אם שאר עינויים דאורייתא או דרבנן

הנה ביום הכיפורים נצטוונו על חמשה עינויים, על אכילה ושתיה ענוש כרת, ועל רחיצה וסיכה נעילת הסנדל ותשה"מ אינו ענוש כרת. וכידוע נחלקו הראשונים ז"ל במדריגת חומרתם, דברמב"ם נראה דשאר עינויים דאורייתא, ודעת רבינו תם שהם דרבנן. ויש עוד ראשונים רבים לכאן ולכאן, אך קיצרנו בזה.


והנה רהיטת פירקין דשאר עינויין דרבנן, דהא אשכחן בהו קולי טובא, כגון מה שהביאו תוספות בדף ע"ז א' ד"ה דתנן מהא דאמרינן ואם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש ועוד כהנה. ותירץ הר"ן דכיון דלאו בכלל ענויי דכתיבי בקרא בהדיא באורייתא נינהו אלא מרבויא דשבתון אתו וכדאיתא בגמרא קילי טפי ומסרן הכתוב לחכמים והן הקלו בהן כפי מה שראו והתירו כל שאינו נעשה לתענוג.

ועדיין הדבר מחודש מתלתא, חדא מקרא ואידך מסברא ואידך מסתימת הגמרא, מקרא קשה אי דאורייתא נינהו כיצד אסרו רק את המצב שאינו בגדר עינוי, וכדאמרינן בנדרים דניוול דחד יומא לא שמיה ניוול, וכשזה מגיע למצב של עינוי כגון בא מן הדרך והזיע (ובאבלות- תכפוהו אבליו) התירו. והרי מסתבר לדרוש שבתון דומיא דועניתם דאכילה ושתיה, שהתורה באה לאסור רחיצה גם במצב שיהיה ידיע עינויא השתא. [ואף שיתכן מאד שחכמים הבינו שיש להאלים את צד הקולא מחמת כבוד היום שהוא יום טוב, מכל מקום אם באכילה ושתיה התורה ציוותה על עינוי ממש, בקל יש לומר כן גם לענין רחיצה וסיכה.]

ומסברא קשה אי דאורייתא הוא כיצד התירו ביד רחבה ולא הרבו אזהרות שלא יבואו להקל גם באופן האסור.

ומסתימת הגמרא קשה אי דאורייתא נינהו מדוע הגמרא לא הקשתה כיצד מקילים ותירצה את תירוץ הר"ן, והרי בנושא מקביל דהיינו אבילות כשהתירו רחיצה שאינה של תענוג אמרו (ברכות ט"ז ב') קסבר אנינות לילה דרבנן ובמקום איסטניס לא גזרו ביה רבנן, וכאן שזה דאורייתא אנו נשארים בלי הסבר. ומזה נראה עיקר כדעת רבינו תם דשאר עינויים דרבנן.

ומכל מקום יש מקום לומר דגם לרבינו תם יש לשאר עינויים שייכות לדאורייתא בזה שהמתענה בשאר עינויים מקיים את מצוות ועיניתם יותר בהידור, אך אם לא התענה בהם כי אם באכילה ושתיה לא ביטל מצוות ועניתם. וכמו במצוות ישיבת סוכה שהפרטים המעכבים הם אכילה ושינה מיהו הטיול הוא ג"כ מצוה דאורייתא, ויש לעיין.


והר"ן הביא ראיה לדעת הרמב"ם מדתניא (ע"ד א') אף על פי שאמרו אסור בכולן לא אמרו ענוש כרת אלא על האוכל ושותה ועושה מלאכה בלבד ואם איתא דהני ענויי אחריני מדרבנן בעלמא נינהו היכי שייך למימר בהו ולא אמרו ענוש כרת דהא אפילו איסורא דאורייתא נמי ליכא. ולו"ד ז"ל לאו ראיה היא, דאין דרך התנאים לדקדק כל כך בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן, ולאו דווקא במדרשי הלכה דהיינו ספרא וספרי שכידוע מלאים אסמכתאות, אלא אף בסדרי המשניות והברייתות, וכדתנן בכלים פ"א מ"ח עזרת נשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם ואין חייבין עליה חטאת עזרת ישראל מקודשת ממנה שאין מחוסר כפורים נכנס לשם וחייבין עליה חטאת, ובאמת כניסת טבול יום לעזרת נשים אף אין בה איסור דאורייתא גרידא. (ובשבת נמי תנא אינו חייב על דברים שאין בהם אפילו איסור דאורייתא גרידא, כגון בפרק ו' ואם יצתה אינה חייבת חטאת.) [עוד יש להזכיר דמצאנו הרבה פעמים בחז"ל שחילקו בין שני איסורים דאורייתא ואמרו שעל האחד חייבין סקילה או כרת או מיתה והשני באזהרה או בעשה, ולא הסתפקו בלשון איסור גרידא. ואילו כאן הסתפקו בלשון איסור גרידא, משום שהוא דרבנן.]