בגדר חיוב בור, וביאור עניין עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו

בעזהשי"ת


כתיב בקרא פרשת משפטים [כ"א, ל"ג ל"ד] "וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו" ע"כ, ומהא ילפינן פרשת בור בכלל חיובי הנזיקין דנתחייב בהם האדם, והטעם דהוצרכנו לחיוב התורה פרטי על בור ולא סגי בשאר חיובי הנזיקין, אמרינן במתני' דמה לכל הני דדרכם לילך ולהזיק משא"כ בבור דאין דרכו לילך ולהזיק, ולכך הוצרכנו לחיוב התורה מיוחד על בור.

והנה יש לדעת בגדר חיוב בור, האם הוי חיובו ככל פרשת נזיקין שבתורה או דאיכא בזה גדר חדש מיוחד דנתחדש בפרשת בור, דבהקדם מצינו בכל המזיקים דהצד השווה שבהם דממונך ושמירתו עליך, ובאש כתבו התוס' [נ"ו ב'] דכיוון דהוא יצר את המזיק הוי כי דידיה[1], אמנם בבור לכאו' מצינו לקמן [מ"ט ב', נ' א'] דלרבה לכו"ע מחייבינן על בור ברה"ר ולרב יוסף דווקא לרבי ישמעאל, אך עכ"פ איכא מ"ד דס"ל דבבור איכא חיוב אע"פ שאינה ברשותו, ולכאו' זהו דבר תימא, דאם נימא דחייב כבכל המזיקים, הא התם חייב על מעשה שורו וכדו' דכיוון דהוי ממונו חייב על מעשה שורו, אך הכא הא ליכא ממונו וא"כ איך נחייב אותו על מעשה הבור והא אינו ממונו.

ובגמ' לקמן [כ"ט ב'] אמרינן דב' דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו ואלו הן בור ברה"ר וחמץ משש שעות ולמעלה, ומבואר בזה דאה"נ דבור אינו ממונו אך מחייב עלה מטעם דהוי ממונו דהוי כאילו הן ברשותו, ותימה ע"ז מה שייך לומר דהוי כאילו הן ברשותו והא אינו ברשותו ואינו ממונו וא"כ מדוע דיתחייב עליה כאילו הן ברשותו, וביותר קשה דאמרינן לקמן [מ"ח א'] דבור דממונו חייב מטעם דהוה ליה למילוייה ולא מלייה כמאן דכרייה דמי, ומבואר דלא סגי בהא דהוי ממונו אלא בעינן לטעם דהוא כרה את הבור, וצ"ב בתרתי, האחד דהוי סתירה להא דאמרינן דכשאינו ברשותו והוא כרה את הבור מחייב עלה מטעם דכאילו הוי ברשותו, וע"ק בעצם הדבר מדוע היכא דהוי ממונו לא סגי בזה לחוד לחייבו אלא בעינן לטעמא דהוה כאילו הוא כרה את הבור, וכן קשה ע"ז דאמרינן בגמ' לר' ישמעאל דמחייב בור ברה"ר מה כוונת הקרא בהא דכתיב "בעל הבור" ישלם, ואמרינן דלר"י היינו בעל התקלה ומבואר דלא בעינן לטעמא דכאילו הן ברשותו אלא הוא הוי בעל התקלה, ואם נימא דעשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, א"כ שוב הוי בעל הבור, ומדוע אקשי' עלה ופרקינן דבעל הבור היינו בעל התקלה.

ובהקדם יש להתבונן בהאי חיובא דבור, דהנה בכל המזיקים דמצינו דחייב על נזקיהם, איירי בכה"ג דהמזיק אזיל לניזק, והיינו דהמזיק הזיק את הניזק כפשוטו דהגיע אליו והזיקו, כגון אדם שור ואש, ואילו בבור אין המזיק הולך לניזק אלא הבור הוי רק היכי תימצא דהניזק יכול להפיל עצמו בבור, ואת הנזק בעצמו פעל הניזק, והן אמנם דזה מש"כ במתני' דלא מצינו למילף בור מכל המזיקים דמה לאלו שדרכם לילך ולהזיק משא"כ בבור, אך באמת צ"ב מדוע חייבה תורה אע"פ שאינו הולך ומזיק, אך ביותר יש להק' דגם אם נימא דזה שאין דרכו לילך ולהזיק ל"ה טעם לפטור את בעל הבור, אך אכתי בשלמא בשאר המזיקים דחזינן דמחייב ניחא דחייב על המעשה נזק דהיה, אך הא בבור ליכא מעשה נזק דנוכל לחייב את בעל הבור עליה, אלא אפי' את המעשה נזק פעל הניזק דהא אין הבור חבט בו אלא הוא נחבט בבור, ובשלמא בכה"ג דאיכא הבל ומחייב עליה יותר ניחא דאת המעשה נזק פעל הבור, אך בחבטה ליכא למימר הכי, וא"כ הא הוה גרמא בעלמא דאפי' "מעשה" נזק ליכא מצד הבור, אלא איכא "תוצאת" נזק מצד הניזק דנחבט בבור, ועל מה מחייבינן ליה.

ולכאו' למ"ד דחייב דווקא על הבל או למ"ד דהבלו וכ"ש לחבטו, היכא דניזק בהבל יותר ניחא דחייב דבהבל כבר לא הוה הנזק דווקא מהא דנחבט ומחמת כובדו אלא דאפי' אם היה נכנס לבור בלא נפילה היה נחנק בהבל, וא"כ כבר שייך להא דאמרינן דבור אין דרכו לילך ולהזיק, והן אמנם דאקשי' מדוע באמת חייב בכה"ג אך יותר ניחא דאיכא מעשה נזק ולא הוה גרמא בעלמא, וא"כ זה שייך להא דדן בקה"י [סימן ד'] היכא דאיכא אש בבור והיינו דהניזק אזיל למזיק אך אכתי הא האש שרפתו, דלכאו' ה"ה בהבל דההבל חונקו, אך למתבונן זה אינו דהא בשלמא באש גם בכה"ג דהניזק אזיל לאש אכתי האש שרפתו ואיכא "פעולה חיובית" של נזק משא"כ בהבל דאע"פ דאם היה נכנס לבור בנחת ללא נפילה ג"כ היה נחנק, אכתי אי"ז "פעולה חיובית" של חניקה כעין במיתת בי"ד של חניקה וכדו' דהתם איכא מעשה חניקה, אך הא בהבל הא דנחנק הוה "תוצאה מהעדר אויר" וא"כ לכאו' שוב איכא למימר דהוי גרמא בעלמא, והיינו דאיכא היכי תימצא לניזק להיכנס למקום דבו אין אפשרות לחיות, דהוי מקום דבו א"א להמשיך לחיות אך לא דאיכא שם מעשה חניקה דנוכל לתבוע את בעל הבור על מעשה נזק מסוים, וא"כ שוב הוי גרמא בעלמא, וקשה ביתר שאת מדוע מחייבינן לאדם דכרה בור וכל כה"ג והא בכלל הנזיקי ן לא מצינו כה"ג חיוב אלא אדרבה הוי טעם לפטור.

ודלמא איכא למימר, דאמנם אמת דליכא מעשה מיתה דלפמשנ"ת ליכא כלל חיוב על מעשה המיתה דהניזק הוא המית עצמו בבור ולא דהבור המיתו, אך אכתי נתבאר בבור חיוב חדש, והיינו דהבור מיקרי "מתקיל" וחיוב בור הוא על התקלה, וביאור בדברים דהא בלא כרייתו או הנחת התקלה לא היה הניזק נופל כלל, ולא דנאמר דהניזק הפיל עצמו דהוא הוא לא נפל בדעת ובדרך הטבע היה הולך ללא פגע, וכיוון דהוא כרה בור נפל הניזק בבור, וחשבינן ליה דהבור הפילו, ומצינו כעי"ז ברמב"ן [מלחמת ה' י"ג א' בדפי הרי"ף] דכ' למ"ד דנתקל אנוס היכא דנפל והזיק בהדי דקאזלי האם חשבינן ליה כוחו וחייב מדין אדם המזיק דהא קי"ל אדם מועד לעולם וכו', וכ' בזה"ל לאו היינו אדם המזיק דלאו מכחו קא אזיל שהקרקע שנתקל בה דחפתו ודמי למי שדחפו אדם ונפלה כדו והזיקה דלאו מכחו דידיה מזיק ע"כ, וחזינן ליה להרמב"ן דהיכא דנתקל מכח הקרקע באונס ולאו מדעתו חשבינן ליה דהקרקע דחפתו ממש[2], ודלמא ה"ה בבור דחשבינן ליה לבור דדחף את האדם וחייב על מעשה ההפלה אע"פ דהנזק עצמו לא נוצר מחמת מעשה הזק דנוכל לתובעו ע"ז אפ"ה חייב על "התקלה" והיינו על מעשה הדחיפה.

ואמנם דבמושכל ראשון הדברים אמת, אך חזינן להדיא דלא זהו הגדרת החיוב דמצינו בבור, דהנה שנינו [כ"ח ב'] א"ר אלעזר לא שנו אלא שנתקל באבן ונשוף באבן, אבל נתקל בקרקע ונשוף באבן פטור וכ' שם התוס' [בד"ה ונשוף באבן] וז"ל דוקא נקיט דנשוף באבן אבל נתקל באבן ונשוף בקרקע פטור דקרקע עולם הזיקתו ואפילו שמואל מודה הכא דפטור, ע"כ, וחזינן שם בדברי התוס' דהיכא דנתקל באבן ונישוף בקרקע והיינו דמעשה ההתקלה היה ע"י האבן אך אפ"ה כיוון דלמעשה ניזוק בקרקע פטור, ואפי' שמואל מודה בזה דפטור[3] והיינו דזה דין המוסכם לכו"ע ולית דפליג עליה, וחזינן להדיא דאין הביאור בבור דחייב על מעשה ההתקלה דא"כ מה איכפ"ל דניזק בקרקע ולא בבור, והא בלא"ה לא מחייבינן ליה על הנזק עצמו דלענין זה לא עביד מעשה וכל מה דחייב זה על התקלה, וחזינן להדיא דלא מחייבינן ליה על התקלה לחודא.

ועוד יש להוכיח, דלא סגי דלא מחייב על התקלה בלחוד אלא אפי' היכא דליכא התקלה כלל אפ"ה מחייבינן על הנזק, דאמרינן בהפרה [נ"ג א'] שור שדחף חבירו לבור דלר"נ מחייבינן ליה לבעל הבור אפי' דהוא לא עביד התקלה אלא רק מעשה הנזק בלחוד, ונמצאנו למדים דלא רק דאין הפשט דחייב על התקלה לחוד ולא על מעשה הנזק דזה הוי רק גרמא, אלא אפי' היכא דליכא "התקלה" כלל חייב על הנזק, וחזינן להדיא דבבור חייב על הנזק דעביד הבור.

ומכל הנ"ל גוברת התמיה מהו גדר חיוב בור ואיך אנו יכולים לחייב בכה"ג, דלפי משנ"ת אין אנו יכולים לחייבו כלל, והן אמנם דלכאו' הדבר מוכרח דאין חיובו כבכל פרשת חיובי נזקין, אך יש לדעת מהו גדר חיובו, דלכאו' הוי חוק התורה ואין אנו יכולים לדעת קצה קצהו.


ובהקדמת ביאור הדברים ידוע מש"כ הגרב"ד זצ"ל ביסוד חיוב בור, דאין הפשט דחייב כבכל ממונו שהזיק דחייב ע"ז גופא במה שממונו עביד היזק, אלא המחייב הוא במה שפשע בכרייה והיינו במה שהעמיד תקלה ברה"ר וזה גופא המחייב בהא דפשע בכרייתו, ולפ"ז עשאן הכתוב כאילו הן ברשותו היינו דכמו שבממונו התורה הטילה עליו חיובי נזיקין כיוון דהוא בעל הממון ה"ה התורה הטילה את הבור ברשותו לעניין להתחייב בנזקי הבור, אך לעולם המחייב הוא על מה דפשע בכרייתו, ולפ"ד ניחא מה דבבור דממונו בעינן לטעמא דכיוון דאית ליה למילויי ולא מלייה כמאן דכרייה דמי, כיוון דלעולם המחייב הוא מה שפשע בכרייה והילכך היכא דהוי ממונו לא הוה טעמא לחייב ע"ז אי לאו דאיכא פשיעת כרייה.

והדברים קשים דהיא גופא צ"ב, מדוע חייב על מה דפשע בכרייתו והא פשיעה בלחוד אינו טעם להתחייב, דהרי הפורץ גדר בפני בהמת חבירו, דהתם פשע דאיכא וודאי הזק והוי מעשה בידים דמיד מחמתו יצאה הבהמה והפסיד לבעליה, ואפ"ה אמרינן כיוון דלאו אינו עביד ההזק, אע"פ דחייב בדיני שמים דהא עביד הפסד לחבירו אפ"ה פטור בדיני אדם, דבכללי הנזקין דמחייבינן בדיני אדם דווקא היכא דעביד מעשה בידים והוא עביד ההזק או היכא דממונו עביד את ההזק, אך היכא דהוא רק גרם להזק אע"פ דמיד מחמתו נגרם ההזק אפ"ה מיפטר, וא"כ כ"ש הכא דהוא אפי' לא גרם ההזק אלא רק גרם דאיכא היכי תימצא דהניזק יזיק עצמו בבור, ומדוע כ' הגרב"ד דעצם מה דפשע בכרייה מחייבינן עליה.

וראיתי לבאר ביאור חדש בדברי הגמ' דעשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, דאין הפשט דהתורה הטילה את הממון ברשותו לעניין להתחייב בנזקין כבממונו אע"פ שאינה שלו, דהנה כתבו התוס' [נ"ו ב' בד"ה פשיטא] דבר יסודי בפרשת חיובי הנזיקין וז"ל דלענין נזקין אקרו בעלים כל מי שבידו לשומרה עכ"ל, וחזינן בדברי התוס' דלעניין נזקין אקרו בעלים כל מי שבידו לשומרה, ואיכא דבר חדש דהוא בעלים לעניין נזקין, ויש להק' דא"כ דהיכא דבידו לשמור אקרי בעלים לעניין נזקין מדוע אמרינן בדף כ"ט ב' דאיכא ב' דברים דאינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, דאיכא ג"כ כל היכא דבידו לשמור דאקרי בעלים לעניין נזקין, וע"כ דנתחדש דבר מיוחד דווקא בחיוב בור ובחמץ משש שעות ולמעלה דלא מצינו בשאר החיובים דהטלנו אחריות אע"פ שאינו ממונו.

ולפ"ז י"ל דבכל היכא דאדם כרה בור, תכ"ד דחופר הבור ואיכא דבר המזיק דהוי תקלה, הרי בידו לשמור וא"כ אקרי בעלים לעניין נזקין וכשעוזב מקום החפירה כבר אין בידו לשמור וא"כ הוי כהפקיר את הבעלות שלו בבור לעניין נזקיו, ובזה חידשה תורה דלא שבקינן ליה להפקיר את חיוב הבעלות על נזקי הבור, ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו היינו דהטילה עליו התורה הבעלות לעניין הנזקין והעמידה את הבעלות הקיימת על חזקתה ולא שבקינן ליה להפקיר, אמנם זה וודאי דמה שחייב על נזקי הבור כיוון דהוא הבעלים לעניין נזקי הבור אך אכתי בעינן לטעמא דכרה את הבור בפשיעה דבלא"ה ליכא טעמא לחיובי על הבור דזה דהוי ממונו בלחוד ל"ה טעמא דנחייביה על נזקי הבור דבעינן לפשיעת הכרייה, ולפי הדברים הנ"ל יותר ניחא דמה שחייב כיוון דמי שבידו לשמור הוא אקרי הבעלים לענין הנזקין, ולכך חייב על נזקי הבור.

ואמנם דלפ"ז ניחא יותר מה דחייב על נזקי הבור דבזה איכא כלל דמי שבידו לשמור הוא אקרי הבעלים לעניין הנזקין, אך אכתי איכא לומר בזה, דמה שבעלמא היכא דבידו לשמור אקרי בעלים לענין נזקין זה דווקא היכא דמה שבידו לשמור עביד מעשה הזק ומה"ת דיתחייב גם בכה"ג דמה שבידו לשמור לא עביד מעשה הזק אלא ניזוקים בו, דבזה לא מצינו כה"ג חיוב ואין הכרח לומר דגם בכה"ג איכא חידוש התורה דמי שבידו לשמור אקרי בעלים לעניין הנזקין, ובלא"ה צ"ע דזה חידוש גדול לומר דשורש החיוב נובע מחמת דהוא זה שבידו לשמור ורק ע"י כך אמרינן דהתורה העמידה הבעלות על חזקתה, דלכאו' יותר משמע כמש"כ הגרב"ד זצ"ל דהחיוב הוא זה גופא מה שפשע בכרייה דזה הטעם לומר דחייב על הנזקין וצ"ע.


ונראה לבאר ביאור נפלא[4], דהן אמנם דבכ"ג דחייב על נזקי ממונו, חייב על הא דממונו הזיק והיינו על מעשה ההזק דממונו, אך בבור נתחדש חיוב מיוחד, והיינו דכשכרה את הבור העמיד "סיבה" לנזק דחזינן בהאי תקלה את הנזק העתידי דיצא מהבור ולכך חשבינן ליה כ"מזיק" השתא והיינו דכיוון דהעמיד דבר שהוא סיבה לנזק, כשכרה את הבור חזינן דהעמיד דבר שטמון בו נזק, והוי סיבה לנזק, ולכך הוי מזיק, והיוצא בזה דאיכא חיוב חדש דלא מחייבינן ליה דווקא כבכל גוונא דאיכא מעשה נזק המיוחס אליו, אלא איכא חיוב כה"ג דבעצם העמדת התקלה חזינן דהעמיד את הנזק, ולכך מחייב עלה, והעמדת הנזק היא המחייבת כיוון דהעמיד דבר שהוא סיבה לנזק חזינן לנזק דטמון בתוכו.

וביתר ביאור, דהכא שכרה בור או כשהעמיד תקלה יש לומר דכשחזינן ליה כשניזוקו בו לא חזינן דהיה דבר שהזיקו, אלא דהניזק הוזק בבור, והיינו דהא אם הלך הניזק ולא שם על ליבו דאיכא כותל ונתקל בו והוזק, וודאי דלא נאמר דהכותל הזיקו אלא הניזק הוזק בכותל והכותל היה היכי תימצא דיוזק בו, ולכאו' ה"ה הכא דאיכא בור ס"ד לומר דהניזק הוזק בבור אך הבור היה רק היכי תימצא דיוזק בו, אמנם נתחדש בפרשת בור דלא חזינן ליה לבור הכי, אלא כיוון דהעמיד דבר דאפשר להינזק בו, חזינן ליה מעיקרא בשעת העמדת התקלה להנזק דיגרם מחמת הבור, וא"כ כשכרה הבור אמרינן דכרה את המזיק, וכמו דלו יצוייר היכא דאדם הניח מוקש [חומר נפץ] תחת רה"ר דאם ילכו מעליו ינזקו בו, דהתם וודאי דנאמר דהמוקש הזיקו ולא נאמר דהיה רק היכי תימצא דאם ילכו מעליו יזיק את הנתקל בו[5], וה"ה הכא כיוון דחזינן ליה מעיקרא לנזק טמון בבור, והטעם כיוון דדבר זה הוי קבוע ומהות העמדתו הוי "הויית מזיק" דהוא עומד לנזיקין לכך אמרינן דחייב על כרייתו, והתביעה עליו לא על שעת הנזק במה שהוזק בו הנתקל אלא בהא דהעמיד דבר דהוי "הווית מזיק" ולכך כשחזינן ליה דהוזק בבור תבעינן ליה על שעת העמדתו דכבר אז היה טמון הנזק בבור, ולפ"ז הגדרת הבור כשכרהו היא דהוא מזיק ולכך מחייבינן ליה.

ולפ"ז ניחא היטב מדוע כל מה דמחייבינן ליה הוא דווקא היכא דנתקל באבן וניזוק באבן משא"כ היכא דנתקל באבן וניזוק בקרקע פטור ולא מחייבינן ליה על התקלתו, כיוון דכל הטעם דחייב הוא דווקא דחזינן ליה לנזק מעיקרא דטמון בבור ולכך חייב על הנזק, משא"כ היכא דלא הוזק בבור אע"פ שנתקל פטור כיוון דהא לא מחייבינן על התקלה בעלמא דלגבי זה באמת הוה רק היכי תימצא וגרמא בעלמא וליכא לחיובי עליה כלל, וכל החיוב הוא דווקא היכא דניזוק באבן דאז כיוון דהוזק בבור אמרינן דחייב על נזקו דדבר זה הוא טמון בבור מעיקרא ולגבי האי נזק חזינן ליה דמעיקרא העמיד מזיק כיוון דהא הוזק בבור, וכן ניחא היטב הא דאקשי' מדוע לר"נ בשור שדחף חבירו לבור אמרינן דחייב ג"כ בעל הבור, דהא לכאו' הוא לא העמיד התקלה אלא הוה רק היכי תימצא להינזק דהשור דחפו, אך לפמשנ"ת א"ש היטב דמה דמחייבינן ליה הוא על מה שהוזק בבור ולא איכפ"ל מה שהתקיל כלל דלא זה החיוב אלא החיוב הוא במה שהעמיד דבר קבוע דהוא סיבה לנזק דיוזקו בו ולא דהוא המזיק דעביד מעשה מזיק, וא"כ ניחא דאפי' דלא הוא התקיל דאה"נ דמחייבינן ליה גם לבעל השור שדחפו כיוון דגם הוא עביד הנזק במה שדחף את השור ובלא הוא ליכא נזק, אך לגבי בעל הבור לא איכפ"ל כלל במה שלא הוא דחפו כיוון דלמעשה הוזק בבור א"כ שפיר חזינן ליה להבור מעיקרא "סיבה לנזק" במה שהוזקו בו, דמחמתו קרה הנזק ועליה הוא דמחייב, ומה דחייב רק חצי ולא כל הנזק, הוא כבכל שותפות דאיכא חלוקה בתשלומי הנזק לגבי המזיקים דכל אחד משלם לפי חלקו בנזק.


ואמנם אכתי לא נתבאר כה"צ מהו הגדר בעשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, דאקשי' לעיל מדוע הוצרכנו לעשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, וביותר דגם אם נימא דהמחייב הוא הא דעשאן הכתוב כאילו הן ברשותו מדוע אמרינן היכא דהוי ממונו דחייב כיון דהוי ליה למלוייה ולא מלייה כמאן דכרייה דמי.

ונראה לענ"ד בזה דבר מחודש אך הדברים נראים אמת, דבכל גווני דמצינו דחייב על מזיק משום דהוי ממונו אין הביאור דחייב דמשום דהוי ממונו הוי טעם החיוב, אלא דהיכא דהוי ממונו איכא בזה טעם לומר דהוא מיקרי בעלים לעניין נזיקין, והיינו דהטילו עליו חיוב אחריות לעניין הנזיקין דקרה ע"י ממונו, ולעולם הא דחייב הוא משום דהוא הוי הבעלים לעניין נזיקין[6].

ומעתה אם נאמר כן דלעולם גם היכא דהוי ממונו הטעם דמחייב לאו משום דהוי ממונו אלא ממונו הוי טעם לחייבו חיובי אחריות והיינו להופכו להיות הבעלים לעניין הניזקין, א"כ י"ל שפיר דלעולם המחייב בבור הוא כפי שכ' הגרב"ד זצ"ל דהוא פשע בכרייתו והעמיד תקלה, אלא דאכתי לפמשנ"ת באריכות דכיוון דהעמיד סיבה לנזק חשבינן ליה דהעמיד "הויית מזיק", כ"ז הוא רק היכי תימצא לומר דהבור הוי מזיק, אך בכל המזיקים שבתורה הטעם דמחייב הוא, כיוון דהיכא דהוי ממונו אמרינן דהוא הבעלים לעניין הניזקין, ועצם זה דהדבר הוא ממונו הוי טעם בלחוד לומר דהוא נחשב הבעלים לעניין הנזקין, אך בשלמא זה לגבי נזקי שורו וכדו' דאיכא מעשה נזק איכא למימר דמחייב עליה כיוון דהוי ממונו, אך בבור היכא דהוי ממונו, בכה"ג לא ס"ד למימר כבכל הנזקין דכיוון דהדבר ממונו הוי טעם לומר דהוא מיקרי הבעלים לעניין הנזקין, דהא בבור ליכא מעשה נזק וא"כ מה"ת לן לחייב גם כה"ג היכא דהוי ממונו.

ובזה היה אפשר לומר, דמעיקר הדין מה שחייב בבור כיוון דהוי ממונו, אלא דאיכא רעותא בהא דליכא מעשה נזק לחייבו ע"ז וא"כ מה"ת לן דלחייב, וע"ז חידשה תורה דאפ"ה חייב בהעמדתו כיוון דהעמיד מזיק וכפי שנתבאר באריכות, וא"כ שוב הדרינן להא דחייב משום דהוי ממונו והוי ככל המזיקים, ומשום הכי ממונו הוי טעם לומר דהוא מיקרי הבעלים לעניין הנזקין, וזה הטעם דמחייב בבור.

אמנם בזה י"ל, דבפרשת בור נתחדש דגדר החיוב הוא שונה, ואמנם דבכל המזיקים חייב על מעשה שורו דהיינו על מעשה הנזק, אך בבור גדר החיוב הוא חדש, דמחייב על העמדת המזיק ולעולם אין חייב על שעת הנזק אלא על העמדת המזיק דכבר אז היה טמון בבור הנזק, ומעשה כרייתו הוא הדבר דגרם את החיוב, ולכך חידשה תורה דמעשה כרייה זה הוא טעם לחיוב והיינו דהוא מיקרי הבעלים לעניין הנזקין.

ולפ"ז הוי כקילורין לעיניים, דלעולם המחייב בבור הוא פשיעת הכרייה, ופשיעת הכרייה הוי הטעם בלחוד לחייבו על הנזק דכיוון דפשע בכרייה הוא מיקרי הבעלים לעניין הנזקין, ואיכא בזה חידוש גדול דעד עתה לא מצינו כה"ג דמיקרי בעלים לעניין הנזקין אא"כ הוי ממונו, וס"ד דהבעלות על הנזקין נגזרת מכח הבעלות הממונית, וגם היכא דמצד הבעלות הממונית ליכא טעם לחייבו, אפ"ה כל היכא דאיכא טעם לחייבו כגון היכא דפשע בכרייה א"כ ס"ד דמה שהוא מיקרי הבעלים לעניין הנזקין כיוון דפשע בכרייה והדבר ממונו ואיכא לו בזה בעלות ממונית לכך איכא לחייבו חיובי אחריות ולומר דהוא מיקרי הבעלים לעניין הנזקין.

ובזה נתחדש בתורה דבר מחודש למאד, דבבור כיוון דפשע בכרייתו והמחייב הוא בהעמדת התקלה, הילכך כורה הבור אקרי בעלים לעניין הנזקין ואע"פ דלבד מהכא לא מצינו כה"ג דאקרי בעלים לעניין נזקין אע"פ דאינה שלו, אפ"ה הכא נתחדש דעצם פשיעת הכרייה הוי מחייב לומר דהטילו עליו חיובי אחריות והוא אקרי הבעלים לענין הנזקין, וע"ז א"ר ר"א [כ"ט ב'] דב' דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו בור ברה"ר וחמץ משש שעות ולמעלה, והיינו דבור ברה"ר עשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, דכמו דהיכא דהבור הוי ברשותו ופשע בכרייתו ניחא לן למימר דהוא אקרי הבעלים לעניין הנזקין, ה"ה היכא דהבור אינו ברשותו כגון בור ברה"ר דאמנם פשע בכרייתו אך ס"ד למימר דכיוון דהא אינו ממונו א"כ מה"ת לן לומר דאקרי בעלים לעניין נזקין, וע"ז חידשה תורה דעצם פשיעת הכרייה בלחוד הוי טעם לומר דאקרי בעלים לעניין נזקין.

ולהאמור הא דאקשי' ממ"נ דהא חזינן דהיכא דפשע בכרייתו אמרינן דעשאן הכתוב כאילו הן ברשותו ומשמע דבעינן להא דהוי ברשותו בכדי לחייבו, ומאידך אמרינן דהיכא דהוי ממונו כגון הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו בעינן לטעמא דכיוון דאית ליה למילוייה ולא מליה כמאן דכרייה דמי וחזינן דגם היכא דהוי ממונו בעינן לטעמא דפשיעת הכרייה ומשמע דזה המחייב, אך לפמשנ"ת לק"מ דעשאן הכתוב כאילו הן ברשותו אין הפשט דהוי ממונו לעניין נזקין וכעין פרה לכפילא וכדו' דהוי בעלים לעניין הכפל, אלא דהוי בעלים לעניין נזקין, והיינו דאמנם וודאי דהמחייב הוא פשיעת הכרייה אך ס"ד דאכתי ליכא לומר דאקרי בעלים לעניין נזקין אא"כ הוי ברשותו, וזה נתחדש דעשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, "וכאילו" הביאור הוא כמו דכמו בברשותו ניחא דהוא אקרי בעלים לעניין נזקין היכא דפשע בכרייה, ה"ה הכא נתחדש דלא בעינן לברשותו בכדי דיקרא בעלים לענין נזקין, וכן מבואר לפ"ז דגם היכא דהוי ממונו בעינן לפשיעת הכריה, דוודאי המחייב הוא מה שפשע בכרייה, ובלא"ה ליכא לחייבו כלל, ולא דמי לשאר נזקין דממונו דהא התם איכא מעשה נזק וכפשנ"ת לעיל באריכות.

אמנם יש להוסיף דלכאו' חידוש זה דעצם מה שפשע בכרייה בלחוד הוי טעם לומר דהוא אקרי בעלים לענין הנזקין, זה דווקא היכא דהוא כרה ממש או העמיד בעצמו התקלה דאז אמרינן דפשיעת הכרייה הוי טעם לומר דהעמידה תורה את הבור ברשותו לנזקין והיינו דהוא אקרי בעלים לעניין הנזקין ולא בעינן לטעמא דהבור ברשותו בכדי לומר דאקרי בעלים לענין הנזקין, אך זה דווקא היכא דהוא כרה את הבור דהוי בכרייתו, אך בבור דממונו דהכרייה היתה בהתר אלא דכיוון דהפקיר רשותו אמרינן דאית ליה למילוייה ולא מליה כמאן דכרייה, דהתם הא לא פשע בעצם הכרייה דהיא היתה בהתר אלא פשע בהא דלא כיסה את הבור ובהא אמרינן דהוה כמאן דכרייה, דהתם פשיעת הכרייה לא סגי בלחוד כדי לומר דהוא אקרי בעלים לעניין נזקין, כיוון דלא היתה פשיעה המספקת בכדי שנאמר דזה בלחוד הוי טעמא לומר בהטילו עליו חיובי אחריות, והתם וודאי דפשיעת הכרייה בתוספת הא דהוי ממונו, הוי טעם לומר דהוא אקרי הבעלים לעניין הנזקין, ובעינן גם לטעמא דהוי ממונו בכדי דהוי הבעלים לעניין הנזקין[7], שו"ר בברכ"ש [ריש סי' א'] דכ' ד"ז אך לגבי שיטת רב באסו"מ דלא אפקרינהו דמשורו למדנו, דהביאור בדבריו דבעינן גם לטעמא דממונו, וא"כ חזינן דס"ל דלמ"ד דמבורו למדנו היכא דהפקיר רשותו ולא בורו לא בעינן לטעמא דאית ליה למילוייה וכו', ויל"ע בזה טובא.

---

[1] ויש לדעת מהו כוונת התוס', ויעוי' ברבינו ישעיה בשיטמ"ק לקמן [ו' ב'] דפליג על התוס' וס"ל דגם באש ליכא הטעם כיוון דממונו אלא כיוון דהוא יצר את המזיק והוי כחיוב בור, ואכמ"ל.
[2] ואכתי יש לדון בזה טובא האם יש להוכיח מדברי הרמב"ן, דאמנם דבריו החריפים דכ' שהקרקע שנתקל בה דחפתו, משמע בזה דחשיב ממש מעשה דחיפה וא"כ ה"ה הכא נאמר דאיכא מעשה הפלה בבור וזהו המעשה המחייב, אך מאידך י"ל דכוונת דבריו הם דבעי לומר דהיכא דנתקל מחמת הקרקע דל"ח כוחו דנוכל לחייבו ע"ז מדין אדם המזיק, ולכך כ' דלא הוא נפל דאיכא בזה כוחו אלא חשיב הפלה של הקרקע, אך לא עד כדי שנחדש דחשיב "מעשה הפלה" ונוכל לחייב ע"ז מדין מעשה הזק, ויש להתבונן בזה טובא.
[3] אמנם במש"כ התוס' דאפי' שמואל מודה הכא, יש לדעת דלכאו' תוס' בהפרה נ' ב' בד"ה דעבד גובה ס"ל בתי' הב' דלשמואל חייב בכה"ג, ולכאו' הוי פלוגתת התוס', אך אכתי קשה לשיטת רב ולתוס' הכא ולתוס' התם בתי' הא' גם לשמואל, וביותר דגם לתי' הב' בתוס' התם אין הביאור דלשמואל מחייב על "ההתקלה" בלחוד, אלא ס"ל דלשמואל חייב על הנזק כיוון דמה שנחבט בקרקע מיוחס להתקלת האבן, אך התקלת האבן הוי רק היכי תימצא לחייבו על מעשה הנזק, ואכ"מ.
[4] עיקרי הדברים מצאנו בספר ביאורי רבי שמואל להגר"ש ברנד זצ"ל.
[5] ואמנם דזה וודאי דאין לדמות בזה מילתא למילתא כלל, דהא התם כשהניח הדבר כגון חומר נפץ ברה"ר, כשניזק בזה איכא נזק חיובי דהדבר מתלקח ומזיק את הניזק באופן חיובי ויותר דומה לאש וכדו', אך בעיקר הדבר דכיוון דהניח דבר דהוא קבוע ועומד לנזק לכך חזינן ליה כמזיק, ודו"ק היטב ותשכח דהדברים אמת.
[6] ובטעם הדבר דמי שהדבר ממונו הוא מיקרי הבעלים לעניין הנזקין, כ' החת"ס דכיוון דרצון התורה דכ"א ישמור מנזקי בהמתו בכדי שלא יתרחשו נזיקין בעולם, לכך אמרה תורה דמי שממונו מזיק הוא הוי הבעלים לעניין הנזקין ולכך מחייב על נזקי בהמתו, ודו"ק.
[7] והן אמנם דלכאו' ד"ז תלוי בפלוגתת הפוסקים, דבדברי משפט כ' דכל מה דאמרינן כיוון דאית ליה למילוייה ולא מליה כמאן דכריה ואיכא פשיעת כרייה זה דווקא היכא דאכתי הויא ממונו, אך היכא דהפקיר שוב לא יהני האי סברא דהוי לו למלאות את הבור, כיוון דעכשיו אינו שלו ואע"פ שקודם ההפקר הוה ליה למילוייה, ולכאו' הדברים מכוונים כמש"כ דהתם כיוון שלא פשע ממש בכרייה אלא הוי פשיעה חיצונית דלא כיסה את הבור, בעינן לטעמא דהוי ממונו בכדי שיקרא בעלים לעניין הנזקין, וא"כ היכא דאפקריה שוב אין לנו לחייבו כלל, אמנם יש החולקים וס"ל דאפי' כשהפקיר אם קודם ההפקר הוה ליה למילוייה שוב אמרינן דחייב ואע"פ שהפקיר, וא"כ לכאו' מוכח דלא ס"ל הכי ועצם פשיעת הכרייה בלחוד הוי טעם לומר דהטילו עליו חיובי אחריות ואע"פ דלא הוי פשיעה בעצם הכרייה ממש.

אך יש לומר דגם החולקים דס"ל דאע"פ שהפקיר חייב, לא פליגי עליה דבעינן לטעמא דממונו בכדי לחייבו, אלא דס"ל דכיוון דכבר איתחייב בהאי בור והוא אקרי הבעלים לעניין הנזקין לכך לא מהני ליה להפקיר דכבר הוא אקרי הבעלים לענין הנזקין, ולכך ס"ל דחייב אך גם הם מודו דבעינן לטעמא דממונו בכדי לחייבו, ויל"ע בזה.