוּי וּפָרַק וְעָקַר הַכֹּל לְגַמְרֵי מִמֹּחוֹ וּמִמַּחֲשַׁבְתּוֹ, וְאַף שֶׁיֹּאמַר אֶלֶף פְּעָמִים כָּכָה, צָרִיךְ לָדַעַת, שֶׁאֶחָד מִן הַשְּׁנַיִם נָכוֹן, אוֹ שֶׁלֹּא לָמַד כְּלָל הֵיטֵב אֶת לִמּוּדֵי הָאֱמוּנָה, וְהַכֹּל הָיָה מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ, וְנִמְצָא, שֶׁאֵין לוֹ אֲפִלּוּ אֶת הַיְדִיעוֹת הַנִּדְרָשׁוֹת – בְּמַה צָּרִיךְ לְהַאֲמִין וְאֵיךְ מַאֲמִינִים וְכוּ', וְהוּא בְּדוֹרֵנוּ כְּתִינוֹק שֶׁנִּשְׁבָּה, גַּם אִם הִתְחַנֵּךְ בְּמוֹסְדוֹת הַתּוֹרָה וְכוּ', אוֹ שֶׁהוּא מְשַׁקֵּר לְעַצְמוֹ, וּמְגָרֵשׁ בְּכָל פַּעַם אֶת מַחֲשָׁבוֹת הָאֱמוּנָה שֶׁבּוֹ כְּדֵי לְשַׁכְנֵעַ אֶת עַצְמוֹ שֶׁהוּא אֵינוֹ מַאֲמִין, חַס וְשָׁלוֹם, רַחֲמָנָא לִצְלָן.

הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ נֶאֶמְרוּ עַל־יְדֵי רַבִּי נַחְמָן מִבְּרֶסְלֶב זי"ע, וְזוֹ לְשׁוֹנוֹ (לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן, חֵלֶק א, סִימָן רעד): 'דַּע, שֶׁיֵּשׁ רְשָׁעִים, שֶׁעוֹבְדִים וִיגֵעִים כָּל יְמֵיהֶם כְּדֵי לַעֲקֹר עַצְמָן מֵהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ וּמִתּוֹרָתוֹ לְגַמְרֵי. כִּי הַנְּקֻדָּה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁל קְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ עֲדַיִן בְּתוֹכָם, אַף־עַל־פִּי שֶׁהֵם רְשָׁעִים גְּמוּרִים - הִיא מְבַלְבֶּלֶת אוֹתָם וּמְבִיאָה בָּהֶם הִרְהוּרֵי תְּשׁוּבָה וְיִרְאָה מֵאֵימַת הַדִּין הַגָּדוֹל, וּמֵחֲמַת זֶה אֵין לָהֶם תַּעֲנוּג מֵהָעֲבֵרוֹת וְהַתַּאֲווֹת שֶׁלָּהֶם, עַל־כֵּן הֵם מִתְאַוִּים וִיגֵעִים כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעוּ לִכְפִירָה גְּמוּרָה בְּדַעְתָּם, חַס וְשָׁלוֹם, בְּאֹפֶן שֶׁלּא יִהְיֶה לָהֶם עוֹד צַד סָפֵק לִנְטוֹת אֶל הָאֱמֶת. אֲבָל צְרִיכִים לָזֶה יְגִיעָה גְּדוֹלָה מְאֹד מְאֹד, כַּמָּה וְכַמָּה שָׁנִים, רַחֲמָנָא לִצְלָן, רַחֲמָנָא לִשֵּׁזְבָן. כִּי הַיַּהֲדוּת שֶׁבָּהֶם אֵינָהּ מַנַּחַת אוֹתָם וּמְבַלְבֶּלֶת אוֹתָם תָּמִיד.

וְדַע, שֶׁיֵּשׁ מֵהֶם כְּשֶׁמַּגִּיעִין וּבָאִין לְמַה שֶּׁהִתְאַוּוּ, דְּהַיְנוּ לִכְפִירָה גְּמוּרָה, חַס וְשָׁלוֹם, בְּלִי שׁוּם סָפֵק אֶל הָאֱמֶת, אֲזַי תֵּכֶף־וּמִיָּד מֵתִים מִן הָעוֹלָם וְאָז רוֹאִין הָאֱמֶת', עַד כָּאן לְשׁוֹן קָדְשׁוֹ.

דָּבָר זֶה נָחוּץ לָנוּ לְעֻבְדָּה וּלְמַעֲשֶׂה, עָלֵינוּ לִזְכֹּר כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ, שֶׁעֶצֶם הֱיוֹתֵנוּ מִבְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב - אֱמוּנָתֵנוּ קְשׁוּרָה בְּתוֹכְכֵי נִשְׁמָתֵנוּ מַמָּשׁ, בְּסוֹד (תְּהִלִּים פב, ו): "אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹקִים אַתֶּם", אָמַר לָנוּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְאֵין לָנוּ יְכֹלֶת לְהִמָּלֵט מֵהָאֱמֶת הָאֲמִתִּית הַחֲבוּיָה בְּתוֹךְ נִבְכֵי הַנֶּפֶשׁ הַיְּהוּדִית, יַחַד עִם זֹאת, צָרִיךְ לְהַזְהִיר בְּאַזְהָרָה גְּדוֹלָה וְנוֹרָאָה, וְלָדַעַת אֶת הַסַּכָּנָה הַגְּדוֹלָה שֶׁאָנוּ נְתוּנִים בָּהּ, עֶצֶם הָאֱמוּנָה הִיא זְכוּת עֲצוּמָה, וּמִי שֶׁפּוֹרֵשׁ מִדְּרָכֶיהָ – עֹנֶשׁ גָּדוֹל וְאָיוֹם הוּא לוֹ, וְלִפְעָמִים עַל־יְדֵי הַמַּעֲשִׂים הָרָעִים שֶׁל הָאָדָם - מַשְׁלִיכִים אוֹתוֹ מֵהָאֱמוּנָה לַחוּץ, וְהוּא חוֹשֵׁב שֶׁהוּא חוֹטֵא, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁכָּעֵת הוּא מְקַבֵּל אֶת הָעֹנֶשׁ עַל הַחֵטְא, וְאַחֲרִיתוֹ מִי יְשׁוּרֶנּוּ, רַחֲמָנָא לִצְלָן.

עַל־כֵּן אֵין מִצְוַת הָאֱמוּנָה כְּמוֹ כָּל הַמִּצְווֹת, כְּפִירָה כָּלְשֶׁהִי - אֲסוּרָה בְּמַשֶּׁהוּ, יוֹתֵר מִן הֶחָמֵץ בְּפֶסַח, צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת כָּל־מִינֵי טַצְדָקִי שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁלֹּא לְהַחְמִיץ מֹחוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, וּלְהִתְרַחֵק מִכָּל־מִינֵי דְּבָרִים הָעֲלוּלִים לִפְגֹּם בִּשְׁלֵמוּת הָאֱמוּנָה שֶׁלּוֹ, כִּי דָּבָר זֶה הוּא נוֹגֵעַ עַד הַנֶּפֶשׁ, וְיָכוֹל לְאַבֵּד עוֹלָמוֹ בְּרֶגַע קַל. וְלֹא כְּמוֹ שְׁאָר מִצְווֹת, שֶׁאִם חָסֵר לוֹ אֵיזֶה פְּרָט – הֲרֵי שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה עַל אוֹתוֹ פְּרָט, לֹא־כֵן אִם חָסֵר לְאָדָם אֵיזֶה פְּרָט מִנְּקֻדַּת הָאֱמוּנָה, הוּא אֶפִּיקוֹרֶס, רַחֲמָנָא לִצְלָן, וְאַף שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לְכָךְ, וְרוֹצֶה לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם, עָלָיו לָדַעַת מַה שֶּׁאָמַר הַגָּאוֹן רַבִּי חַיִּים מִבְּרִיסְק זי"ע, שֶׁ'נֶּעבֶּעךְ אֶפִּיקוֹרֶס הוּא גַּם אֶפִּיקוֹרֶס'... וְעָלֵינוּ לְבַקֵּשׁ הַרְבֵּה מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ שֶׁלֹּא נִפֹּל לְזִיז כָּלְשֶׁהוּ מִמִּדָּה זוֹ, שֶׁלֹּא נֹאבַד עוֹלָמֵנוּ.

עַל־כֵּן צָרִיךְ לְהִסְתּוֹבֵב רַק בֵּין אַנְשֵׁי אֱמוּנָה תָּמִיד, וּלְדַבֵּר דִּבּוּרֵי אֱמוּנָה, וְלִחְיוֹת חַיֵּי אֱמוּנָה, וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת הֲלָצוֹת וּבְדִיחוֹת עַל חֶשְׁבּוֹן הָאֱמוּנָה, אֲפִלּוּ שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לְכָךְ, כִּי זֶה בָּבַת עַיִן הָעֶלְיוֹנָה, כִּבְיָכוֹל, וְאֵין דָּבָר חָשׁוּב בָּעוֹלָם כְּמוֹ הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה, וּמִצְוָה לְהִתְרַחֵק מֵאֲנָשִׁים שֶׁהַחִסָּרוֹן בֶּאֱמוּנָה בּוֹלֵט בְּאֹרְחוֹתָם, וְאַף מִי שֶׁמַּסְתִּיר אֶת זֶה בְּגָלוּי, וְיֵשׁ לוֹ דֵּעוֹת כּוֹזְבוֹת, שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בֶּאֱמֶת וּבִשְׁלֵמוּת אוֹ יֵשׁ לוֹ סְפֵקוֹת - צָרִיךְ לְהִשָּׁמֵר מִמֶּנּוּ מְאֹד מְאֹד, כִּי רוֹאִים בְּחוּשׁ, שֶׁמִּי שֶׁמִּסְתּוֹבֵב בֵּינֵיהֶם, בִּפְרָט מִי שֶׁאֵינוֹ חָזָק דַּיּוֹ, מְדַבֵּר כְּמוֹהֶם וּמַתְחִיל לְהַעֲרִיץ דַּעְתָּם, וְאַחַר־כָּךְ - רַחֲמָנָא לִצְלָן...

וְצָרִיךְ לְהִזָּהֵר מֵחֲקִירוֹת עִיּוּנִיּוֹת בֶּאֱמוּנָה, כִּי לֹא כָּל מוֹחָא סָבִיל דָּא, וְאָדָם בָּא עִם הַשּׁוֹחַד הַגַּשְׁמִי שֶׁלּוֹ, לַהֲפֹךְ בְּדִבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים, וְאֵין לוֹ אֶת הַכֵּלִים הַנְּחוּצִים לְמִדָּה זוֹ כְּלָל, עַל־כֵּן תַּפְקִידֵנוּ הוּא לִדְבֹּק בֶּאֱמוּנַת אֲבוֹתֵינוּ בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת גְּמוּרָה בְּלִי שׁוּם הִתְחַכְּמוּת.

הייליג · 11 פברואר 2025

שיעור יט

אוֹר הָאֱמוּנָה הַתָּלוּי בַּדִּבּוּר

כְּלִי הַשָּׁרֵת הַגָּדוֹל, שֶׁקָּבוּעַ בְּגוּפֵנוּ, וְהוּא סוֹד מוֹצָא הַנֶּפֶשׁ – הוּא כְּלִי הַדִּבּוּר, הַפֶּה וְהַלָּשׁוֹן שֶׁעִמָּם אָנוּ מַחֲרִיבִים עוֹלָמוֹת וּבוֹנִים עוֹלָמוֹת, רֹב מִצְווֹת הַתּוֹרָה, יֵשׁ לָהֶם קִיּוּם עַל־יְדֵי הַדִּבּוּר, וּבְיוֹתֵר לִמּוּד הַתּוֹרָה שֶׁמְּקַיְּמִים מִצְוָה זוֹ עַל־יְדֵי הַדִּבּוּר הַמָּלֵא בְּפֶה וְלָשׁוֹן, כִּי 'חַיִּים הֵם לְמוֹצִיאֵיהֶם בַּפֶּה' וְכוּ' (עֵרוּבִין נד, א), אַךְ הַבְּעָיָה הַגְּדוֹלָה הִיא, שֶׁהַדִּבּוּר הַזֶּה, שֶׁעִמּוֹ אָנוּ מֻכְרָחִים לַעֲשׂוֹת אֶת רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ תָּמִיד, בְּתוֹרָה וּבִתְפִלָּה וּבְקִיּוּם הַמִּצְווֹת – מְלֻכְלָךְ מְאֹד בְּכָל־מִינֵי דִּבּוּרִים אֲסוּרִים, בְּלָשׁוֹן־הָרָע, בִּרְכִילוּת, בְּלֵצָנוּת, בִּדְבָרִים בְּטֵלִים וְכוּ'.

הַדִּבּוּרִים הַקְּדוֹשִׁים הַיּוֹצְאִים מִפֶּה שֶׁאֵינוֹ נָקִי – אֵין לָהֶם אֶת הַכֹּחַ הַדָּרוּשׁ לְמַה שֶּׁאָנוּ צְרִיכִים בַּחַיִּים, אֲנָשִׁים מִתְפַּלְּאִים רַבּוֹת עַל חֹסֶר הַיְּכֹלֶת שֶׁלָּהֶם לִפְעֹל גְּדוֹלוֹת וּנְצוּרוֹת בִּתְפִלָּה אוֹ בְּדִבּוּר כְּפִי הַמֻּבְטָח לָהֶם כֹּה רַבּוֹת בַּסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים, וְהַסִּבָּה הַפְּשׁוּטָה – כִּי הַפֶּה מְלֻכְלָךְ, וְאֵינוֹ מְסֻגָּל לְהַשְׁפִּיעַ שֶׁפַע כָּרָאוּי, כִּי בְּעֶצֶם הַדִּבּוּר הוּא כֹּחַ עָצוּם לְטוֹב אוֹ לְהֵפֶךְ, וּ"מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (מִשְׁלֵי יח, כא), וְאֶפְשָׁר לִצֹּר 'נִסִּים' מַמָּשׁ עַל־יְדֵי הַדִּבּוּר, אִם הוּא בִּקְדֻשָּׁה כָּרָאוּי.

הִנֵּה אָנוּ עוֹסְקִים בְּבִנְיָן הָאֱמוּנָה, חֲפֵצִים אָנוּ בְּקִרְבַת אֱלֹקִים בֶּאֱמֶת, רְצוֹנֵנוּ לִרְאוֹת אֶת מַלְכֵּנוּ, לִהְיוֹת דְּבוּקִים בּוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ בְּתַכְלִית הַדְּבֵקוּת, יֵשׁ לָנוּ חֵשֶׁק פְּנִימִי לִהְיוֹת שְׁלֵמִים לְגַמְרֵי בֶּאֱמוּנָה בְּלִי שׁוּם סֶדֶק שֶׁבָּעוֹלָם, הַיְּכֹלֶת לִזְכּוֹת לְכָךְ הִיא דָּבָר זֶה עַצְמוֹ – לְקַדֵּשׁ אֶת מוֹצָא פִּינוּ, הַזְּהִירוּת בִּקְדֻשַּׁת בְּרִית הַלָּשׁוֹן מְבִיאָה אֶת הָאָדָם לַשֶּׁקֶט הַנַּפְשִׁי הַדָּרוּשׁ לוֹ לִרְאוֹת אֶת הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה וַאֲמִתָּתָהּ עַיִן בְּעַיִן מַמָּשׁ.

טָעוּת נְפוֹצָה בֵּין שְׁלוֹמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל, טָעוּת מְסֻכֶּנֶת וְהַרְסָנִית, שֶׁמֻּתָּר וְאַף 'מִצְוָה' לְדַבֵּר וּלְגַנּוֹת יְהוּדִים מְסֻיָּמִים שֶׁהוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה, הֵן אֱמֶת, שֶׁיֵּשׁ מִצְוָה לְהִתְרַחֵק מִן הָרְשָׁעִים, וְיֵשׁ חִיּוּב לְהַפְרִישׁ מִדַּרְכֵיהֶם וּמִמַּעַלְלֵיהֶם, לְחַנֵּךְ אֶת בָּנֵינוּ וּבְנוֹתֵינוּ לִרְצוֹת אֶת הַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה וּלְתָעֵב אֶת הַדֶּרֶךְ הַבִּלְתִּי נְכוֹנָה, אֲבָל מַעְגַּל הָאֲנָשִׁים שֶׁעֲלֵיהֶם 'מֻתָּר' לְדַבֵּר - מִתְרַחֵב וְהוֹלֵךְ, עַד שֶׁנּוֹצַר מַצָּב, שֶׁכָּל אָדָם שֶׁאֵינוֹ סוֹבֵר כְּמוֹתִי, אוֹ אֵינוֹ הוֹלֵךְ בִּדְרָכַי, אֲנִי חָשׁ מִצְוָה וְצֹרֶךְ לְגַנּוֹת אוֹתוֹ בְּכָל עֵת מְצֹא, וְאַף הַלֵּב מַסְכִּים עִם זֶה, וּמַרְגִּישִׁים שֶׁעוֹשִׂים אֶת הַנָּכוֹן בְּעֵינֵי הַשֵּׁם.

טָעוּת גְּדוֹלָה הִיא זֹאת, מִי שֶׁאֵינוֹ מְמֻנֶּה לְהוֹכִיחַ – אֵין לוֹ חִיּוּב לְהוֹכִיחַ, אֶלָּא אִם כֵּן יְקַבְּלוּ מִמֶּנּוּ, וְאִם אֵינוֹ מַפְרִישׁ בְּכָךְ מִן הָאִסּוּר - הָעִסּוּק הַמֻּגְזָם בָּזֶה, עָלוּל לְהַשְׁחִית אֶת הַנֶּפֶשׁ, עָלֵינוּ לְהִתְעַסֵּק בְּטוֹב וּבְיֹשֶׁר, וּמִמֵּילָא מוּבָן שֶׁכָּל הַסּוֹטֶה מֵאָרְחוֹת אֱמֶת – דִּינוֹ לְהִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ וּמִדֵּעוֹתָיו, אַךְ הַשִּׁמּוּשׁ הַקָּבוּעַ בְּדִבּוּרִים לֹא טוֹבִים, יֵשׁ בּוֹ סַכָּנָה גְּדוֹלָה, אַף בְּמָקוֹם שֶׁהוּא לְשֵׁם־שָׁמַיִם, לְפִי הֲבָנַת לִבּוֹ שֶׁל הַדּוֹבֵר.

וְכָל־שֶׁכֵּן וְכָל־שֶׁכֵּן וְקַל וָחֹמֶר בֶּן בְּנוֹ שֶׁל קַל וָחֹמֶר, כְּשֶׁמְּדַבְּרִים עַל מַנְהִיגֵי יִשְׂרָאֵל מֵחוּגִים אֲחֵרִים, אוֹ שֶׁדּוֹבְרִים סָרָה בְּכָל־מִינֵי יְהוּדִים, בְּלִי שׁוּם הוֹרָאַת הֶתֵּר כְּלָל, עַל פִּי הַהֲלָכָה שֶׁל הֶ'חָפֵץ־חַיִּים' וְכוּ', וְהוֹרָאַת הֶתֵּר חֲבוּיָה בַּלֵּב – שֶׁהוּא מִן אֵלּוּ שֶׁמֻּתָּר לְדַבֵּר עֲלֵיהֶם וְכוּ', וְזֶה מֵעִיד עַל חֹסֶר אֱמוּנָה בְּבוֹרֵא עוֹלָם יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, שֶׁרוֹאֶה אֶת מַעֲשֵׂינוּ וּמַקְשִׁיב לְקוֹל שִׂיחָתֵנוּ, וּבְיוֹתֵר, כִּי אִם אָמְנָם אַתָּה כּוֹעֵס כָּל כָּךְ עַל פְּלוֹנִי, עַד שֶׁאֲפִלּוּ שְׁכִינָה אֵינָהּ חֲשׁוּבָה כְּנֶגְדְּךָ, וְאַתָּה מוּכָן לְהָפֵר לָאוִין שׁוֹנִים לְאֵין מִסְפָּר, הֲרֵי כָּל זֶה בָּא כִּי אֵינְךָ מַאֲמִין בֶּאֱמֶת בְּעֹמֶק לִבְּךָ, שֶׁהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ עוֹשֶׂה הַכֹּל, וּמַה לָּנוּ לִכְעֹס כָּל־כָּךְ עַל בָּשָׂר וָדָם?!

וִיתֵירָה מִזֹּאת, הֲלֹא כְּבָר אָמַרְנוּ כַּמָּה פְּעָמִים, כִּי הַדִּבּוּר הַקָּדוֹשׁ שֶׁל דְּבֵקוּת וֶאֱמוּנָה - מַחְדִּיר בַּלֵּב אֶת הָאֱמֶת שֶׁל הָאֱמוּנָה בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת, אִם הַדִּבּוּר הַזֶּה אֵינוֹ נָקִי – אֵינוֹ מַחְדִּיר וְאֵינוֹ כְּלוּם... וְהַכֹּל מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ, חַס וְשָׁלוֹם, רַחֲמָנָא לִצְלָן.

עַל־כֵּן הָבָה וְנִתְעוֹרֵר מֵעַתָּה, לְקַדֵּשׁ הַלָּשׁוֹן בְּיוֹתֵר, וּלְקַבֵּל קַבָּלָה חֲזָקָה וַעֲמֻקָּה, שֶׁלֹּא לְדַבֵּר סָרָה עַל אַף אֶחָד מַמָּשׁ, אִם לֹא שֶׁיֵּשׁ מִצְוָה קִיּוּמִית עַל זֶה, וְעַל־פִּי־רֹב, בָּרוּר שֶׁאֵין זֶה מֵהַתַּפְקִיד שֶׁל אֶחָד מִן הֲמוֹן־הָעָם לְדַבֵּר מְרִירוּת עַל פְּלוֹנִי וְעַל אַלְמוֹנִי, אֶלָּא צָרִיךְ לְהִתְעַסֵּק בְּלִמּוּד זְכוּת עַל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה עוֹשִׂים נַחַת רוּחַ לַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, שֶׁ"לֹּא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב, וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל, הֲוָיָ"ה אֱלֹקָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ" (בַּמִּדְבָּר כג, כא).

וְאָכֵן, זֹאת הִיא הַתּוֹצָאָה לְמִי שֶׁמַּרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ "לֹא לְהַבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב" וְכוּ', שֶׁאָז זוֹכֶה שֶׁמִּתְקַיֵּם אֶצְלוֹ הַסֵּיפָא – "הֲוָיָ"ה אֱלֹקָיו עִמּוֹ"! פִּתְאֹם הוּא מַתְחִיל לָחוּשׁ מַמָּשׁ אֶת נוֹכְחוּתוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא עוֹלָם יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, וְאֵינוֹ מִתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ בִּכְלָל, וְאַף שֶׁזֶּה דַּקָּה מִן הַדַּקָּה, כִּי הַבִּלְבּוּל הוּא גָּדוֹל בֵּין הַמֻּתָּר, הַחִיּוּב, וְהָאָסוּר לְגַמְרֵי (בְּעִנְיַן הַדִּבּוּר עַל בְּנֵי־אָדָם), אֲבָל כְּלָל זֶה נְקוֹט נָא בְּיָדְךָ – אִם אֵין מִצְוָה מַמָּשׁ לְהוֹכִיחַ וּלְדַבֵּר, וְאִם אֵין זֶה הַתַּפְקִיד הֲכִי בָּרוּר שֶׁלְּךָ, הֲרֵי שֶׁיָּדוּעַ לָנוּ הֵיטֵב, שֶׁאֵין דָּבָר כָּזֶה 'מֻתָּר'; אֶלָּא אוֹ 'אָסוּר' בְּתַכְלִית הָאִסּוּר, אוֹ 'מִצְוָה' בְּתַכְלִית הַמִּצְוָה. וְאִם־כֵּן, שֶׁאֵין זֶה בָּרוּר שֶׁהוּא מִצְוָה, הֲרֵי שֶׁנִּכְלַל בְּגֶדֶר הָאִסּוּר, מִלְּבַד זֹאת, שֶׁגַּם נִגְרָרִים לְדַבֵּר עוֹד דְּבָרִים בִּלְתִּי רְצוּיִים, וּ"בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע" (מִשְׁלֵי י, יט).

כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, הַנֶּפֶשׁ הַקְּדוֹשָׁה הָאֲמוּרָה לְהַכִּיר אֶת חָכְמַת הָאֱמוּנָה הַטְּהוֹרָה, עָלֶיהָ לִהְיוֹת בִּשְׁתִיקָה תָּמִיד, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (אָבוֹת ג, יג): 'סְיָג לַחָכְמָה שְׁתִיקָה'; וְאֵין 'חָכְמָה' אֶלָּא חָכְמַת הַשָּׂגַת אֱלֹקוּת, שֶׁכְּנֶגְדָהּ כָּל הַחָכְמוֹת בְּטֵלוֹת, וְעִמָּהּ נִזְכֶּה לְהִדָּבֵק בְּחַי הַחַיִּים, אַשְׁרֵינוּ.

הייליג · 12 פברואר 2025

שִׁעוּר כ'

אָסוֹן חֹסֶר אֱמוּנַת חֲכָמִים

עִנְיַן אֱמוּנַת חֲכָמִים שֶׁבְּכָל דּוֹר הוּא עִנְיַן נָחוּץ בְּיוֹתֵר לְמִי שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת מַאֲמִין בְּהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ, וְרוֹצֶה שֶׁדּוֹרוֹתָיו אַחֲרָיו יַאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ, וּמוּבָא בְּמִדְרַשׁ מְכִילְתָּא (פָּרָשַׁת בְּשַׁלַּח, פָּרָשָׁה ו), עַל הַפָּסוּק (שְׁמוֹת יד, לא): "וַיַּאֲמִינוּ בַּהֲוָיָ"ה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" – 'אִם בְּמֹשֶׁה הֶאֱמִינוּ קַל וָחֹמֶר בַּה', בָּא זֶה לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל מִי שֶׁמַּאֲמִין בְּרוֹעֶה נֶאֱמָן כְּאִלּוּ מַאֲמִין בַּמַּאֲמָר מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם'; וְנִמְצָא, שֶׁעִנְיָן אֱמוּנַת חֲכָמִים הוּא סוֹד עֲמִידָתֵנוּ וְקִיּוּמֵנוּ בְּהֶמְשֵׁךְ שַׁלְשֶׁלֶת הַדּוֹרוֹת, שֶׁל מַאֲמִינִים בְּנֵי מַאֲמִינִים, כִּי כָּל יְסוֹד הָאֱמוּנָה מְבֹאֶרֶת וּמְפֹרֶשֶׁת בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה שֶׁנִּמְסְרָה מִדּוֹר דּוֹר בְּפֶה חֲכָמֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים, עַד מֹשֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁקִּבֵּל מִפֶּה הַגְּבוּרָה, וְאִם הָיוּ מַטִּילִים סָפֵק בֶּאֱמוּנַת חֲכָמִים – לֹא הָיְתָה לָנוּ שׁוּם אֱמוּנָה, וְהָיִינוּ כְּגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת, חַס וְשָׁלוֹם.

בְּיָמֵינוּ, בַּדּוֹר הָאַחֲרוֹן הַזֶּה, הִתְפַּשְּׁטוּ דֵּעוֹת כּוֹזְבוֹת בְּיוֹתֵר, הָאֲמִירָה הַגּוֹרֶפֶת שֶׁ'הַיּוֹם אֵין רַבָּנִים, וְאֵין צַדִּיקִים, וְאֵין דַּעְתָּם מְחַיֶּבֶת אוֹתָנוּ כְּלָל, יֵשׁ לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה שֶׁאָנוּ מַאֲמִינִים בָּהּ, וְאַף אֶחָד שֶׁלֹּא יִכְפֶּה עָלֵינוּ דֵּעוֹת' וְכוּ', מִלְּבַד שֶׁזּוֹ דֵּעָה שֶׁל בּוּרִים, כִּי חוֹשְׁבִים שֶׁגְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל מַמְצִיאִים מִדַּעְתָּם, וְאֵינָם מְבִינִים אֶת יְסוֹדוֹת הַהֲלָכָה לָעֹמֶק וְכוּ', מִלְּבַד זֹאת – זוֹ דֵּעָה שֶׁל כְּפִירוּת וְאֶפִּיקוֹרְסוּת טְמוּנָה בַּלֵּב, וּכְמוֹ שֶׁמּוּבָא בַּגְּמָרָא (סַנְהֶדְרִין צט:): 'אֶפִּיקוֹרוֹס כְּגוֹן מַאן? אָמַר רַב יוֹסֵף: כְּגוֹן הָנֵי דְּאָמְרִי, מַאי אַהֲנוּ לָן רַבָּנָן? לְדִידְהוּ קָרוּ לְדִידְהוּ תָּנוּ'; [מִי הוּא 'אֶפִּיקוֹרֶס'? אָמַר רַב יוֹסֵף: כְּמוֹ אֵלּוּ שֶׁאוֹמְרִים, מַה מּוֹעִילִים לָנוּ הַחֲכָמִים? הֵם קוֹרְאִים לְעַצְמָם, הֵם לוֹמְדִים לְעַצְמָם]. וּמִתְבָּאֵר מִכָּךְ, שֶׁאַף שֶׁהֵם מַאֲמִינִים בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וּבְתוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה, וּמְקַיְּמִים הַמִּצְווֹת בְּהִדּוּר וְכוּ', כֵּיוָן שֶׁהֵם מְזַלְזְלִים בִּנְחִיצוּת הַחֲכָמִים לְעַם יִשְׂרָאֵל – הֵם נִכְלָלִים בְּגֶדֶר נוֹרָא כָּזֶה.

וְהַמְּצִיאוּת הֶרְאֲתָה בְּמַהֲלַךְ הַדּוֹרוֹת, שֶׁכָּל אֵלּוּ שֶׁהִתְחַכְּמוּ בְּעֵינֵיהֶם, וְלֹא בִּטְּלוּ דַּעְתָּם כְּנֶגֶד דַּעַת תּוֹרָה - צֶאֱצָאֵיהֶם עָזְבוּ דֶּרֶךְ ה', וְזֶה דָּבָר מְפֻרְסָם וְיָדוּעַ, שֶׁהֲמוֹן אֲנָשִׁים שֶׁהֵם מְגַדְּלִים יַלְדֵיהֶם לִכְפִירָה גְּמוּרָה כַּיּוֹם, אֲבוֹת אֲבוֹתֵיהֶם הָיוּ אֲנָשִׁים יְרֵאִים וְשׁוֹמְרֵי תּוֹרָה וּמִצְווֹת, וְכָל מַה שֶּׁגָּרַם לִפְרִיקַת־עֹל הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם הָיָה עִנְיַן הַזִּלְזוּל בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, וְכֵיוָן שֶׁפּוֹסְקֵי הַהֲלָכָה שֶׁל אוֹתוֹ הַדּוֹר לֹא נֶחְשָׁבִים בְּעֵינֵיהֶם כְּלָל, הָיוּ בְּנֵיהֶם מַקְשִׁים קֻשְׁיָה נְכוֹנָה – 'וּמִי אוֹמֵר שֶׁאָנוּ צְרִיכִים לְהַקְשִׁיב לַחֲכָמִים מֵהַדּוֹר הַקּוֹדֵם?!', וְכֵן לְמַעְלָה בַּקֹּדֶשׁ, עַד שֶׁהִטִּילוּ מוּם בַּקֳּדָשִׁים וּבָדְקוּ מִן הַמִּזְבֵּחַ וּלְמַעְלָה, וּפָרְקוּ מֵעֲלֵיהֶם עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם.

יְסוֹד גָּדוֹל הוּא בַּיַּהֲדוּת (אָבוֹת א, טז): 'עֲשֵׂה לְךָ רַב וְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק'; כָּל בַּיִת יְהוּדִי - צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ רַב הַמּוֹרֶה דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, עַל הַהוֹרִים לְהַחְדִּיר בְּלֵב בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם מַעֲלַת כָּל סוּגֵי תַּלְמִידֵי־חֲכָמִים וּגְדֻלַּת כָּל הַצַּדִּיקִים, וּלְתָאֵר בִּפְנֵיהֶם מַה גָּדְלָה יִקְרַת וַחֲשִׁיבוּת יְהוּדִי שֶׁלּוֹמֵד תּוֹרָה בְּכָל יוֹם, וּבְכָל הַיָּמִים, וְכָל־שֶׁכֵּן מִי שֶׁמָּסַר אֶת כָּל יְמֵי חַיָּיו וּשְׁנוֹתָיו לַעֲמַל הַתּוֹרָה, עַד שֶׁזָּכָה וְהִתְעַלָּה לִהְיוֹת מִגְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל, לִהְיוֹת בָּקִי בַּתּוֹרָה – בַּשַּׁ"ס וּבַפּוֹסְקִים, עַד שֶׁהוּא מוֹרֶה הוֹרָאָה בְּיִשְׂרָאֵל, כַּמָּה שָׁעוֹת קְדוֹשׁוֹת בִּלָּה אוֹתוֹ יְהוּדִי צַדִּיק מוּל הַדְרַת גָּדְלוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הָעוֹלָם, כְּשֶׁהֵמִית אֶת עַצְמוֹ עַל תּוֹרַת אֱמֶת שֶׁהָיְתָה בְּפִיהוּ! וּמַה נִּבְדְּלָה דַּעְתּוֹ מִדַּעַת הֶהָמוֹן, וּמִי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה הַרְבֵּה – דַּעְתּוֹ דַּעַת תּוֹרָה וֶאֱמֶת, וְעָלֵינוּ לְהַקְשִׁיב וּלְצַיֵּת לְכָל מַה שֶּׁמְּלַמֵּד אֶת הָעָם. וְגַם בִּמְצִיאוּת שֶׁל מַחֲלֹקֶת הַדֵּעוֹת, וְרַבְּךָ סוֹבֵר אַחֶרֶת מֵהַגָּדוֹל הַזֶּה, הֲרֵי 'נַהֲרָא נַהֲרָא וּפְשָׁטֵיהּ' (חֻלִּין יח:), וְכָל אֶחָד יִפְסֹק כְּבֵית מִדְרָשׁוֹ, אֲבָל מִי הִתִּיר חַרְצוּבֵי לָשׁוֹן הַמִּשְׁתַּלַּחַת בִּידִידוֹ שֶׁל מָקוֹם?

בְּהִתְפַּתְּחוּת הָעוֹלָם הַמּוֹדֶרְנִי, בָּאוּ לְשֻׁלְחָנָם שֶׁל פּוֹסְקֵי הַדּוֹר וּגְדוֹלֵי הַהוֹרָאָה שְׁאֵלוֹת שׁוֹנוֹת שֶׁלֹּא יָדְעוּ אוֹתָן אֲבוֹתֵינוּ, הַדּוֹר הַשָּׁפֵל הַזֶּה הִתְנַסָּה בְּנִסְיוֹנוֹת קָשִׁים וּמָרִים, בִּשְׁאֵלוֹת קָשׁוֹת שֶׁל אֱמוּנָה וּקְדֻשָּׁה, וְכַיּוֹם כָּל הַחוֹמוֹת נֶהֶרְסוּ, וְכָל מִגְדְּלֵי הַקְּדֻשָּׁה נִתְּצוּ בְּאֹפֶן נוֹרָא וּמַבְהִיל, וּמִשּׁוּם מָה - נִדְמֶה לַאֲנָשִׁים בִּלְתִּי מַעֲמִיקִים, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵין הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ מְפֹרָשִׁים בַּתּוֹרָה בַּשָּׂפָה הָעַכְשָׁוִית, אֵין הָאִסּוּרִים אֶלָּא 'הַמְצָאוֹת' וְ'חֻמְרוֹת' שֶׁל רַבָּנִים חֲשׁוּכִים... אֲבָל מִי שֶׁלָּמַד רַמְבַּ"ם וְשֻׁלְחָן־עָרוּךְ וְנוֹשְׂאֵי כְּלֵיהֶם עִם מַשָּׂא־וּמַתָּן בַּהֲלָכָה שֶׁל גְּדוֹלֵי מוֹרֵי הַדּוֹרוֹת, וְיוֹדֵעַ שֹׁרֶשׁ הַהֲלָכָה מִדִּינָא דִּגְמָרָא - הוּא זֶה שֶׁיּוֹדֵעַ, שֶׁכָּל מַה שֶּׁהָרַבָּנִים מִדּוֹרֵנוּ אָנוּ, אָסְרוּ בְּאִסּוּרִים חֲמוּרִים – מְקוֹרָם וְשָׁרְשָׁם בְּאִסּוּרֵי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב מַמָּשׁ, וּמִי שֶׁלֹּא לָמַד – יִמְחַל לָשֶׁבֶת וְלִלְמֹד וְיַפְסִיק לְהַלְעִיג עַל דִּבְרֵי הַצַּדִּיקִים.

כַּמָּה אֻמְלַל יִהְיֶה אוֹתוֹ לֵץ, כַּאֲשֶׁר רְתִיחַת דָּמוֹ תֶּחְדַּל, וְיִהְיֶה אָדָם בָּא בַּיָּמִים, וְיִרְאֶה שֶׁבָּנָיו אַחֲרָיו אֵינָם שׁוֹמְרִים כָּרָאוּי אֶת מִצְווֹת ה', כַּמָּה דַּאֲבוֹן לֵב וָנֶפֶשׁ יַשִּׂיג הַמִּתְחַכֵּם הַלָּז, וְתָשִׁיב לוֹ נַפְשׁוֹ הַכּוֹאֶבֶת: 'אַתָּה זִלְזַלְתָּ בִּגְדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל, וּבָנֶיךָ לָמְדוּ מִמְּךָ אֶת הַזִּלְזוּל!', וְעַל־כֵּן עַל דָּבָר זֶה צְרִיכִים הַהוֹרִים לִמְסֹר נַפְשָׁם בְּיוֹתֵר, וְאִם, חַס וְשָׁלוֹם, הַיֶּלֶד מֵבִיא מִבַּחוּץ אֵיזֶה דִּבּוּר שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן כְּנֶגֶד תַּלְמִיד־חָכָם - אָסוּר לְשַׁתֵּף פְּעֻלָּה, וְאַף לֹא לְהִתְיַחֵס לָזֶה בְּסַלְחָנוּת, כִּי אִם לְהִזְדַּעֲזַע זַעֲזוּעַ גָּמוּר, וּלְהַסְבִּיר הֵיטֵב הֵיטֵב, שֶׁאָדָם שֶׁלּוֹמֵד תּוֹרָה – הוּא אָדָם נַעֲלֶה מַמָּשׁ כְּמוֹ 'מַלְאָךְ', וְגַם אִם יֵשׁ מִישֶׁהוּ שֶׁאֵינוֹ סוֹבֵר כְּמוֹתוֹ, אוֹ מְאֻכְזָב מִמֶּנּוּ - אֵין שׁוּם הֶתֵּר בָּעוֹלָם לְדַבֵּר נֶגֶד תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, כַּמּוּבָא הַרְבֵּה בְּדִבְרֵי חֲזַ"ל עַל הָעֹנֶשׁ הַגָּדוֹל הַזֶּה.

הַשְּׁמִירָה הַיְּחִידָה שֶׁל פַּךְ הַשֶּׁמֶן הַטָּהוֹר נִמְסְרָה בְּיַד אֵלּוּ שֶׁלֹּא עָזְבוּ אֶת מְקוֹר חִיּוּתֵנוּ הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, הַשִּׁטָּה שֶׁלָּנוּ – שִׁטָּה נְקִיָּה הִיא, שֶׁנִּמְשֶׁכֶת עַד הַר סִינַי מַמָּשׁ, מִדּוֹר לְדוֹר הוֹרִישׁוּ אָבוֹת לְבָנִים אֶת הַיְסוֹדוֹת שֶׁל אֱמוּנָה וּפַשְׁטוּת קִיּוּם הַמִּצְווֹת, הַאִם יֵשׁ עוֹד קָהָל כָּזֶה בָּעוֹלָם? מִי יָכוֹל לְהִתְמוֹדֵד עִם הַצְלָחָה שֶׁל כַּמָּה אַלְפֵי שָׁנִים? אַשְׁרֵי מִי שֶׁאֵינוֹ סָר מִן הַדֶּרֶךְ כְּלָל.

שיעורי אמונה

כותרת האשכול

משתמש פעיל

משתמש פעיל

משתמש פעיל

שיעור ג'​

האמונה – שלמות מהות האדם, יסוד כל מהותו​

טעויות נפוצות​

מחשבות אמונה ותכלית נצחית​

חיים של דבקות ושמחה​

חשבון נפש יומי​

מצוות, ברכות ותפילות ככלי דבקות​

תפילה כדבקות​

המורם לעבודה ומעשה: נקודות למחשבה ולמעשה​

משתמש פעיל

הזכות לחיות חיי אמונה​

משתמש פעיל

משתמש פעיל

משתמש פעיל

משתמש פעיל

משתמש פעיל

אמונה בעת צרה​

משתמש פעיל

עִנְיַן יְסוֹד אֱמוּנַת הַבְּרִיאָה​

משתמש פעיל

הַרְגָּשַׁת הַנְהָגַת הַבּוֹרֵא​

משתמש פעיל

הִתְמַסְּרוּת מֻחְלֶטֶת לְבוֹרֵא עוֹלָם​

משתמש פעיל

שֶׁדֶר מִן הַשָּׁמַיִם​

משתמש פעיל

מַהוּת הָאֱמוּנָה הָאֲמִתִּית​

משתמש פעיל

משתמש פעיל

הַדֶּרֶךְ לֶאֱמוּנָה – לִמּוּד הַתּוֹרָה​

משתמש פעיל

מִדַּרְכֵי הָאֱמוּנָה – אַהֲבַת חֻקֵּי הַמִּצְווֹת​

משתמש פעיל

אֱמוּנָה קְשׁוּרָה בָּאֱמֶת...​

משתמש פעיל

אוֹר הָאֱמוּנָה הַתָּלוּי בַּדִּבּוּר​

משתמש פעיל

שִׁעוּר כ'​

אָסוֹן חֹסֶר אֱמוּנַת חֲכָמִים​

שיעור ג'

האמונה – שלמות מהות האדם, יסוד כל מהותו

טעויות נפוצות

מחשבות אמונה ותכלית נצחית

חיים של דבקות ושמחה

חשבון נפש יומי

מצוות, ברכות ותפילות ככלי דבקות

תפילה כדבקות

המורם לעבודה ומעשה: נקודות למחשבה ולמעשה

הזכות לחיות חיי אמונה

אמונה בעת צרה

עִנְיַן יְסוֹד אֱמוּנַת הַבְּרִיאָה

הַרְגָּשַׁת הַנְהָגַת הַבּוֹרֵא

הִתְמַסְּרוּת מֻחְלֶטֶת לְבוֹרֵא עוֹלָם

שֶׁדֶר מִן הַשָּׁמַיִם

מַהוּת הָאֱמוּנָה הָאֲמִתִּית

הַדֶּרֶךְ לֶאֱמוּנָה – לִמּוּד הַתּוֹרָה

מִדַּרְכֵי הָאֱמוּנָה – אַהֲבַת חֻקֵּי הַמִּצְווֹת

אֱמוּנָה קְשׁוּרָה בָּאֱמֶת...

אוֹר הָאֱמוּנָה הַתָּלוּי בַּדִּבּוּר

שִׁעוּר כ'

אָסוֹן חֹסֶר אֱמוּנַת חֲכָמִים