בינוניים תלוייים ועומדים. ואנחנו?

כתב הרמב"ם פ"ג מתשובה ה"ג ז"ל וכשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו, ביום טוב של ראש השנה. מי שנמצא צדיק נחתם לחיים. ומי שנמצא רשע נחתם למיתה. והבינוני תולין אותו עד יום הכפורים אם עשה תשובה נחתם לחיים ואם לאו נחתם למיתה ע"כ, ורבים תמהו כבר ע"ד הר"מ אמאי בבינוני לא כתב שיוסיף לו זכות על זכויותיו, ובכך יחשב בגדר צדיק, ובכך יזכה בדין כדין צדיק.

[והנה לפו"ר היה היישוב בזה נראה, דאין אדם יודע כי בינוני הוא וא"א לצמצמם בזה, [וז"ל הר"מ ה"ב שם ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות], וא"כ לעולם לא נאמר לאדם כי הוא בינוני ויעשה מצווה נוספה ובכך יחשב כצדיק, דא"א כן, אלא דיעשה תשובה ובכך יהא ודאי בגדר צדיק. אך אכתי ילה"ע דהר"מ איירי בעיקר דינו של הבינוני, וזה שהאדם אינו יודע כי הוא בינוני עליו לעשות תשובה זהו מחמת דשמא רשע הוא, ועליו לדון עצמו כדין רשע שעושה תשובה וניחשב כצדיק, ובר"מ מבואר דעיקר דין הבינוני הגמור כן.]

והנראה בזה בתורת ודאי, דהנה בכלל צריך כל החרד אל לבבו הלומד עניינים הללו, להתפלץ בקרבו פלצה גדולה מאוד, שכן ברמב"ם ובפוסקים מתבאר לכאורה כי כל מה דמהני תשובה ליצא זכאי בדין, זהו לבינוני בלבדו, אך לרשע אשר עוונותיו גדלו מהזכויות לא מהני ליה תשובה ונכתב ונחתם בלא דין למוות רח"ל, והדבר מקומם עד לשמים, כיצד נצא זכאים בדין, וכי השופט כל הארץ לא יעשה משפט. והן אמנם דאף בלא"ה מי יצדק לפניך בדין קל עורך דין, אך מ"מ בטוחים הם שיעשה להם נס שכן עשו תשובה וכש"כ הפוסקים, [וכבר נודע בזה דקדוקו של מרן הגרי"ז זללה"ה בדבר הפיייט וממך אליך אברח[1],] וכיצד זאת הולך בזאת, וכי אין בינינו הנכתבים ונחתמין לחיים טובים.

והנה מסתבר שכבר רבים נלאו למצא פתח לדורינו דור העניות והשפלות, ויאמרו כי קל רחום וסלח הוא, ועוד כהנה מילים אשר אין בהם דעת כי אם נחמת שטות אשר מעט צדק אין בה. ובאמת הפשוט לכל בר דעת הוא כי כל האומר הקב"ה ותרן יוותרו חיו, ואין לנו אלא דברי הרמב"ם והפוסקים דבהלכות תשובה כמות שהם, ואם המה כתבו לן כי ליכא לרשע תקנה כלל כ"א בתשובה, והדבר מעורר תמהון ורעדה ופחד בקרב הקרובים להמלוכה, כי יצד יזכו לפניו בדין וישארו בארץ החיים.

והנראה בזה, דהנה בכלל תמוה מאוד, אמאי לא הזכיר הרמב"ם דמהני לרשע תשובה, והלא כתב הוא ז"ל פ"ז שם ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה. אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאלו לא חטא מעולם ע"כ. ואם נחפשה דברים מעין אלו בספרי רבותינו הראשונים והפוסקים בעניין התשובה נמצא הרבה כי באמת רבים הם, דהתשובה כשמה כן היא "שובה" מלשון השבה והחזרה, וכעין "והשיב את הגזילה אשר גזל", דהיינו החזרת המצב כמות שהוא, וא"כ מה טעם יהיה כי התשובה לא תהני לרשעים, ומה גרעו, וכי להם לא נתחדש חזרת התשובה. ואם נפשך לומר כן, דאיכא תנאי בעיקר החפצא דדין התשובה דלא נתנה אלא לבינוניים וצדיקים ולרשעים לא ניתנה כלל הזכות והרשות לשובה אליו ית"ש, [והיה מקום גדול באמת מסברא להבין זאת, בפרט לפמש"כ לעיל דעיקר התשובה הוא חידוש התורה אשר אינו מן המושכלות,] הנה אין מקום כלל לומר כן, דהרמב"ם בסהמ"צ במצוות התשובה, וכן בכל הלכות תשובה דיליה לא הזכיר באף מקום דמצוות העשה לשוב אליו [ואכמ"ל בזה] לא נתנה לרשעים, וכן בשאר הראשו' והפוסקים ומעולם לא נמצא מאן דאמר דמצות התשובה לא נתנה לרשעים. וא"כ הדרא קושיא לדוכתה, אמאי במש"כ הרמב"ם דכשדנים הרשעים נדונים מייד למיתה ולא הזכיר כלל כי ביכולתם לעשות תשובה כ"א בבינוניים גרידא. ותו ילה"ק, הלא אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ופשוט כי אף הצדיקים אית להו עוונות וכש"כ הרמב"ם ש"זכויותיו יתרות על עוונותיו", דהיינו דמ"מ אית ליה עוונות, ואמאי לא הזכיר התם דבעי לעשות תשובה על עוונותיו, וכי מאן דזכי בדינא ליכא עליה דין וחובת תשובה אתמהה.

והנה ישנו הרמב"ם הצריך לפנים, והוא מש"כ בפ"ג ה"ד ז"ל אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזרת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והיטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה. לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כלה כאלו חציו זכאי וחציו חיב. וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חיב. חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כלו לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כלו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה שנאמר וצדיק יסוד עולם זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו. ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסק במצות מראש השנה ועד יום הכפורים יתר מכל השנה. ונהגו כלם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכבושין עד שיאור היום עכ"ל. ודבריו מרפסין איגארי מה שייטיה בהך הלכה גם דעיקר תקיעת השופר הוא משום התעוררות, להא דחייב אדם לראות א"ע חציו חייב וחציו זכאי, וכתב הרמב"ם "לפיכך" דהיינו לפי שתקיעת השופר היא לעורר הלבבות ישנו לראות חציו חייב וחציו זכאי.

ותו צ"ע אמאי לעולם יראה אדם א"ע חציו חייב וחציו זכאי, והלא ענין חציו חייב וח"ז הוא חצי בדיוק וכפי שהאריך אח"ז הר"מ, וכי הישנה סברא לומר שהאדם אוחז כעת בדיוק בחצי מחובותיו, וביותר וכי כל הולם כולו חטא וזכה חצי על חצי, הלא אין בזה ולו מעט ומתי מעט מן הסברא, ומה שייך שאדם יראה כן עצמו, וכי ירמה עצמו, צ"ע.

והנה כתב הרמב"ם שם בה"ב בזה"ל אדם שעונותיו מרבין על זכיותיו מיד הוא מת ברשעו שנאמר על רב עונך. וכן מדינה שעונותיה מרבין מיד היא אובדת שנאמר זעקת סדם ועמרה כי רבה וגו' וכן כל העולם כלו אם היו עונותיהם מרבין מזכיותיהן מיד הן נשחתין שנאמר וירא ה' כי רבה רעת האדם ושקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גדלם יש זכות שהיא כנגד כמה עונות שנאמר יען נמצא בו דבר טוב. ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות, עכ"ל. ויל"ד במש"כ כי אין שוקלין אלא בדעתו של ק-ל דעות, אי היינו כי אין אנו יודעים משקל המצוות והעוונות לפרטיהם, הנה נראה דאי"ז הכי משום דנצטווינו בתו' כיצד לקיים התו' ומצוותיה וכפי קיומינו ביחס לאשר נצטויינו אנו זוכים, וישנו משקל נוסף [והאריך בזה הגרי"ס זללה"ה באגרתו המפורסמת] שכבר בגמ' ובראשו' נזכר דלפי גודל הקושי והקלות דהמצווה והעבירה ולפי גדול היצרים דבה, אך הנה יל"ע וכי הניתן לנו דינים בקיום מצוותיו ית"ש שאין אנו יודעים להם, וכי הקב"ה הסתיר מעם ברואיו כמה חלקים ומשקלות בקיום התורה והמצוות אשר ירבו זכויותינו, הלא כל מה דנתן לנו התורה והמצוות הוא בכדי שנקיימם בתכלית השלימות, וכי היעלה על הדעת שהסתיר מעמנו פרטים ואין ברצותו לידעינו בזאת, לא נראה הכי וכן מסתבר מאוד. אלא מאי אית לך למימר, דאין האדם שם ראשו ומשגיח בהבחנות הדקות אשר בפרטי פרטים, גם בזה נראה דיל"ע טובא, דזהו דבר שהאדם אינו שם בזה ליבו, אך באמת לכאורה אדם אשר במהלך כל השנה ישגיח מאוד במעשיו וידקדק בם לפרטי פרטים כמה קושי היה לו בד"ז, וכמה קיום ושמחה ולהט וכו' היה לו בזה, וכן בעוונותיו, לכאו' בזה יוכל כן לדעת גודל המשקל, ומעתה יל"ע בכוונת הרמב"ם כי אין רק בכוונת ק-ל דעות לחשב בזאת. ויל"ע בכ"ז טובא.

אשר מכל זאת נראה בודאי באין כל חולק, דצדיק ורשע ובינוני אשר הזכירם הרמב"ם, אין הכוונה למאן דאית ליה בכמות יותר או פחות וכו' עוונות וזכויות, ופשוט, דהא כו"ע מודו דלכל מהני והכל מחוייבים מעיקר דין דאורייתא לעשות תשובה, וכל מאן דעשה תשובה הרי דלית ליה כלל עוונות וכאשר האריכו רבוותא, ואעפ"כ ישנם אשר אף אחר התשובה אית להו אכתי שם "רשע", וישנם שאף בלא שיעשו תשובה אכתי תורת ושם חפצא דדין "צדיק" עליהם, דהיינו דישנם אשר מחמת היותם צדיקים בגברא הינם עושים מצוות, אך ישנם דלמרות שמצד טבעם וחשקם ומעשיהם הינם רשעים גמורים, אך מ"מ ביכולתם לעמוד בעזות כנגד יצרם ולנצחו, ולא לחטא להשי"ת, אך מ"מ הנה אלו לא יוכלו לזכות בדין, והסיבה הפשוטה שכן אין דרך להמשיך תקופה רבה בזאת, כי הרשע ישוב אל רשעתו בכל עת. וכן להיפוך כי ישנם כאלו אשר מצד טבעם ועבודתם נהפכו לצדיקים גמורים ואף אם יחטאו כל היום, הרי המה בגדר צדיק [ופוק חזי], והמנה יזכו בדין שכן קרוב הדבר שיחזרו באחד העתים לפני הקל ברוך הוא, ובפרט כי עצם קיומם בעולם ומהותם הוא קידוש ש"ש, והדבר נתון ללב. והנה להכי התשובה בזה לא תהני כלל לרשע, ואף החטא לא יזיק להצדיק, שכן מצד מהותם ועיקר קיומם יזכו ויפסידו בדין וכנ"ל, אך ישנו אדם שלישי [ומסתברא מילתא כי זהו רובא דבני התורה עובדי השם] ואיהו הבינוני, דהוא מצד החפצא דידיה אינו נוטה לצדקות או לרשע, אלא דבעת אשר יחזק רוחו ורוח נכון תתחדש בקרבו יעשה המעשים ההגונים, אך פעמים היות הגוף והחמריות גס אינו עושה כפי שורת הדין רח"ל, וכו'. ולו לבדו מהני התשובה בכדי שיזכה בדין.

ובהא דלהך בינוני מהני התשובה לזכות בדין, ביאור הדברים דתרתי הוא דאיכללו בעיקר הדין תשובה, דישנה תשובה אשר זהו החיוב מדין דאורייתא שמוטל על כל ישראל ובפרט ביוה"כ שזהו זמן וקץ מחילת עוונותיהם של ישראל, ובזה נתחייבו הצדיק והרשע כאחר וז"ל הר"מ ברמזי המצווה ז"ל מצוות עשה אחת והיא שישוב החוטא מחטאו ויתוודה, וכ"ה המבואר לאורך בכל ספרי הפוסקים ושא"ר בענייני תשובה, ובזה לית מאן דמפליג עלה כי הרשע והצדיק מחוייבים בה כאחד. אך ישנו דין תשובה נוסף שאינו בכלל מצוות התשובה כלל, וזהו אינו שייך מצד החפצא דיליה ועיקר דיניה אלא בבינוני והוא שינוי השם, וז"ל הר"מ פ"ב שם ה"ד מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים ועושה צדקה כפי כחו ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו ומשנה שמו כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים ומשנה מעשיו כלן לטובה ולדרך ישרה וגולה ממקומו. שגלות מכפרת עון מפני שגורמת לו להכנע ולהיות ענו ושפל רוח, וכבר תמהו מה הזכיר לזה הר"מ בתוך עיקר דין התשובה, והלא מדרכם של השבים אף לצדק הרבה ועוד כהנה ומה הזכיר זה והלא אי"ז מהלכות התשובה כלל, וכי בכל דין אשר הביא הר"מ הביא כיצד דרכם של מקיימי הך דינא, והמחוור בזה, כי כוונת הר"מ הכא להנך בינוניים אשר שמם אף אחר התשובה הוא בינוני, אשר ליכא סיבה להשאירו בחיים, והעצה היחידה בזה הינה לשוב אליו כדין שינוי השם, דהיינו שיחליט ויתחנן לקב"ה שיעזרהו בזה, כי איהו אדם אחר כלל אשר צדיק הוא, וכל' הר"מ "ומשנה שמו כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן וכו", ובזה זוהי העצה היחידה לזכות בדין ע"י שינוי שמו. זה נלענ"ד הנכון מאוד בעיקר יסוד הדין תשובה.

וזהו המכוון בכוונת הרמב"ם שמכיון שהשופר מעורר האדם בתשובה וכבר הוסיף שם "אלו השוגים בהבלי הזמן וכו'", דהיינו שהמה בכלל בינוניים שפעמים ששוגים בעלמא בהבלי הזמן, ולהם בא התשובה לעוררם דהיינו לא שישובו מחטאם אלא כש"כ הר"מ "הביטו לנפשותיכם, והיטיבו דרכיכם, שובו מדרכיכם הרעים", דהיינו דישובו מעיקר הדרך אשר המה הולכים ביה, וישנו בזה עיקר שמם, ויהפכו לצדיקים ובכך יזכו בדין. ולהכי יראה אדם א"ע חציו חייב וחציו זכאי, וכן כל העולם כולו, דמפני השופר הרי יש לו הדרך לשוב ולכך ישנה שמו וידון עצמו כבינוני, ובכך יזכה בדין.

---

[1] כידוע כי מרן הגרי"ז נסתלק לבית עולמו בעיוכ"פ סמוך לשקיעה"ח, וכל התקופה שלפני כן היה רועד ופוחד שכבר הבין כי קרב קיצו ודינו בא, והיה נוועץ רבות בתלמידו הגראמ"מ שך זללה"ה בהרבה ממעשיו שעשה בחייו אי כדין עשה, ובתוך הדברים הקשה ליה הגראמ"מ דמחד מצינו בהפוסקים הרבה מדיני אימתא דדינא, וכגון דא"א הלל בר"ה דאפשר ישראל אומרים שירה ביום דינם וכו', ומאידך קיי"ל [והמקור בירושלמי] דישראל בשונה מעכו"ם בערב יום דינם מספרין ומכבסין וכו' דבטוחים שיעשה להם נס ויזכו בדין, והלא לכאורה הדברים סותרים זל"ז, והשיבו הגרי"ז כי באמת מן הדין ראוי לפחד פחד גדול ועצום מאימת הדין וככל הנך דינים. רק דהיכא דכבר הגיע לשלמות בהפחד הנרצה והראוי, ראוי אז מדין בטחון דעלמא לבטוח בו, וככל אדם הנמצא בעת צרה דנצטווה לבטוח בקל ב"ה שיעשה לו נס, וזהו מדוייק מלשון הפייט "ממך אברח אליך" דהיינו דאחר הפחד הגדול יברח אל השי"ת, וכן דקדק מל' הרמב"ם בפיהמ"ש. וכל מאי דאנן רואים אנשים שאינם פוחדים כראוי אי"ז מבטחון וכדקיי"ל, כ"א מחסרון יראה.