באופן שאין בידו לפייס את חבירו האם מעכב - דיני סליחה

ב"ה במאמר הזה נדון:
באופן שלא יכול לפייס את חבירו האם מעכב
כשלא בא לבקש סליחתו
כשמחל בלי שבא לבקש ממנו מחילה
מחילה במזיק בגרמא



באופן שלא יכול לפייס את חבירו האם מעכב

ונראה להכריח שאין מעכב עבירות שבין אדם לחברו לעבירות שבין אדם למקום ולעולם נמחל לו עכ"פ כששב מהן גם אם בפועל לא פייס חבירו בגלל אונס וכדומה והוא על פי מה שכתב המבי"ט (בית אלוקים שער התשובה פרק ב') לבאר עיקרה של תשובה וזת"ד: אבל עיקרה היא במחשבה שיתחרט במחשבתו, ויסכים ג"כ במחשבתו שלא ישוב לעשות עוד מה שעשה, וגם כי לא נזדמן לו אח"כ דבר עבירה שיפרוש הימנה נקרא בעל תשובה, וכמו שאמרו ז"ל (קדושין מ"ט:) על מי שקדש אשה ע"מ שהוא צדיק גמור צריכה גט ואפילו הוא רשע גמור, כי שמא הרהר תשובה בלבו, ואם לא תושלם התשובה עד שיבא לידו דבר עבירה ויפרוש ממנה אינו צדיק, שהרי אנו רואים עתה שהוא רשע גמור, ואין החשש אלא שמא הרהר עתה תשובה בלבו, ולכן עיקר התשובה היא במחשבה על ב' הדברים, שהוא מתחרט במחשבתו ומסכים במחשבתו שלא לחזור עוד אל מה שחטא והוא עזיבת החטא, ועל ב' הדברים אמרנו שמא הרהר תשובה בלבו עכ"ד.

ומבואר בדברי המבי"ט שאף שלא קיים כל תנאי התשובה (שהרי לא נשלמה עד שיבוא לידו דבר עבירה ויפרוש ממנה), מכל מקום עיקר התשובה היא החרטה. ולפי זה גם באופן שלא פייסו לחבירו ולא החזיר לחבירו גזלתו בגלל שלא מצאו, כל שהתחרט בכך, הרי קיים את עיקר התשובה, ואח"כ ישלים תשובתו.

ובאמת המבי"ט בהמשך דבריו כותב את זה מפורש וז"ל שם: וכמו שאמר במשנה שלהי יומא (פ"ה) עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר, כמו שדרש ר' אלעזר בן עזריה מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, החטאים שהם לפני ה' ולא מה שבין אדם לחבירו, כ"ש התשובה שאינה מכפרת מה שבין אדם לחבירו אם לא פייסו, וכו', ועכ"ז אני אומר שהכל תלוי בתשובת המחשבה שניחם על מה שעשה, ומסכים שלא לשוב בדרך הזה עוד, ואם לא השיב הגזלה לבעליה ג"כ נקרא בע"ת, אם גמר בלבו לפני האל שיחזירנה, אע"פ שלא הספיק להחזירה, שאל"כ איך אמרנו כי שמא הרהר תשובה בלבו, הרי הוא צריך להשיב את הגזלה אשר גזל או העושק אשר עשק, אלא שצריך לומר שאם גמר בדעתו והסכים להחזיר ולפייס את חבירו, שהוא צדיק, ואח"כ יגמור התשובה בפועל, וכן אמר בפרק איזהו נשך אם הניח להם אביהם דבר מסויים של גזל או רבית שחייבים להחזיר מפני כבוד אביהם שעשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת, נראה שנקרא בעל תשובה כיון שגמר בלבו להחזיר עכת"ד.

וכדברי המבי"ט למד החלקת מחוקק (אבן העזר סימן לח ס"ק מד) באומר ע"מ שאני צדיק כל שהרהר תשובה בלבו "אף על פי שאנו רואין הגזילה עדיין בידו ולא מקרי בעל תשובה עד שישליך השרץ מידו מ"מ כיון שהסכים בדעתו להשיב נקרא ג"כ צדיק ומידי ספק קידושין לא נפקי" ע"כ. והסכים לזה הבית שמואל שם ס"ק נה.

אמנם במנחת חינוך (מצוה שסד - אות לב) כתב וז"ל: וכל חילוקי הכפרות הללו הם דוקא בעבירות שבין אדם למקום ברוך הוא, אבל עבירות שבין אדם לחבירו אינו מתכפר לו עד שיחזיר לו הממון שגזל ממנו, וג"כ יפייס אותו על הצער שציערו. ואפילו לא חטא כנגדו רק בצער שציערו, אינו מתכפר לו רק אם פייסו. וזה מבואר במשנה ביומא פ"ה ע"ב להדיא עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה וכו', וכן מבואר בר"מ כאן פ"ב ה"ט, אין התשובה ולא יום הכיפורים מכפרין אלא וכו' אבל עבירות שבין אדם לחבירו כו', וכן כתב הרב המחבר. ואם החזיר הגזילה ופייס חבירו, מ"מ צריך להתודות ולעשות תשובה לפני השי"ת, כמבואר בר"מ כאן פ"א ה"א. כי שתים רעות עושה אם חוטא לחבירו, דעושה לחבירו וגם המרה פי אלקיו ית', על כן צריך לתשובה כאן, אך התשובה אינה מועלת כל זמן שהחטא שחטא לחבירו לא נתקן. ונראה דכל זמן שלא ריצה את חבירו אף חלק שמים לא נמחל לו, דלא מהני כלל תשובה כל זמן שיש בידו החטא שחטא לחבירו, רק לאחר שנתפייס מחבירו צריך תשובה לחלק השמים ע"כ.

ולכאורה נראה בדבריו דכל זמן שיש בידו החטא שחטא לחבירו ולא החזיר לו הממון שגזל ממנו ולא נתקן החטא לחבירו לא נמחל לו אף חלק שמים על זה. ודלא כדברי המבי"ט. וצ"ע מה ישיב לראיות שהביא המבי"ט מהגמ' בקידושין והגמ' בב"מ.

וכן נראה לדקדק בדעת הפר"ח שהביא הברכ"י שכתב שם "וכל שלא פייס את חבירו גם חלק גבוה אשר בה לא נתכפר". וכן לשיטה הראשונה שהביא שם בשם י"מ "דאם לא שב מעבירות שבינו לחבירו גם עבירות שבינו למקום אינו מתכפר". ונראה דכל שלא תיקן החטא לחבירו לא יועיל לכפר לו. אולם י"ל דכל שגמר בדעתו נחשב למעשה תשובה. אמנם מדברי המנחת חינוך שכתב במפורש "אינו מתכפר לו עד שיחזיר לו הממון שגזל ממנו" עדיין צ"ע.

ולכן נראה ליישב עפ"י מה שהביא הבית יוסף (שם ד"ה על מנת שאני צדיק) מרבינו ירוחם וז"ל וכתב רבינו ירוחם (נכ"ב ח"ד קפח ע"א) ויש מפרשים שאם הוא רשע לבריות כגון גזלן וכיוצא בו אין יכול להיות צדיק עד שישיב הגזילה ויש מפרשים דכיון שהרהר להשיב הרי הוא צדיק ע"כ.
ואפשר דהמנחת חינוך ס"ל לחלק כמו הי"מ קמא שאם היה רשע לבריות כגון גזלן אין יכול להיות צדיק עד שישיב את הגזילה.

ובראיית המבי"ט מהגמ' בב"מ סב. אם הניח להם אביהם דבר מסויים של גזל או רבית חייבים להחזיר בשעשה תשובה מפני כבוד אביהם עיין שם. מבואר אף שלא השיב הגזילה נחשב "עשה תשובה".
יש לפרש למנ"ח באופן שיש רגלים לדבר כגון שהאב ציווה להחזיר את הגזילה ושוב מת וכמו שכתב בשיטה מקובצת ב"מ. ד"ה בשעשה תשובה בשם הרמ"ך וז"ל: בשעשה תשובה. כגון דחזיוה לאבוהון דיתמי דאהדר זוזי דרביתא לאחריני והוה מזדהר דלא לישקול רביתא ושמעו נמי דאמר ליהדר הני פירי ושאר מטלטלי ולא הספיק להחזיר עד שמת והיינו תשובה דעביד. הרמ"ך ע"כ. וכ"כ בשו"ת טוב עין לחיד"א סימן ו' כתב דמיירי דוקא בכה"ג שעשה תשובה ואמר שרוצה להחיזר ולא הספיק עד שמת בהא חשבינן ליה צדיק אבל בלאו הכי אינו צדיק עד שיחזיר זה עיי"ש.

ולפי זה מה שכתב המנחת חינוך "עבירות שבין אדם לחבירו אינו מתכפר לו עד שיחזיר לו הממון שגזל ממנו, וג"כ יפייס אותו על הצער שציערו", היינו במקרה ויכול להשיב, אבל במקרה שהוא אנוס ואין חבירו בפניו, כל שגילה דעתו שרוצה לשוב מגזילתו, ולהחזיר כשיימצא לפניו חבירו מתכפר לו.
ונמצאנו למדים גם בחובת פיוס לתקן החטא לחבירו, שכל שלא נמצא בפניו ולא יכול לפייסו מכל מקום מתכפר לו אם שב בלבו.

וראה לשונו של החובות הלבבות (שער ז' שער התשובה פ"י) וז"ל: אבל איך אופן התחבולה למי שקשתה עליו התשובה, נאמר בתשובת השאלה הזאת, כי מי שעבר עבירה מן העבירות, שיקשה לתקנה באופן התשובה המיוחדת בה, אינה נמלטת מאחד משני דברים: או שתהיה מן העבירות שבינו ובין בוראו, או שתהיה מן העבירות שבינו ובין בני אדם, כמו האונאה והגניבה ומיני הגזילות והחמס והעוול. ומאיזו מהן שתהיה, ותהיה התשובה נמנעת עליו לאחד מן הפנים שהקדמנו שהתשובה מהם קשה, כשיקבל עליו גדרי התשובה בכל תנאיה, אשר בכחו ויכלתו מהם, הבורא מקל עליו תשובתו, ועובר לו על מה שנעלם ממנו ונמנע עליו, וישים לו מוצא קרוב מחטאו וירחיב אמתלאתו בו. ואם יהיה משער העריות, אשר זכרנו במי שהוליד מאסורה, יכרית הבורא את זרעו. ואם הוא מצד אונאה וגזל בממונות, יתן לו האל ממון ויפרענו לחבירו וירצהו וימחול לו. ואם הרע לחבירו בגופו או בממונו (בזכרו), יכניס לו הבורא, יתברך, בלבו רצון ואהבה, עד שימחל לו במה שהיה מחטאו עליו, כמו שאמר (משלי טז ז): ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. ואם ירחק ממנו העשוק, יזמין הבורא התקבצם, עד שייכנע לפניו העושק וימחול לו, ואם לא ידע האנשים העשוקים ומספר הממון אשר עשק, יפיק אותו האל להוציא ממונו בתועלות כוללות, כבנין גשר וחפור בארות, יהנו מהם בני אדם, ועשות בורות בדרכים, שאין המים מצויים בהם, ומה שדומה לזה מתועלת ההמון, עד שתהיה תועלתו כוללת מי שעשק ומי שלא עשק. ואם ימות העשוק, ישיב הממון ליורשיו, ואם הזיק לו בגופו או שסיפר בגנותו, יתוודה על קברו בזה במעמד עשרה בני - אדם ויימחל לו עוונו, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה, בענין הזה (יומא פז א): מוליך עשרה בני - אדם ומעמידם על קברו ואומר: חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני זה שחבלתי בו. ואין התשובה נמנעת על החוטא אלא מצד [רוע] מצפונו ותרמית לבו, אבל אם הוא רוצה להתקרב אל האלהים, לא ייסגר שער התשובה בפניו ולא ימנעהו מונע מהגיע אליו, אך הוא פותח לו שער הישרה ומורה אותו הדרך הטובה בחסדו ובטובו, כמו שנאמר (תהלים כה ח): טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך, ואמר (דברים ד כט): ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך, וכתיב (דברים ל יד): כי קרוב אליך הדבר מאד, ואמר (תהלים קמה יח): קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראהו באמת עכ"ל.

ובאותו ענין מובא בספר ארך אפים (דף סו) עובדא מספר תולדות האדם מהגאון רבי זלמן מוואלאז'ין שכמעט נפל למשכב בגלל שפגע באדם שלא מצאו לאחר זה, וכאשר נודע הדבר אל הגר"א ז"ל שלח אחריו והוכיח לו ממאמר הגמ' המובא שם בספר תולדות אדם, שאם עשה האדם כל מה שבכחו לעשות עד שא"א לו לעשות יותר עוזר לו הקב"ה ומתקן בעצמו העניין ההוא, וכמו שכתב בחובת הלבבות הנ"ל עיין שם.

כשלא בא לבקש סליחתו

בריש סימן תר"ו נפסק באופן שחבירו הלך לפייסו ג' פעמים ולא מחל שכבר אינו זקוק לו, והמוחל נחשב בזה לאכזרי. אבל באופן שהחוטא לא ביקש את סליחתו לא מצינו שמחוייב בדין למחול. ואמנם כתבו האחרונים [א"ר שם ס"ק יא ובס' מטה אפרים שם ס"ג והמ"ב שם] שאם אין החוטא מתעורר לבקש מחילה מחבירו יש לו להמציא את עצמו אליו כדי שיבקש ממנו מחילה. וכמבואר בגמ' סוף יומא בהנהגת רב עיין שם.
אמנם לענ"ד במקרה שהפוגע סבור שמתנהג כדין תורה ולא מוצא פגם בהתנהלותו, הרי שלא יועיל אם ימציא עצמו בפניו כדי לעוררו לכך. ואדרבה ייתכן והפוגע יהפוך את הקערה על פיה ולא יהסס עוד לדרוש ממר שיתנצל ויבקש הוא את מחילתו.

מחילה במזיק בגרמא

והנה בבן אדם שגורם לחברו נזקים ממוניים ותולה זאת כשיתברר בדין תורה, ומנגד לשני ברור שיש צד קרוב שהוא מזיק. לכאורה אף אם א"א להוכיח ולחייבו ממון בדין אבל אי"ז סיבה מצד המזיק שלא לברר לעצמו את הדין עכ"פ בכדי לצאת יד"ש, ובכה"ג כתב המקור חיים שם סק"א שאין אדם חייב למחול לחבירו שהזיק אותו ע"י גרמא וכיו"ב כשחייב עכ"פ בידי שמים. [אמנם שם מיירי שברור שהזיקו ע"י גרמא, אבל אי"ז סיבה לחלק בין המקרים, שטעמו אחד הוא, שהנפגע לא מוחל משום שלא נתברר הדין, ויש צד שמחוייב לו השני, ומוטל עליו לברר הדין עכ"פ לצאת יד"ש.]

יתירה מכך אף אם בא לבקש סליחת חבירו באופן שאינו מסכים לשנות מהרגלו, נלענ"ד שהשני לא מחוייב למחול ולקבל את סליחתו, לאור מש"כ בשו"ע בהגהה שם שכל שהנפגע לא מוחל למבקש 'כדי שיהא נכנע לבו הערל ולא ירגיל בכך' [מ"ב שם] אינו נחשב אכזרי במה שלא מוחל לו, וה"ה במקרה כזה, שהמזיק מדובר הוא אדם אטום מח, וע"י שיקבל מחילתו זה רק יספק לו שנה שלימה לעשות נזקים בלי לשאת במחיר אינו מחוייב על פי דין למחול לו.

אמנם היה מקום לסייג את הדברים לאור מש"כ הא"ר בשם המקובלים, שמי שאינו מעביר שנאה ביום כיפור אין תפילתו נשמעת. אבל חדא, באדם שמזיק אותו גם בעניני הרוח [לדוגמא הכשר סוכה] ייתכן ואינו בכלל זה וי"ל. ובכ"מ אינו מעיקר הדין.
והנה מה שנוהגים לומר 'תפילה זכה' ומצהיר שמוחל לכל אחד, אבל נקטו הפוסקים [החוט שני שם] שאין בזה כדי להחשיב מחילה.

כשמחל בלי שבא לבקש ממנו מחילה

בכ"מ גם באופן שמחל לחבירו לפני יום כיפור, אבל ככל ומבחין בהמשך השנה שהפוגע שינה התנהגותו לטובה לכאורה כדאי להזכיר לו זאת שוב, לאור מש"כ האחרונים שכל שמחל אדם לחבירו מעצמו בלי שביקש ממנו הפוגע מחילה, אין במחילת הנפגע כדי להחשב כפרה גמורה, כ"כ הפלא יועץ בערך תשובה עפ"י הגמ' יומא פז. וכן דעת ר' יצחק בלאזר [הובא במועדי וזמנים ח"א סימן נד] וכן דעת החזו"א [הובא בחוט שני יוה"כ עמוד ק' ד"ה ושמעתי] ומהטעם שכל ענין הפיוס הוא שעי"ז שמניע את עצמו לבקש ממנו מחילה נחשב הדבר כתשובת המשקל על מה שחטא כנגדו.​