ברי ושמא ברי עדיף

א.
כתובות יב: אתמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב יהודה ורב הונא אמרי חייב ורב נחמן ורבי יוחנן אמרי פטור רב הונא ורב יהודה אמרי חייב ברי ושמא ברי עדיף רב נחמן ורבי יוחנן אמרי פטור אוקי ממונא בחזקת מריה.

ובביאור שיטת רב הונא ורב יהודה דברי עדיף ידועים דברי הפנ"י מש"כ בזה דחזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו ואחזוקי אינשי ברשיעא לתבוע ממון שאינו שלו לא מחזקי' וממילא נאמן בטענת ברי, אלא דהיכא דיש כנגדו ברי אמרי' חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו אבל בל"ז נאמן התובע. אמנם בראשונים לא נזכר כן ובתוס' מוכח בהדיא לא כן כמ"ש הוא בעצמו שם עי"ש.

והאחרונים העמידו בזה ב' צדדים, צד הא' דהוא נאמנות מיחדת שיש לבע"ד בטענתו משום זכותו שישמעו דבריו בממונו והוא סיבה לנאמנותו, [ויש להוסיף בזה דבעצם כל אדם יש לו חזקת כשרות ומסתמא דובר אמת, אלא משום דיש שקרנים בעולם הגבילה התורה וקבעה למי יש נאמנות ולמי אין, ומי שלא האמינתו תורה אין דבריו כלום וכמי שאינם, אבל בע"ד זכותו לטעון על שלו ואינו בדין שלא יהא לו פתחון פה בממונו ועלינו לקבל דבריו כל שאין בהם ריעותא והיא טענה טובה ולכן ל"ש בה פסול נוגע שבכה"ת ודוק] וזהו הביאור בדברי תלמידי רבנו יונה שהביא הרא"ש לעיל (ט.) דשייך בו"ש באיסורין, והיינו משום דהוא נאמנות לכל דבר, ואין בזה חילוק בין ממונות לאיסורים.

והצד הב' דהוא דין במשפטי הממון דברי ושמא ברי עדיף, וכ"כ הבית יעקב לעיל (ט:) בביאור סברת הרא"ש דלא שייך ברי באיסורין ורק בממון הוא שייך, וביאור הדבר דבממון יש כללים היאך לעשות משפט צדק אף באופנים דאין יודעים הדין, וכגון המוציא מחבירו עליו הראיה דיד המוחזק על העליונה ושאר כללים שאין בהם כדי להכריע הדין והם רק דרכים איך לנהוג בפסק, ויש כלל נוסף דברי ושמא ברי עדיף דכחו דהברי עדיף יותר בממון וראוי שיזכה בממון ואינו בדין שיחזיק זה השמא בממון אחרים מספק כשיש אחר שטוען בברי שהממון שלו.

ב.
והנה הקשה הפנ"י דלמ"ד ברי ושמא ברי עדיף למה צריך בהשבת אבידה עדים או סימנים כמבו' באלו מציאות הרי טוען הוא בברי שהממון שלו והמוצא הוא רק שמא, ואף למ"ד לאו ברי עדיף היינו בדאיכא חזקת ממון אבל בלא חזקת ממון לא, ובאבידה הרי ליכא חזקת ממון, וכתב דלדברי התוס' דמחלקים בין ברי גרוע לברי טוב ניחא דכיון דהוא ברי גרוע לא מהני [ומבואר בדבריו דאפי' בלא מוחזק כגון באבידה בעי' ברי טוב לפי דברי התוס' ובברי גרוע לא יזכה כלל בממון הגם דאין שום מוחזק כנגדו ויבואר במאמר נפרד בעזהש"י].

ותי' עוד דכאן איכא רוב נגד הברי, דמסתמא נפל מאחד משאר רוב האנשים ולא ממנו וע"כ לא אמרי' ברי עדיף, וסברא זו דבכה"ג חשיב רוב כבר כתבה הפנ"י גבי האומר קדשתי את בתי ואיני יודע למי ובא אחר ואמר אני קדשתיה שהוא נגד הרוב דמסתמא אחד מרוב העולם קדשה ולא הוא, וכבר תמה ע"ז הגרע"א בדו"ח לקמן (יג:) וכן החת"ס כאן דמה רוב שייך כאן הא אין הרוב אומר דנפל מכאו"א בעולם אלא דנפל מא' מתוך כל הרוב והוא ג"כ מהרוב דבמה אתה מחלקו מהרוב ואדרבה אומר כהרוב שנפל מא' מכל העולם והוא הוא זה שהוא ג"כ א' מהרוב, ובשלמא אם רוב העיר עכו"ם שייך לומר דיהודי שיאמר שנפל ממנו הוא נגד רוב עכו"ם אבל כאן אדרבה הרי הוא מהרוב שהרי הוא מוגדר בקבוצה אחת עם כל העולם.

והפנ"י תירץ עוד ע"פ דרכו כיון דמה שברי נאמן הוא מצד דאין אדם תובע אלא אם כן יש לו וכנ"ל, ובאבידה אינו מרגיש כ"כ שגונב משום דהבעלים האמיתי אינו כאן והמוצא לאו מידי חסר בה לא אמרי' חזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו עי"ש, אבל כבר כתבנו דבפשטות אינו כן.

ג.
והגרע"א בתשובה (ח"ג סי' צ') כתב לישב דלא אמרי' ברי עדיף אלא בדאיכא שמא כנגדו וכאן באבידה הרי אין הבע"ד לפנינו דשמא יש אדם אחר שטוען ברי בזה הממון, והיינו דבעי' דוקא שיהא הבע"ד לפנינו ויהא שמא.

ולכאו' ילה"ק דהא כ"ש הוא, דאם אפי' כשיש טענה כנגדו אלא דהיא טענה גרועה דמסופקת היא אלים כח הבריא, לכאו' כ"ש בדליכא טענה כלל כנגדו שיהיה יותר אלים כח הברי. וביאור הדבר הוא דדוקא ע"י שמא ריע חזקתיה דהשמא ואלים כח הברי והיינו בין אם הוא דין במשפטי הממון דודאי צריך שמא דרק עי"ז גריע כח השמא ואלים כח הברי בממון, ובין אם הוא דין דנאמנות דבע"ד וכמש"נ הרי גם השני יש לו זכות שנשמע דבריו ואינו בדין שנשמע האחד לחייב השני ורק אם השני בפנינו וטוען שמא והורע כחו שהוא בעצמו שמא בממונו אפשר לקבל טענת הטוען ברי ובל"ז א"א לקבל טענתו ולזכותו בממון ודוק.

ועיקר הדבר מבואר בדברי רבינו יונה בב"ב (כח:) דכתב דבמטלטלין אין צריך חזקה שיש עמה טענה ואם אומר איני רוצה להשיבך אין מוציאין מידו אף דכפי' ליה להשיב מ"מ כל עוד שאינו משיב אין מוציאין ממנו, ואף דאיכא טענת ברי בלא ברי כנגדו [דמה שאומר שלי הוא ואינו אומר היאך בא לידו אינה טענה], מ"מ אף שמא ליכא, ומבואר כדברי הגרע"א דברי לבד אינו כלום עד שיהיה שמא כנגדו.

והנה בב"ק (צו:) איתא דברי והלה שותק מוציאין מידו וכתב רש"י דבו"ש ברי עדיף, וכ"כ התוס' שם דלמ"ד ברי עדיף ניחא אבל למ"ד לאו ברי עדיף צ"ל דשתיקה כהודאה ולא כאומר איני יודע, ולכאו' מבואר בדבריהם דבטענת ברי אי"צ שמא דהתם הלא איירי שהברי שותק, אמנם המדקדק יראה דאדרבה מבואר בתוס' דבעי שמא שהוסיפו בסו"ד ולא כאומר איני יודע ומבואר דלמ"ד ברי עדיף אי"צ לחדש דשתיקה כהודאה אלא כאומר איני יודע ויש כאן שמא ע"י שתיקתו גופא דאמרי' מדשתק ודאי מודה או דלכה"פ אינו יודע [אבל בל"ז ודאי לא מהני] אבל למ"ד ברי עדיף צ"ל דשתיקה כהודאה ממש, וגם בדברי רש"י שם אפשר דזה כונתו.​