גזירת שמד על לימוד התורה​

ברוב רשעותם גזרו היוונים איסור על לימוד התורה[1], וכשבטלה הגזירה תקנו חכמים לומר בחנוכה בברכת ההודאה:

בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמוֹנַאי וּבָנָיו, כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, לְהַשְׁכִּיחָם תּוֹרָתֶךָ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנֶךָ. הם עמדו על עם ישראל להשכיח מהם את התורה ח"ו, בכדי שישראל יעברו על החוקים והמצוות שבה מחוסר ידיעה. כי ידעו רשעים אלו שגדול התלמוד שמביא לידי מעשה, ואם אין תורה אין מצוות.

וכן מסופר במדרש 'מעשה חנוכה':

תָּנוּ רַבָּנָן, בִּימֵי מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה גָּזְרוּ שְׁמָד עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יַעַסְקוּ בַּתּוֹרָה. מֶה עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל, הָיוּ עוֹסְקִין בְּצִנְעָא – במקומות מחבוא[2].

ובמגילת אנטיוכוס מורחבת (מהדו' הר"נ פריד) מסופר על כך:

אָז הָלַךְ חָסִיד אֶחָד מְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת לִקְרֹא תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. וַיֵּדְעוּ הָעֲרֵלִים וַיֵּצְאוּ אֲלֵיהֶם וַיִּתְפְּשׂוּם, וַיִּתְלוּם למלמד עם הילדים, כֻּלָּם יחד עַל עֵץ, וַיָּמוּתוּ כֻּלָּם עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם:

בכתב יד ישן (הובא בספר תשבי שורש 'פטר') נמצא, שבאותם ימים גזרו על ישראל שלא יקראו בתורה ברבים, ולכן היו לוקחים פרשה אחת מנביאים שענינה דומה לענין מה שנכתב בפרשת השבוע, והיו קוראים אותה במקום את הפרשה. ואחר כך, כשבטלה הגזירה וחזרו לקרא בפרשת השבוע, לא עקרו את קריאת הנביא, אלא תקנו לקרא אותה כהפטרה אחרי קריאת התורה, ומאז נשאר המנהג לדורות.


גזירת כפירה במלכות שמים​

באותם הימים היו מלכי יָוָן הרשעים משתדלים לפתות את ישראל לעבור על מצוות ה', והיו מרוממים ומשבחים ומייפים את אליליהם, ומשפילים ורודפים את שומרי מצוות ה', כמו ששנו חכמים בברייתא דמגילת תענית (חודש אייר):

בִּימֵי מַלְכוּת יָוָן הָיוּ עוֹשִׂין עֲטָרוֹת שֶׁל וֶרֶד, וְתוֹלִין אוֹתָן עַל פִּתְחֵי בָּתֵּי עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהֶם, וְעַל פִּתְחֵי הַחֲנֻיּוֹת, וְעַל פִּתְחֵי הַחֲצֵרוֹת, וְשָׁרִין בְּשִׁיר לַעֲבוֹדָה זָרָה[3].

עוד נאמר בברייתא דמגילת תענית (חודש תשרי):

שֶׁגָּזְרָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה שְׁמָד עַל יִשְׂרָאֵל וְאָמְרוּ לָהֶם כִּפְרוּ בְּמַלְכוּת שָׁמַיִם וְאִמְרוּ 'אֵין לָנוּ חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל', וְלֹא הָיוּ מַזְכִּירִין שֵׁם שָׁמַיִם בְּפִיהֶם[4]. והיינו, שישראל היו יראים להוציא את השם מפיהם, אפילו בשעה שהיו מדברים איש עם חבירו, שמא ישמעו היוונים ויהרגו אותם.

ובעוונות היו היוונים מצליחים במעשיהם הרעים, כמו שנאמר במדרש 'והזהיר' לרב חפץ אלוף (הובא במדרש 'מה רבו' פיסקא ד, וב'שאילתות' כת"י סי' כז):

בָּאָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה וְהֶחְשִׁיכָה עֵינֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּגְזֵרוֹתֶיהָ, וְגָזְרוּ שֶׁכָּל מִי שֶׁמַּזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִדָּקֵר בְּחֶרֶב, וְהַרְבֵּה מִיִּשְׂרָאֵל נֶהְפְּכוּ לִמְשֻׁמָּדִים.

הסיבה שהרבה מבני ישראל השתמדו היתה הן מחמת הפחד מהיוונים, והן מחמת כך שראו את שומרי המצוות נתונים לבז ולמשיסה, ואילו עוזבי ה' דרכם מצליחה, והשלטונות מקרבים ומכבדים אותם (ע"פ רש"י סנהדרין מו. ד"ה אלא).


גזירת 'כתבו לכם על קרן השור'​

אמרו רבותינו במדרש (ב"ר טז ד) שארבעת הנהרות היוצאים מגן עדן רומזים על ארבעת המלכויות ששיעבדו בישראל, והשלישי מביניהם שהוא נהר החדקל מרמז על מלכות יָוָן, וזה לשון המדרש:

'חִדֶּקֶל' זוֹ יָוָן שֶׁהָיְתָה קַלָּה וְחַדָּה בִּגְזֵרוֹתֶיהָ, שֶׁהָיְתָה אוֹמֶרֶת לְיִשְׂרָאֵל 'כִּתְבוּ עַל קֶרֶן הַשּׁוֹר שֶׁאֵין לָכֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל'. 'חדקל' נדרש בנוטריקון מלשון 'חד' ו'קל', על שם שהיו היוונים קלים ומהירים לחדש גזירות רעות על ישראל בכל פעם, כדי להכריחם לכפור באלקים, עד שחייבו אותם להצהיר כן על עצמם, ולחקוק כן בקרני שווריהם.

והיוונים עצמם היו נוהגים לחקוק דברי כפירה אלו על בהמותיהם של ישראל, כמו שנאמר בברייתא דמגילת תענית (חודש אייר): וְכוֹתְבִין עַל קַרְנָיו שֶׁל שׁוֹר וְעַל מִצְחֵי חֲמוֹרִים אֵין לִבְעָלָיו חֵלֶק בָּעֶלְיוֹן.

וכוונתם של הרשעים היתה, שכיוון שחקוק דבר זה על ראש השור או החמור, ובעליו יוצא עמו אל השדה ומנהיגו לפניו לחרוש בו, הרי זה כאילו הכריז על עצמו שאין לו חלק ונחלה בה' חס ושלום[5].

אבל הקב"ה היה עם ישראל בשעה קשה זו, וחיזק את ליבם שלא ייכנעו ליוונים, כמו שנאמר במדרש (שמות רבה טו טז):

בְּיָוָן הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר 'וַה' עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה וְיָצָא כַבָּרָק חִצּוֹ' (זכריה ט יד), אָמְרוּ לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא 'כָּל כָּךְ לָמָּה'. כלומר, כיוון שעזבת אותם ביד הגויים כדי לענוש אותם על חטאיהם, למה אתה נמצא עמהם. אָמַר לָהֶם 'כָּל הַיָּמִים שֶׁאֲנִי עִמָּהֶם אֵין נוֹטְלִין שֵׁם רַע' וְכוּ'. שכיוון שהקב"ה נמצא עמהם אינם נהפכים להיות כמו הגויים, ואינם מורדים במלכות שמים. בְּיָוָן לֹא כָּתְבוּ עַל קֶרֶן הַשּׁוֹר שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

וכיוון שראו שהיוונים הורגים מי שנמצא ברשותו שור שעל קרניו לא נחקק מה שגזרו לחקוק, הוכרחו למכור את שווריהם לגויים, כמו שנאמר במדרש 'מעשה חנוכה': וְעוֹד גָּזְרוּ, כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שׁוֹר יַחְקֹק עַל קַרְנָיו הֲרִיגָה - דברי כפירה. מֶה עָשׂוּ, עָמְדוּ וּמָכְרוּ כָּל שׁוֹרֵיהֶם.

ובמדרש 'מעשה חנוכה' הארוך מסופר: כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל כָּךְ נִצְטַעֲרוּ צַעַר גָּדוֹל, אָמְרוּ חַס וְשָׁלוֹם שֶׁנִּכְפֹּר בֵּאלֹהֵינוּ, עָמְדוּ וּמָכְרוּ בְּהֶמְתָּן בֵּין טְהוֹרָה בֵּין טְמֵאָה, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְהַלְּכִין בָּרַגְלַיִם. שכיוון שמכרו חמוריהם לא היה להם על מה לרכוב, והוכרחו ללכת ברגליהם.

בגזירות אלו ודומיהם החשיכו היוונים את עיניהם של ישראל, וכלשון המדרש (ב"ר ב ד, טז ד, ועוד): מַלְכוּת יָוָן, שֶׁהֶחְשִׁיכָה עֵינֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּגְזֵרוֹתֵיהֶן, שֶׁהָיְתָה אוֹמֶרֶת לָהֶם כִּתְבוּ עַל קֶרֶן הַשּׁוֹר שֶׁאֵין לָכֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. ובפרקי דרבי אליעזר (פכ"ח) נאמר: 'חֲשֵׁכָה' זוֹ מַלְכוּת יָוָן, שֶׁהֶחֱשִׁיכָה עֵינֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל מִכָּל מִצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה.

גזירה זו הובאה גם במדרש ויקרא רבה (יג ה, טו ט) ובמקומות נוספים במדרשי חז"ל.


עמידתו האיתנה של מתתיה הכהן בהר המודעית​

בספר החשמונאים (מכבים א' פ"ב) ובספר היוסיפון (פ"כ) מסופר:

כאשר באו פקידי המלך אל הר המודעית[6] להעביר את העם מתורת ה' לעבודת האלילים ולזבוח להם, מצאו את מתתיהו חגור כלי קרב, ואחיו ובניו עמו ומתי מעט מעדת ישראל החסידים.

ויקדימו שרי המלך אנטיוכוס בדברי שלום אל מתתיהו הכהן לאמור:

"הן איש נגיד ונכבד אתה בקרב עמך, ומספר בניך רבים וגם רבה משפחתך, לכן קרב נא אתה ראשונה לעשות את מצות המלך כאשר עשו בכל מדינות מלכותו, וגם כל אנשי יהודה וירושלים. ואתה ובניך תמצאו חן בעיני המלך, וייתן לכם זהב וכסף ומתנות יקרות".

וישא מתתיהו את קולו ויאמר:

"אם אמנם יסורו כל עבדי המלך גוי גוי מאלוהיו, ושמעו לקולו להמיר את חוקות אבותיהם, לא כן אנכי ומשפחתי, כי לא נסור ימין ושמאל מאחרי חוקות אבותינו, חלילה לנו לשוב ממצוות ה' אלוקינו ולהפר בריתו אתנו. לכן את דתי המלך לא נעשה, ואת חוקותינו לא נמיר בחוקות המלך".

וככלותו לדבר ניגש אחד מהיהודים הפריצים ובני הבליעל אשר היו עם שרי המלך לעיני כל הניצבים, והלך אל הבמה לזבוח זבח כאשר ציוה המלך, והתיז ראש חזיר אחד והעלה אותו על הבמה והקטיר אותו לפסילי אנטיוכוס ולצלמיו.

וירא מתתיהו ויחם לבבו, ותבער קנאתו על תורת אלוקיו כאשר קינא פינחס לזמרי, וישלוף חרבו וירץ בחמתו אל הפריץ וימיתהו אצל הבמה, וגם את שר המלך המית, ואת יתר השרים הבריח, ושבר את הבמה.

ואחר כך רץ מתתיהו אל תוך העיר מודעית, וקרא בקול גדול לכל יראי ה' המחזיקים בבריתו לבא אחריו[7].


מסירות נפשו של אלעזר הזקן​

בקיצור ספרי יהושע הקריני (מכבים ב' פ"ו) ובספר היוסיפון (פי"ח) מסופר:

איש נבון ויודע ספר היה בישראל, והוא זקן ובא בימים ויפה מראה, ושמו 'אלעזר'[8]. ופתחו את פיו בחוזקה להאכילו בשר חזיר, והקיא אותו לעיניהם. כי בחרה נפשו לתת את גוו למכים ולמות ביושר לבבו, מלחיות חיים מרים.

והאנשים אשר הופקדו על התועבות האלה הכירוהו מלפני כן, ונכמרו רחמיהם עליו, והוליכו אותו במסתרים, ואמרו לו "הנה נביא אליך בשר טהור וממנו תאכל, והיה כל רואיך יאמרו כי מזבחי צלם המלך אכלת, כאשר ציווה המלך".

ויען האיש ויאמר:

הורידו נא את שיבתי שאולה. כי אין נאה לישיש כמוני לרמות. ולמה יאמרו הצעירים ממני לימים, הן אלעזר בן תשעים שנה נהפך גם הוא לעובד אלילים, ויפרו גם הם תורת אלקיהם ויעזבו את תורתו.

והנה אתם לכם יכולת להמית החיים, ולהחסיר מהם חיי העולם הזה, אבל אין יכולת בידכם על המתים, אתם תמיתוני פה ואלוקי ישראל יחייני שם. לכן הנני הולך למות בטוב לב, והייתי לאות ולמשל לכל בני עמי להערות למוות נפשם שמחים וטובי לב, למען כבוד תורת ה' וחוקותיו.

וככלותו לדבר מיד תפסוהו והכוהו בכל מיני אכזריות, כי אמרו איש קשה עורף הוא. ויהי בהכותם אותו מכות רצח, ויאנח ויאמר:

"אלוקי אשר הבאתני עד השיבה הזאת, אתה ידעת כי יכולתי להציל נפשי מן המוות הזה, אבל לא חפצתי כי אהבתיך. ואתה למען רחמיך רחם קהל עדת ישראל והצילם מכף כל אויב ושונא".

ותצא רוחו וימות.

ויהי במותו משל ומוסר לנער ולזקן, לאהבה את ה' וליראה אותו.


מסירות נפשם של חנה ושבעת בניה​

בגמרא במסכת גיטין (נז:) מסופר על אשה ושבעת בניה שנהרגו על קידוש השם על ידי הקיסר, ולפי גירסת המנורת המאור (אלנקאווה פ"ג) היה זה המלך אנטיוכוס[9].

וכך מסופר שם:

מַעֲשֶׂה שֶׁהֵבִיאוּ לְחַנָּה וּלְשִׁבְעָה בָּנֶיהָ לִפְנֵי אַנְטִיּוֹכוֹס מָקְדוֹן [היווני]. הֵבִיאוּ לְפָנָיו אֶחָד מֵהֶם, אָמַר לוֹ עֲבֹד לֶאֱלִילִים, אָמַר לוֹ, כָּתוּב בַּתּוֹרָה 'אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ' (שמות כ ב), הוֹצִיאוּהוּ וַהֲרָגוּהוּ.

ובמדרש רבי דוד הנגיד (וישב עמ' קעה) מסופר ענין זה ביתר אריכות וז"ל:

ציוה להביא את הבן הגדול, כשבא פקד עליו לעזוב את דתו ושיסור למשמעתו וישתחווה לפסליו. סירב ואמר לו, אתה צויתני אדוני המלך דבר שלא הותר לעשותו, ואין אנו יודעים אלא את אלהים ישתבח ויתעלה, ולא נעבוד זולתו ולא נשתחווה אלא לאלהים יפואר וירומם. והיה הדבר קשה על המלך, וציווה להביא קדירת נחושת, והעמידוה על האש וחיממוה חום עצום, וכשחיממו את הקדירה לקחו את הנער, קטעו ידיו ורגליו ולשונו, ופשטו את עור פניו וראשו, ואחר כך הטילו את גויותו בקדירה, וכשקרב למות סלקו את האש מתחת לקדירה כדי שיאריכו ייסוריו, ונשאר כך עד שמת. וביקש להפחיד בזאת את אחיו, אך הדבר לא הוסיף להם אלא חוזק ואומץ לב.

הֵבִיאוּ אֶת הַשֵּׁנִי, אָמְרוּ לוֹ עֲבֹד לֶאֱלִילִים, אָמַר לָהֶם, כָּתוּב בַּתּוֹרָה 'לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי' (שם ג), הוֹצִיאוּהוּ וַהֲרָגוּהוּ.

ובמדרש רבי דוד הנגיד נאמר:

אחר כך הובא השני, ואמרו לו אחדים מהיושבים לפני המלך, מלא מה שיצווה אותך המלך שלא תיהרג כאחיך, אמר להם אין אני חלש בכוח מאחי, ואני חזק יותר בדביקותי בדתי, מעתה עשו בי מה שאתם מבקשים ואל תפחיתו לי כלום מהייסורים שייסרתם את אחי. אחר כך הרים פניו אל אנטיוכוס ואמר לו, שופט עריץ, אם ניתנה לך שליטה על גופותינו הרי אין לך כל שליטה על נפשותינו, וענשך אותנו יהיה לו קץ ויפסוק, אך השכר שנקבל מן אלהים הוא יישאר ויתקיים לעד, ונגיע לחיי עולם שאין לך אתה שליטה עליהם, אם כך עשה כחפצך. ציווה להורגו.

הֱבִיאוּהוּ לַשְּׁלִישִׁי, אָמְרוּ לוֹ עֲבֹד לֶאֱלִילִים, אָמַר לָהֶם, כָּתוּב בַּתּוֹרָה 'זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם [ייהרג] בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ' (שמות כב יט), הוֹצִיאוּהוּ וַהֲרָגוּהוּ.

ובמדרש רבי דוד הנגיד נאמר:

והובא השלישי שאמר למלך בלא פחד וחרדה, לא תפחיד אותנו אויב אלהים בעונשיך, ואל תדמה שמה שעשית בנו בכוחך הוא, אין הוא אלא גזר דינו של אלהים עלינו, והוא שהשליטך עלינו למען חזק דביקותינו בדתו, וכבר קבלנו משפט אלהים יתברך והסכמנו לו ונישא אותו באורך רוח, וממנו נצפה לשלם לנו השכר והתשלום והגמול הטובים ביותר מאת אלהים. ציווה להרוג גם אותו.

הֱבִיאוּהוּ לָרְבִיעִי, אָמְרוּ לוֹ עֲבֹד לֶאֱלִילִים, אָמַר לָהֶם, כָּתוּב בַּתּוֹרָה 'לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר' (שמות לד יד), הוֹצִיאוּהוּ וַהֲרָגוּהוּ.

הֱבִיאוּהוּ לַחֲמִישִׁי, אָמְרוּ לוֹ עֲבֹד לֶאֱלִילִים, אָמַר לָהֶם, כָּתוּב בַּתּוֹרָה 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד' (דברים ו ד), הוֹצִיאוּהוּ וַהֲרָגוּהוּ.

הֱבִיאוּהוּ לַשִּׁשִּׁי, אָמְרוּ לוֹ עֲבֹד לֶאֱלִילִים, אָמַר לָהֶם, כָּתוּב בַּתּוֹרָה 'וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד' (דברים ד לט), הוֹצִיאוּהוּ וַהֲרָגוּהוּ.

הֱבִיאוּהוּ לַשְּׁבִיעִי הַקָּטָן שֶׁבְּכֻלָּם, אָמְרוּ לוֹ עֲבֹד לֶאֱלִילִים, אָמַר לָהֶם, כָּתוּב בַּתּוֹרָה 'אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ [ייחדת] הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ' (דברים כו יז), וְעוֹד כָּתוּב אַחֵר אוֹמֵר 'וַה' הֶאֱמִירְךָ [ייחד אותך] הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה' (שם יח), כְּבָר נִשְׁבַּעְנוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵין אָנוּ מַעֲבִירִין [מחליפים] אוֹתוֹ בְּאֵל אַחֵר, וְאַף הוּא נִשְׁבַּע לָנוּ שֶׁאֵין מַעֲבִיר אוֹתָנוּ בְּאֻמָּה אַחֶרֶת.

אָמַר לוֹ הַקֵּיסָר, אַשְׁלִיךְ לְךָ הַחוֹתָם שֶׁלִּי וְתִתְכּוֹפֵף וְתָבִיא אוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁיֹאמְרוּ 'קִבֵּל עָלָיו שִׁלְטוֹן הַמֶּלֶךְ'. בדבר זה רצה המלך להציל את כבודו על ידי שייראה כאילו הילד מתכופף לפני הפסל כמו שציווהו. אָמַר לוֹ, חֲבָל עָלֶיךָ קֵיסָר, וּמַה עַל כְּבוֹד עַצְמְךָ כָּךְ - אם אתה דורש ממני להגן על כבודך שלא יתחלל ויתבזה, עַל כְּבוֹדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שמוטל עלי למסור את הנפש ולא לחללו. הוֹצִיאוּהוּ וַהֲרָגוּהוּ.

אָמְרָה לָהֶם אִמוֹ 'תְּנוּהוּ לִי וַאֲנַשְּׁקֵהוּ', הֱבִיאוּהוּ לָהּ. אָמְרָה לוֹ, לְכוּ וְאִמְרוּ לַאֲבִיכֶם אַבְרָהָם 'אַתָּה עָרַכְתָּ מִזְבֵּחַ אֶחָד וַאֲנִי עָרַכְתִּי שִׁבְעָה מִזְבְּחוֹת'.

אַף הִיא עָלְתָה לַגַּג מחמת רוב צערה וְנָפְלָה וּמֵתָה. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה 'אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה'[10].





​


[1] ולפי שיטת רבינו דוד הנגיד היה זה אחד משלושת הגזירות, וכמובא לעיל [בפרק ה'].
[2] בשו"ת דברי יציב לאדמו"ר מצאנז קלויזנבורג זצוק"ל (חלק אורח חיים סימן רפג אות ה) כתב, שכשהיו מתחבאים למטרת שמירת המצות היו משחקים כדי להטעות את היונים, ולכן נהגו לשחוק בחנוכה בסביבון שקורין 'דריידל' [יש שהוסיפו על דבריו שבמערות היו משחקים בסביבונים, אך אין לכך מקור קדמון].
[3] בהמשך הברייתא נאמר 'וּכְשֶׁגָּבְרָה יַד בֵּית חַשְׁמוֹנַאי בִּטְּלוּם, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁבִּטְּלוּם, עֲשָׂאוּהוּ יוֹם טוֹב'. ולזכר נס זה נכתב במגילת תענית 'בְּעַשְׂרִין וְשִׁבְעָה בֵּיהּ [באייר] אִיתְנְטִילוּ כְּלִילָאֵי [ניטלו העטרות] מִיהוּדָה וּמִירוּשָׁלַיִם'. בקיצור ספרי יהושע הקריני (מכבים ב' פ"ו) נאמר שהיוונים היו מאלצים בחגאותיהם את היהודים ללכת בכלולות של פרחים על ראשם לכבוד האליל, כדרך שהגויים עושים, וכן היו דוחקים בהם ביד חזקה להקריב זבחים לאליל מידי חודש בחדשו, לכבוד יום הולדתו של המלך.
[4] מפני גזירתם של היונים הורגלו שלא להזכיר את שם ה' בדבוריהם, והפתגמים היהודיים השגורים בפי כל אדם, כגון 'ה' עמכם' 'יברכך ה'', או 'ברוך ה'' 'בעזרת ה'' 'אם ירצה ה'' 'בשם ה' נעשה ונצליח' וכיוצא בהם, נשתרשו משפת הדיבור מאימת הצוררים. [וראה בגמרא בסוף מסכת ברכות, שתקנת חכמים היא שישאל אדם בשלום חבירו בשם, והיינו שדרכם היה להזכיר שם ה' ממש, ושלא כמנהגינו שאנו אומרים רק 'השם'].
[5] ע"פ איגרת הרמב"ם ליהודי תימן. ובסידור הרוקח [הובא לקמן בפרק זה] נאמר שהיוונים רצו שיכתבו כן על השוורים דוקא, כדי לקטרג ולהזכיר את חטא העגל, בו המירו ישראל כבוד שמים בתבנית שור אוכל עשב, וראה בנר מצוה למהר"ל מפראג (ד"ה והנה) מה שביאר בזה. ובמדרש 'מעשה חנוכה' הארוך נאמר שהיוונים חשבו שבני ישראל לא יוכלו לוותר על כל בהמותיהם, כיוון שאם יעשו כן לא יוכלו לחרוש שדותיהם, ולא יהיה להם לא בשר ולא חלב ולא גבינה, ולכן יוכרחו להיכנע להם.
[6] מקום מושבם של בני חשמונאי היה בהר המודעית, שהיא כמהלך יום מירושלים, וכמובא בגמרא (קידושן סו.). ובספר יוסיפון (פ"כ) מובא שמתחילה היו החשמונאים בירושלים, ולאחר שנכבשה על ידי היוונים ברחו משם להר המודעית. אך ב'יוצרות' לחנוכה של הקליר משמע, שמקום מושבם של מתתיהו ובניו היה בעיר 'יבנית', ומשם הלכו אל המודעית והתאספו שם יחד במטרה להילחם ביוונים ולמרוד בשלטונם.
[7] בספר החשמונאים נאמר שברח עימם אל המדבר, וישבו שם הם וטפם ומקניהם, ולאחר זמן יצאו משם למרוד ביוונים, וכפי שיסופר בפרקים הבאים, ובספר יוסיפון קיצר בענין זה, וכתב רק את ענין המלחמות שעשו.
[8] לפי יוסיפון היה אלעזר זה שר הכהנים, והוא הלך בעבר בראש חכמי ישראל אל תלמי המלך, לתרגם עבורו את התורה ליוונית [כדלעיל בפרק ד'].
[9] סיפור זה מובא גם בקיצור ספרי יהושע הקריני (מכבים ב' פ"ז) ובספר יוסיפון (פי"ט) באריכות, וכן במדרש רבי דוד הנגיד (וישב עמ' קעה), ושם ציין שלחנה זו אירע אותו מאורע שאירע למרים בת נחום (המובא במדרש איכה רבה א נ, ובמדרש זוטא שם א כא) שנהרגו שבעת בניה על ידי מלך גוי. כלומר, בשנים מאוחרות יותר לאחר חורבן הבית, יארע סיפור דומה לאשה בשם מרים, שגם לה היו שבעה בנים שנשבו והומתו על קידוש השם בידי מלך אכזר, אך שם היה זה מלך רומי ולא מלך יון.
[10] במדרש רבי דוד הנגיד מובא שהאשה ביקשה מה' שיחיש לה מותה ויצרף אותה אל בניה, וקיבל אלקים תפילתה ומתה מיד והיו כולם יחד תחת רחמי אלקים ורצונו, ורוח הקודש מכריזה עליהם 'אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח'. כלומר, הביאו אלי את נשמות החסידים שקיימו בריתי עד שנזבחו ונשחטו.
  • תודה
  • יישר כח
תגובות: אחד יחיד, שלמה דייטש, רבי ואדם אחד נוסף