בגדר מצוות מעקה

כתיב בקרא [דברים כב,ח] 'כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו' ובספרי ועשית זהו מצוות עשה ולא תשים זהו מצוות ל"ת. דהיינו נאמר בקרא מצוות עשה לעשות מעקה, וכן איכא לאו לקיים דבר אשר מביא דמים בביתו. והטעם לכ"ז הוא כי יפול הנפל היינו כדי שלא יפול.

קו' הראשונים: והקשו הראשונים אמאי בעינן עשה, תפו"ל מצד הלאו שבו דאיכא איסור לקיים דבר המביא דמים בבית, והלאו גופיה יחייב להעמיד מעקה, ולמנוע נפילת הנופל. ובנו"א הקשה התוס' בקידו' [לד,א] להמבואר שם דאיכא תלת קראי לחייב נשים במצוות עשה שאין הזמן גרמא וחד מינייהו מעקה. הק' בתוס' שם אמאי בעינן לעשה דמעקה תפו"ל דנשים חייבות במעקה מלאו דלא תשים דמים בביתך. ותי' בתוס' דאיכא נפק"מ באופן דליכא לאו ואיכא לעשה, וכגון דנפל המעקה לאחר שכבר בנאו, או בגוונא דבנה הבית ע"ד לעשות מעקה, ונמלך ולא עשאה. דבכה"ג ליכא לאו, ואיכא עשה. ואי לאו דנשים חייבות במצוות עשה יהיו פטורות בכה"ג לכך צריכא לחיובא לעשה.

והביאור בזה, כיון דהלאו מורה על לא לשים דמים ועד כמה דבדעתו לבנות בית עם מעקה תו לא שם דמים אלא בונה ביתו ואיכא רק ביטול עשה עד כה דלא בנה. וכן אי היה מעקה ונפל תו ליכא שימת דמים. ובקרא 'לא תשים דמים' אלא איכא ביטול עשה המחייב עשיית מעקה כדי למנוע הנפילה. ומבואר, דכל הלאו הינו היכא דבדעתו בתחילת הבנין לא לבנות המעקה אזי מתחייב הוא בסוף בנייתו משום דשם דמים בביתו ופשוט דמחיוב העשה לא נפטר, וברור.

הר"ן [יד,ב מדפי הריף] תי' באפו"א וז"ל 'ולדידי הא קא משמע לן דחייבות אפי' משום עשה שבהן ולא דמי לשבת וי"ט כלל דהתם לאו ועשה כולהו בשב ואל תעשה ולא אפשר לאפלוגינהו אבל בהני לאו ועשה שבהן אינן באין כאחד... ובמעקה ג"כ כל שבנה על מנת שלא לעשות מעקה עובר משום לא תשים דמים ואף על פי כן מיחייב אח"כ לעשות מעקה ונמצא שאין הלאו והעשה באלו באין כאחד' עכ"ל. עי' בזה בהערה [1]

והרמב"ן [שם] ת' באפו"א וז"ל 'ולי נראה שעיקר מצוותו עשה, שאין לאו שבו אלא לקיים העשה, דכתב רחמנא ועשית מעקה תחלה והדר לא תשים דמים בביתך כלומר לא תעכב מלעשות מצוה זו, ולאו שאין בו מעשה אחר אלא קיום עשה שבו הוא, ואלו היו נשים פטורות מעשה היו פטורות אף מן הלאו, שאין הלאו אלא קיום העשה' עכ"ל. והיינו דהלאו אינו עומד בפנ"ע אלא מקיים הוא את הלאו.

חקירה בגדר דין מעקה: והנה יל"ח בגדר מצוות מעקה. האם גדר המצווה הוא מצוות עשה להישמר מפגע רע, והוי היפוך המצוות ל"ת הבאה אח"כ והוא לא תשים דמים בביתך, דהיינו דאיכא סור מרע ואיכא עשה טוב. וכן נראה מפשטות לישנא דקרא דכולל כי יפול הנופל על העשה ועל הל"ת. או"ד, דהוי מצווה עשה בפנ"ע דיש דין לעשות מעקה בגגו. ולא תליא כלל בל"ת דלא תשים דמים בביתך.

ואפשר, דבהא פליגי התוס' הר"ן והרמב"ן. דבתוס' דביאר דשייך מציאות של חיובא דהעשה ללא חיובא של הל"ת. א"כ בהכרח דס"ל דאינו דבר והיפוכו. אלא, מצוות עשה מפנ"ע היא. ואף דאפשר דשניהם אותו תכלית מ"מ הוי מצווה בפנ"ע ואיכא נפק"מ בזה דשייך מציאות דיהא חיובא דעשה ללא חיובא דל"ת ובגוונא דנפל המעקה הא בנה ע"ד לשעות מעקה ונמלך. וכן הר"ן דס"ל דהלאו והעשה לאו מחדי מחתה קא אתו. בהכרח דס"ל דהעשה הוי מצווה בפנ"ע.
אברא, דבשיטת הרמב"ן אפשר דס"ל, כאידך גיסא. דמצוות העשה הינו העשה של הל"ת דהיינו שניהם גדר דין א' להם. ואף דשייך מציאות דאיכא עשה ללא ל"ת מ"מ העיקר הוא העשה ואי אין האשה מחוייבת בעשה פטורה היא אף מן הל"ת כיון דפרשה א' ודין א' להם. [2]

ולכאו' אפשר להביא ראיה לזה משיטת השו"ע. דבשו"ע (חו"מ תכז,א) כ' וז"ל 'מצות עשה לעשות אדם מעקה לגגו, שנאמר: ועשית מעקה לגגך (דברים כב, ח). והוא שיהיה בית דירה; אבל בית האוצרות ובית הבקר וכיוצא בהן, אינו זקוק לו' עכ"ל. ומבואר, דמקום שאינו לדיורים אע"ג דחייב במזוזה [כמבואר בהל' מזוזה ועי' בזה בנו"כ]. מ"מ אינו חייב במעקה כיון דאי"ב דיורים. והינו דבדין המצווה הוא דרק דירה מחוייבת במעקה ולא מקום דיורים אלא דירה הראויה לדיורים. וא"נ דהמצווה עיקרה משום הלאו דלא תשים מה לי דר שם מה לי שוהה שם הא סו"ס יש לו דמים בביתו. אברא, דלהרמב"ן אפשר דסו"ס כיון דגדר המצווה הוא בית א"כ ליכא אף לאו בזה דעיקרו של מצווה זהו העשה וכמבואר בדבריו לעיל.
וראיה לזה מלשון הספרי [כי תצא פסיקתא רכ"ט] 'אין לי אלא בנה לקח וירש וניתן לו במתנה מניין ת"ל בית מכל מקום, אין לי אלא בית מניין הבונה בית תבן בית הקש בית האוצרות ת"ל לא תשים דמים בביתך, יכול הבונה בית שער אכסדרא ומרפסת יתחייב ת"ל בית מה בית מיוחד לדירה אף כל מיוחד לדירה יצאו אלו שאין מיוחדין לדירה' עכ"ל. והיינו אף הספרי דמחייב במעקה בבית האוצר חייבו משום הלאו דלא תשים ולאו משום המצווה עשה של מעקה, דוק בזה [3]

המנ"ח [תקמ"ו] חקר בהנ"ל באפו"א האם מצוות מעקה הינו מצווה שעיקרה בתוצאה והוא שישמר מפני הנפילה. או"ד דעיקרה הוא המעשה בפועל כנטילת לולב. ולאו משום הסכנה. והביא ראיה מהא דאיכא ברכה על מצוות מעקה. וברמב"ם פי"א מברכות ה"ד מבואר דכל דבר הנעשה משום סכנה אין ע"ז ברכה. ובהכרח דאין המצווה משום התוצאה שישמר מן הסכנה עד כמה דאיכא בזה ברכה אלא עיקר המצווה הוא המעשה בפועל. עכת"ד.
הנפק"מ בזה הוא האם מהני שליחות של חש"ו או עכו"ם בעשיית המעקה. דאי עיקר המצווה היא התוצאה א"כ תו ליכא מעשה מצווה וממילא לב לזה דין שליחות ומהני שליחות בחש"ו ועכו"ם. וא"נ דעיקרה היא המעשה דהיינו דאיכא משעה מצווה בבנית המעקה א"כ בעינן לדיני שליחות.[4]
ולענ"ד אינו מחוור ראייתו משם. דהא הר"מ איירי על תקנות דרבנן הנעשות משום סכנה וכמים אחרונים. וכן סינון המים מפני העלוקה וככה"ג. דכל עיקרם נעשים להישמר מן הסכנה. ואין להם סמך מה"ת מלבד מצוות השמר לך. ממילא ל"ש וצוונו [דהא קב"ה לא צווה לסנן אלא צווה להשמר מפני העלוקה]. משא"כ מצוות מעקה דהינה מה"ת, אע"ג דעיקרה משום הסכנה. סו"ס מה"ת היא ושפיר שייך וצוונו ככל המצוות.[5]

חיובא דשוכר במעקה: ב"מ קא,ב גרסי' 'ת"ר המשכיר בית לחבירו משכיר חייב להעמיד לו דלתות לפתוח לו חלונות לחזק לו תקרה לסמוך לו קורה ושוכר חייב לעשות לו סולם לעשות לו מעקה לעשות לו מרזב ולהטיח את גגו' והיינו דחיוב מעקה הינו על השוכר. ושם 'בעו מיניה מרב ששת מזוזה על מי מזוזה האמר רב משרשיא מזוזה חובת הדר היא אלא מקום מזוזה על מי אמר להו רב ששת תניתוה עד סוף הסוגיא' ובפשיטות מבואר, דחיוב מעקה דרמיא על השוכר הינו כחיוב מזוזה דרמיא על השוכר דהוא מה"ת ומשום חובת הדר כ"ה בפשיטות גבי מעקה דחיובו על השוכר מה"ת.

ועי' בסמ"ג [עשין ע"ט] דכ' דהביא ספרי דמקרא כי תבנה בית חדש משמע דווקא בנה בית לקח וירש קיבל במתנה. מנין ת"ל בית מ"מ. ושם בסמ"ג וז"ל 'ונראה, מי ששכר בית מאחרים פטור מן המעקה מן התורה מדלא מרבינן אלא לקח וירש וניתן לו במתנה ואינו אומר נשכר לו והא דתניא בב"מ בסוף פרק השואל (ב"מ קא,ב) שהשוכר חייב לעשות לו מעקה מדרבנן הוא מפני שהוא דר בבית פן יבא להתרשל בדבר' עכ"ל. והיינו דס"ל דחיובו של השוכר הינו מדרבנן וכדי שלא יתרשל ואין חיובו מה"ת. אברא, דאפשר דעל המשכיר אכתי ישאר החיוב מה"ת לבנות מעקה. וביראים מובאר יותר דרבנם עקרו את החיוב מעקה מהמשכיר וחייבו את השוכר.
ועי' בפ"ת (שם סי' תכ"ז סק"ב) דהביא מח' אחרונים בזה אי הוי מה"ת או מדרבנן.
עי' במנ"ח [תקמ"ו] דס"ל מסברא דבשוכר המצווה רמיא על המשכיר כיון דכתיב גגך דהיינו החיוב הוא על הבית ודומיא דאסור להשכיר בית לע"ז ועובר בלא תביא תועבה לביתך אפי' דמושכר א"כ אף הכא קורי גגך וחייב.
עוד כ' שם דמסתמא כל החיוב דרבנן הינו אם המשכיר לא רוצה לבנות המעקה אזי הטילו החיוב על השוכר אך אם המשכיר לפנינו הרי החיוב דידיה ואין צד דיחיבו רבנן את השוכר.

חקירה נוספת: והנה יל"ע בגדר מצוות מעקה האם זה מצווה תמידית או מצווה קיומית. כלו' האם אף אחר שעשה מעקה מקיים מצווה בהכי. או"ד דלא, ובשעה שעשה מעקה נפטר מן המצווה. והנה להצד דהוא מצווה תמידית, יל"ע עוד אי מקיים המצווה כל שעה, או רק בשעה דהמעקה מגן מפני נפילה ובכ"ש דאין למעקה ממה להגן ליכא מצווה. אמנם, לכאו' נראה דגדר המצווה הוא לחיות בבית תקין ללא חשש נפילה. ועד כמה שעשה המעקה תו ליכא חיוב ליעבד מעקה דהא בית מתוקן ל"ש לתקנו עוד, ועי' בזה.

עוד בזה: עוד יל"ע בעיקר המצווה האם יתחדש בקרא דאף גג הינו מכשול. וא"כ צריך קרא לפטור בהכנ"ס ובהמ"ד כיון דאי"ב דיורים ממצות מעקה. או"ד דזה פשוט דהוא מכשול אלא דהתורה הפקיעה מכשול זה משאר המכשולות ע"י מניעה חדשה ומגודרת מה"ת. וא"כ לזה ל"צ קרא לפטור בהכנ"ס ובהמד"ר כיון דשם סו"ס ליכא מכשול דכל המכשול הוא רק בבית של דירה ולא במקום ציבורי שאינו משמש לדיור.

גבי ברכה. החילוק בין מעקה המחייב ברכה לכיסוי בור שלו ברה"ר או כל דבר המסכן שמסירו דליכא ע"ז ברכה. משום דמעקה איכא עשה וע"ז איכא ברכה משא"כ בור או כל סכנה ליכא ע"ז ברכה כיון דחיובו משום הלאו דלא תשים דמים בביתך. פשוט.

---

[1] לא ברור לי כה"צ המבואר שם אי ביאורו הוא רק קידמה שכלית ע"ד המקדש שני אחיות. או דר"ל דאין הלאו והעשה קיימים באותו מצב הלאו איירי על אי עשיית הדמים בבית והעשה איירי למנוע הדמים. אלא דבלשון הר"ן מבואר ל"כ דכ' ואח"כ מחייב אח"כ לעשות מעקה יש לו שני לשונות דמבוארים ממנו דהכוונה במציאות של שני זמנים.
וצ"ע דהא ז"פ דאין הלאו מתחיל בתחילת הבנין דהא עוד לא בנה בית אשר שייך ליפול ממנו. ובסיום הבניין מיד איכא חיוב מעקה. אפשר דהלאו הוא באמצע הבנין מהיכן ששיך מציאות של נפילה דהיינו אף באמצע בנין הגג לפני סיומו והעשה הינו רק בסיום הבנין כשהוא ראוי לדיורים כמבואר בסוגי' שם דרק בית הראוי לדיור חייב במעקה. אך גם חילוק זה לא משמע בלשונו. וצ"ע בזה.
[2] והנה ספק זה נכתב כבר בלה"ז של רבינו הרמב"ן בכתביו עה"ת שם וז"ל 'מצות המעקה מחודשת, או מבוארת מלא תעמוד על דם רעך' עכ"ל. מבואר, דהסתפק הרמב"ן בהנ"ל האם זהו מצווה חדשה אשר אינה תליא בלאו דלא תשים וכשיטת התוס' או דמבוארת בלאו דלא תעמוד דהיינו דמצוות מעקה הוי חלק ממצות לא תעמוד על דם רעך. ולא הוי מצווה בפנ"ע של דין מעקה. אברא, דביארנו למעלה דבחידושיו לקידו' פשט ספק זה.
[3] להלכה: ברמב"ם [פי"א מרוצח וש"נ ה"א] ובטשו"ע [תכז,א] פסקו דבית האוצר פטור ממעקה, ודלא כהספרי. הראב"ד [שם] פליג על הרמב"ם וס"ל כהספרי דבית האוצר חייב.
[4] המנ"ח שם העיר דלדברי המחנ"א הידועים [כלל יא] דפועלל הינו יותר משליח וידו כידו לגמרי ומהני אף בעכו"ם כיון דידו הוא א"כ ליכא נפק"מ בזה.
[5] עוד בזה דהטעם של המצוות, אינו עיקר המצווה. והמצווה קיימת אע"פ דל"ש הטעם, וכידוע בשם מרן הגרי"ז דטעם המצוות הוא כדי שיהא 'טעים' ותו לא. ידוע.