מאמר הלכתי שכירות רשות בזמננו חלק ה -ו למי מועיל השכירות - דעת האחרונים שצידדו להקל בעיקר השכירות בזמננו

חלק ה -ו למי מועיל השכירות​

א] והנה למי מועיל השכירות משר העיר, לגוי וודאי מועיל, וכן למחללי שבת בפרהסיא, אמנם למחללי שבת בצנעא או לתינוקות שנשבו בפשטות אינו מועיל [דאף אם מועיל שכירות בישראל, אבל לא נתחדש בזה קולא לשכור משכירו ולקיטו], אמנם אין בזה חשש כי מעיקרא דדינא מערבין הן על מחלל שבת בצנעא והן על תינוק שנשבה וכפי שהכריע החזו"א ונתבאר באריכות במקום אחר, [ושם נתבאר שאין לזה סתירה מדברי הב"י, ושבדין מחלל שבת בצנעא מצאנו בזה ראשונים מפורשים, ובפרט שיש הרבה ראשונים שחולקים על עיקר הדין שאינו מודה בעירוב אינו יכול לערב], אמנם אף למי שירצה לחשוש בזה, מעיקרא דדינא בלא"ה אין כאן מקום חשש כי אינו מצוי וודאי מחלל שבת בצנעא ועל פי רוב הוא עכ"פ ספק מחלל בפרהסיא, וכמו"כ התינוקות שנשבו שלנו הם בדר"כ ספק, וגם שדעת המשנ"ב לצדד לדון תינוק שנשבה כגוי ובפרט לעניין עירוב, וא"כ אפשר לדונם לקולא כגוי כשהגוי הוא הקולא שעי"ז יוכלו לשכור ממנו.

ב] ויש לציין לחידוש שמצינו בדברי הגינת וורדים ששכירות משר העיר מועיל אף לצדוקי שאינו מודה בעירוב, וז"ל הכף החיים [סימן שפב ס"ק פ] 'ויפה כח השכירות מגזבר המלך לפי שיש בינינו צדוקים ודעת הרמב"ם דצדוקי אינו בדין שכירות ולא מהני עד שיבטל רשות וצדוקים אינם רוצים לבטל רשותם, ולזכותם בעירוב שלנו אי אפשר כיון שאין מודים בעירוב, אמנם אם נשכור מגזבר המלך נמצא שגם בתיהם של צדוקים מושכרים לנו ואין אוסרים עלינו. גנת ורדים חלק אורח חיים כלל ג' סימן כ"ב', וזה חידוש ויש לפלפל בזה, [אמנם בעיקר הדבר נתבאר לעיל בסי' שפה שאי"צ לחוש בזמננו לאינו מודה בעירוב וכנ"ל].

חלק ו. דעת האחרונים שצידדו להקל בעיקר השכירות בזמננו​

נביא בזה כמה מהאחרונים שצידדו להקל בעיקר השכירות בזמננו​

ראשון לכל הוא מה שמצאנו בזה תשובת מהר"ח אור זרוע [תשובות חדשות סימן יא] שכתב וז"ל 'ומה שהבליע מר בתוך דבריו דלא סגי בלא"ה, היא הנותנת להתיר אפי' בשנים ושלשה ורבים, דאיך נגזור כדי שלא ידור אצלו ואיזה בית אשר תבנו לישראל עכשיו ואיזה מקום שישב כל אחד וברוב העיירות בני עמינו הן מתי מספר ואין להם חצירות ובתים פרטים בפני עצמן, והמיקל לגמרי ואינו מצריך לשכור כלל לא הפסיד. חיים ברבי יצחק'.

וכן כתב בשו"ת מהרש"ם [חלק ה סימן לד] 'וגם י"ל דבנ"ד שהמנהג כן שעומדין התנורי' שם תמיד אין ביד שוכר להוציאם בלא רשות בעה"ב גם מדינא ועל השוכר לאתנויי, א"כ נראה דיש לסמוך ע"ז ולהקל בלא עירוב, וגם בשו"ת תורת נתנאל סי' ל"ג העיר בעצמו בזה וסיים דבשעה"ד יש לצרף ד"ז לסניף ומהגם שמצאתי בשו"ת בש"ר סי' קצ"ה שכ' דבזה"ז דשרוים בין העכו"ם ובכמה עיירות אנו מתי מספר ואיזו בית תבנו כו' ולכן המיקל לגמרי בלא שכירות לא הפסיד דל"ש בזה"ז גזירת חז"ל כלל, וחתם ע"ז מהר"ח או"ז ע"ש וידוע שלא נדפס בזמן השו"ע ובשעה"ד כזה כדאי הוא לסמוך עליו וכבר רמזתי לעיל בתשו' הראשונה לד' גו"ר שהעיר בזה רק שלא מלאו לבו להקל לגמרי ומהר"ח או"ז מיקל לגמרי ובשעת הדחק נוכל להקל ולסמוך על זה'.

וכפי שהביא המהרש"ם, העיר בסברא זו גם הקרב"נ בשו"ת תורת נתנאל, וסיים שבשעת הדחק יש לצרף דבר זה לסניף, [ובאמת לשון התורת נתנאל 'אם יוכל לשכור מן השררה מוטב, אבל אם יש לתלות שכבר נשכר הרשות מן השררה, או לפי"ד אם הוא דבר שאי אפשר נוכל לסמוך ע"י סניף הנזכר', והיינו מש"כ קודם שיש לו סברא וקושיא אלימתא למה צריך כלל שכירות בזמננו, ומשמע שבאי אפשר לשכור יכולים לסמוך על הסניף הזה לבד, וצע"ק לשון המהרש"ם, ואמנם התורת נתנאל מסיים שדבר זה לא אמרו הלכה למעשה כי מה לו לחדש דבר שמתמיהין העולם בו אבל את נפשו הציל להתיר הטלטול בעירו, ומשמע שסובר כן לעיקר הדין למעשה אלא שאינו רוצה להורות כן לרבים, ומסתבר שאם היה רואה דברי המהר"ח או"ז היה סומך ע"ז בשופי].

וכמו"כ העיר בסברא זו בשו"ת גינת ורדים [חלק אורח חיים כלל ג סימן כב] וז"ל 'ואע"פ שתקנת השכירות לא עשאוה אלא כדי שיתרחק הישראל לדור בין הגוים כדי שלא ילמוד ממעשיהם ונתנו עילה בדבר להצריך שכירות לפי שבדוחק משכיר הגוי את ביתו לישראל ונמצא הישראל פורש משכונת הגוי' וא"כ לכאור' לא תועיל שכירות זו שקדמה כיון שאח"כ מתיישבת הישראל ודר עם המומר מבלי שום דוחק מ"מ נר' להקל דהויא מלתא דלא שכיחא ועיקרה ליתא אלא מדרבנן, ומה גם בזמנים אלו שאנו מעורבין עם הגוים שכל פרנסתינו מהם ואין לנו נחלת שדה וכרם והלואי כשנתערב עמהם נמצא קצת חן בעיניהם והלואי נשיג פרנסתינו בצמצום ונמצאת אומר שגזרת חכמים מרופה ורפופה היא בידינו ולכן אין להחמיר בכה"ג.

ובגדולה מזו הקלו בזמנים אלו שכמה דברי' אסרו חז"ל מפני אידם של גוים והשתא הקילו בהו משו' חשש איבה לפי שנושאין ונותנין עמהם כל השנה כדכתב טי"ד ס"ס קמ"ח וכתבו התו' בפרק איזהו נשך סוף דף ע' שאין לאסור ליקח רבית משום גזרה דשמא ילמדו ממעשיו שכתבו שאנו שרוין בין האומות וא"א לנו להשתכר בשום דבר אם לא נשא ונתן עמהם הלכך אין לאסור רבית שמא ילמוד ממעשיו יותר משא' משא ומתן.

ואגב אורחין למדנו להוסיף קולא על קולא בענין השכירות כיון שמן הדין לא היה צריך לשכור כלל שכירת גוי אינה אוסרת ותו דגזרת חכמים זו רפופה היא בידינו בזמנים אלו ותו דעיקרו של עירוב גזרה דרבנן בעלמא'. [ויש לציין שעצם הדבר שקיל משאר דרבנן מבואר ג"כ בלשון הריב"ש המובא בב"י].

וכבר הובא לעיל דברי השבט הלוי שצירף דבר זה לסניף, [ולא נתבאר תוקף הדבר לדעתו, וגם לא הביא כל הפוסקים שהקילו בזה רק את הבי"מ והדע"ת], וכן שהגריש"א סמך ע"ז קצת, [ולא נתבאר היטב גדר המשקל שנתן לזה, אבל עכ"פ פשיט"ל שאינו שיטה דחויה ואף שלא הביאו דברי המהרש"ם והמהר"ח או"ז הנ"ל].

ויש לציין עוד ללשון שו"ת הרב"ז (חלק א סימן ז) 'עוד יש לצרף לסניף מש"כ בשו"ת בש"ר סי' קצ"ה, בשם תשו' מהר"ח א"ז ז"ל, שכתב דבזה"ז המקיל גם בלא שכירות לא הפסיד ע"ש. וכן בשו"ת גוו"ר הספרדי חאו"ח כלל ג' סי' כ"ב כתב דבזה"ז שאנו רגילים לדור בין העכו"ם לא שייך הטעם דשמא ילמד ממעשה עכו"ם, כעירובין ס"ב ע"א. א"כ יש לצדד להקל. וכן בשו"ת תורת נתנאל סי' ל"ג העיר בזה, ופסק דבשעה"ד יש לצרף ד"ז לסניף'.

וכן ללשון המשנה הלכות [חלק ד סימן נה] 'כל זה הי' נראה לישב דברי הגאון הנ"ל אלא דבעיקר קושיתו אני תמה מה ראה להקשות כן מעצמו ובאמת כי קושיא קודמת הוא בשו"ת בשמים ראש הביא בשם ר"ח א"ז דבזמן הזה איזה בית אשר תבנו לישראל ואיה מקום שישב כל אחד וברוב עיירות בני עניים הם מתי מספר ואין להם חצרות ובתים פרטות בפני עצמן והמיקל לגמרי ואינו מצריך לשכור כלל לא הפסיד וחתם חיים ב"ר יצחק ע"כ, וכן כתב ג"כ בשו"ת גינת וורדים הספרדי א"ח כלל ג' סכ"ב והבית מאיר סוסי' שפ"ב כתב ג"כ סברא זו מעצמו אלא שכתב שח"ו לסמוך ע"ז אם לא בשעת הדחק גם בתשובת תורת נתנאל סי' ל"ג ובשו"ת ריב"ם שנייטוך סי' ס"ד ובילקוט הגרשוני לדז"ק על א"ח בהשמטות לסי' שפ"ב לא הרגיש מהני הראשונים ז"ל ונמצא דדבר זה כבר נפתח בראשונים גם בשו"ת ח"ס סי' צ"ב העיר בסברא זו ופלא על הגאון ז"ל שלא הרגיש בכל זה ומעתה אף דלכתחילה ודאי דאין לנהוג כן מ"מ אין להחמיר בשכירות כיון דהאחרונים הקילו בדיעבד אפילו בלי שכירות כלל כנלפענ"ד. הגם שאני כתבתי לחלק בין הא לרבית כנראה דהאחרונים ז"ל לא רצו בחילוק זה ומימיהם אנו שותים'.