תקופת הגאונים – גשר הזהב של מסורת התורה שבעל פה

מבוא​

לאחר חתימת התלמוד הבבלי, עמד עם ישראל בפני אתגר עצום: איך לשמר את התורה שבעל פה ולהעבירה לדורות, בלי סנהדרין, בלי נבואה, ועם קהילות יהודיות המפוזרות ברחבי הגלות. התשובה לכך הייתה תקופה מזהירה וייחודית: תקופת הגאונים. זוהי תקופה בת כ-450 שנה, בה עמדו בראש הישיבות שבבבל – סורא ופומבדיתא – מנהיגי הדור שנקראו גאונים. בתקופה זו התעצבה ההנהגה ההלכתית, הפסיקה, והקשר בין הקהילות.

תקופת הגאונים​

לפי המסורת, תקופה זו נמשכה בערך משנת ד'ק"ל (589 למניינם), עם ראשית כהונת רב חנינא גאון, ועד בערך לשנת ד'תקס"ד (1038), פטירת רב האי גאון – הגאון האחרון מישיבת פומבדיתא.

משמעות השם "גאון"​

המילה "גאון" בהקשרה ההיסטורי אינה מתארת כינוי לשבח בלבד (כיום גאון הוא "חכם גדול"), אלא תואר תורני רשמי: ראש הישיבה. היו שני גאונים בבבל – גאון סורא וגאון פומבדיתא, שבראשותם עמדו הישיבות המרכזיות. תפקידם לא היה רק ללמוד תורה, אלא להורות הלכה, לנהל קשרים עם כל קהילות ישראל, ולהשיב תשובות הלכתיות בכל תחום.

הישיבות – סורא ופומבדיתא​

כבר מתקופת האמוראים, פעלו בבבל שתי ישיבות גדולות: סורא, שהוקמה ע"י רב, תלמידו של רבי יהודה הנשיא; ופומבדיתא, שהוקמה ע"י רב יהודה, תלמידו של רב וגם של שמואל.

במשך מאות שנים, אלו היו מרכזי התורה העיקריים בעולם, עד כדי כך שהעולם היהודי כולו נשען עליהן. הקהילות הפזורות – מספרד ועד תימן – היו פונות בשאלות הלכתיות לראשי הישיבות.

תשובות הגאונים ​

אלפי שאלות הגיעו אל הגאונים מקהילות רחוקות. הגאונים כתבו עליהן תשובות, שהפכו ליסוד גדול בפסיקת ההלכה לדורות. כך התפתחה ספרות שלמה של "שו"ת גאונים". דוגמאות בולטות: בענייני תפילה ומנהגים. ברכות. כתיבת סת"ם שאלות בענייני צדקה ועוד ועוד.

רבים מהגאונים חיברו ספרים בנושאים יסודיים:

• סידור רב עמרם גאון – הסידור הראשון שנכתב בצורה מסודרת, ובו גם ביאור דינים.
• שאלות ותשובות של רב שרירא גאון – מקור היסטורי ראשון במעלה על השתלשלות התורה שבעל פה.
• "אמונות ודעות" של הרס"ג.
• איגרת רב האי גאון – בענייני אמונה, השקפה ותגובה לכתות שונות.

גדולי הגאונים​

רב עמרם גאון (סורא, המאה ה-9) – חיבר את הסידור הידוע.
עד תקופת הגאונים, נוסח התפילה לא היה אחיד. כל קהילה נהגה לפי מנהג אבותיה. הגאונים – ובראשם רב עמרם גאון – ערכו את הסידור הראשון, לפי סדר התפילות של ישיבת סורא, וכתבו בו גם טעמי הדינים. כך נוסח התפילה התקבע לאורך הדורות. [גם נוסחים אחרים, כמו נוסח תימן (בלדי), או חלקים מנוסח אשכנז וספרד – יונקים ישירות מנוסחי הגאונים].

רב שרירא גאון – כתב את האיגרת המפורסמת על תולדות החכמים.

רב סעדיה גאון (רס"ג), גאון סורא, היה הראשון שכתב ספרי אמונה והשקפה בשפה ברורה – בערבית יהודית – כדי להנחיל את יסודות האמונה.
הגאונים לא עסקו רק בהלכה. הם גם עמדו בפרץ מול פילוסופיות זרות ומינות שהחלו להופיע. בתקופתם גברה ההשפעה המוסלמית והיוונית, והתעוררו שאלות פילוסופיות בקרב יהודים.
הרס"ג בספרו "אמונות ודעות" היה הראשון מסוגו שעסק בנושאים: הצגת י"ג עיקרי אמונה, ראיות לבריאת העולם, השגחה פרטית, תחיית המתים, ועוד.
דבריו שימשו תשתית לרמב"ם, שצעד בעקבותיו בהגדרת יסודות האמונה.

רב האי גאון – תלמיד אביו, אחרון הגאונים, בעל ידיעה רחבה בהלכה ובאגדה, ומי שהנחיל את התורה גם לחכמי ספרד – כמו הרי"ף ורמב"ם.

הקשר עם קהילות הגולה​

הגאונים שמרו על קשר הדוק עם יהדות צפון אפריקה, תימן, ארץ ישראל ואף אירופה. פסקיהם עברו בדואר דרך שליחים, והשפיעו על המנהגים בכל תפוצות ישראל.
רבי אברהם אבן עזרא כתב:
"ואף כי בארצות המערב יאירו אור הגאונים, לא יזוזו מהוראותיהם לא ימין ולא שמאל".

סיום התקופה והשפעתה לדורות​

לאחר פטירת רב האי גאון בשנת ד'תקס"ד, החלה ירידת מרכז בבל, ומוקדי התורה עברו לספרד (הרמב"ם, הרי"ף, רבנו חננאל) וצפון אפריקה. אך תקופת הגאונים הניחה את התשתית לכל ספרות הראשונים, לתקנות רבות, ולפסקי ההלכה שסודרו לאחר מכן.

אחת השפעות החשובות של הגאונים על הפסיקה התורנית, הייתה הכרעה בסוגיות הגמרא. התלמוד הבבלי, שנחתם סמוך לשנת ד'ר"ס, הוא ים שאין לו סוף. מלא וגדוש במחלוקות, דיונים והיקשים, אך אינו ספר פסיקה. הגאונים, שקיבלו את המסורת ישירות מחכמי הסבוראים – הדור שבין האמוראים לגאונים – נדרשו ללקט את המסקנות להלכה ולמעשה מתוך הסוגיות, ולהוציא פסקים ברורים לשואלים והעם שבשדות.

בכך סללו הגאונים את הדרך לספרי הפסיקה שבאו אחריהם: הרי"ף, רבנו חננאל, הרמב"ם, ועד לשולחן ערוך עצמו – אשר הסתמך במקומות רבים על פסיקת הגאונים.
לדוגמה, רב האי גאון נשאל האם מותר לשתות מים קודם תפילת שחרית. הוא הביא גמרא בברכות (י, ע"א), פסק להיתר במקום צורך – ופסקו זה הובא להלכה בפוסקים רבים.

בדורות הבאים הגדירו את תקופת הגאונים כהמשך ישיר של התנאים והאמוראים. וגם בימינו, כל בית מדרש תורני ניזון מיסודות שהונחו אז – בתפילה, בפסיקה ובהשקפה.