בסוגית הפסק בין שברים לתרועה (נשימה אחת - ב' נשימות)

בסוגית הפסק בין שברים לתרועה​

א. בגמ' סוכה נג,ב נתבאר דפליגו רבנן ורבי יהודה, דרבנן סברי תקיעה לחוד ותרועה לחוד (ולהכי מנו כל סדר תר"ת וג' ואמרו אין פוחתין מכ"א תקיעות במקדש), ורבי יהודה סבר תקיעה תרועה ותקיעה אחת היא (וכל תר"ת חשיב קול אחד ומש"ה תני הפוחת לא יפחות משבע). ואמרינן בגמ' דהא דאמר רב כהנא בין בין תקיעה לתרועה ולא כלום אתיא כרבי יהודה ופירש"י בד"ה ולא כלום ולהלן נ"ד א' בד"ה ולא כלום, דלא היה מפסיק בינתיים אלא כדי נשימה, ואפי' הפסקה מועטת ליתא. ומפורש יוצא מרש"י דהפסק כדי נשימה לא חשיב הפסק כלל, ולא עלה על דעת לומר שעושה הכל בנשימה אחת, וביאורו שלתקוע בלי נשימה בין הקולות אין זה דרך התוקעים, ונשימה צורך תקיעה ול"ח הפסק, ומש"א ולא כלום היינו שום הפסק שאינו נצרך לתקיעות, והיינו יותר מכדי נשימה.

ב. ובתוס' שם נד,א ד"ה מהו דתימא כתבו בביאור דברי רב כהנא, שלדעת רבי יהודה לא יפסיק בין תקיעה לתרועה אפילו הפסקה מועטת פחות מכדי לגמור את שלשתן, אלא כדי נשימה, דהפסקה צריך כדאמר בשלהי ר"ה ותקעתם תרועה, תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה, עכת"ד. ומבואר בו יותר ממה שכתב רש"י, דאם ברש"י פירשנו שנשימה לא חשיבא הפסק עדיין לא שמענו שהוא מחוייב להפסיק בנשימה, אבל לדברי תוס' הוא פעולה חיובית הנצרכת ליצור הפסק בין הקולות שיהיו כל אחד בפני עצמו.

ומה שהביא ראי' מגמ' ר"ה לד,א, הנה לפירש"י שם אין ראיה כלל, שהוא מפרש תקיעה בפני עצמה וכו' דלא תימא חדא היא והכי קאמר היו תוקעין תרועה, אלא ה"ק ותקעתם תקיעה ואחריה הריעו תרועה. והיינו שאין הנידון שם אם מפסיק בין הקולות אלא על עצם הקול דילמא לא חייבה תורה יותר מקול תרועה. [ועי' רשב"א שם (ובחידושי הר"ן הביאו בקצרה), דאף שלשון הסוגיות אחד, תקיעה ותרועה אחת היא, כוונת הסוגיות שונה, בר"ה הנידון אם צריך כלל קול פשוט ובסוכה אם נעשים כל הקולות בצירוף אחד.]

ג. בתוס' ערכין י,א ד"ה אין בין תקיעה, יצא לדון דכשם שלר"י אין להפסיק בין הקולות, כך לרבנן לס"ל שכל קול עומד בפנ"ע, מ"מ מודו לר"י שאסור להפסיק באותו הקול עצמו, ומזה חדשו שאין להפסיק בין שברים לתרועה. ולשון התוס' משובש מאוד, ע"כ אעתיק דברי האגודה בערכין שכתב ככל דברי התוס' הללו, וז"ל, אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש, ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה. מתניתין דלא כרבי יהודה דתניא רבי יהודה אומר לא פחות מז' ולא יתר על י"ו, רבי יהודה סבר קר"ק חדא היא, ורבנן סברי תקיעה לחוד ותרועה לחוד. פר"י דה"ה לרבנן התם אסור להפסיק בתקיעה אחת או בתרועה אחת, ומכאן היה אומר רבינו אלחנן דאסור להפסיק בין שברים ותרועה דקשר"ק וצריכין להיות בנשימה אחת דמספקי לן גנוחי גנח וילולי יליל בהדי הדדי ואין להפסיק ביניהם, ואם נאנס בתרועה ואינו יכול לגומרה מפני קוצר רוח יחזור לשברים. עכ"ל האגודה. (ובתוס' הוסיף והודה לו רבי.) ודעה זו מתפרשת בהכרח שלא כפירש"י הנ"ל, שלדעת רש"י נשימה לצורך תקיעה ל"ח הפסק כלל, והם אמרו בהדיא שאם אינו יכול לגמור מפני קוצר רוח הוי הפסק, ומבואר דפירשו מש"א רב כהנא אין בין וכו' ולא כלום, כפשוטו ממש, שאין שום הפסק אפי' כדי נשימה.

ד. והמאירי בסוכה שם הביא דעה זו ויצא לחלוק עליה דהפסק נשימה ל"ח הפסק, ואביא מלשונו, יש למדים מסוגיא זו האמורה כאן ששלשה שברים אין להפסיק בהם בנשימה בין שברים ותרועה של קשר"ק, שהרי לדעת ר' יהודה שהיה עושה תקיעה ותרועה ותקיעה אחת אמרו אין בין תקיעה ותרועה ותקיעה ולא כלום, והם מפרשים ולא כלום אפי' הפסק נשימה, ולא נחלקו עליו חכמים אלא בכל הסימן ומפני שלדעתם ענינים חלוקים הם, אבל במה שהם מודים שהוא קול אחד כגון שלשה שברים או שלשה שברים ותרועה של קשר"ק שהרי לשם תרועה נעשים, אין ראוי להפסיק בכלום. ואין זה כלום, שלא אמרו ולא כלום אלא שלא להפסיק ולשהות בין זה לזה, אבל הפסק נשימה אינו הפסק, ולשון ולא כלום לאו דוקא אפי' בהפסק נשימה אלא שלא לשהות ביניהם, (וכאן מביא המאירי דוגמאות מן הגמ' שנקטה לשון 'ולא כלום' ואין כוונתה ממש לא כלום.) ואף גדולי הרבנים פירשוה כן להדיא, הא הפסק נשימה אינו כלום.

ועוד שאף הגניחה בהפסק נשימה היא (א"ה ר"ל דשברים עצמם נעשים בהפסק נשימה בין שבר לשבר שכך שיטת המאירי בזה) ודיו לבא מן הדין להיות כנדון, כמו שביארנו במסכת ראש השנה.

וראיה אצלי לדבר זה, שאף לר' יהודה אילו היה דעתו בהפסק נשימה (א"ה ר"ל שהפסק נשימה חשיב הפסק), האיך אפשר לתקוע כל הסימן בשיעור כשר או בשיעור מהדר בנשימה אחת? ואף על פי שבראשון של חולין כ"ו ב' אמרו בתקיעה של יום טוב הבא בערב שבת שתוקע ומריע בנשימה אחת, תקיעה ותרועה אפשר להיותם בנשימה אחת, ולא עוד אלא שאף זו כתבו בה גדולי הרבנים שלא נשימה אחת דוקא אלא בתכיפה, וכבר ביארנו כל זה בארוכה בקצת חבורינו. ע"כ מלשון המאירי.

ובהגהת מרדכי ר"ה רמז תש"כ הביא הגהת הר"ר חזקיה, ובפרק החליל אמרינן אין בין תקיעה לתרועה ותקיעה ולא כלום ומסיק דלגמרי ולא כלום, א"כ היה צריך לעשות בנשימה אחת, א"כ לרבנן נמי דמודו מיהא בשברים ותרועה דחדא מילתא היא צריך בנשימה אחת, ולא נראה. ורש"י פירש התם בסוכה ולא כלום שלא יפסיק אלא כדי נשימה, ור"ל דבכדי נשימה מיהא מפסיקין אפילו לר' יהודה.

ובשיטמ"ק עה"ג ערכין י' אות ח' כתב, אין בין תקיעה וכו', כמאן כר' יהודה דחשיב תקיעה תרועה ותקיעה חדא, ולכך אין להפסיק ביניהם, וה"ה בתקיעה לרבנן. וא"כ אין להפסיק בין תקיעה לשברים, וכיון דחדא היא אין להפסיק בהן. ויש שאין נזהרים בזה, ואפשר דמפרש ולא כלום שלא יפסיק בשהיה, אבל אם עשאן בשתי נשימות לא מקרי הפסק. הרא"ש ז"ל. והיינו דס"ל שאם ירצה רשאי להפסיק, אבל לא שהוא חובה. ודעת הרא"ש עצמו שאין להפסיק ביניהם כמו שהאריך בר"ה.



ה. חולין כו,ב מתני', יו"ט שחל להיות בע"ש תוקעין, ופירש"י אע"פ שגם היום יו"ט היה ואין בו מלאכה תוקעין להבדיל את העם ממלאכת אוכל נפש. ובגמ' היכי תוקע ופירש"י דבעי שינוי משאר ערבי שבתות שהרי אין קדושה הנכנסת חמורה מקדושה היוצאת כל כך, אמר רב יהודה תוקע ומריע מתוך תקיעה, ורב אסי אמר תוקע ומריע בנשימה אחת. ופרש"י, מתוך תקיעה, קודם שיסיים התקיעה הוא מריע בסופה. בנשימה אחת, ומכל מקום מפסיק הוא בינתיים. מבואר, דעשו שינוי להבדיל בין תקיעה זו לתקיעה של כל ער"ש, ונחלקו עד כמה שינו, דרב אסי סבר שבכל ער"ש תוקעים בהפסק נשימה בין הקולות וכאן אף שהיו חותמין את קול התקיעה עד גמירא לא היו נושמין, אלא תיכף אחר הפסק כל שהוא היו מריעין, ורב יהודה סבר שהגדילו לשנות ולא היו מסיימים את התקיעה.

ולשון זה 'קודם שיסיים התקיעה' יש לפרשו לשני פנים, האחד שהיה משמיע תקיעה באורך הרגיל כשאר תקיעות, אלא שכל התקיעות חותמין את קולן ומפסיקים, והכא לא היה מסיים את קול התקיעה אלא מתחיל להשמיע קול תרועה, וחילוף הקול הוא המסיים את התקיעה ומלמד שעד כאן היתה תקיעה מכאן ואילך תרועה, וכיון שהתרועה נפתחת כחילוף וסיום התקיעה הרי היא נשמעת כיוצאת מתוכה, וזהו מריע 'מתוך' תקיעה. ובאופן אחר אפשר לפרש 'קודם שיסיים התקיעה' היינו קודם שיסיים שיעור תקיעה, שהיה מקצר במשך קול התקיעה ומתחיל להריע, ופירוש מתוך התקיעה יהיה מתוך משך הזמן שהיה ראוי שתמשך בו התקיעה הוא מתחיל ומריע. ולכאו' פי' ראשון עיקר, מדאיצטריך לפרש בדעת רב אסי דתוקע בנשימה אחת דמ"מ היה מפסיק ביניהם, יש ללמוד שפירש דעת רב יהודה שעיקר הענין הוא שלא היה שום הפסק בין הקולות, שאת"ל דמתוך תקיעה היינו שמקצר זמן התקיעה, שפיר היה לו לפרש בדעת רב אסי שתוקע בנשימה אחת בלי שום הפסק, אלא שלא היה מקצר קול התקיעה בשיעורה.

ו. אבל המאירי בחולין שם לא פירש כך, וז"ל, לדעת רב יהודה מריע מתוך התקיעה, שקודם שיסיים התקיעה בשיעורה הוא מתחיל בתרועה ועושה כחצי תקיעה וכחצי תרועה בשיעור תקיעה, וכל שכן שדינה בנשימה אחת שהרי בהרוחה יכול לעשות כן, ולדעת רב אסי אינה צריכה שנוי כל כך אלא תוקע ומריע בנשימה אחת, כלומר שאינו מקצר בתקיעה אלא שתוכף לה התרועה ביתר מן הרגיל כדי שירגישו שאינה כבשאר הימים, וזהו שאמר בנשימה אחת. ואף זו פרשוה גדולי הרבנים שלא נשימה אחת דוקא אלא בלא הפסק שהייה, ואין צריך בכך דודאי תקיעה ותרועה יכול הוא לעשותם בנשימה אחת בריוח, ולהשלמת מנין התקיעות אין אנו צריכים עד שנצטרך להפסק נשימה ביניהם כתקיעות של ראש השנה לדעתנו שאנו מצריכים בה הפסק נשימה להשלמת מנין התקיעות כמו שביארנו במקומו שהרי בכאן לא למנין אנו צריכים אלא להשמעת קול בעלמא.

והיינו שאחר שהוא למד דמתוך התקיעה היינו שמקצר בשיעור התקיעה, שוב הוא יכול לפרש בדעת רב אסי שתוקע בנשימה אחת בלי שום הפסק, ודלא כרש"י. ודעת רש"י יש לפרש לאידך גיסא דלא מסתברא לו שמקצרים קול התקיעה, ומש"א מתוך התקיעה היינו שאין חותמין הקול כדפירשנו, ולפי"ז נשימה אחת היינו ששומעין סיום קול התקיעה בהפסק כ"ש ותיכף מריעין.

ז. מיהו דבר זה מבואר, דכל היכא שמשנים הסגנון לתקוע בנשימה אחת הוא דבר הניכר לשומעיו, שזה הרי הטעם ששינו כאן לתקוע בנשימה אחת להודיע לישראל שקדושה הנכנסת אינה חמורה הרבה מזו היוצאת, ובהכרח שהרגיל בתקיעה שאינה בנשימה אחת יבחין ששינו לתקוע בנשימה אחת, וכלשון המאירי 'כדי שירגישו שאינה כבשאר הימים'.

עוד נראה לפי פשוטו דמה שבכל השבתות אין התקיעה 'בנשימה אחת', אין כאן דין שעליו להפסיק בנשימה בפועל, אלא כך דרך התוקעים שנושמים קודם שמריעים וממילא נבחן הדבר לאוזן שיש שיהוי זמן בין התקיעה לתרועה, ואם יבא אדם שכח נשימתו רב ואינו זקוק לנשום דיו שיפסיק בשיהוי זמן כזה שישמע לשומע הפרש בין התקיעה לתרועה כפי שרגיל לשמוע כאשר נושמים בפועל ביניהם. כללו של דבר, כל ההפרש בין נשימה לב' נשימות הוא מצד מה שניכר לשומע, ואין נ"מ איך יעשה התוקע בפועל.

ח. כתב בהגהות מרדכי ר"ה רמז תש"כ, פירש ר"ת דג' שברים בנשימה אחת כג' יבבות דמתני', דבמקום תרועה קיימי, אבל שברים ותרועה דתקיעה שברים תרועה תקיעה לא מסתבר, דגנוחי ויליל לא עבדי אינשי בנשימה אחת, וכן פירש ראבי"ה. וראיה מפרק החליל דאפילו רבנן לא פליגי עליה דר' יהודה אלא בתקיעה תרועה תקיעה אבל בתרועה גופא א"נ בשלשה שברים שהם במקום תרועה דאפשר נמי לקצרם ולעשותם בנשימה אחת מודו ליה, עכ"ל. ומש"כ ראיה מפרק החליל היינו לכך שאין מפסיקים בין שבר לשבר או בתרועה עצמה, אבל בין זל"ז מפרש מסברא שמפסיקין ביניהם. (עוד הוזכר שי' ר"ת במחזור ויטרי סי' שמ"ח.)

והרמב"ן בדרשה פליג, וס"ל שאין להפסיק בין שברים לתרועה, וז"ל, אם הפסיק בתשר"ת בין שברים לתרועה פסל, דהא הפסיק בתרועה גופה, והרי הוא כאלו עשה יבבא אחת והפסיק ועשה יבבא שניה. וראיתי לר"ת בתשובת שאילה שאמר שלשה שברים בנשימה אחת עבדינן להו דבמקום תרועה קיימי, אבל שלשה שברים ותרועה דתשר"ת לא מסתבר דגנוחי וילולי בחדא נשימה לא עבדי אינשי, ע"כ לשונו, וזה אינו נכון כלל, ק"ו מדר' יהודה דאמר תקיעה ותרועה ותקיעה אחת היא, וכיון דסבר אחת היא אם הפסיק כלל פסולה, דאמר רב כהנא אין בין תקיעה לתרועה ותקיעה ולא כלום, ואף על פי שהם קולות משונים זה מזה לגמרי שאין שמותן שוין ואין קולותם שוין ולא דומין זה לזה כלל, ולא עוד אלא שאין רמיזותם שוות שהאחד לשון רחמים והאחר לשון יללה ובכיה, כל שכן תרועה ושברים שמין אחד ושם אחד להן, וזהו ק"ו שאין עליו תשובה, עכ"ל.

וגם הריטב"א הלך בדרך זו, אלא שהוסיף לחלוק על ר"ת גם במציאות, וז"ל ראש השנה לג,ב, ומ"מ הי דליהוי תרועה או גנוחי או ילולי קול אחד הוא ולקול אחד חשוב במנין התקיעות ובלשון תורה ואפילו הוא מאלף יבבות או שברים, וכיון שכן צריך שלא להפסיק ביניהן כלל אלא לעשותן בנשימה אחת, וגדולה מזו אמרו שם דלר' יהודה דאמר תקיעה תרועה ותקיעה אחת היא אין מפסיקין ביניהן כלל ואין ביניהן ולא כלום ואף על פי שקולותיהן משונין כש"כ שהוא הדין בתרועה לבדו לדידן לרבי אבהו שעושה תרועה של תורה משברים ותרועה כיון ששניהם קול תרועה אחת ולתרועה אחת עולין, ואם פסק בין שברים לתרועה כלל פסל כל אותו סימן, וכן הסכימו כל גדולי רבותינו ופשוט הוא, אלא שהרמב"ם ז"ל שגג מאד בזה שאמר כי אחר ספיקו של ר' אבהו שאנו עושין תשר"ת תר"ת תש"ת ג"פ מנין התקיעות שלשים, והוא מונה סימן תשר"ת לד', ואינו אלא ג', כי מנין לנו לעשות ב' תרועות באמצע אדרבה חדא מינייהו הפסקה לחברתה ופוסלת הסימן, אלא ודאי קול תרועה אחת היא דאורחא דאיניש כד מיתרע ביה מילתא לגנוחי וילולי בזה אחר זה בנשימה אחת.

ודברי הריטב"א בסופם יש בהם נקודת חידוש יותר ממה שכתב הרמב"ן, דמהרמב"ן משמע דאף את"ל דאין דרך לגנוחי וילולי בנשימה אחת כד' ר"ת מ"מ לענין דיני תקיעה אין מפרידים בין קולות שהם קול אחד, כדמוכח מדרבי יהודה בתר"ת, והריטב"א הוסיף לפרש דבאמת אורחא דאינש לגנוחי וילולי בנשימה אחת, משמע שאל"ה היה מודה לר"ת, רק אחר שכן דרך אדם לגנוחי וילולי מנשימה אחת, וגם קול אחד הם, שוב אין להפסיק ביניהם. ואולי אין כוונתו אלא להוסיף על הראשונות, שמלבד הסברא המחייבת לחבר הקולות עוד הוא פליג על ר"ת גם מצד המציאות.

ומאי דמשמע מרמב"ן מפורש ברא"ש ר"ה ד,י והביאו הטור, וז"ל, ושברים ותרועה יש לעשות בנשימה אחת משום דלמא גנוחי גנח וילולי יליל והכל תרועה אחת הן. ואף על פי שאין דרך האדם לגנוח ויליל בנשימה אחת מ"מ תרועה היא גנוחי ויליל בעינן שתהא התרועה כאחת בלא הפסק.

ומש"כ הרמב"ן שאין להשיב על ק"ו שלו מדאין בין תקיעה לתרועה ולא כלום לדעת רבי יהודה, הנה כבר נתבאר לעיל שהוא דווקא אם נפרש דברי רב כהנא ולא כלום היינו שאין שום הפסק ביניהם, וכהבנת הרמב"ן הבינו תוס' ערכין והאגודה, אבל רש"י פירש דמש"א ולא כלום היינו הפסק יותר מכדי נשימה, אבל כדי נשימה בין הקולות ל"ח הפסק כלל [והטעמנו הדבר שנשימה צורך תקיעה], וכמו שהאריך לפרש המאירי שם, וממילא אין כל ראיה מדברי רב כהנא לסוגיין, והוא חוזר להיות תלוי בשיקול הדעת האם הוא קול אחד שאין להפסיק בו או שהוא קול מורכב מב' סגנונות של תרועה שאין דרך להשמיעם בנשימה אחת. וכן כתב בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ר"ט, דלפירש"י בסוכה אזלה לה ראיה הרמב"ן. וכן הביא בשיטמ"ק עה"ג ערכין י,א בשם הרא"ש, הובא לעיל.

מיהו לפי"ז גם לדעת ר"ת אין להפסיק בין שברים ותרועה, אלא שנשימה ל"ח הפסק, ונ"מ שיותר מכדי נשימה אין להפסיק לכו"ע.

ח. בדעת הרמב"ם כתב המגיד משנה ג,ג דמדכתב הרמב"ם שמנין התקיעות שלשים כדי לצאת מן הספק, הרי שמנה את תרועת שברים ותרועה כשניים, ומזה נראה שאם הוא רוצה יכול להפסיק ביניהם, אבל השברים ודאי צריך לעשותם בנשימה אחת. אלא שהרמב"ן ס"ל דשברים ותרועה דתשר"ת כיון דכולם תרועה אחת הן אין להפסיק ביניהם, ויש לחוש לדבריו.

ודיוק זה שהמונה שלושים קולות בתקיעות ס"ל שמפסיקין בין שברים לתרועה בתשר"ת, כתבו נמי הטור סי' תק"צ אחר שהביא דעת ר"ת שיש להפסיק ביניהם, וכתב שכן כתבו רוב המפרשים שחשבו שלשים קולות בתקיעות.

ועל דרך זה יש לדייק לאידך גיסא בדעת רי"ץ גיאת הל' ר"ה עמ' ל"ה, שמנה מנין התקיעות לכ"ז, 'דתרועה דתשר"ת ושברים אחת הן'. והטור כתב ביתר בירור, דהרי"ץ גיאת כתב שצריך לעשותם בנשימה אחת, ועל כן לא חשב בהן אלא כ"ז קולות, אבל לא מצאתי בלשון רי"ץ גאות היכן כתב בהדיא שצריך לעשותם בנשימה אחת.