קבר דניאל על יד שוש.jpg ​

​

וצפיר העיזים הגדיל עצומיו​

קורא הדורות מראש הראה לדניאל איש חמודות שעתיד לצאת מלך מיון שיילחם עם מלכות פרס ומדי וינצח אותם וימלוך תחתם. ודניאל היה אז בעיר הבירה של מלכות מדי, היא שושן הבירה, על יד מימי הנהר 'אוּלָי', ככתוב בספר דניאל (ח א-ח), ואז נראה לו המחזה הבא.

וזה לשון הכתובים שם:

וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אַיִל אֶחָד עֹמֵד לִפְנֵי הָאֻבָל [יובל הנהר] וְלוֹ קְרָנָיִם וְהַקְּרָנַיִם גְּבֹהוֹת וְהָאַחַת גְּבֹהָה מִן הַשֵּׁנִית וְהַגְּבֹהָה עֹלָה בָּאַחֲרֹנָה: רָאִיתִי אֶת הָאַיִל מְנַגֵּחַ יָמָּה וְצָפוֹנָה וָנֶגְבָּה וְכָל חַיּוֹת לֹא יַעַמְדוּ לְפָנָיו וְאֵין מַצִּיל מִיָּדוֹ וְעָשָׂה כִרְצֹנוֹ וְהִגְדִּיל:

וַאֲנִי הָיִיתִי מֵבִין וְהִנֵּה צְפִיר [-שעיר] הָעִזִּים בָּא מִן הַמַּעֲרָב עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֵין נוֹגֵעַ בָּאָרֶץ וְהַצָּפִיר קֶרֶן חָזוּת בֵּין עֵינָיו: וַיָּבֹא עַד הָאַיִל בַּעַל הַקְּרָנַיִם אֲשֶׁר רָאִיתִי עֹמֵד לִפְנֵי הָאֻבָל וַיָּרָץ אֵלָיו בַּחֲמַת כֹּחוֹ: וּרְאִיתִיו מַגִּיעַ אֵצֶל הָאַיִל וַיִּתְמַרְמַר אֵלָיו וַיַּךְ אֶת הָאַיִל וַיְשַׁבֵּר אֶת שְׁתֵּי קְרָנָיו וְלֹא הָיָה כֹחַ בָּאַיִל לַעֲמֹד לְפָנָיו וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיִּרְמְסֵהוּ וְלֹא הָיָה מַצִּיל לָאַיִל מִיָּדוֹ: וּצְפִיר הָעִזִּים הִגְדִּיל עַד מְאֹד וגו':

ופירש לו גבריאל המלאך (שם פסוקים כ-כא) את משמעות החזון:

הָאַיִל אֲשֶׁר רָאִיתָ בַּעַל הַקְּרָנָיִם מַלְכֵי מָדַי וּפָרָס: וְהַצָּפִיר הַשָּׂעִיר מֶלֶךְ יָוָן וְהַקֶּרֶן הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בֵּין עֵינָיו הוּא הַמֶּלֶךְ הָרִאשׁוֹן: קרני האיל הם מלך מדי ומלך פרס, שנוגחים את כל שאר המלכויות ומנצחים אותם, ואין אחד מהם שיכול לעמוד בפניהם, עד שבא השעיר מהמערב, המרמז על ארץ יון ששוכנת במערבו של עולם, והקרן הגדולה שלו מרמזת על המלך הראשון שיצא ממנה ויבא להילחם במלכי מדי ופרס, ויצליח להכות אותם ולהפיל את מלכותם, ולרמוס אותם תחת רגליו.


שעבוד בני ישראל תחת שרו של יון​

גזירה זו, שייכנסו בני ישראל להשתעבד תחת יד מלכי יון, נגזרה בשמי מרומים לפני הקדוש ברוך הוא בעצת שרי עליון, ככתוב בספר דניאל (פ"י). כי מתחילה היו בני ישראל משועבדים תחת יד שרו של פרס, שהוא דוביאל המלאך, ונגזר עליהם שלאחר שלושים וארבע שנים לבנין בית המקדש השני, יגיע זמנו של שר יון למשול בעולם, ובני ישראל ישתעבדו תחת ידו, ואז יטיל עליהם המלך אנטיוכס עול קשה וכבד, ולא ירחם עליהם.

באותה שעה קרא גבריאל המלאך לכל שרי מעלה שיבואו לעזור לו לבטל גזירה זו. כי אף על פי שהיו ישראל משועבדים למלכי פרס באותן הימים, עבודה נוחה עבדו בהם ולא הכבידו עליהם, כי נתנם הקדוש ברוך הוא לרחמים להם. ומיכאל המלאך שהוא שרם של ישראל, התחזק יחד עם גבריאל ללמד זכות על ישראל, בכדי לבטל גזירה קשה זו, אך שאר שרי מעלה לא באו לעזרתם, ושטר הגזירה נכתב ונחתם בעל כרחם (רש"י שם פסוקים כ-כא, וגמ' יומא עז.).

ארבע שנים לאחר שנגלה לדניאל המחזה הקודם, נשלח גבריאל המלאך שוב מאת המקום לספר לדניאל אודות גזירה זו, ולהשמיע לו דברים חדשים בענין זה, שלא נגלו לו במחזה הקודם.

וכך מסופר שם (דניאל י פסוקים ד-ו):

וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַאֲנִי הָיִיתִי עַל יַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל הוּא חִדָּקֶל: וָאֶשָּׂא אֶת עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה אִישׁ אֶחָד לָבוּשׁ בַּדִּים וּמָתְנָיו חֲגֻרִים בְּכֶתֶם אוּפָז: וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ וּפָנָיו כְּמַרְאֵה בָרָק וְעֵינָיו כְּלַפִּידֵי אֵשׁ וּזְרֹעֹתָיו וּמַרְגְּלֹתָיו כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל וְקוֹל דְּבָרָיו כְּקוֹל הָמוֹן:

ופירש רש"י:

לָבוּשׁ בַּדִּים. בגד בוץ: בְּכֶתֶם אוּפָז. בחגורה של קבוצת מרגליות: וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ. פירשו רבותינו ז"ל בשחיטת חולין (צא:) גופו גדול שני אלפים פרסה כמדת ים ששמו תרשיש, והוא ימה של אפריקא: קָלָל. צרוף ומזוקק ומצהיב: כְּקוֹל הָמוֹן. כקול קבוצת המון רב שקולם נשמע למרחוק:

ושם היו נביאי ה' הקדושים, חגי זכריה ומלאכי, יחד עם דניאל איש חמודות, וכשנגלה אליו גבריאל המלאך נפלה עליהם חרדה גדולה וברחו בהיחבא<sup>[1]</sup>, ואף דניאל איש חמודות נפל על פניו ארצה מרוב פחדו, ולא נשאר בו כוח. עד שחיזקו המלאך ואמר לו שנשלח אליו מאת המקום, כדי לגלות לו את העתיד להיות לאחר שנים רבות.

וכך נאמר שם (פ"י פסוקים כ-כא, ופי"א א):

וַיֹּאמֶר הֲיָדַעְתָּ לָמָּה בָּאתִי אֵלֶיךָ וְעַתָּה אָשׁוּב לְהִלָּחֵם עִם שַׂר פָּרָס וַאֲנִי יוֹצֵא וְהִנֵּה שַׂר יָוָן בָּא: אֲבָל אַגִּיד לְךָ אֶת הָרָשׁוּם בִּכְתָב אֱמֶת וְאֵין אֶחָד מִתְחַזֵּק עִמִּי עַל אֵלֶּה כִּי אִם מִיכָאֵל שַׂרְכֶם: וַאֲנִי בִּשְׁנַת אַחַת לְדָרְיָוֶשׁ הַמָּדִי עָמְדִי לְמַחֲזִיק וּלְמָעוֹז לוֹ:

גבריאל המלאך סיפר לו שכאשר התחילה ממשלת פרס ומדי, היו מבקשים שרי מדי ופרס מאת המקום להכביד עול ממשלת אימתם על ישראל, והוא נלחם נגדו יחד עם המלאך מיכאל במשך עשרים ואחד יום, כדי שלא ישעבד אותם בשעבוד קשה, ואמר לדניאל שהצליח בכך והועילו דבריו לשתק את שרו של פרס. אך ידוע לו שכאשר יגיע זמנו של שר יון, ותבוא עת מלכותו של אנטיוכס הרשע, יוכרח לצאת מלפני הפרגוד, ולא יוכל להילחם נגד השר שלו ולהגן בעד ישראל.


כיבושיו של מלך יון הראשון אלכסנדרוס מוקדון​

מחזה זה נגלה לדניאל בימי כורש מלך פרס, ונאמר לו שעתידים לעמוד עוד שלשה מלכים במלכות פרס, ואחריהם יגיע זמנו של שר יון, כמו שכתוב עוד שם (דניאל יא פסוקים ב-ג):

וְעַתָּה אֱמֶת אַגִּיד לָךְ הִנֵּה עוֹד שְׁלֹשָׁה מְלָכִים עֹמְדִים לְפָרַס וְהָרְבִיעִי יַעֲשִׁיר עֹשֶׁר גָּדוֹל מִכֹּל וּכְחֶזְקָתוֹ בְעָשְׁרוֹ יָעִיר הַכֹּל אֵת מַלְכוּת יָוָן: וְעָמַד מֶלֶךְ גִּבּוֹר וּמָשַׁל מִמְשָׁל רַב וְעָשָׂה כִּרְצוֹנוֹ:

ופירש רש"י:

וּכְחֶזְקָתוֹ של דריוש בְעָשְׁרו, יָעִיר את כל מלכותו להלחם עם מַלְכוּת יָוָן: וְעָמַד מֶלֶךְ גִּבּוֹר ביון, הוא אלכסנדרוס מוקדן: וְעָשָׂה כִּרְצוֹנוֹ בדריוש מלך פרס, ויהרגהו ויקבל מלכותו, וישתעבדו פרסיים ליונים:

ומקור דבריו של רש"י בברייתא דסדר עולם (פרק ל), שם נאמר ש'מלך גבור' זה, הוא המלך היוני אלכסנדרוס מקדון, שמלך שתים עשרה שנה, והוא היה המלך הראשון למלכי יָוָן. ופירש רש"י (שם ח כא) על פי ספר יוסיפון, שמלך זה הרג את דריוש בן אסתר מלך פרס, וקיבל מלכותו, ומאז השתעבדו הפרסים ליוונים.

כאשר נכנעו הפרסיים לפני היוונים, משל אלכסנדרוס מוקדן בשושן הבירה במשך שש שנים [כמו שהתבאר במבוא], אך נפשו לא ידעה שבעה, ויצא משם לכבוש עמים רבים, ולהכניע תחתיו גויים עצומים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל במדרש משלי (ל כז): 'מֶלֶךְ אֵין לָאַרְבֶּה' זֶה אַלֶכְּסַנְדְרוֹס מָקְדוֹן שֶׁנִטַּלְטֵל בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כָּאַרְבֶּה שֶׁהוּא פּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר. ובדרכו עבר גם בארץ ישראל, והארץ נכבשה תחת ידו.


שמעון הצדיק מושיע את ישראל​

בימי כיבושיו של אלכסנדרוס מוקדון היה מנהיגם של ישראל שמעון הצדיק, שהיה מאחרוני אנשי כנסת הגדולה (אבות פ"א מ"ב), והיה כהן גדול בבית המקדש ארבעים שנה (יומא לט.), והיה מלמד את ישראל תורה, ומזרזם לעסוק בתורה ובעבודה ובגמילות חסדים, ולא להרפות מאחת מהנה (אבות פ"א מ"ב).

בימים אלו היו הכותיים יושבי השומרון[2] משתדלים להרע לישראל ולהצר את צעדיהם, כי הם היו יושבי הארץ מלפני חורבן הבית הראשון, וישראל עלו זה מקרוב מגלות בבל למורת רוחם. וכפי שהיו עושים מתחילה בימי מלכי פרס, שהיו מלשינים על ישראל שלא יבנו את בית המקדש, ככתוב בספר עזרא, כך ניסו לעשות בימי מלכותו של אלכסנדרוס מלך יָוָן, להלשין לפניו על בית המקדש ועל היהודים, ולהשניאם עליו.

או אז הושיע הקב"ה את בני ישראל מידם על ידי שמעון הצדיק, כמו ששנינו בברייתא דמגילת תענית (חודש כסליו, והובא בקצרה בגמ' יומא סט.) וזה לשונה:

שֶׁבִּקְשׁוּ הַכּוּתִיִּים אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדוֹן, לְהַחֲרִיבוֹ, וְאָמְרוּ לוֹ 'מְכֹר לָנוּ חֲמִשָּׁה כּוֹרִים אֶרֶץ בְּהַר הַמּוֹרִיָּה', וּנְתָנָהּ לָהֶם.

הצוררים הכותים לא ביקשו ממלך יָוָן בפירוש להחריב את בית המקדש, אלא פנו אליו בערמה, וביקשו לקנות ממנו מידת קרקע בגודל חמש כורים בהר המוריה, שהם למעשה מכילים את הגודל של כל הר הבית. וכשהמלך נענה לבקשתם, פנו הרשעים אל ירושלים, מצוידים בשטר הקנייה המלכותי.

כְּשֶׁבָּאוּ, יָצְאוּ יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וּדְחָפוּם בְּמַקְלוֹת עַד שֶׁהִגִיעוּ לְאַנְטִיפַּטְרַס - עיר השוכנת בקצה ארץ יהודה, סמוך לארצם של הכותיים. הֵבִיאוּ עֲלֵיהֶן אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדוֹן - הכותים פנו אל המלך אלכסנדרוס, והלשינו לפניו שהיהודים אינם מקיימים את ציוויו, והמלך פנה לנסוע אל ירושלים.

דבר זה נודע ליהודים, שנחרדו לשמוע שהכותיים מובילים את המלך לכיוון בית המקדש, וּבָאוּ וְהוֹדִיעוּ אֶת שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק.

מֶה עָשָׂה, לָבַשׁ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה וְנִתְעַטֵּף בְּבִגְדֵי כְּהֻנָּה, וְיַקִּירֵי יְרוּשָׁלַיִם עִמּוֹ, וְאֶלֶף בּוּלְיָיטִין מְכֻסִּין בִּלְבָנִים - אנשים חשובים לבושים בגדי לבן, וּפִרְחֵי כְּהֻנָּה מַקִּישִׁין בִּכְלֵי שָׁרֵת - צעירי הכהנים הקישו בכלי בית המקדש והשמיעו קול צהלה, וַאֲבוּקוֹת שֶׁל אוֹר דּוֹלְקִין לִפְנֵיהֶם. בתהלוכה מפוארת זו יצאו לקבל את פני המלך, כדי להראות את מסירותם וכניעתם למלך.

כָּל הַלַּיְלָה כֻּלָּהּ, הַלָּלוּ הוֹלְכִים מִצַּד זֶה, וְהַלָּלוּ הוֹלְכִים מִצַּד זֶה. היהודים הולכים מירושלים לכיוון ארץ הכותים, והכותיים נוסעים עם המלך לכיוון ארץ יהודה, וּכְשֶׁהֵם מְהַלְּכִים בֶּהָרִים, רָאוּ אֲבוּקוֹת שֶׁל אוֹר. אָמַר הַמֶּלֶךְ 'מִי הַלָּלוּ', אָמְרוּ לוֹ הַמָּסוֹרוֹת [-המלשינים הכותיים] 'הַלָּלוּ הֵם יְהוּדִים שֶׁמָּרְדוּ בְּךָ'.

כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לָאַנְטִיפְרָס זָרְחָה לָהֶם חַמָּה, הִגִּיעוּ לַמִּשְׁמָר הָרִאשׁוֹן. נִפְגְּעוּ זֶה בָּזֶה, אָמְרוּ לָהֶם 'מִי אַתֶּם', אָמְרוּ לָהֶם 'אָנוּ אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם וּבָאנוּ לְהַקְבִּיל פְּנֵי הַמֶּלֶךְ'. שתי הקבוצות נפגשו באזור הגבול שבין ארץ הכותים לארץ יהודה, והיהודים הודיעו למשמר הראשון הצועד לפני המלך, שבאו לקבל את פני המלך בבואו אל ארצם, וקיבלו את רשותם לכך.

כֵּיוָן שֶׁרָאָה אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדוֹן אֶת שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק, יָרַד מִמֶּרְכַּבְתּוֹ וְהִשְׁתַּחֲוָה לוֹ.

אָמְרוּ לוֹ בני ביתו[3]: 'מֶלֶךְ גָּדוֹל כְּמוֹתְךָ יִשְׁתַּחֲוֶה לִיהוּדִי זֶה'?

אָמַר לָהֶם: 'דְּיוֹקָנוֹ [-דמותו] שֶׁל זֶה אֲנִי רוֹאֶה בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי יוֹרֵד בַּמִּלְחָמָה, וְנוֹצֵחַ', והוא המלאך שהיה מתדמה לו כדמות כהן גדול[4].

אָמַר לָהֶם המלך ליהודים: 'לָמָּה בָּאתֶם'?

אָמְרוּ לוֹ: 'מָקוֹם שֶׁאֲנַחְנוּ מִתְפַּלְּלִים עָלֶיךָ וְעַל מַלְכוּתְךָ שֶׁלֹּא תֶּחֱרַב, יַתְעוּךָ [-יבלבלו אותך] גּוֹיִם הַלָּלוּ, וְתִתְּנוֹ לָהֶם'?

אָמַר לָהֶם: 'וּמִי הֵם הַלָּלוּ'?

אָמְרוּ לוֹ: 'הַכּוּתִיִּים הַלָּלוּ שֶׁעוֹמְדִין לְפָנֶיךָ'.

אָמַר לָהֶם: 'הֲרֵי הֵם מְסוּרִין בְּיֶדְכֶם'.

מֶה עָשׂוּ לָהֶם? נִקְּבוּם בַּעֲקֵבֵיהֶם וּתְלָאוּם בִּזְנָבֵי סוּסֵיהֶם, וְהָיוּ מְגָרְרִין אוֹתָם עַל הַקּוֹצִים וְעַל הַבַּרְקָנִים, עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְהַר גְּרִזִים. חֲרָשׁוּהוּ וּזְרָעוּהוּ כַּרְשִׁינִין [-זרע המשמש כמאכל לבהמות] כְּדֶרֶךְ שֶׁבִּקְּשׁוּ לַעֲשׂוֹת לְבֵית אֱלֹהֵינוּ.

כיוון שנמסרו הרשעים בידי היהודים, נסעו היהודים מיד למקום טומאתם שהיה בהר גריזים, כדי לעשות לו מה שרצו לעשות לבית המקדש, ובדרכם גררו את המלשינים הרשעים על הקוצים שבשדות, על ידי שהשחילו חבלים בעקביהם וקשרו אותם לזנבי סוסיהם.

וּבְאוֹתוֹ יוֹם שֶׁעָשְׂאוּ לָהֶם כָּךְ, שהוא יום כ"א בחודש כסליו, עֲשָׂאוּהוּ יוֹם טוֹב – תיקנו חכמי הדור שייקבע יום טוב לדורות, ויהיו שמחים בו על חורבן בית מקדשם של הכותיים בהר גריזים, והיו קוראים יום זה בשם 'יום הר גריזים'[5].


ביקורו של אלכסנדרוס בבית המקדש​

המשך מסעו של אלכסנדרוס, והמאבק בין היהודים לכותיים שהתרחש בעקבותיו, מובא במדרש בראשית רבה (פר' סא) ובברייתא דמגילת תענית (חודש סיון):

בִּקֵּשׁ אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדוֹן לַעֲלוֹת לִירוּשָׁלַיִם, הָלְכוּ הַכּוּתִיִּים וְאָמְרוּ לוֹ 'הִזָּהֵר שֶׁאֵינָן מְנִיחִין אוֹתְךָ לִכָּנֵס לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים שֶׁלָּהֶם, מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה עָרֵל'. הכותיים ידעו שכשיגיע לקודש הקדשים יעצרו אותו היהודים מלהיכנס, ורצו שיחשוב שהם דוחים אותו מפני שהוא ערל, ובזוי בעיניהם, וכשיאמרו לו שגם הם נמנעים מלהיכנס, לא יאמין להם.

וְכֵיוָן שֶׁהִרְגִּישׁ גְּבִיהָא בֶּן פָּסִיסָא[6], הָלַךְ וְעָשָׂה לוֹ שְׁתֵּי אַנְפִּילָאוֹת שֶׁל זָהָב [-נעלי לבד רקומות בחוטי זהב], וְנָתַן בָּהֶם שְׁתֵּי אֲבָנִים טוֹבוֹת שָׁווֹת שְׁתֵּי רִבּוֹאוֹת שֶׁל כֶּסֶף - סכום של עשרים אלף מטבעות כסף. וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְהַר הַבַּיִת אָמַר לוֹ, 'אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, שְׁלֹף מִנְעָלֶיךָ וּנְעֹל שְׁתֵּי אַנְפִּילָאוֹת הַלָּלוּ, מִפְּנֵי שֶׁהָרִצְפָּה חֲלָקָה שֶׁלֹּא תַּחְלִיק רַגְלֶיךָ'. לאמיתם של דברים רצה שיחלוץ מנעליו, משום שאסור להיכנס להר הבית בנעליים, והכין לו אנפילאות שמותר להיכנס בהם, ובהזדמנות זו העניק לו אבנים יקרות להטות את לבו לטובה.

וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים אָמַר לוֹ, 'אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, עַד כָּאן יֵשׁ לָנוּ רְשׁוּת לְהִכָּנֵס, מִכָּאן וָאֵילָךְ אֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהִכָּנֵס'. ובדבריו אלו פייס אותו שאין היהודים רוצים להתגאות עליו בכך, כי גם הם עצמם לא נכנסים.

אָמַר לוֹ 'הֲרֵינִי נִכְנָס, וּכְשֶׁאֵצֵא אַשְׁוֶה לְךָ גְּבִיהָתְךָ' – איישר לך את הגב העקום שלך. אָמַר לוֹ 'אִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵּן רוֹפֵא אֻמָּן תִּקָּרֵא, וְשָׂכָר הַרְבֵּה תִּטֹּל'. ובדברי צחות אלו הצליח גביהא החכם לעצור את המלך שלא ייכנס לבית קדשי הקדשים[7].


דברי שמעון הצדיק לאלכסנדר מוקדון​

במדרש רבי דוד הנגיד (מקץ עמ' קצב) הרחיב בסיפור ביקורו של המלך בבית המקדש, וכתב שהוא ביקש משמעון הצדיק שיציב בבית המקדש פסל של זהב בדמותו, ושמעון דחה אותו והבטיח לו שכל בן שיוולד לכהנים בשנה זו יקרא על שמו 'אלכסנדר', וזה יהיה לו לזכרון, והמלך התפייס בכך.

ועוד הבטיח לו שמעון הצדיק, שכל הכתובות והשטרות והמסמכים והתאריכים שיכתבו מהיום והלאה, יעשו את התאריך לפי הזמן שבאת הנה, ולא יכרת לך זכר לעולם, והיה אלכסנדר מרוצה בזה ונעם לו הדבר. ונתן לבית המקדש הון רב, וכן נתן לכהן גדול מתנות רבות.

והמלך פנה אליו וחילה את פניו לשאול בה' בענין מלחמתו עם פרס ומדי, וכן בענין התפשטות שלטונו בארצות העולם, והודיע לו הכהן הגדול שה' משגיח עליו, ושסופו לנצח את דריוש ולהכרית את ממלכת פרס ומדי. והביא לו את ספר דניאל, וקרא לפניו מתוכו את הנבואה אודות האיל וצפיר העזים, ואמר לו שזהו רמז לאלכסנדר שימלוך על היישוב כולו, וחיזק את לבבו בדברים אלו.


החכם גביהא בן פסיסא זכה בדין לפני אלכסנדרוס​

עוד מסופר בברייתא דמגילת תענית (חודש סיון, והובא בב"ר פר' סא, וחלק ממנה בגמ' סנהדרין צא.) שכמה גויים עמדו בשעה זו להלשין לפני המלך היווני, במטרה לסלק את עולי הגולה מארץ ישראל, ולרשת את ארצם.

וזה לשון הברייתא:

בִּימֵי אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדוֹן בָּאוּ בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל לְעוֹרֵר עַל יִשְׂרָאֵל עַל הַבְּכוֹרָה, וּבָאוּ עִמָּהֶם שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת רָעוֹת, כְּנַעֲנִים[8] וּמִצְרִים. בני ישמעאל באו לטעון שחלק מארץ ישראל שייך להם, כי ישמעאל הוא הבכור של אברהם אבינו, והיה צריך לרשת חלק כפול מיצחק. והכנענים והמצרים הצטרפו אליהם, לדרוש את הארץ בטענות שונות, כמו שיתבאר.

אָמְרוּ 'מִי יֵלֵךְ וְיָדוּן עִמָּהֶם', אָמַר לָהֶם גְּבִיהָא בֶּן פָּסִיסָא שׁוֹעֵר הַבַּיִת [-מבני לוי הממונים לפתוח ולנעול את דלתות העזרה] לַחֲכָמִים 'תְּנוּ לִי רְשׁוּת וְאָדוּן עִמָּהֶם'. אָמְרוּ לוֹ 'הִזָּהֵר שֶׁלֹּא תַּחְלִיט לָהֶם אֶת הָאָרֶץ'. כלומר, אם תפסיד בדין, יצוה המלך להעביר את הארץ לישמעאלים, ולא נוכל לעשות כלום.

אָמַר לָהֶם 'אֲנִי אֵלֵךְ וְאָדוּן עִמָּהֶם, אִם נִצַּחְתִּים, יֹאמְרוּ תּוֹרָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל נִצַּחְתָּנוּ [-ניצחה אותנו], וְאִם יְנַצְּחוּנִי, אִמְרוּ לָהֶם הֶדְיוֹט שֶׁבָּנוּ נִצַּחְתֶּם'. כלומר, כיוון שאינני נחשב למנהיג וגדול הדור, לא יהיה הפסד במקרה שינצחו אותי, כי תאמרו שאינני מוסמך לדון עבורכם, ואתם רוצים לדון מחדש.

אָמְרוּ יִשְׁמְעֵאלִים, כָּתוּב בַּתּוֹרָה 'בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָהָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת' וְאָנוּ מִזַּרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, שֶׁיִּשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם, וְנַחֲלֹק עִמָּכֶם. הֵשִׁיב לָהֶם גְּבִיהָא בֶּן פָּסִיסָא, כָּתוּב בַּתּוֹרָה 'וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ' [וישמעאל הוא בן הגר שהיתה פילגש] וְכָתוּב בַּתּוֹרָה 'וַיִתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק'. בָּרְחוּ לָהֶם.

כְּנַעֲנִיִּים אָמְרוּ אֶרֶץ כְּנַעַן שֶׁלָּנוּ, שֶׁכֵּן כָּתוּב בַּתּוֹרָה 'אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ'. אָמַר לָהֶם גְּבִיהָא בֶּן פָּסִיסָא, וְכִי יֵשׁ גְּזַר דִּין שֶׁמִּקְצָתוֹ בָּטֵל וּמִקְצָתוֹ קַיָּם, הֲרֵי כָּתוּב בַּתּוֹרָה 'וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו', עֶבֶד שֶׁקָּנָה נְכָסִים עֶבֶד לְמִי וּנְכָסִים לְמִי, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לָכֶם שָׁנִים הַרְבֵּה שֶׁלֹּא עֲבַדְתֶּם אוֹתָנוּ. כלומר, אם אתם מודים שדיני התורה מקובלים עליכם, אם כן עליכם לקיים גם את שאר דברי התורה, ושם נאמר שאתם עבדים לבני שם, ואנו מזרעו של שם, ואם כן נכסיכם שייכים לנו. וְנִסְתַּלְּקוּ מִשָּׁם בְּבֹשֶׁת פָּנִים.

בָּאוּ הַמִּצְרִיִּים וְאָמְרוּ, מִתּוֹרָתָם אָנוּ מְבִיאִין עֲלֵיהֶם רְאָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת', שִׁשִּׁים רִבּוֹא אֲנָשִׁים יָצְאוּ מֵאֶצְלֵנוּ, כֻּלָּם טְעוּנִים כֶּסֶף וְזָהָב, שֶׁכֵּן כָּתוּב בְּתוֹרָתָם 'וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם', יִתְּנוּ לָנוּ כַּסְפֵּנוּ וּזְהָבֵנוּ. כלומר, וכיון שאינם יכולים לשלם כל כך הרבה כסף וזהב, ניטול מהם את ארצם בתמורה.

אָמַר לָהֶם גְּבִיהָא בֶּן פָּסִיסָא, אַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה שֶׁנִּשְׁתַּעְבְּדוּ יִשְׂרָאֵל אֶצְלְכֶם שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי, וּתְנוּ לְכָל אֶחָד מֵהֶם מָאתַיִם זוּז בְּשָׁנָה, שֶׁהֵם שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים (רבוא) מָנֶה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד[9]. וְנַחְזִיר לָכֶם אֶת שֶׁלָּכֶם. גביהא הוכיח להם שלקחו מהם בדין את הכסף והזהב, בשכר עבודתם שעבדו אצלם שנים ארוכות בחינם.

יָצְאוּ כֻּלָּם בְּפַחֵי נֶפֶשׁ - באכזבה.

וראה בגמרא במסכת סנהדרין (שם) שמעשה זה היה בשנת השביעית, כשאין תבואה בשדות ופירות בכרמים, וכשנצח אותם גביהא בדין, בקשו מאלכסנדרוס לתת להם זמן להחזיר תשובה לישראל, וכשלא מצאו תשובה ברחו משם, כדי שלא יכריח אותם לשלם ליהודים את המגיע להם, והשאירו את שדותיהם הזרועות וכרמיהם הנטועות לישראל.


מסעותיו של אלכסנדרוס ברחבי העולם​

אלכסנדרוס מוקדון פנה לדרכו דרומה, במטרה להגיע לאפריקי הרחוקה, שנמצאת מאחורי הרי החושך, ולכבוש אותה.

בדרכו עבר בנגב, ושאל את חכמי הנגב עשרה שאלות בדברי חכמה, כשענו לו על שאלותיו כיבד אותם מאד, וציווה להלביש אותם במלבושי ארגמן ולתת רביד זהב על צווארם, כמסופר בגמרא במסכת תמיד (לא-לב).

עוד מסופר שם שביקש מהם להורות לו איך לעבור את הרי החושך, כדי שיוכל להגיע אל אפריקי, והם ניסו למנעו מכך מחמת סכנת הדרכים, אך הוא התעקש להגיע לשם בכל מחיר, ועל כן ייעצו לו להביא חמורים מצריים שיודעים ללכת בחושך, ובדרכו לשם ימתח חבלים, כדי שיוכל אחר כך לחזור דרך חבלים אלו.

ואכן, הוא נסע לשם על פי עצתם והכוונתם, ומצא שם כמה דברים נפלאים[10].

מדברי הגמרא אלו למדנו ששאיפותיו של אלכסנדרוס לא ידעו שבעה, וכלשון חז"ל בפרקי דרבי אליעזר (פרק יא): וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁרָצָה לַעֲלוֹת לַשָּׁמַיִם לֵידַע מַה שֶּׁבַּשָּׁמַיִם[11], וְלֵירֵד לַתְּהוֹמוֹת וְלֵידַע מַה בַּתְּהוֹמוֹת, וְלֹא עוֹד אֶלָא שֶׁבִּקֵשׁ לֵילֵךְ לְקַצְוֹת הָאָרֶץ וְלֵידַע מַה שֶּׁבְּקַצְוֹת הָאָרֶץ.

עוד מסופר בגמרא (שם ע"פ פי' הראב"ד), שבחזרתו אל החכמים הראה להם גולה קטנה שניתנה לו מפתח גן עדן, וסבר שהיא מרגלית יקרה, ואמר להם ששקל אותה נגד כסף וזהב מרובה, והיא הכריעה את משקל כולם.

אמרו לו החכמים שהיא עין אדם, והסבירו לו שהיא שוקלת כנגד כל כסף וזהב שבעולם, כי עינו של אדם לא תשבע לעולם, וכדי להוכיח לו את דבריהם אמרו לו שיכסה את הגולה במעט עפר, ואז לא תכריע את משקלם, וכן היה.

מעשה זה היווה רמז לאלכסנדרוס, שהוא עתיד לרדת לקבר במהרה ויכסוהו בעפר, ואז יתבטלו כל שאיפותיו הכבירות. ואכן, באמצע מסעותיו חלה אלכסנדרוס בארץ רחוקה, לאחר שמלך שתים עשרה שנה בלבד, וכשראה שהוא נוטה למות, ואין לו בן להוריש לו את המלכות, פיצל את מלכותו לארבעה מבני משפחתו, והמליך כל אחד מהם על חלק אחר של העולם[12].


​

​

​


[1] ראה בגמרא במסכת מגילה (ג.) מה שפירשו חז"ל בזה.
[2] הכותיים הם גויים שהובאו מכותה על ידי סנחריב מלך אשור, בימי בית המקדש הראשון, והתיישבו בשומרון תחת עשרת השבטים שהוגלו משם, והיו עובדים את ה' כמו שלימדו אותם כהני עשרת השבטים, אך לא עזבו את עבודת אליליהם שהיו מורגלים בהם, ומושבם היווה רצועת ארץ המפסיקה בין ארץ יהודה שבדרום לבין ארץ הגליל שבצפון, שם בנו לעצמם בית פולחן בהר גריזים, והיו גרים שם כל ימי בית המקדש השני, כמובא בדברי חז"ל בכמה מקומות, ועד היום נמצאים שם כמה מהם.
[3] כן איתא בפסיקתא דרב כהנא (ד ט) 'אַמְרֵי לֵיהּ בְּנֵי פְּלָטִין דִידֵיה'.
[4] מדרש אגדה (שמות לט א). ובמדרש רבי דוד הנגיד (מקץ עמ' קצב) מסופר, שמקודם לכן, כאשר עלה אלכסנדר אל ירושלים, נראה לו בדרך אדם הדור לבוש בגדי לבן, ובידו חרב נוצצת כברק ואש שמימית, ונבהל ונפל על פניו ושאל למה באת להרגני. והמלאך אמר לו: אני הוא המלאך שנשלח משמים לעזור לך בכל מלחמותיך, לנצח את כל מלכי האומות ולהכניעם תחתיך, וכיון שבאת להחריב מקדש האלקים הקדוש התחייבת למות. ואז חזר בו אלכסנדר מכוונתו, והמלאך הדריכו שבדרך יראה אדם הדומה למראהו, ועליו לקיים כל מה שיצווהו אדם זה. ולכן כשראה אלכסנדר את שמעון, ומראהו היה דומה למראהו של מלאך זה, חרד לקראתו והשתחווה לו. ובמדרש ויקרא רבה (יג ה) נאמר: אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדָן כַּאֲשֶׁר הָיָה רוֹאֶה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק, אוֹמֵר 'בָּרוּךְ ה' אֱלֹהוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק'.
[5] מגילת תענית (שם). בימי בית המקדש השני תוקנו כמה וכמה ימי שמחה לישראל בכמה מועדים בשנה, לזכר הניסים וההצלות שאירעו להם בתאריכים אלו במהלך הדורות, ולאחר החורבן התבטלו כל ימים טובים אלו, מלבד ימי החנוכה שנשארו לדורות.
[6] כן נכתב שמו בברייתא דמגילת תענית ובגמ' (סנהדרין צא.), ובבראשית רבה כתוב ששמו היה 'גְבִיעָה בֶּן קוּסָם', וראה להלן, שם התבאר שהיה שוער הבית, ויתכן שהכוונה היא שהוא היה ממונה על הלוויים ששומרים סביב בית המקדש בלילות, ובלשון המשנה מכונה ממונה זה בשם 'איש הר הבית'.
[7] יש להקשות איך הרשו לו להיכנס עד לקודש הקדשים, שהרי רק לכהנים מותר להיכנס עד לשם, ולגויים אסרו להיכנס אפילו לחיל שסביב חומת העזרה. וצריך לומר שמחמת חשש סכנת נפשות הניחוהו להיכנס, כי ידעו שיכעס על כך ויהרגם, ומכל מקום השתדלו למנעו לכל הפחות מלהיכנס לקודש הקדשים.
[8] בגמ' מבואר שהיו אלו בני אפריקי, והיינו הכנענים שברחו בשעת כיבוש הארץ מפני יהושע לאפריקי, כמובא בירושלמי (שביעית פ"ו ה"א).
[9] ה'מנה' הוא מטבע בשווי מאה זוז, והתשלום לעבד הוא מאתיים זוז לשנה, שהם שתי מנה, ונמצא שלעבדות של ארבע מאות ושלושים שנה יש לשלם שמונה מאות וששים מנה. וכל זה הוא התשלום עבור עבד אחד, ויש לחשב כן לשש מאות אלף רגלי, שהרי בתורה כתוב שיוצאי מצרים היו במספר זה. ונקט מספר של ארבע מאות ושלושים שנה, אף על פי שלא היו שם בני ישראל אלא רד"ו שנה, כי זהו פשטות הכתוב בפרשת בא (שמות יב מ), והוא בא להוכיח להם מתוך פשטות התורה שהם הכירו.
[10] ראה בגמ' שם ובמדרש תנחומא (פרשת אמור סי' ו).
[11] ראה בירושלמי מסכת עבודה זרה (פ"ג ה"א) שעלה למעלה על ידי שרכב על נשר גדול.
[12] ע"פ 'יוצרות' לשבת חנוכה (נוסח איטליה). לפי האמור בפרק זה, ניצלו יהודי ארץ ישראל לבסוף מידיו של אלכסנדרוס. אמנם גורלם של יהודי מצרים לא שפר עליהם, כי בגמרא במסכת סוכה (נא:) מסופר, שאלכסנדרוס נסע דרך הים אל אלכסנדריא של מצרים, במטרה להרע ליהודי מצרים, וחישב לעצמו שדרך זו תארך עשרה ימים, ולבסוף סייעוהו מהשמים על ידי רוח שקיצרה את דרכו, כך שהגיע לשם תוך חמשה ימים. כשבא לשם נכנס לבית הכנסת הגדול של אלכסנדריא, ושמע שהיו קוראים בתורה את הפסוק 'ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר' וגו', ואמר להם אני הוא מלך זה שהוזכר בתורה, שהרי הגעתי אליכם מקצה הארץ במהירות עצומה, והתנפל עליהם והרג את כולם. אמנם בירושלמי (שם פ"ה ה"א) מסופר סיפור זה על המלך טרגיינוס הרשע, שהיה מלך רומי אחר חורבן הבית, ולא על אלכסנדרוס, וכן נקט המהר"ל מפראג בבאר הגולה (באר השישי פי"ד) על פי המדרשים, וראה עוד מה שביאר שם.
  • יישר כח
תגובות: אחד יחיד