ביאור סוגית קדשים קלים ממון בעלים או לאו

מבואר בסוגין פלוג' ר''י ורבנן האם קדשים קלים יש בהם דין ממון בעלים אם לאו ונפק''מ לשבועת הפיקדון או לנזיקין[אם הוזקו] דאם ממון בעלים הם שפיר חשיב רעהו.

והנה גם קדשי קדשים נחשבים בבעלות המקדיש וכדאיתא לקמן דל''ח מכירה לדין ד' וה' אם הקדישו גנב לקרבן ד''מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן'' ובי' הענין הוא משום דלעולם גדר ההקדש אינו כהקנאה אלא קביעת דין יעוד ויחוד לגבוה ושפיר חשיב עדין בבעלות המקדיש, וא''כ צל''ע בביאור ההבדל בין קדשי קדשים לקק''ל והרי לעולם הוא בבעלות המקדיש.

ונראה דודאי לעולם יש לו דין בעלים בקרבן אלא דהנידון הוא אם יש לו אכתי זכותי ממון בקרבן, והינו דהרי בקדשי קדשים היעוד לגבוה מפקיע לו את זכותי הממון ואינו יכול למכור הקרבן או לתבוע עליו נזיקין אך בקדשים קלים נחלקו רבנן וריה''ג אם יש לו זכותי ממון בקרבן.

ובאמת כן הוא מדוקדק מלשון פלוגתתם ''קדשים קלים ממון בעלים'' או ''לאו ממון בעלים'', ומדוקדק הלשון דלעולם הוא בעלים רק נחלקו אם הוא ''ממון'' בעלים או לאו [והינו אם יש לו דיני ממון בבעלותו בקרבן].


ובגוף ההבדל ביניהם מדוע לדעת ריה''ג לא נפקעו הזכויות בקק''ל ובשונה מק''ק, נראה לבאר דבקדשי קדשים כל החפצא של הבהמה עומדת ומיוחדת לגבוה וכל הבהמה נתפסת בשם הקדש, אמנם בקק''ל אין כאן תפיסה בכל הבהמה לגבוה אלא דיש בבהמה ''דין הקרבה לגבוה'', ובאמת שוב ראיתי שמביאים כעין נוסח זה בשם הגרי''ז הלוי, אמנם אכתי צריך לפרש הענין דהרי סו''ס הבהמה עומדת לגבוה ומאי שנא אם נתפס ההקדש בבהמה או בתור דין הקרבה.

ויש לבאר בתוספת ביאור שבקדשי קדשים גוף הבהמה מיועדת לגבוה והצורה לקים את היעוד הזה הוא ע''י הקרבת הבהמה שהוא דין הנדרש מחמת היות הבהמה מיועדת לגבוה, אך אין הדין מתחיל מההקרבה אלא עיקר דין הבהמה שעומדת לגבוה ורק הדין המחויב מזה הוא ההקרבה, ומשא''כ בקק''ל הכל מתחיל מהדין הקרבה שבו ואין בו יעוד מוקדם, ואדרבה רק ע''י ההקרבה החפצא דהבהמה נעמד לגבוה, וגדר הענין הוא שיש בבהמה תביעה ודרישה להיעמד לגבוה ע''י הקרבה[שהיא המעמידה את הבהמה לגבוה], ומשא''כ בק''ק שהוא כבר עומד לגבוה וההקרבה היא מדיני הבהמה המיועדת לגבוה .




אמנם יל''ע מה המקור לזה דבאמת כן הוא דין הקק''ל דאין בהם אלא דין הקרבה, והנה ברשב''ם ב''ב קכ''ג ע''ב [ד''ה ''לרבות קק''ל''] מבואר דההבדל בין קדשי קדשים לקדשים קלים נלמד ממה דבקדשים קלים הבשר והעור הם למקריב,וז''ל שם '''להתחייב עליהם אשם גזילות אם כפר בהן ונשבע והודה כשאר גזל ממון שהרי ממונו הן שהבשר והעור שלו ואין לגבוה בהן אלא אימורים ולכהן חזה ושוק'', ויל''ע בכונת הרשב''ם.

והיה אפ''ל דס''ל לרשב''ם דלא כמשנ''ת אלא דהבשר והעור מעולם לא נעמדו לגבוה וע''כ הוא אוכלם ובאמת כל הבעלות לפי ריה''ג הוא רק בבשר והעור ואדרבה באימורים יש העמדה גמורה לגבוה וככל הקדשים ומאידך בבשר אין העמדה לגבוה כלל ,וכמה שיתבאר לקמן בדברי התוס' בסוגין, אמנם זה אינו דמבואר שם להדיא בדברי הרשב''ם דלאחר ההקרבה אוכלים הבשר משולחן גבוה וז''ל שם ''ומשני בקדשים קלים ומחיים דהוי ממונו לרבי יוסי הגלילי ומיהו לאחר שחיטה לא כדאמרינן בפרק ראשון דב"ק כי אמר ר' יוסי הגלילי מחיים אבל לאחר שחיטה דכי קא זכו משלחן גבוה קא זכו לא אמר'', וא''כ מבואר להדיא דהדין קרבן נעמד גם על הבשר[ דאם כל היעוד לגבוה הוא באימורים מהיכן הגיעו הבשר והעור לשולחן גבוה דחשיבי כאוכל משולח''ג], וא''כ צל''ע היאך מבואר ממה דאוכל הבשר משולח''ג דמעיקרא יש לו זכויות ממון בקרבן ואין בו אלא דין הקרבה.

ואולי יש לבאר דעצם זה שנאכל הבשר בכל מקום [ולא רק לכהנים ובביהמ''ק] הוא מורה שיש כאן הגבלה בעיקר העמדת ההקרבה לגבוה שבגוף ההקרבה נעמד דכל ההקרבה והעמדה לגבוה הוא באופן דהבעלים יאכלו אח''כ משולח''ג, ובלא שיהא כאן הגבלה בגוף ההקרבה לא שיכא כל כה''ג דיוכל לאכול הבשר בכ''מ, ובהכרח שבגוף ההקרבה יש הגבלה בצורה שבה הקרבן יעמוד לגבוה באופן שיתקים אח''כ אצל הבעלים משולחן גבוה.

ומצאתי כעי''ז בדברי הגליוני הש''ס שמבאר שיטת התוס' דלעולם הבשר שלו ואינו משולחן גבוה דהמקור לזה הוא דאל''ה לא יתכן שיאכל בכל ירושלים ואם היה משולח''ג היה נאכל בהכרח רק בעזרה יהא ההוכחה מזה כמשנ''ת[רק דבדבריו מוכיח שהבשר שלו, אך בדעת רש''י ורשב''ם דהבשר נאכל מגבוה יש להוכיח מזה כמשנ''ת דיש הגבלה בהעמדת הקרבן לגבוה].

ומעתה יובן דכל מה שיכול להעמיד הגבלה בהקרבה הוא רק אם עיקר הדין בבהמה הוא להקרבה ועדין ההקרבה נעמדת מכוח הבעלים, אך אם עצם הבהמה כבר עומדת לגבוה ורק ההקרבה הוא קיום הדין שלה א''כ בהכרח אינו יכול להעמיד הגבלות בהקרבה דאינו מעמיד כעת את הבהמה לגבוה אלא כבר עומדת לגבוה ורק מקיים את דיניה, אך אם הגדר הוא דעדין לא נעמד הבהמה לגבוה ורק יש בו דין הקרבה וכעת נפעל העמדת גוף הבהמה לגבוה ע''י ההקרבה עצמה וכמשנ''ת, א''כ שפיר שיכא הגבלה בצורת העמדה לגבוה הנפעלת ע''י ההקרבה.




והנה לקמן י''ג ע''א מבואר מחלוקת תנאים באיזה קדשים אירי ריה''ג ודנה הגמ' דאם בשלמים שטעונים סמיכה והבאה ותנופה חשיב ממון בעלים ק''ו בבכור אך למיעוטי מעשר בהמה,ודנה הגמ' גם להיפך דאם בבכור שקדוש מרחם חשיב ממון בעלים א''כ ודאי בשלמים, יעוי''ש באורך, ויל''ע בביאור המו''מ בזה איך משפיע סברות אלו בגוף דינא דריה''ג.

ובביאור כונת הגמ' נראה בהקדם דיש לעין במאי פליגי רבנן על ריה''ג, ואפש''ל דס''ל דלעולם גם בקק''ל הבהמה עומדת לגבוה לגמרי ודין ההקרבה הוא כתוצאה מכך,ולא ס''ל דדין הבשר מורה על שינוי בכל מהות היעוד לגבוה שבקרבן.

ולפי''ז יל''ד דככל שיש בו יותר דיני קדושה א''כ מסתבר יותר דהוא מורה דעיקר הבהמה עומדת לגבוה ודנה הגמ' דיתכן דשם מודה ריה''ג לרבנן.

ועוד אפ''ל דרבנן ס''ל דגם במה שדינו להקרבה והוא נדרש לגבוה להקרבה הוא ג''כ סיבה שיפקעו זכויות הממון ולא יחשב ''רעהו'' אע''פ שאין גוף הבהמה עומד להקרבה.

ולפי''ז לדון בכונת הגמ' לקמן דככל שיותר נדרש לגבוה כך יש יותר סברא להבין שיפקע הזכויות ממון של הבעלים מחמת הדרישה לגבוה ובהא יודה גם ריה''ג.






הנה בעיקר דין הבשר מבואר בשיטת רש''י שנאכל לבעלים משולחן גבוה ולפי''ז לכאורה יל''ע אמאי גובה מבשר השלמים אם הזיקה הבהמה העומדת להקרבה וכמבואר לקמן י''ג ע''א והרי הבשר שיך לגבוה, ואמנם הביאור בזה פשוט דכל מה שהבשר נעמד לגבוה הוא על ידי ההקרבה עצמה ובקיום ההקרבה אז נעמד גוף הבהמה לגבוה ואזי אוכל הבשר משולח''ג, וכמשנ''ת לעיל דאין בבהמה אלא דין הקרבה ותו ל''מ אך ע''י ההקרבה אז נעמד הבהמה לגבוה וכמשנ''ת, וממילא אם הזיקה קודם ההקרבה שפיר יש לגבות מהבשר.




ואמנם בתוס' מבואר דגם לאחר שחיטה הבשר שלו [ויל''ע אם רבנן פליגי בזה גופא וס''ל דגם לאחר שחיטה הוא מגבוה או דס''ל דעצם אכילתו בתורת קרבן מפקיעה זכויותיו אע''פ שהוא שלו ואין בעצמות הבשר דין יעוד לגבוה].

והנה בתוס' מבואר עוד דחזה ושוק חשיב ממון גבוה אף מחיים דהרי דנו כלפי חלק הכהן שיעמוד לכהן כבר מחיים ופי' דמסקנת הגמ' דמשולחן גבוה קזכו וא''כ כבר מחים הוא עומד לגבוה, ולכאורה לפי'''ז ה''ה כלפי אימורים שיעמדו לגבוה כבר מחיים וא''כ בהכרח שכל דברי ריה''ג דקק''ל ממון בעלים הוא דוקא כלפי הבשר והעור.

ומעתה נראה ברור דלדעת תוס' באמת באימורים יש יעוד גמור לגבוה כבר מחים וכמו כל קדשי קדשים דההקרבה הוא רק בתור קיום המצב שהבהמה עומדת לגבוה ובקק''ל הוא כלפי האימורים, ובבשר ובעור הוא לאידך גיסא דלא חל בזה כלל יעוד לגבוה וגם לא חל בזה דין הקרבה, וכל משנ''ת לדון בגדרי קק''ל לעיל אינו אלא בשיטת רש''י [וכמשי''ת להלן דבדבריו מוכרח כמשנ''ת], ולפי''ז באמת כל דברי ריה''ג דקק''ל יש בהם דין ממון לבעלים אינו אלא כלפי בשר ועור שמעולם לא הוקדשו ונעמדו לגבוה ובהם יש לו בעלות מוחלטת וכמו בכל ממונות וכלפי האימורים באמת הוא כקדשי קדשים ממש ובזה אין לו זכות אף לדעת ריה''ג.

וההכרח והמקור לזה [שהבשר הוא תמיד שלו] לדעת תוס' הוא ג''כ ממה שנאכל לבעלים בכל מקום ואם היה משולח''ג בהכרח היה נאכל לכהנים או למזבח וודאי שלא היה נאכל בכל ירושלים, וראיתי שכן פירש בגליוני הש''ס דס''ל לתוס' דכל שאינו נאכל בעזרה בהכרח דאינו אכילה דמשולחן גבוה אלא הבשר דידיה.

ולדעת תוס' יל''ע בביאור השו''ט לקמן באיזה קרבן אירי ריה''ג ואולי ככל שנדרש יותר לגבוה יש סברא לומר דאף הבשר נעמד לגבוה כבר מחים וזה מוכיח שחל בו ג''כ דין קודש [וההקרבה הוא רק קיום דין הקודש שלו], ויל''ע.


ואמנם בדעת רש''י אין לפרש כן דהרי לדעתו הבשר נאכל לאחר שחיטה משולחן גבוה ולפי''ז אין הבדל בין האימורים לבשר כלל דשניהם נעמדים לגבוה לאחר ההקרבה ובהכרח לפירש''י דלא דנים מדין הבהמה אחר הקרבה לדינה קודם ההקרבה, ואדרבה כל העמדת הבהמה לגבוה הוא ע''י ההקרבה אך לפני''ז גוף הבהמה אינו עומד לגבוה והוא בבעלותו לגמרי ורק יש בו דין הקרבה, ולפירש''י באמת הבעלות קודם ההקרבה הוא גם באימורים וגם בבשר ולאחר הקרבה אין לו זכות אף בבשר, ומוכרח ככל משנ''ת לעיל בגדרי קק''ל ממון בעלים.




והנה באמת נחלקו הקצוה''ח והנתיה''מ [ת''ו, א'] אם לדעת ריה''ג כל המכירה היא על הבשר או דשיכא מכירה גם על הכפרה [במה שימכור האימורים], ודן הקצוה''ח דלא שיכא מכירה על הכפרה מב' סברות חדא, דלעולם אין כפרה אלא למקדיש ועוד דכל דין הממון לריה''ג אינו אלא בבשר ועור ואינו קיים באימורים.

ולפימשנ''ת באמת יהא הדבר תלוי בפלוג' רש''י ותוס' דלדעת תוס' הרי אין לו זכויות כלל באימורים וודאי לא יוכל למוכרם ובל הזכות ממון הוא רק בבשר ועור ולדעת רש''י הרי המכירה היא על כל הבהמה דכל הבהמה היא בבעלותו וא''כ שפיר שיכא לדון שיהא המכירה גם על הכפרה[אא''כ נדון מצד הסברא הנוספת בדברי קצוה''ח דהכפרה לעולם מתקימת למקדיש בלבד],ודו''ק.

ואמנם לכאורה יש בזה גמ' ערוכה דמבואר לקמן י''ג ע''א דשלמים שהזיקן גובה מבשרם ואינו גובה מאימוריהם והוא כדעת ריה''ג דחיבים בנזקי קק''ל ואינו מובן מדוע אינו גובה מאימורים אם גם בהם יש בעלות ושפיר יגבה ויהא שותף בכפרה, וכן בגמ' לקמן י''ג ע''ב מבואר כלפי תודה שהזיקה שאין הניזק חשיב מתכפר ולכאורה תמוה אמאי והרי יש לו לגבותה לכפרה, אמנם מצאתי שהתקשה בזה החזו''א ועי''ש מה שתירץ דאינו רוצה בכפרה וזכות הניזק לקבוע מאיפה יהא הגביה, ועי''ש שתי' בעוד אופנים.


ואמנם בדעת ר''פ יש בזה מקום עיון דהנה לקמן ס''ו ע''ב ממעטת הגמ' גזלן מכפרה בקרבן ופירש שם התור''פ דהוא כשיטת ריה''ג דקק''ל שיכא בהם מכירה וממילא שיך שיקנה הגזלן את הקרבן גם לכפרה רק דאיכא גזיה''כ דאינו מתכפר, ומפורש בדעתו דס''ל כדעת הנתיה''מ דמהני מכירה על קרבן ואמנם הכא כלפי חזה ושוק פירש כהתוס' דהוא משולח''ג כבר מחים, ולכאורה א''כ הוא גם לגבי אימורים וכמשנ''ת בדעת התוס' להכריח זאת, וצ''ע רב א''כ איך ס''ל דשיכא מכירה על הכפרה,וצ''ע לכאורה, ובדוחק יש לחלק דאולי כל מה שהוא ממון גבוה מחים הוא בחלק הכהנים דאין לישראל בו שום שימוש אך באימורים שמתכפר בהם שפיר יש לו שיכות ודין ממון גם קודם ההקרבה, ויל''ע בזה.

ואמנם התוס' שם ג''כ נתקשו מדוע לולי המיעוט היה לגזלן כפרה ולא תירצו כהר''פ דהוא כשיטת ריה''ג, וזה מבואר היטב דהתוס' ס''ל כמשנ''ת בשיטתם הכא דאין בעלות כלל באימורים ול''ש ע''ז מכירה.