בכל דרכיך דעהו - לדמותו של החרדי העובד לפרנסתו.

בכל דרכיך דעהו

חלק א' - הבעיה.​

כשאני מביט בכנות, אני מגלה בצער, שלמרות שאנו מדברים על 'יהודי מדקדק בקלה כבחמורה - העוסק לפרנסתו', בפועל הסיסמא נשארת תלויה באויר ואינה ניכרת בשטח, ובלשון המעטה.

לרוב, היוצא לשוק העבודה ירד בהרבה פרטים מרמת ההקפדה שהיה רגיל בה. התפילה אינה אותה תפילה, שמירת העיניים ושמירת הפה (בין מה שיוצא ובין מה שנכנס) יורדים מאוד, ההקפדה על צניעות, על צריכת תקשורת ראויה, ואם נמשיך נגלה שהירידה היא בכל שטחי החיים. בשיח בלב פתוח שערכנו פעם בין חברים, עלתה המסקנה, שאף אחד לא שיער ביציאתו לשוק העבודה את המחיר הרוחני שיגבה ממנו.


לדעתי, לתופעה זו 4 סיבות, שחלקן משולבות זו בזו ומשלימות זו את זו, ואמנה אותם מהקל לכבד: שחיקה, חוסר ידע, עמדת נפש שגויה, וחוסר חיבור פנימי מעיקרא.

השחיקה. חז"ל מלמדים אותנו שישנם דברים ש'צריכים חיזוק', והאדם נדרש 'לעורר את עצמו' כלשון רבינו יונה. ככל שהחיכוך עם חיים מטריאליסטיים - נהנתניים - נטולי אלוקות - בלי שום התכתבות עם חובת האדם בעולמו - גדל והולך, כך האדם הנמשך בטבעו אחר סביבתו, הולך ומאבד את הכושר לחוות רגש דתי, וממילא תפילה שאינה חוויה היא נטל, דקדוק בכשרות הופך לסרבול מטריד.

וברובד פנימי יותר: ככל שהאדם נכשל ואינו מתקן את המכשול, הולכת נפשו ונאטמת, עד שבמשך הזמן כבר אין לו טעם בעבודת השם.

חוסר ידע. כשחיים במסגרת הקהילה החרדית, שאלות רבות אינן חלק ממציאות החיים, וממילא הן לא עולות לדיון וידע רב אינו מוכר בכלל.

החרדי הממוצע מעולם לא העסיק את עצמו בשאלות כשרות למשל, אתה רעב? אתה ניגש למכולת וכל המוצרים הם בכשרות מהודרת, וכך גם אם תחליט לצרוך אוכל מוכן, תמצא לך חנות מזון מהיר או מסעדה בפיקוח שמייתר אצלך את הצורך לבדוק. יהודי ספרדי מעולם לא הוצרך לברר את שאלת בישולי העכו"ם או משמוש הסרכות, ויהודי אשכנזי לא הלך לברר האם הבשר שבמנה שהוגשה לו הוא מחלק קדמי של הבהמה או אחורי. התוצאה: הוא אפילו לא יודע מה הוא אמור לדעת...

ועוד דוגמא. כשחיים במסגרת חרדית, האינטרקציה בין המינים תחומה וברורה, פשוט אין קשר על בסיס יום יומי בשום צורה, וכל השאלה היא האם כשפוגשים את השכנה בחדר המדרגות משפילים מבט וחולפים על פניה במבט אטום, או האם בכל אופן צריך להיות בן אדם ומנידים את הראש בשליש מעלה בברכה רפה. בצאתו מהמסגרת הזו מוצא עצמו היהודי החרדי בעולם שונה בתכלית, וברור לו בלי ספק שדרך החיים הזו רחוקה מאוד מרצון השם. אבל איך מתפקדים? מהם הגבולות? הוא אינו יודע בכלל שישנן הלכות פסוקות בשו"ע בתחום זה, כיון שהלכות אלו מעולם לא נצרכו לו. [נוכחתי פעם כשאחד סיפר במסגרת החברים על ארוחות צהריים משותפות בקביעות - ולפעמים גם אחד על אחת - עם חברת צוות שלו שרחוקה מאוד מאוד מחיי יהדות בסגנונה והופעתה(!!), וכשהתרעמו עליו חבריו (לא אברכים, חרדים עובדים!) שהוא עבר את הקו, הוא די נדהם וממש נפגע.]

עמדת נפש שגויה. כאן ישנה סיבה עמוקה.
כלל הוא בכל מסגרת דתית, שכשנושא מסויים נבחר לנושא המרכזי בדרך החיים של הקהילה, אליו חותרים ומחנכים, לשם מוסללים כל הכוחות והשאיפות, הרי שחלק מסויים מהקבוצה יצליח לאמץ את ערכי הקבוצה ולהתעלות, אך החלק שלא יצליח להתחבר, לא ישאר במקומו הראשון, אלא ירד ממעלתו! והסיבה, ברגע שהאדם מרגיש מעבר לגבולות, חל עליו הכלל הידוע: ליש יש גבול, אבל לאין אין גבול. אפשר לתת לכך דוגמאות רבות, כמו המקרה הנודע של אותה אשה שעזבה את דרך היהדות ועברה על חמורות שבחמורות, ומהספר שלה האמור לגולל את קורותיה עולה שהסיבה שהניעה אותה למהלך עזיבת שמירת המצוות, היתה העובדה שהיא גדלה בקהילה בה ההפרדה בין המינים מועצמת מאוד עד שאין האיש קורא בשם אשתו, וזאת היא לא יכלה לשאת. אם היה שם מישהו שמגלה את אזניה שאפשר להיות יהודי נאמן ועובד השם גם אם חלילה הבעל קורא בשם אשתו, אולי היתה מוצאת מנוח לנפשה, אך כיון שלפי החינוך שקבלה היא הרגישה מחוץ לגבולות - לא שייכת לקרבת השם - לא נכונה - הרי שבחוץ כבר לא היה שום גבול שיעצור את ההתדרדרות.
אך אין צורך לחפש דוגמאות כשהנושא שלנו הוא עצמו הדוגמא. בעולם ערכים בו צורת היהודי היא, זה שמקדיש את חייו לתורה ואין לו בעולמו אלא ד' אמות של תורה והלכה, מי שאינו עומד בסטנדרטים האלו כבר אינו רואה את עצמו כיהודי שממלא את חובתו בעולמו, ואם אני כבר לא יהודי נאמן, מה זה משנה במה אני צופה או מה אני אוכל? מה זה משנה איך מתמלאות שעות הפנאי שלי? מה זה משנה איזו תרבות אני צורך או מה סגנון הלבוש שלי ושל בני ביתי?

והסיבה הרביעית, הכואבת ביותר, חוסר חיבור פנימי.
כאשר אנו גדלים כשחומות סביבנו, אפשר שיקרה שאנשים מתרגלים למסגרת וחיים בהתאם לכך שהם מוכרים כחלק אינטגרלי מן הקהילה, אך עולם התוכן הפנימי שלהם ריק לחלוטין, אין להם שם חיבור פנימי עם התכנים. הם 'תינוקות שנשבו לבין היראים', מבחוץ הכל בסדר, אבל תוכם חלול. כל עוד הם חיים בתוך המסגרת המשמרת, יש תקוה שהחיים שלהם יתאימו לדרך החיים היהודית, אבל ברגע שהוא מחוץ למסגרת, הוא מתפרק במהירות מכל הסגנון שהיה לו כקליפה ללא תוכן. זו מציאות כואבת, ואת הביקורת הזו ניתן להפנות כמובן פנימה למוסדות החינוך שלנו, אבל לא בזה אנו עוסקים, ובסופו של דבר האחריות על החיים שלי מוטלת בראש ובראשונה עלי. ממש כמו שלא אומר 'לא לימדו אותי איך לעסוק בהיי-טק אז אשאר עני כל ימי', כך לא אומר שלא חינכו אותי לחוויה פנימית של עבודת השם, אז אשאר מת-מהלך כל ימי.

​

חלק ב' - לאן?​

הגמ' בשבת מלמדת אותנו שני סוגי שגגה, שגגת שבת ושגגת מלאכות. השגגה הראשונה היא של זה ששכח בכלל שהיום שבת. לא יעזור שהוא יכול להבחן על משנה ברורה ח"ג מתוך שינה, ההכרה הראשונה חסרה שם, הוא שכח את עצם השבת. לעומתו נמצא זה שזוכר את השבת, אך אינו משמרה כהלכה, אם משום שכחה ואם משום שגגת תלמוד.

כשאני בוחן את הסיבות שמניתי לעיל, אני מוצא שהסיבות א' (שחיקה) וב' (חוסר ידע), הן שייכות לסוג שגגת מעשה, וסיבה ג' (עמדת נפש שגויה) ויותר ממנה סיבה ד' (חוסר חיבור פנימי), שייכות לסוג שגגת שבת, ובהקשר שלנו, שכחת נקודת היהדות. ברור אם כך שתחילה יש לתת את הדעת על פתרון הסיבות האלה, ולייצר התחדשות פנימית.

היסוד שעליו ניתן להשתית את כל תנועת ההתחדשות, הוא רקונסטרוקציה של עוגן פנימי יצוק. 'שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו'. יהודי ממוקד שיש לו הבנה בהירה מה הוא מנסה להשיג כאן, מה הוא רוצה לראות כשיביט לאחור בשעה שיסגור את הדלת מאחריו אחרי אריכות ימים ושנים, ממילא כל דרכיו יכונו, וכל פינות שיפנה הוא יתכוונן וישקול אל מול התכלית.

כשאני רוצה להפיל אובייקט, הכלל הפיזי הוא שעלי להסיט את נקודת הכובד אל מחוץ לנקודת המשען. אמור מעתה, ככל שנקודת הכובד כבדה יותר ותופסת שטח גדול יותר בכונן הקשיח התודעתי, יהיה קשה יותר להפיל את האובייקט. ובהשאלה, יהודי שמטרתו נהירה לו ופנימיות נפשו מלאה בהכרה וחתירה אל התכלית, יהיה קשה 'להפיל' אותו.

[הכרתי יהודי יקר יקרים, מקהילות היראים מגרמניה, ששכב בבית החולים ערב קודם פטירתו, ותכנן את הלוויה של עצמו. (שלא יעבור רמקול בין 2-4, שלא יצעדו על הכבישים וכיוצ"ב. לא בדיחה, אמיתי.) בין הנושאים שעלו לדיון היתה השאלה היכן יקבר, אשתו אמרה לו שהמקום שהעדיף לא כ"כ יהיה נח לילדים, אז הוא בחר בית עלמין אחר... ישבה שם אחותו ושאלה, שמעון, אתה לא מפחד? נתן בה עיניו וענה: 60 שנה אני כבר מתכונן לרגע הזה, ממה אפחד?! מדובר באיש שחייו היו מלאים בעשיה, הוא עסק לפרנסתו והיה אמיד, שקד הרבה בתורה והיתה לו שליטה מיוחדת בסדר זרעים, עשה הרבה דבריו טובים עם הכסף שלו וגם חי ונהנה ממה שברא השי"ת להנות בהם בני אדם, ממש לא הטיפוס ההולך קדורנית ונח לו שלא נברא. ועדיין, כל פעולה היתה משוקללת מול המטרה העליונה.]

רבינו יונה מנסח זאת כך:

גמ', אני רץ לחיי העוה"ב והם רצים לבאר שחת. וא"ת ולמה הוצרך לחזור זה, והלא הוא בכלל מה שאמר תחלה אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר? י"ל שהוא דבר בפני עצמו, ור"ל, כשאני רואה שעוברים הימים והזמנים אני מרגיש בעצמי שאני רץ בכל יום ומתקרב למיתה ומפני זה אני מכין צדה לדרך כדי שאזכה לחיי העולם הבא, אבל הם אינם מרגישין במיתתם כלל עד שעת המיתה ואינם מכינין צדה לדרכם.

יהודי שזוכר גם כשהוא בשדה העשייה שהוא עובד השם ועבד השם, הריהו בן העולם הבא בחיים חיותו, הוא עובד קשה על עדכון תוכנה, ויודע שהוא עוסק בישובו של עולם כרצון השם, הוא עושה את מלאכתו ביושר ואמונה כרצון השם, הוא מכבד את סובביו כרצון השם, הוא נזהר מלקשור קשרים או להשתתף במצבים שנוגדים את רצון השם. בזמנו הפנוי הוא מעסיק את עצמו בלימוד משמעותי או בעיון בתכנים תורניים כרצון השם, או שהוא נושא בעול עם חברו ומטה לו אוזן קשבת כשהוא משיח בפניו את מה שמעיק לו, אולי בתחום המקצועי, אולי ביחסי העבודה, אולי בחייו הפרטיים.

הוא מפנה זמן ראוי לתפילה ונוהג בה הדרת כבוד, עומד לפני מלך ומתחטא לפניו כבן לפני אביו.

הוא חוזר לביתו בסוף יום העבודה ומקדיש את תשומת הלב שלו לאשתו העוזרת כנגדו, ולילדיו, דור העתיד של עובדי השם. (מכשירים בצד!...)

הוא משקיע תשומת לב ואנרגיה רבה לשדר המנסר בחללו של הבית מאלף פרטים ומעשים קטנים, שהאדם שנברא להתענג, אין הכוונה לכאן ועכשיו. שהלכה אינה המלצה אלא דרך מחייבת. שפאר העם היהודי הם נושאי נזר התורה. הוא מכין תכנים ערכיים ומלמד אותם בשולחנות השבת, ובכלל השבת עם תענוגותיה נחווית כיום רוחני לעילא, ואין צריך לפנים שהחגים הם חגים של ורוממתנו מכל הלשונות וקדשתנו במצותיך.

זו הדמות, זו הדוגמא, כך הייתי רוצה להיות בהיותי אברך שתורתי אומנותי, וממש כך הייתי רוצה להיות בהיותי עמל לפרנסתי, ואומנותי נעשית על פי תורתי. בכל דרכיך דעהו!

בנימה אישית. אני עצמי גדלתי בבית כזה. אבי שליט"א אחר נישואיו למד מספר שנים בכולל, ואז יצא לעבוד עשרות שנים עד הפנסיה. זה אדם שמידי בוקר ניצב על משמרתו במקומו הקבוע בבית הכנסת בשעה 6:30. בשעה 8 הוא כבר בעבודה עד 3 אחה"צ, בשעה 4 הוא כבר יושב בכולל בעלי הבתים. בערב שב הביתה וסועד, ובלילה שב ויוצא אל החברותא שלו בביהכ"נ, שמלבד תשעה באב ויום הכיפורים אין יום שהחברותא לא מתקיימת רשמית.
מעולם לא הרגשנו מעלה והשגיות בתחומי היכולת הכלכלית, רכישת ביגוד ממותג, מוצרי נוחות, רכב יוקרה או יציאה לחופשה מהממת. מה שכן הרגשנו זה שהאנשים המוצלחים והחשובים הם תלמידי החכמים שבקהילה שראינו את אבינו מתכבד בידידותם, ומי מדבר על שעה שהיה עומד לפני רבו זצ"ל כעבדא קמי מריה, או שעה שהיה עומד ברעד כעפרא דארעא לפני הגרשז"א זצ"ל.
הרגשנו שהלכה היא דבר מחייב, בלי שום 'חכמות'. שבית הכנסת הוא מקום שמהלכים בו ברגש. הרגשנו ששאיפתם האחת והיחידה של הורינו היא לראות אותנו גדלים בדרך הטוב והישר, עמלים בתורה ומדקדקים במצוות, מתוקנים בהנהגות ובמידות דרך ארץ.
הרבה יש לי להאריך בדמותו של 'בעל בית' שכזה, שהלואי שיגיעו מעשי למעשיו. עליו ועל שכמותו ראוי לקרא ולומר ישראל אשר בך אתפאר.

עד כאן בדבר עמדת הנפש, שלא נכנס בכלל שוכחי המהות.


במקביל, יש לרכוש את כל הידע הרלוונטי בחיי המעשה, עולם שיש לו חוקים וכללים משלו, שהרי בלי שנדע נהיה בכלל השוגגים במעשה.

ישנו סקטור שלם של נושאים הלכתיים המנתבים את החיים בעולם המעשה, שמי שחי בעולמה של תורה אינו פוגש אותם בכלל. על אחד כמה וכמה נכונים הדברים כשאנו עוסקים בחיים בעולם המעשה בסביבה שאינה שומרת תורה ומצוות.

אין הכוונה כמובן שכל יהודי עובד יהפוך להיות מו"ץ, אבל הידע הבסיסי שמלמד מהם בכלל הנידונים שצריך לברר, את זה על כל אחד לרכוש, כדי שיזהה את הנידון בזמן אמת, ויוכל לשאול את רבו את המעשה אשר יעשה. [סתם קופצת לי דוגמא מהשבוע. מישהו התקשר שהניחו לו ליד דלת ביתו שקית עם נתחי בשר שהזמין. שאלתו היתה, מה עם 'בשר שהתעלם מן העין'? במקרה שלו, ההוראה היתה להיתר כדעת הרמ"א (יו"ד סג,ב) במקום דרוב טבחי ישראל. מה מנהג הספרדים בזה איני יודע. אבל כמה מאיתנו יודעים לשאול את השאלה, בעולם של משלוחי ארוחות?]

יהודי עובד צריך להכיר יותר הלכות כשרות בתחומים רבים: שמיטה, ערלה, תרו"מ, בו"ח, בליעות בכלים, כשרות הבשר, שימוש במטבחים שאינם עומדים בדרישות הכשרות, כשרות מוצרים בעולם מתועש (שהלומד להכיר קצת את המציאות המורכבת הזו, לעולם לא ישאל יותר 'מה כבר יכול להיות בזה'?...), הכשרת כלים ועוד ועוד.

יהודי עובד נפגש הרבה יותר עם שאלות ממוניות. שימוש במשאבי מקום העבודה לצרכים אישיים, עמידה בזמני העבודה וניצול מלא שלהם, שאלות חסיון מידע, שאלות של ריבית בהשקעות והלוואות פיתוח וכיוצ"ב.

שאלות של יחוד, שאלות של הרחקה מן העריות, של שמירת העיניים.

שאלות בהלכות תפילה כשאין זמן או בית הכנסת מסודר.

יש לכם דוגמאות נוספות?


​

חלק ג' - ומה למעשה?​

מכאן עלינו לפנות לפסים מעשיים שיוכלו להביא את העקרונות האלו לישום. וזה הרגע שבו אני מפנה את הבמה למומחים ובעלי הנסיון.

ברור לי שהפעילות צריכה לענות על שתי הגזרות כאחד, הן בחובת הלבבות, והן בחובת המעשים. מחד, לפתח עולם תוכן רעיוני המעורר את הלב, להביא דמויות רוחניות כריזמטיות שיאירו את הדרך, ובמקביל לייסד מערכת לימוד הלכתית המקנה את יסודות המידע, וגם בראש מערכת זו להציב מורי הוראה שהתמחו בשאלות מהסוג הזה, עד שידע כל אחד שיש לו כתובת.

יבואו המוכשרים לכך ויתרמו את חלקם.

ויה"ר שנזכה להיות ראויים לתואר עובדי השם המדקדקים בקלה כבחמורה, העושים נחת רוח ליוצרם.​