רובא וחזקה ברובא דליתא קמן ואיתא קמן

רובא וחזקה מי עדיף

תוס' הק' "וא''ת כיון דאמרינן זיל בתר חזקה כ''ש בתר רובא, דרובא וחזקה רובא עדיף, וי''ל דלרב אחא בר יעקב בעי דלא קים ליה חזקה מקרא, ולמאי דמפרש רבינו חיים דהא דרובא עדיף מחזקה לא מסברא, אלא ילפינן מפרה אדומה דאזלינן בתר רובא אע''ג דאיכא חזקה כנגד הרוב, דאוקי גברא שמזין עליו בחזקת טמא אתי שפיר הכא." ע"כ.

ומקושית תוס' נראה דהבין דיש סברא שאזלינן בתר רוב, וסברת חזקה היא סברא יותר טובה, דרובא וחזקה רובא עדיף, וע"כ מקשה דאי אזלינן בתר חזקה כש"כ שניזל בתר רוב, והק' הרשב"א הובא בשיטמ"ק, דאף דרובא וחזקה רובא עדיף הוי מסברא, מ"מ הוא רק לאחר שלמדנו שיש הכרעה של רוב, אולם אילולי קרא דאזלינן בתר רובא לאו רובא עדיף.

והק' עליו השיטמ"ק הא מ"מ מנ"ל דרובא וחזקה רובא עדיף, אלא דהוא סברא דעדיף רוב מחזקה, וא"כ א"צ פסוק לרוב.

רוב אינו הכרעה בספק אלא שלילת הספק

אמנם נראה לישב דרובא וחזקה רובא עדיף הוא סברא רק כלפי עדיפות ההכרעה, אולם מי יימר שיש כזו הכרעה, דאחר דגילה לנו שהולכים אחרי רוב יש לי סברא שהכרעת רוב יותר עדיפה על הכרעת חזקה, ולמשנ"ת הביאור בזה א"ש, והוא משום שהכרעת הרוב היא כבר ביצירת הספק, כיון דהרוב נמצא לי בגוף הספק התורה אמרה לא לחשוש לצד המיעוט וא"כ אין לי ספק שנלך אחרי חזקה, דחזקה אמרינן רק אחרי שיש לי ב' צדדים מכריעים ע"י חזקה, אולם הכרעת הרוב היא בשלב מוקדם של לידת הספק, שאני כלל לא מעלה צד מיעוט, וע"כ אי לא גלי קרא דאזלינן בתר רוב לא ידעינן רוב, אולם לאחר שגילתה התורה שלא חוששים לצד המיעוט, ברור מאיליו שרובא עדיף דליכא ב' צדדים.

חזקה ורובא דליתא קמן לשי' רש"י והראב"ד

אלא דזהו סברא רק ברובא דאיתא קמן, שהרוב נמצא כבר בלידת הספק שהרוב והמיעוט יצרו לי את הספק, אולם ברובא דליתא קמן שלא הרוב והמיעוט יצרו לי את הספק, אלא הצדדים קימים מאליהם והכרעה היא לתלות מקרה זה כמו הרוב, א"כ לכאו' ליכא עדיפות לחזקה מסברא, ויתכן לומר דלשיטה זו באמת ברובא דליתא קמן לאו מסברא איתינן שרובא וחזקה רובא עדיף, אלא מקרא דפרה אדומה כמו שתי' תוס' בתי' השני[1].

ובאמת נראה ששי' רש"י דרובא וחזקה רובא עדיף רק ברובא דאיתא קמן ולא בליתא קמן, דבגמ' בקידושין איתא, "אמר ר' שמעון בן לקיש שורפין על החזקות ור' יוחנן אומר אין שורפין, ואזדו לטעמייהו דתנן תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו, ר''מ מטהר וחכמים מטמאין מפני שדרכו של תינוק לטפח, והוינן בה מאי טעמיה דר''מ, קסבר רוב תינוקות מטפחין ומיעוט אין מטפחין, ועיסה בחזקת טהרה עומדת, וסמוך מיעוטא לחזקה איתרע ליה רובא, ורבנן מיעוטא כמאן דליתא דמי, רובא וחזקה רובא עדיף, אר''ל משום רבי אושעיא זו היא ששורפין עליה את התרומה, ר' יוחנן אמר אין זו חזקה ששורפין עליה תרומה, אלא איזו חזקה לרבי יוחנן ששורפין עליה את התרומה, כדתנן עיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מטפלין שם ונמצאו חתיכות בעיסה אם רוב שרצים טמאה אם רוב צפרדעים טהורה." ע"כ.

ומבואר דטעמא דרבנן שמטמאים את העיסה בתינוקות, דרובא וחזקה רובא עדיף, וצ"ב אמאי לא שורפים לר"י, ואי רובא וחזקה לא עושה כוודאי א"כ מדוע בשרצים ס"ל לר"י דשורפים, ותי' רש"י וז"ל "אם הבית מוחזקת להיות שרצים מצוים שם יותר מצפרדעים טמא אף לישרף, דחזקה ורובא דאיתיה קמן הוא, אבל ההיא דתינוק רובא דליתיה קמן הוא."

המבואר מדברי רש"י, שברובא דליתא קמן רובא וחזקה לאו רובא עדיף, וע"כ תולין וא"א לשרוף דאיכא חזקה, וא"א לאכול דאיכא רובא דטמא.

וכן נראה שי' הראב"ד בכתוב שם קידושין דף נ:, דהק' אמאי לר"י אין שורפים את התרומה, ותי' לאו משום דס"ל דרובא וחזקה כי הדדי נינהו, אלא טעמא דמילתא משום דחזקה איתא קמן ורובא ליתא קמן ולא אלים כולי האי לבטולי לחזקה לגמרי, אבל רובא דאיתא קמן כגון צפרדעים שורפים ומבטל רובא לחזקה לגמרי.

וביאור החילוק שבאיתא קמן רובא עדיף, ובליתא לאו רובא עדיף, הוא כמשנ"ת דבאיתא קמן הכרעת הרוב היא בלידת הספק, וא"כ אין ב' צדדים שהחזקה תכריע, משא"כ בליתא קמן שהכרעה היא רק אחרי לידת הספק שאנו תולים ברוב, א"כ ליכא עדיפות בהכרעה בין הרוב לחזקה וע"כ תולים.

רובא וחזקה לשי' תוס'

אמנם תוס' דס"ל שרובא וחזקה רובא עדיף גם ברובא דליתא קמן, כדמוכח בתוס' שלמד מפרה אדומה דהוי ליתא קמן, חילק חילוק אחר בין תינוק לשרצים, דתינוק הוי רוב גרוע דתלוי במעשה, וע"כ לא הולכים בתר רוב, ואין שורפים דמדאו' איכא רוב ורק מדרבנן לא הולכים אחרי רוב, אולם בצפרדעים דאיכא רוב טוב שורפים, ובכל גווני רובא וחזקה רובא עדיף.

בדעת ר"מ דחייש למיעוטי

ובאמת כמו שנתבאר שיש חילוק בין רובא דאיתא לרובא דליתא ביחס לקיום הצד של המיעוט אחר ההכרעה, מבואר גם בדעת ר"מ, דהנה ר"מ חייש למיעוטי, והגמ' ביבמות קיט. היה צד דנחלקו רק באיתא קמן, והק' שם תוס' דאיך יתכן לומר דר"מ חיש למיעוטא בט' חנויות, והא איכא קרא דאחרי רבים להטות, והמבואר מדבריו דר"מ לא פליג ברובא דאיתא קמן, וכן הוא להדיא בתוס' ביבמות סז: ד"ה אין, דברובא דאיתא קמן לכו"ע לא חישינן למיעוטא, ולמשנ"ת א"ש, דברובא דליתא שהצדדים קימים גם בלא הרוב והמיעוט, ס"ל לר"מ דאין בכח הרוב לבטל את הצד השני, אולם ברובא דאיתא שהרוב בגוף הספק, הרוב מורה שלא להעמיד את צד המיעוט.

ומבואר שאף לרבנן כן הוא, דהא שי' רב האי דהגמ' ביבמות קיט: הק' מאי שנא יצא בעלה וצרתה למדינת הים שאסורה להנשא דחוששים למיעוט מפילות, לגוונא שיצאה חמותה יכולה להנשא ולא חישינן שילדה בן זכר, וחייבת ביבום, ואמאי לא ניחוש למיעוטא, ותי' הגמ' דרישא סמוך חזקה למעוטא והוי פלגא ופלגא, וסיפא סמוך חזקה לרובא והוי מיעוטא כמאן דליתא[2], וכתב רב האי דהוא גם אליבא דרבנן, והק' עליו כל הראשונים דהא בתינוק ובשרצים אמרנו שטמא ושורפים אליבא דרבנן דלא עושים סמוך ואדרבא רובא עדיף, ותי' הרמב"ן שם ביבמות בחד תי' וכן הוא בבעה"מ בקידושין נ:, דאה"נ דלרבנן רובא וחזקה כי הדדי נינהו ברובא דליתא קמן, וע"כ בתינוק ס"ל דתולים דהוי ספק, אלא בשרצים הוי רובא דאיתא קמן, וע"כ ליכא מיעוט, וא"א לסמוך רובא לחזקה.

---

[1] ובאמת יש לתמוה על התי' הב', דאמאי פרה אדומה הוי רובא וחזקה, הא כשדנתי את הרוב לפני שריפת הפרה לא היה חזקה, ולאחמ"כ כשיש חזקת טומאה על הגברא, הוא נטהר באפר שהכרעתי עליו כבר שהוא אפר כשר, ואין לומר דאין נידון אי הפרה לא טריפה עד שמזה את המי חטאת, דהא יש נידון לגבי אי העוסק בשריפתה מטמא בגדים, אמנם למשנ"ת דברובא דליתא קמן אין הרוב שולל את המיעוט בלידת הספק, אלא הוא אחרי שיש לפני צדדים קימים הרוב מכריע, א"כ אפש"ל שגם אחר ההכרעה קימים הצדדים אלא התורה אמרה ללכת אחר הרוב, וא"כ כשבא לטהר את הטמא שוב אנו זקוקים להכרעה ללכת אחר הרוב, וא"כ הוי נידון דרובא וחזקה, ועיין.


[2] והא דבעי דמיעוטא הוי מיעוטא דמיעוטא , ולא אמר דאזלינן בתר חזקה, אחר שהרוב והמיעוט שקולים, למשנ"ת א"ש, דר"מ חייש למיעוטא ברובא דליתא הוא מחמת שצד המיעוט הוא גם חלק מהטבע, וא"כ היום הוא צורת הכרעה, ור"מ חיש להכרעה זו כמו להכרעת רוב, וא"כ כמו שרוב דליתא לא גובר על החזקה אלא בצירוף המיעוט, וכמו"כ לא גובר החזקה על המיעוט אלא אי נצרף לו הרוב, דאז מיעוטא הוי מיעוטא דמיעוטא.