אבני דרך בעבודת השם

אמונה

כל אדם שיש בו דעת המתבונן על העולם מבין שהעולם לא נוצר מעצמו, החלק הכי קטן בבריאה מורכב מכל כך הרבה חכמה, וקיומו תלוי בחוקי טבע עולמיים, והבריאה עצמה היא כה עצומה ובלתי נתפסת, עם אין סוף חלקים שמשתלבים ותלויים אחד בשני, כך שהבריאה זועקת שיש לה בורא שאינו מוגבל והוא מעל חוקי הטבע.

עיקר הקושי באמונה הוא להאמין שהבורא עדיין מנהיג את הבריאה בכל רגע ובכל פרט, כי היצר האנושי נוטה לחשוב שאמנם יש מי שברא את העולם והוא כל יכול, אבל הוא נותן לעולם להתנהג בצורה טבעית, ואפילו אם אדם מבין שלבורא איכפת ממה שקורה בעולם, הוא יכול לחשוב שהבורא מתערב רק לעיתים רחוקות, כגון כשמכעיסים אותו, במחשבה כזו אדם יכול להמשיך ולעשות מה שהוא רוצה, ורק בשעת צרה הוא נזכר להתפלל ולבקש סליחה כדי לרצות את הבורא, וזו מחשבת רבים מהמון העם שמאמינים בבורא עולם, אך אינם מבינים שזה מחייב הנהגה תורנית.

אמנם האמת היא שהקב"ה דיבר במפורש עם הברואים ונתן להם חוקים ומצוות, והזהיר אותם שאם לא יעשו אותם הם ייענשו, אדם הראשון נצטווה בכמה מצוות, לאחריו נצטווה נח על שבע מצוות, ולסוף נצטוו ישראל בתרי"ג מצוות, ובתורה שהקב"ה מסר לעם ישראל נאמר במפורש שהקב"ה משלם שכר לצדיקים ומעניש את החוטאים, כמו כן במשך מאות שנים הקב"ה התגלה לנביאים ומסר בידם נבואות עבור עם ישראל ועבור אומות העולם ובהם גילה מראש מה הולך לקרות, וכולם ראו בחוש איך שהקב"ה מנהל את העולם בכל עת לפי הזכויות והחובות של הברואים.

נמצא אם כן שיש בידינו ידיעה ברורה, שהקב"ה מנהיג את הבריאה ולא עזב אותה לחוקי הטבע, ורצונו הוא שאנו נקיים את מצוותיו כפי שנאמרו בתורה ובכך נזכה לטוב, ובאם לא נעשה כן יבוא על כך עונש רע.

רוח וחומר

הבריאה מורכבת משני עולמות מקבילים, העולם הרוחני והעולם החומרי, העולם החומרי הוא זה שאנו מכירים דרך החושים שלנו, ודרך התחושות הנפשיות שלנו, על העולם הרוחני יש לנו ידיעה שכלית, על ידי שהקב"ה התגלה אל הנביאים שלנו, והראה להם את העולמות העליונים הרוחניים. אנו למדים על עולם הגמול מדברי הנביאים וכתבי הקודש, וכמו כן נמסר לנו בקבלה, שלכל דבר חומרי יש שורש רוחני, שממנו הוא מקבל את חיותו וקיומו.

בעולם הרוחני ישנם שני כוחות שפועלים במקביל, כח הקדושה וכח הטומאה, והם נקראים בלשון רבותינו: "אור" ו"חושך". האור מקורו בהנהגה אלקית המכוונת לרצון ה', והחושך הוא מציאות הפכית, תפקיד מציאות זו הוא לתת אפשרות לבני אדם לחטוא, כדי שלא יהיו מוכרחים לעשות טוב, אלא יבחרו בו מרצונם ויקבלו על כך שכר בעולם הגמול, ומאחר והעולם הרוחני הוא השורש של העולם החומרי, נוסדו בעולם הרוחני שני כוחות אלו, והם השורש לכל הבריאה, כך שהעולם החומרי מקבל את חיותו וקיומו, דרך צינורות של שני כוחות מנוגדים, ושני הכוחות פועלים בו.

מטרת הבריאה היא לקדש את הברואים, כלומר, להביא למצב בו כל הבריאה תקבל את חיותה מכח הקדושה, על ידי שהיא תהיה מונהגת ומכוונת לקיום רצון ה', וכאשר המצב הזה יהיה מושלם, יתבטלו לגמרי כוחות הטומאה, לצורך כך ניתנו אמצעים ופעולות שעל ידם ניתן להתקדש, ולהתחבר לשורש רוחני ממקור הקדושה, ומאידך, ניתנו אמצעים ופעולות שעל ידם ניתן להיטמא, ולהתחבר לשורש רוחני ממקור הטומאה, והבחירה בידינו.

בחירה

האדם מורכב מגוף ונשמה, הגוף הוא חומרי והוא כולל את הנפש החיונית, כמו שיש לבעלי חיים, והנשמה היא רוחנית, והיא מתלבשת בתוך הגוף הגשמי, החיבור בין הנשמה לגוף הוא ע"י "רוח", שהוא ממוצע בין הגוף והנשמה, והוא כח הדעת (התודעה) של האדם, ובכך האדם שונה משאר בעלי חיים שאין להם תודעה עצמית, האדם מודע לקיומו ומסוגל לחשוב ולהחליט על עצמו, לעומת זאת, בע"ח אין לו ידיעה על עצמו והוא פועל מתוך אינסטינקט.

הענין הזה בא לידי ביטוי בכח הבחירה של האדם, שהרי מאחר והוא מורכב מגוף ונשמה, יש בו רצונות וצרכים מנוגדים, הגוף צורך מזון גשמי ונמשך להנאות חומריות, ואילו הנשמה צורכת מזון רוחני ושואפת לעונג רוחני, והאדם שמורכב משניהם, צריך למצוא את האיזון הנדרש, ולספק לעצמו את כל צרכיו במקביל, ובידו הבחירה אם לעסוק רק בצרכי הגוף ולהזניח את הנשמה, ובכך הוא מתחבר לשורש רוחני מכוחות הטומאה, או לתת מקום עיקרי לנשמה יחד עם סיפוק צרכי הגוף, ולהקדיש את כל כוחותיו לעשיית רצון ה', ובכך להתקדש ולהתחבר לשורש הקדושה.

מעשי האדם בעל הבחירה, משפיעים לא רק עליו, אלא על כל הבריאה, הבריאה כולה מאוחדת במטרה אחת, להתקדש ולהתחבר למקור הקדושה, עד שיתבטלו לגמרי כל כוחות הטומאה, וזה תלוי אך ורק במעשי האדם, ככל שהוא דבק בעשיית רצון ה' ומכוון את עצמו לכך כראוי, הרי הוא מתקדש, ומעלה את כל הבריאה לקדושה.

עם ישראל

יסוד היסודות של היהדות הוא, שהקב"ה הוא המלך שלנו ואנחנו נבחרנו על ידו להיות העם שלו, את זה ה' בחר להגיד לעם ישראל קודם קבלת התורה, 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש', לצורך זה הקב"ה ברא את כל הבריאה, והקיום שלנו ושל כל הבריאה תלוי אך ורק בזה שאנחנו נהיה העם שלו ונעבוד אותו, כלומר, שנעשה את רצונו. נעלה מכל ספק, שזו היא המציאות היחידה האפשרית עבורנו, כי אנחנו כחומר ביד היוצר ולכך נבראנו, אמנם האמת היא שזה לטובתינו, כי על ידי שנהיה העם שלו, הקב"ה ישפיע עלינו טובות אין סוף, אבל חובת העבודה שלנו אליו איננה עבור הטובות שהוא יעשה לנו, אלא מצד עצם המציאות שהקב"ה ברא אותנו והחליט עבורינו שנהיה העם שלו.

ובעצם, כל המצוות נועדו למטרה הזו שנעשה את רצון ה' והוא יהיה מרוצה מאיתנו, וכל התורה היא פירוש של הרצונות של ה' מאיתנו, כיצד הוא רוצה שניראה לפניו, ומה יביא אותנו להיות אהובים לו, ועל זה הקב"ה כרת ברית עם ישראל, כלומר שהוא העמיד את זה כדבר קיים וקבוע, שהוא המלך שלנו ואנחנו העם העובד אותו.

לצורך כך הקב"ה ברא כל יהודי עם נשמה שהיא חלק אלוק ממעל, ועל ידי זה יש לכל אחד רצון פנימי ועמוק שהקב"ה יהיה מרוצה ממנו, השמחה הכי גדולה של יהודי זה כשהוא יודע שהקב"ה מרוצה ממנו, והעצב הכי גדול של יהודי זה כשהוא יודע שהקב"ה לא מרוצה ממנו, ולכן יהודי עובד את ה' בשמחה, כי זה הרצון הכי עמוק שלו.

אהבת השם

אחת המצוות שנאמרו בתורה היא ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך, וכדי לקיים מצוה זו מוטל על כל יהודי להשתדל בדרכים המביאות אותו אל אהבת ה', המבחן הפשוט לקיום המצוה הוא, כאשר אדם נהנה לחשוב על ה' לדבר אתו ולקרוא את דבריו, שזה מוכיח שהוא אוהב אותו, אך איך מגיעים לאהבה זו? הדרך הראשונה היא כאשר מתבוננים בכך שהקב"ה ברא אותנו ונתן לנו אפשרות לקיים מצוות ולזכות לשכר וליהנות, זה מביא אותנו לידי הבנה שהקב"ה רוצה לעשות לנו טוב ומידתו היא להיטיב, נוסיף על כך את הידיעה שהקב"ה כרת איתנו ברית ובחר בנו מכל העמים לקיים את מצוותיו ולזכות לכל הטוב, הרי שהוא מתנהג איתנו כאב אל בנים, וזה מעורר בנו אהבה אליו, כשם שבן אוהב את הוריו הדואגים לו ומטיבים עמו. זאת ועוד, כל יהודי זוכה להשגחה פרטית עליונה כפי שהוא נוכח לראות במשך חייו, וזה נותן לו ביטחון ומסיר ממנו דאגות, וכתוצאה מכך מתעורר בו רגש אהבה אל ה'.

אמנם בכך לא די, כי עדיין אם אין לאדם את הכלים כיצד לדבר עם ה' באופן המתאים לנפש שלו, וכיצד ללמוד את דברי ה' באופן המתאים לכישורים שלו, הוא לא יהנה מהתפילה והלימוד, על אף שהוא אוהב את ה', אך כאשר אדם יתרגל להתפלל אל ה' בלב שלם ובכנות, וללמוד את התורה באופן שהוא מבין היטב ולא באופן מכביד[1], הוא יהנה מאוד בשעת התפילה והלימוד מכך שהוא מדבר עם ה' ומכך שהוא מבין את דבר ה', כי הרי הקב"ה הוא המלך שלו והוא זה שמנהיג אותו בכל עניניו, והקירבה אליו נוסכת באדם ביטחון, ומביאה לו השתוקקות להתחבר יותר.

האמת היא שהבסיס של אהבת ה' כבר נמצא בכל יהודי מהרגע שהוא נוצר, כי הרצון הכי עמוק של כל יהודי הוא להיות רצוי בעיני ה', זה מגיע מהאור של הנשמה שמשפיעה על הנפש שלו (יצה"ט), אלא שהרצון הזה מכוסה ברצונות אחרים של הגוף הגשמי (יצה"ר), אבל כאשר הוא רוצה לאהוב את ה', זה נמצא אצלו בלב, והוא מרגיש בעצמו כמה שהוא שמח כשהוא יודע שהקב"ה מרוצה ממנו, וזה עצמו מעיד על כך שהוא מחובר בלבו אל ה'.

יראת שמים

בכל אדם יש מידה הנקראת "יראה", והיא גורמת לו להזהר מדברים רעים שיכולים לגרום לו נזק, התורה מצווה עלינו להשתמש במידה הזו כדי להזהר מלעבור על רצון ה', וגם כדי להכנע לפני ה', ישנה דרגה אחת של יראה שנקראת יראת העונש, וזו יראה פשוטה שמתאימה לכל אדם באשר הוא, כאשר הוא יודע שאם יחטא ייענש, וישנה דרגה גבוהה יותר שנקראת יראת הרוממות, והיא היראה מרוממות וגדלות ה', כאשר אדם יש לו השגה והכרה בגדלות ה' ואפסות האדם, הוא מתמלא בתחושה של יראת כבוד שמונעת אותו מלחטוא, אין זו יראה מעונש, אלא הבנה שאין ביכולת יצור אנושי להתנגד למלכות ה' ועשיית רצונו, ותחושת אפסיות מול הקב"ה הכל יכול שאין לנו בו שום תפיסה.

המבחן המעשי של ירא"ש הוא בכך שיהודי נזהר מעבירות יותר מכל דבר אחר, וזה הדבר שעומד מול עיניו בכל רגע, אם הענין הזה לא יעמוד בראש מעייניו, הוא ימצא עצמו נכשל בעבירות רבות מבלי משים, התורה דורשת מיהודי חיים מלאים של קדושה ומסירות לקיום רצון ה', וזה בא לידי ביטוי על כל צעד ושעל, אי אפשר להיות יהודי כשר אלא אם לוקחים את השולחן ערוך כמורה דרך מוחלט בכל תנועה שעושים, וברמה כזו שמתייחסים להלכה כאל חומה בצורה שאי אפשר לעבור אותה בשום דרך, לצורך כך כמובן שנצרך לדעת את ההלכה בכל דבר, וזה מחייב כל יהודי להיות בקי בהלכות המעשיות בכל תחומי החיים, ולעשות שאלת חכם בכל ספק שמתעורר.

מידות טובות

התורה מצווה עלינו ללכת בדרכי ה', ולהיות טובי לב רחמנים וגומלי חסדים, יהודי צריך כל חייו לרסן את עצמו, ולתקן את כלל המידות שלו שיהיו מכוונים לרצון התורה, וזה כולל הן את המידות שבין אדם לחבירו והן את המידות שבין אדם למקום, אך דגש מיוחד יש על הענינים שבין אדם לחבירו, מאחר והקב"ה השתית את קיום העולם על חסד והטבה, ולולי זה אין לעולם זכות קיום בעיני ה' והוא בסכנת השמדה. הטבע האנושי מלא ביצרים רעים ומידות מגונות, קנאה עין רעה ואנוכיות, אך התורה דרכיה דרכי נועם ושלום, ומצווה עלינו לרצות בטובת השני ולא להיות אנוכי, כאשר הולכים בדרכי ה' של הטבה וחסד, הקב"ה שמח בעולמו, וזה מביא ברכה לעולם.

אחד הדברים שהתורה מזהירה מהם ביותר, הוא איסור המחלוקת, שהוא המחריב הגדול של העולם, וגורם להתפרצות של כלל המידות הרעות, ומאידך, התורה מצווה עלינו להיות אוהב שלום ולהשתדל להשכין שלום בין אחרים, ענין זה הוא חלק בלתי נפרד מהיות עם ישראל עם קודש, שבו כולם מכוונים למטרה אחת ויחידה, שהיא: לעשות רצון ה', ורק ע"י שכולם מאוחדים ומתאחדים עבור המטרה הזו, ניתן להגיע לשלמות של קיום רצונו.

תלמוד תורה

המצוה הגדולה ביותר בתורה היא מצות תלמוד תורה, מלבד ההכרח שיש בלימוד כל ההלכות המעשיות כדי לדעת כיצד לקיים את המצוות ולהשמר מעבירות, ישנה מצוה מיוחדת ללמוד ולדעת את כל התורה גם בחלקים שאינם נוגעים כיום למעשה, וגם בעומק של טעמי התורה וסודות התורה. הסיבה לכך היא, כי מצות תלמוד תורה היא לא רק כדי שנדע כיצד להתנהג, אלא גם ובעיקר כדי שנהיה עסוקים כל הזמן בלימוד רצון ה' מאיתנו, ובכך כל החיים שלנו הופכים להיות חיים של עבדי ה', עבדות הבאה לידי ביטוי לא רק במעשה, אלא אף במסירת הלב והדעת, כי כאשר אנו עסוקים כל רגע בחיינו בידיעת התורה, אנו מקדשים את מוחינו וליבנו קדושה מלאה של עבודת ה'.

זו הסיבה שתלמוד תורה שקול כנגד כל המצוות, מאחר שהלימוד ממלא את כל החיים ללא הפסק, וזה הדבר שמבטא ביותר את הקשר והאהבה שיש בין ה' לעם ישראל, וכמו שאומרים בברכת אהבת עולם: "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה". כל החכמה והפרטים של דרכי אהבת ה' לישראל, וכיצד הוא רוצה שהם יתנהגו, הכל נמצא בתורה, הקב"ה הכניס בתורה את הכללים והפרטים של כל הבריאה וההנהגה, שהמטרה של הכל היא, מלכות ה' על עם ישראל, וככל שאנו עסוקים בלימוד התורה וידיעתה, אנחנו נעשים דבקים במטרה זו בכל ליבנו ונפשינו.

כדי שנוכל באמת להיות עסוקים כל החיים בלימוד התורה, נצרך שתהיה לנו חוויה של הנאה בלימוד, מלבד השמחה הפשוטה שיש לנו בקיום כל המצוות. אכן, באופן טבעי הלימוד מגרה את חושי השכל והוא מתענג על החכמה שבתורה, כך שהלומד משתוקק לדעת ולהבין עוד ועוד, וככל שהוא לומד ומבין יותר, הוא מתמכר לחוויית ההנאה השכלית, והוא מבקש לחזור ולחוות אותה בכל עת. כל זה קורה אך ורק אם הוא מבין היטב בשכלו את מה שהוא לומד וחי אותו בקרבו, כך שהתורה נהפכת לחלק מההווייה שלו, והמחשבה שלו תפוסה רוב הזמן בדברי תורה.

להנאה השכלית מהתורה, נוספת חוויה עצומה של קדושה וחיבור לתכלית החיים, אור הנשמה שבלב כל יהודי, השואף לקדושה ולדביקות בה', מתעצם על ידי לימוד התורה, הלומד מקדש את מוחו ולבו העסוקים בתורת ה', והנשמה שלו שמחה ומאירה את לבו בתחושת התעלות, שיכולה להגיע עד כדי 'חולי אהבה' על התורה.

עוד ענין מיוחד יש בתורה, שהקב"ה נתן בה כח לטהר את הלב ולהתגבר על היצה"ר, ההסבר הטבעי הוא שכאשר אדם עוסק כל הזמן בבירור רצון ה' וכיצד מקיימים את המצוות, ממילא הלב הופך להיות מחובר ליצר הטוב ולעשיית רצון ה', והיצה"ר מאבד ממקומו שבלב לטובת היצה"ט, אך מעבר לכך, יש בתורה גם כח סגולי של קדושה, שגורם ללומד אותה לקבל אור מהנשמה שלו, ולחזק את כח הקדושה שבו על כוחות הנפש הבהמית.

תפילה

התפילה נקראת עבודה שבלב, כי המטרה של התפילה היא לעמוד לפני ה' ולבטוח בו, עיקר הכוונה בתפילה אינה כמו שחושבים רבים שהיא לכוון את פירוש המילות והעומק שבהם, אלא עיקר הכוונה המחוייבת היא להרגיש כעומד לפני המלך, ולא לחשוב על שום דבר אחר מלבד על כך שהמלך לפניו, ולפי כל השיטות כוונה זו מעכבת בברכת אבות, [-לשיטת הגר"ח מבריסק היא מעכבת בכל התפילה אך החזו"א חולק], נוסף על כך יש חובה לכתחילה לכוון את פירוש המילות, ולפחות את תוכן הברכות כמו שכתב המ"ב.

התפילה איננה רק חובה מעשית של דיבור וכוונה, אלא חובת הלב, ולכן צריכים לשתף את הרגש בתפילה, ועל כך אמרו חז"ל "אל תעש תפילתך קבע כי אם תחנונים". ישנם כמה חלקים בתפילה, יש את החלק שמשבחים את ה' ומקדישים את שמו, כלומר, שמודיעים שהוא מקור הקדושה ועל ידי זה מתחזק כח הקדושה בבריאה, יש את החלק שמבקשים ממנו בקשות ציבוריות ואישיות, על צרכי הנפש והגוף ועל הגאולה השלמה, ויש את החלק בו מודים לה' על כל הטוב שהוא גומל לנו, בכל החלקים הללו משתפים את הרגש המתאים, מתוך הכנעה והכרה ברוממות מלך העולם שאנו ניצבים לפניו ובאפסיות ערכינו לנגד הבורא, ומתוך שמחה על הזכות שנפלה בחלקינו לעמוד לפניו.

מלבד התפילות הקבועות שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה, יש מצוה להתפלל על כל דבר שאדם צריך, כמו שרואים בספר תהילים איך שדוד המלך התפלל ושפך את לבו לפני ה', ובפרט בעת צרה ומצוקה ה"י. כאשר אדם מתרגל לבקש מאת ה' על כל דבר, הוא מתחזק בביטחון בה', וזה משנה לו את כל החיים לטובה, הוא לא מצטער מידי על מה שכבר היה, כי הוא יודע שהכל בהשגחה, והוא תמיד עם תקווה לעתיד טוב יותר ואינו מתייאש. התפילה נותנת לאדם קשר קרוב עם הקב"ה, הקב"ה רוצה שייחלו אליו, והוא קרוב לכל קוראיו, ומתנהג עמם במידת הרחמים.

יצר הטוב ויצר הרע

מאחר והאדם בנוי מנפש חומרית ונשמה רוחנית, יש בו יצרים חומריים מחד, ושאיפות רוחניות מאידך, כביכול האישיות שלו מורכבת ממלאך בתוך חמור, לפעמים הוא מרגיש מלאך השואף רק לטוב ולקדושה, ולפעמים הוא מרגיש חמור עם דחפים בהמיים לגמרי, עד כדי שהאדם בעצמו נעשה נבוך והוא שואל את עצמו: מי אני? הרי אני בן עלייה! אז איך צצות בי מחשבות גסות ומגושמות כל כך? איך יש בי רצון קטנוני כל כך לכבוד ותשומת לב? למה הלב שלי בוער מקנאה ואני לא יכול לפרגן לשני? ועוד יותר גרוע, איך יש בי שמחה חבויה כשאני שומע על חוסר הצלחה של אחרים? האם אני כה רע ואנוכי? והתשובה היא: כן! ולא! החמור שבתוכך הוא בהמה לכל דבר ועניין, והוא זה שמעלה בך את כל המחשבות והרצונות המכוערים והשפלים, אך אל תשכח שהנך גם מלאך! ויש בכוחך לשנות את המאזן בין החמור למלאך, ולעשות את המלאך למלך, ואת החמור לעבד. אם תשתדל לעבוד בדרך הנכונה, אז תראה איך שהלב שלך משתנה, והיצר הטוב כובש בו שטחים שהיו של היצר הרע, ומקומם של השאיפות הגבוהות והרוחניות גדל ומתעצם!

ומה היא הדרך הנכונה להתגבר על היצר הרע? התשובה היא: להכיר את הכוחות ולנהוג בהתאם, כמובן שעל איסורים אסור לעבור בכל מצב ובכל מקרה, זה קו אדום! אבל בשטח האפור יש מצבים ודרגות שונות, וכל אדם בהתאם למצבו הנפשי ונסיבות חייו, צריך להעריך את כוחותיו, עד כמה הוא יכול לשאוף גבוה ולהשאר מאוזן שמח ורגוע. עבודת השם צריכה להיות בשמחה, ולא מתוך כפייתיות, ככל שאדם שמח במעשיו הטובים, כך הוא יכול להתמיד בהם, ולכן אדם צריך לבדוק את כל המערכת של עבודת השם שלו, שהיא אכן נותנת לו שמחה והנאה, הן במסגרת הלימוד, הן בסיגנון הלימוד, הן בחברותא, והן בהישגים, ואותו הדבר בשאר עניני עבודת ה' כגון תפילה חסד וכו', וכאשר תהיה לו שמחה במערכת הרוחנית שלו היא תתחזק ותתעצם, ותחליש את המערכת החומרית והיצרים האפלים שבקרבו, וכך יהא בידו להתגבר על אותם יצרים ודחפים, ולהגיע להישגים רוחניים כבירים, שיעניקו לו אושר וסיפוק.

אך יש דבר אחד שהוא המפתח להצלחה! ושמו: חריצות! העצל ובעל הרפיון אין ממנו תקוה, כי הצלחה דורשת עבודה ומעשים, כמו בעולם החומרי שם נדרשת עשייה עבור הצלחה, כך גם בעולם הרוחני, אין קיצורי דרך, צריך לעבוד ולהתמיד ולהיות עקבי בעבודה, צריך לשמור על סדרי יום מסודרים ומלאים, וכך ורק כך ניתן להצליח! צריך ללכת לישן בזמן, לקום בזמן, לאכול בזמן, ולשמור על גוף בריא וראש צלול, ואז אפשר למלא את היום בעשייה וסיפוק!

---

[1] עמל התורה אין פירושו ללמוד בצורה מכבידה אלא ללמוד עם הנאה אך במאמץ, כמי שרוקד בחתונה ומתאמץ ונהנה.