איש האמונה ואיש הקדושה

נכתב ע"י בר סמכא

ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך. (דברים י'.) אחרי ה' אלוקיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצותיו תשמרו ובקלו תשמעו ואתו תעבדו ובו תדבקון (דברים יג'.)

ישנם שני אנשים, איש האמונה, ואיש הקדושה. שניהם מקיימים את כל מצוות התורה, הראשון מתוך אמונה והשני מתוך קדושה.

איש האמונה הכוח היסודי המכוון אותו בחייו, הוא, האמונה שלו בבורא העולם. דהיינו, הוא מסתכל על העולם במשקפת של אמונה, העולם לכאורה אותו עולם, אבל האמת הגדולה הזו שלאורה הוא חי מאירה לו את העולם באור שונה לגמרי.

בעולמו של הבורא אי אפשר לגנוב, אי אפשר להתנשא על אדם אחר, אי אפשר לזרוע כלאיים, אי אפשר שלא להתחלק בפת הלחם עם העני. בעולם שהוא יציר כפיו של אלוקים, וחוסה בצלו, מובן מאליו שאי אפשר להשחית או לצער אף ברייה, אי אפשר לשנות את ייעודם של נבראים, אי אפשר גם לעמוד מן הצד ולא ליטול חלק בקיום העולם.

כל האיסורים והחיובים הללו, אינם חלים על האדם כחובה מן החוץ הדורשת ממנו את מה שהוא איננו רוצה. אלא הם תלויים פשוט אך ורק בשאלה היסודית, האם יודע אתה שהנך חי בעולמו של הבורא הנצחי, אשר ברא ונתן מחסדו לכל אדם ולכל צומח וחי.

כל הרצונות שמביאים את האדם לידי מרירות וחוסר סיפוק, הגורמים לקנאה ושנאה. וכן כל השאיפות הפנימיות הגורמות לאדם להתחרות עם רעהו ולרצות לחטוף לעצמו עוד ועוד מכל הבא ליד ומכל מה שיעלה על הדעת. כולם סובבים סביב ציר אחד, הוא השקפת האדם שהוא הנמצא העליון בעולם, והכל מסתובב סביבו.

מנקודה זו האדם מתכנן שקר חנופה צביעות וליצנות לשון הרע וחמדה, שכולם כלים כשרים כדי לעקוף את כל אבני הנגף, ולהביא לידי המטרה הנכספת, סיפוק רצונותיו שלו, שהם המודד העיקרי לטוב ולרע.

אולם אם המציאות היא פשוט שונה לחלוטין. אם ישנו בורא היודע את מחשבות האדם, ובוחן גם כליות ולב, האם ישיא לב האדם להערים כביכול עליו ולשקר מתחת לעיניו הפקוחות, כילד המערים על המלמד בחיידר וסבור שאיננו רואה אותו.

אם ישנו בורא שברא את כל היצורים וממילא הוא האחראי כביכול לספק להם את כל צרכם, האם יש מי שסבור שאם הוא לא יגנוב מנברא אחר, יחסר לו אי מה, הקצרה יד הבורא מלתת את מאכל ברואיו בלי שיגנובו.

אם ישנו בורא שברא את האדם ברצונו, ברצותו מגביה שפלים וברצותו משפיל גאים, האם יכול בן אנוש להתגאות, היתגאה הגרזן על החוצב בו.

מהי הפעולה הטבעית של כוחות נפש האדם, המשכים בשחרו של יום, ויודע כי הוא חלק זעיר מעולם ענק שממלא כולו את רצונו של הבורא, האם לא יעמוד ויתפלל תפילה אל ה' המחייה את הכל, האם לא יודה לה' על קיומו, על כל חסד וחסד.

האדם הזה איננו מקיים את כל המצוות הללו רק משום שהוא נתחייב לעשותם, אלא משום שזהו הדבר הטבעי ביותר והמחויב לעשותו, בהתאם למצב העולם כפי שהוא.

אי אפשר לשקר כאשר יש מי ששומע מחשבות, ואין טעם להחניף כאשר לא ביד האדם הוא להרע או להיטיב, אף אדם לא ימנע מרעהו חסד אם הוא יודע שעינו של בעל הבית צופיה עליו בזה הרגע. וזוהי ראשית ההשקפה של איש האמונה.

לעומתו ניצב איש הקדושה. הכוח היסודי המכוון את חייו של איש הקדושה הוא השאיפה להידבק בקדושה, ולהתרחק מכל טומאה. הרצון להיות רוחני ולא בהמי מעמיד בפניו שני עולמות מנוגדים, מצד אחד עולם החומר ומצד שני עולם של קדושה. וגם בתוכו עצמו הוא חש בשני העולמות, גופו החומרי נמשך לעולם החומרי, ואילו רוחו מאצילה על הגוף מהודה וזיוה, והיא מרוממת אותו ומשוטטת אתו בשמי הרוח. כשם שאנשי הטומאה מעכירים את זיו נשמתם עד שכמעט ונדמה שנשמתם נהפכה גם היא לבשר ולדם, כך איש הקדושה מרומם ומקדש גם את גופו עד שלפעמים נדמה שגם גופו נהפך לרוח ונשמה, ובשר אין בו.

איש הקדושה, איננו חש שהחסד הוא המעשה היחיד הנבון ביותר, רואה הוא לפניו היטב, את הרווח החומרי הפרוש בפניו אם הוא רק יסכים להלוות בריבית, אולם נפשו הרוחנית מאסה וגעלה בחיי חומר שכאלו, הרווח החומרי הזה, להפסד ייחשב לה, ואילו מן הצד השני כאשר הוא רואה לפניו את הצער וההפסד החומרי שיגרם לו מן החסד, דווקא הפסד זה מרומם את רוחו, והתענוג הגדול ביותר שיש לו הוא להפסיד ולוותר בעבור הקדושה.

אין זה אומר שאיש הקדושה מואס באכילה ושתיה, ואיננו ישן אלא רק על מיטה של חרולים. לאו דווקא, האכילה השתיה השינה ושאר חיי הגוף, משמשים אותו גם הם להוסיף ולעלות בסולם הקדושה. הקדושה שהוא שואף אליה איננה דיכאון נצחי ומוות איטי מתוך יסורים, אלא להיפך. בחזון הקדושה שלו, השלימו גופו ונפשו זה עם זו, ואז אין הוא רואה סביבו כבר שני עולמות, אלא עולם אחד, עולם שכולו רוצה ושואף להאיר באור האלוקי, בעולם זה חדלו כל רוגז וכל דבר רוע, ושירת הקדושה אז מתרוננת מכל העולם כולו.

גם איש הקדושה אין המצוות מוטלות עליו כחובה חיצונית גרידא, אולם אין הוא עושה אותם מחמת שפשוט לא שייך אחרת. אלא משום שהוא רוצה אותם ונכסף אליהם, רצונו הפנימי מושך את כולו אל הקדושה, ולהיפך דווקא משום ששייך אחרת, והצד האחר הזה הוא מאוס ומכוער, לפיכך הוא מהדר ודוחף את עצמו חדר לפנים מחדר אל בית תענוגיו, הוא עולמו הפנימי הרוחני, המשביע אותו בתענוגי הרוח.

לכאורה "מידה אחת לשתי היריעות" אולם גדול ורב ההבדל שבין כוח הקדושה לכוח האמונה, ולמשל, מי שטעם ממידת האמונה אפילו רק במקצת, הדבר הראשון שהוא יפרוש ממנו, זה השקר וכל תולדותיו. אולם יתכן שהוא לא יראה כל כך פגם בתאוות הגוף וכל תולדותיהם. אין סתירה גלויה ומפורשת בין הידיעה הפשוטה שיש בורא לבין התענגות מופרזת בתענוגות העולם.

לעומת זה מי שטעם ממידת הקדושה ולו במקצת, הדבר הראשון שהוא יפרוש ממנו זה התענגות מופרזת בתאוות הגוף. אולם יתכן שהוא לא יראה כל כך פגם בשקר וכל תולדותיו. אין סתירה גלויה ומפורשת בין הרצון להתקדש לבין השקר.

למעשה, ההבדל בין האמונה לקדושה, הוא הבדל יסודי בשורש כל עבודת ה' שלהם. ביסודה של עבודת הקדושה, נמצאת נשמתו של העובד, היא השואפת להתעלות ולהתקדש, והיא החרדה וחוששת מפגם ולכלוך העוה"ז שלא ידבק בה.

לעומת זה ביסודם של מעשי האמונה, מונח שייכותו של העולם כולו, ובתוכו גם האדם, לבורא העולם. אל מולו ניצב בורא העולם האומר לו לך בדרך הישרה שבראתי, ואל תסטה לימין ולשמאל.

חייו של איש הקדושה, הם חיים שבמקורם הם חיי קודש שמקומם הוא בשבעת הרקיעים, אולם הם באו לעולם הזה כדי לשנות אותו ולהעלות אותו משפל מצבו אל עולם הקדושה אשר בשמי השמיים.

וחייו של איש האמונה הם חיים שמלכתחילה נבראו בעולם הזה, כחלק מרצונו של בורא העולם בין שאר הנבראים, ושאיפתם היא לא לעלות לשמיים, אלא לקיים את רצונו של הבורא ולתת לו כבוד בחיי עולמו שברא לשמו ולכבודו.

מהבדלים יסודיים אלו משתלשלים שני עולמות של חיים, עד לפרטי פרטים, ולגוונים שונים. כמובן שאין בפועל בעולם קיצוניות אחת ללא קשר לשאר המידות, אבל בכל אופן ישנם נטיות שונות. אלא שלשם בירור הנטיות, יסבו הדברים האמורים כאן, על המידות המופשטות כשלעצמן, כאילו באו כל אחת לגמרי בנפרד.

כאמור לעיל, עבודתו של איש הקדושה מתרכזת בעיקר בתוך עצמו, ביטוי קיצוני לכך יכול לקרות, כאשר איש הקדושה ימצא לפתע בעצמו, שמשך זמן רב הוא שכח לגמרי תוך כדי עבודתו, את הקשר שבינו לבין בורא עולם. כמובן שלא זו תמונת הקדושה האמיתית, שהיא להתדבק בבורא, אולם הכיוון של רצון הקדושה, משום שהוא פונה אל האדם, מביא לפעמים לתוצאות כאלו.

ומנקודה זו שפר חלקו של איש האמונה, שכל עבודתו היא לחיות לפני ה'. טול ממנו לרגע אחד את העמידה לפני ה', ונטלת ממנו את כל עולמו.

ולעומת זה עבודתו של איש האמונה, דווקא מכיוון שכולה שייכת אל עילת העילות, היא איננה מחוברת ומקושרת אל פרטי העולם הזה, ועלול לקרות שנמצא את איש האמונה כשאמונתו אכן פועמת בו, אולם פרטים רבים בחייו נשארים "ניטרליים" ביחס לאמונתו, ואינם שייכים לא לאמונה ולא להיפוכה.

ודווקא איש הקדושה, מכיוון ששאיפת הקדושה נמסכת באבריו, הרי שכל מעשה שהוא עושה מובחן ומורגש האם הוא מעלה ומרומם אותו אל הקדושה הנכספת או להיפך.

עקרונות אלו אינם פילוסופיות בעלמא, אלא לפעמים הם נוגעות לעיקרי עבודת ה' של העובד. וניקח למשל דוגמא ממידת הענווה, הנמצאת במרכז עבודת ה' אצל האדם. ונתבונן מיהו האדם העניו, ומהי הדרך המובילה לענווה.

והנה מצד טבע האדם, ודאי שעצם טבעו הוא להתגאות ולהתנשא, שכן כל ישותו של האדם שואפת את הסיפוק והשמחה, מהידיעה שהיא בת ערך. ולפיכך האדם רוצה להרגיש שהוא בעל כוח או בעל יכולת, או כל מעלה אחרת שסביבתו לימדה אותו שבה תלוי ערך האדם. ממילא אם ביכולתו לרכוש את המעלה לעצמו הרי שהוא עושה זאת, ואם אין ביכולתו, הוא משכנע את עצמו על ידי דמיון שהמעלה כבר נמצאת בו, וכך הוא מגיע למטרת רצונו הפנימי.

ומכיוון שמראה העיניים ומשמע האוזניים הוא המכוון את לב האדם, ממילא לא די לו לאדם להכיר בכך שיש בעצמו ערך פנימי, אלא הוא מודד זאת ביחס לסביבתו. ולפיכך עיקר מרצם של בני האדם מושקע להתנשא על סביבתם, ולהיות כביכול "גדול" לפחות באיזו בחינה שהיא.

איש הקדושה, כאשר הוא מתעלה ומתקדש, והוא מביט מרוממות התורה ומצוותיה על שדה החיים, מאוס בעיניו כל הגדולה הזו שבני האדם מרדפים אחריה, ובעיניו אין קטנות יותר קטנה מגדלות זו. באמת המידה של הקדושה האלוקית, כל מה שנחשב בעולם לשווה ולגדול, אינו אלא ההפך הגמור.

ומהו הרצון הנכסף של איש הקדושה, לגדל את נשמתו, גדולה של קדושה ורוממות הרוח. ומהי גדולתו, כל קרבה שהוא יכול להתקרב עוד ועוד לפני ה' גדולה היא לו. אין גדולה אלא ההכנעה לפני ה'. ודאי שגדולה זו איננה להתכבד ולהשתרר, ואין איש הקדושה רואה את עצמו נפגע כאשר אנשי העולם מבזים אותו.

והנה בדור האחרון התחדשה שאלה בענין מידת הענווה, וכך שואלים העולם, נכון אמנם שכל המעלות שמתגאים בהם בני העולם, הם הבל וריק, והכל דמיון שווא. אבל המעלות האמיתיות שעליהם נאמר הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים, סוף כל סוף הן מעלות אמיתיות באדם, ואיך לא יתגאה מחמתם, ואיך לא יחשוב שיש בו מעלה, ושהוא יותר משאר בני אדם. ובשאלה זו האריכו בדרוש ופלפול.

ההרגשה שבשאלה זו, (לשיטת השואלים), נובעת מעולם של עבודת הקדושה, אולם בעולמו של איש האמונה, יש לענוה פירוש שונה לגמרי.

איש האמונה, מהלך לו כל צעד וצעד, בעולם שיש לו מעליו בורא רם ונישא, שוכן עד מרום וקדוש שמו. אין הוא מתהלך בקומה זקופה, משום שהוא משפיל את עיניו, שלא להביט למעלה ממחיצתו. כל העולם שבו הוא הולך הוא אינו שלו, מי הוא ומה הוא, גם הוא בעצמו אינו אלא מאמר אלוקי, חייו הם פיסה מרצונו של הבורא שאמר "יהי אדם", ולא יותר מזה.

הרצון הטבעי להיות מציאות, לגדול, להתנשא, משתנה אצלו לאור ההסתכלות שלו על תמונת העולם. אחרי ההכרה שהמציאות הגדולה והנוראה היא הבורא, הרי שהגדולה שייכת רק לו, ומציאות האדם משתעשעת ושמחה בכל רגע שהיא מתבטלת ועומדת חייה בעולם ברצון ה'.

כלומר, כאשר האדם עובד את עבודתו לעצמו להתקדש, הרי שאולי הוא יכול להרגיש שהוא מאסף לעצמו איזו גדולה. אבל כאשר כל מעשיו הם להחזיר לבורא את מה ששייך לו, ודאי שאין לו שום אוסף של גדולה לעצמו, כל מעשה הוא רק עמידה לפני גדולת ה'. לכן אצל איש הקדושה עשיית מעשה טוב עלולה בטעות להעמיד אותו בניסיון הגאווה, ואצל איש האמונה אחרי כל מעשה הוא מרגיש יותר קטן, כי זה עיקר תוכן כל מעשיו.

לפיכך עבודת הקדושה עלולה שלא להתבטא כל כך בתחום בין אדם לחבירו, שכן הקדושה היא עסק לעצמו של האדם עם נפשו ועם אלוקיו, ואין לזרים חלק בה. אולם עבודת האמונה מתבטאת בראש ובראשונה בין איש לרעהו.

אמנם, איש האמונה איננו חש בעצמו חיסרון מסויים השואף להשלמה, עבודתו את ה' היא תוצאה של המצב שבתוכו הוא חי, ולא מאמץ להגיע למקום מסויים, או לשנות את עצמו. לפיכך אין עבודת האמונה שואפת להרבות מצוות מעשיות. ריבוי המעשים עלול להיות לה לטורח ולזרא, מעשיה של האמונה הם כולם ביטויים לרגש ולאמונה הקיימת כבר בפנים הנפש, אבל אינם מעשים הבאים לקבוע ולחדש בנפש רגשות נוספות.

לעומת זאת עבודת הקדושה נובעת כולה מהתחושה של הריחוק הקיים בעולם מן ה'. ולפיכך כל כולה שואפת להרבות ולעבוד במצוות מעשיות ככל האפשר. מעשי הקדושה אינם באים דווקא כביטוי לרגש הקיים בה, אלא על מנת להוסיף ולקבוע רגשות נוספים בנפש, להוסיף ולרומם את הנפש והגוף ולשנות אותם ממצבם הנוכחי.

עבודת הקדושה לא רק שחפצה הוא להרבות במעשי מצווה ועבודה, אלא שאין לה סוף וקצבה, שכן יש קדושה מעל קדושה וקדושה מעל קדושה.

לכן אפשר לומר שאיש האמונה חי בעיקר עם יראת ה', ואילו איש הקדושה חי בעיקר עם אהבת ה'. את המצוות יקיים איש הקדושה מחמת חפצו הגדול להתקרב לה'. ואילו איש האמונה יקיימם מכיוון שהוא חש מחוייב ומוכרח לכך.