גדר סיבת היותו של השור למועד, ובטעם חזקת ג"ש להולכי אושא.

אמר רב יוחנן שמעתי מהולכי אושא שהיו אומרים מנין לחזקה שהיא ג"ש, משור המועד מה שור המועד כיון דנגח ג"נ נפק לי' מחזקת תם וקם לי' בחזקת מועד ה"נ כיון דאכלה תלת שנין נפק לה מרשות מוכר וקיימא לה ברשות לוקח, אי מה שור המועד עד נגיחה רביעית לא מחייב ה"נ עד שנה רביעית לא קיימא ברשותיה, הכי השתא התם מכי נגח שלש נגיחות הוי מועד ואידך כי לא נגח מאי לשלם הכא כיון דאכלה תלת שנין קיימא לי' ברשותיה,

והיינו דלמדו הולכי אושא דענין החזקה היא האכילות דכיון דאכל תלת שנין מפקי לי' מרשות המוכר, וזה גופא ילפי' משור המועד דבשלש פעמים יש כוח להעמיד דבר בחזקת משהו, וכמו בשור דלאחר ג' נגיחות נעשה נגחן ה"נ לאחר ג' שנות אכילה בקרקע נעשה בעלים על הקרקע, וכל ענין הילפותא משור המועד הוא הכוח של שלוש פעמים.

בסיבת החזקתו של השור למועד.​

והנה שומה עלינו לברר בהקדם מדוע השור נעשה מועד דהא עד עתה הוא היה בחזקת תם, ולפו"ר היה נראה דהוא משום דאחר ששלש פעמים הוא עשה היפך מחזקתו הראשונה א"כ נשתנה המצב והוה ראיה והוכחה שהמצב אינו כמו הפשטות והוא משום שנגח ג"פ, אולם בדברי האחרונים נתבא' בארוכה דאין שור המועד ענינו החזקה פשוטה דהא דין זה דחזקה אמרי' נמי גבי אשה קטלנית והא ודאי התם ליכא למימר דאיכא ראיה שהיא קטלנית וכן גבי וסתות, אולם אי נימא דענין שור המועד היינו ראיה א"כ ניחא האיך מהני חזרה לאחר שראה ג' שוורים ולא נגח בהם דאיכא ראיה הפוכה דאינו נוגח מאחר וראה שוורים ולא נגח בהם,

ונתבא' באחרונים דשור המועד היינו הרגל כלומר דמאחר ונגח ג"נ באמת אין אנו יודעים שהוא היה מועד קודם הנגיחות ואין ראיה שהוא היה מועד אלא כיון שהוא נגח ג"נ הרי אמרי' דההרגל נעשה לו כטבע, הוי דמאחר והוא התרגל לנגוח הגם אינו היה מועד קודם לכן אך כיון שהוא התרגל לנגוח א"כ הרי שכיום זהו טבעו וזהו דינא דשור מועד, ולפ"ז ודאי דלא בעי' לשלם נזק שלם למפרע דהא אינו היה מועד ואין לנו ראיה על טבעו קודם שהתרגל לנגוח ורק עתה אמרי' דנעשה לו טבע ליגח,

הוכחת המהר"ם מרוטנבורג משור המועד.​

ובאמת דיסוד זה דשור המועד כל ענינו הוא הרגל דאמרי' דההרגל נעשה לטבע, מבוא' כבר בדברי הראשו' דהנה בירושלמי כתוב גבי דינא דמשיב הרוח דאם נסתפק אם אמר משיב הרוח לאחר ל' יום אינו חוזר דמסתמא התרגל כבר לומר משיב הרוח ולכך אינו חוזר מספק, ועיי' בטור או"ח קי"ד וז"ל והר"ם מרוטנבורק היה רגיל לומר בשמיני עצרת ברכת אתה גבור תשעים פעמים עד משיב הרוח ומוריד הגשם כנגד ל' יום שאומר אותו ג' פעמים בכל יום ועכשיו אם היה מסופק א"צ לחזור וראייתו מפרק כיצד הרגל כד,א דאמר גבי שור המועד ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כ"ש ה"נ כיון דאחר ל' יום אם הוא מסופק א"צ לחזור כ"ש צ' פעמים ביום אחד

ובי' דבריו דמכאן פסק המהר"ם מרוטנבורג דמהני לומר ביום אחד תשעים פעמים משיב הרוח ולא יצטרך לחזור כיון דהוא כמו ל' יום דמהני אלא דעשה כך ביום אחד וודאי דמהני, ומביא ראיה לדבר מהא דאמרי' בב"ק דנח' ר"מ ור"י האם מהני ג' נגיחות ביום אחד וסברת ר"מ דמהני דאם ריחק חייב קירב לא כ"ש כלומ' דאם אמרי' דנעשה מועד בג"נ רחוקות ודאי דבקרובות יעשה מועד, וא"כ ה"נ דאם בל' יום נעשה מורגל לומר משיב הרוח ואינו צריך לחזור ודאי דביום אחד יעשה מורגל לומר משיב הרוח ולא יצטרך לחזור, וחזי' מדבריו דשור מועד היינו הרגל ולכך מביא ראיה להתרגלות לשונו גבי משיב הרוח,

יעויי"ש דה"ר פרץ פליג ובי' דבריו.​

ויעויי"ש וז"ל, וה"ר פרץ ז"ל כתב לא חזינא לרבנן קשישי דצרפת דעבדי הכי שאין הנדון דומה לראיה דהתם טעמא משום שהוחזק ליגח ואם הוחזק ג' רחוקות כ"ש בג' קרובות אבל גשם שנתקן בתפלה והדבר תלוי בהרגל לשונו לא אמרינן הכי, ומבוא' בפשטות דה"ר פרץ פליג בתרתי חדא דשור המועד אין ענינו הרגל אלא החזקה, ועוד דהיכא דהוה הרגל לא שייך האי סברא דקירב לא כ"ש כיון דעדין לא נתרגל, אך באמת אין הכרח דהוא פליג בכל גוונא דאמרי' הרגל דלא שייך האי סברא קירב לא כ"ש אלא דווקא הכא דהוא ענין דבעי' להתרגל בתוך תפילת שמו"ע לומר משיב הרוח ולא מהני מה שהוא יאמר לעצמו תשעים פעמים משיב הרוח כיון דעכ"פ לא נתרגל לומר כן בתוך תפילת העמידה משא"כ לאחר ל' יום דאז הורגל לומר כן בתוך התפילה ולכך חשיב הרגל דמספק לא צריך לחזור, וכך נראה מדברי הב"ח שם וז"ל וכתב הר"ד אבודרהם שטעמו של ה"ר פרץ משום דשאני גשם שהדבר תלוי בהרגל לשונו ואע"פ שהרגיל לשונו לומר מתחלת אתה גבור עד משיב הרוח לבדו בלא ברכה ראשונה דמגן לא הוי חזקת הרגל כשמתחיל להתפלל בסדר ברכת מגן ואח"כ אתה גבור, ומבוא' בדבריו דלא פליג ה"ר פרץ בכל גוונא שאם הנידון הוא הרגל דלא שייך קירוב אלא היכא דתלוי בהרגל בתוך דבר מסוים דאכתי לא נתרגל.

איך מביא המהר"ם ראיה מר"מ דלא כהילכתא.​

ובעיקר דבריהם צ"ב היכי איתינן ראיה דביום אחד מהני, מהא דאמר ר"מ ריחק חייב קירב לא כ"ש והא פליגי ר"מ ור"י התם האם מהני ג"נ ביום אחד או לא ובבי' טעמא דר"מ אמרי' האי סברא דריחק חייב קירב לא כ"ש א"כ נמצא בפשיטות דלר"י לא מהני קירב והא איפסק הלכה התם כר"י וא"כ איך מביא ראיה מר"מ שלא נפסק להלכה, וכך הק' בדרישה.

ועיי' בדרישה שכ' וז"ל, ונלע"ד דלק"מ דשם בברייתא השיבו לדברי ר"מ הנ"ל ז"ל א"ל זבה תוכיח שריחקה ראיותיה טמאה קרבה ראיותיה טהורה פי' ג' ראיות בג' ימים טמאה ז' ימים קרבה ראיותיה ביום א' טהורה מטומאת ז' אלא ששומרת יום כנגד יום א"ל רבי מאיר הרי הוא אומר וזאת תהיה טומאתו בזובו תלה הכתוב את הזבה בימים כו' וכתבו שם התוס' וא"ת וכ"ש השתא דאיכא למימר תוכיח דמיעט קרא בהדיא וי"ל דה"ק דהתם גלי קרא כו' וגזירת הכתוב דבג' ימים היא זבה אפילו יבא אליהו ויאמר ודאי לא תראה עוד עכ"ל נמצא דלא פליגי ר"י ור' יוסי אסברת ר"מ ולומר דלא כ"ש הוא אלא שמסתברא להו למימר דמאחר דגלי קרא דנעשה מועד בג' ימים כמו שאיתא שם בגמרא דיליף לה מדכתיב תמול מתמול שלשם ולא ישמרנו שג' ימים דוקא אלא שר"מ ס"ל אם גלי קרא בריחק נגיחותיו כ"ש שנעשה מועד ביום א' דקירב נגיחותיו וע"ז קאמרי הרי זבה תוכיח ששם אתה מודה לן שג' ימים דוקא ולא נעשית זבה גדולה בראיית ג"פ ביום א' וע"כ צ"ל גזירת הכתוב כך הוא ה"נ נימא גבי שור ור"מ השיב להם ששם גילה התורה שדוקא קאמר ולא גילה גבי שור ור"י לא ס"ל זה אבל הכל מודים דכ"ש הוא ול"פ בסברא וא"כ מייתי שפיר ראייה,

ובי' דבריו דכל מה דפליגי ר"מ ור"י אין זה כלפי הסברא דאם ריחק חייב קירב לא כ"ש אלא כו"ע מודו דאיתא להאי סברא ופליגי האם התורה אמרה ג' ימים דווקא ופחות מכן לא כמו גבי זבה דהתם כו"ע מודו דדוקא בג"י אך ג"פ ביום אחד לא מהני, ור"מ סבירא לי' דלאו דווקא קאמר ולהיפך אתא לאשמועי' דדאם בג"י חייב כ"ש דביום אחד ג"פ יהיה חייב ולא דמי לזבה דהתם גילה התורה דדוקא קאמר משא"כ בשור המועד דלאו דווקא קאמר וא"כ איתינן לסברא דריחק חייב קירב לא כ"ש.

אם שור המועד היינו הרגל א"כ מאי מדמי לסוגייא דידן.​

אלא דלכאו' א"א לומר כן דשור המועד ענינו הרגל, דהא בסוגין מדמי שור המועד לשדה ואמרי' דכמו גבי שור המועד כיון דנגח ג"נ נעשה מועד ה"נ כיון דישב תלת שנין נעשה בחזקת הלוקח, ולכאו' לא דמיא כלל דהא בשור המעוד מה שנעשה מועד לאחר ג"נ היינו משום דנקטי' שהתרגל לנגוח וזה נעשה לו כחלק מהטבע, אך בשדה לא שייך לומר הרגל דאפי' אם הוא יתרגל לשבת כבעלים עדיין אין זה אומר שהוא בעלים וא"כ מה מהניא לו ההרגל ודאי דחזקת ג"ש בשדה אינו הרגל, וכן גבי אשה קטלנית ומילה ווסתות דהם ג"כ ודאי דלא שייך הרגל.

בדברי המהר"ם צ"ל דהסיבה להרגל היינו החזקה.​

וצ"ל בבי' דברי המהר"ם מרוטנבורג, דענין החזקה היא שינוי ההסתכלות וטעמא דהרגל הוא הסיבה, כלומר דהחזקה אין ענינה סיבת היותו שור מועד אלא דלאחר ג' נגיחות מוחזק השור כמקרה שונה וצריך לדון עליו ולא לומר דהוה מקרה ועוד מקרה, ולאחר דאמרי' דיש סיבה מיוחדת מדוע נגח ג' נגיחות נקטי' דההרגל נעשה טבע ודבר זה נעשה מכאן ולהבא דהחזקה מחזיקה את השור במצב חדש ואז נקטי' דהרגלו נעשה כחלק מהטבע ולכך הוא ניהיה שור מועד ויצא מחזקת תמותו, וממילא בסוגיא דמשיב הרוח מדברי' כלפי הסברא דהשור יהיה מועד וזו משום ההרגל דנקטי' דנעשה כטבע וא"כ ה"ה למשיב הרוח דיהיה ניתן לומר ביום אחד תשעים פעמים כיון דיתרגל, אך בסוגיא דהכא ילפי' משור המועד את מה שג' פעמים מייצר הסתכלות שונה דאין זה כרגיל וא"כ ודאי דמיא לשור המועד דמה התם מסתכלינן לאחר ג' נגיחות כשור שונה ה"נ נסתכל על הקרקע אחרת ונתלה הנידון בקנית הקרקע ע"י הלוקח, דאל"ה ילה"ק דהן אמנם דסיבת היותו מועד היינו משום שהוא הורגל לנגוח וזה נעשה לו כטבע אך מ"מ מודע אמרי' שהוא הורגל לנגוח ולמה שלא נאמר שהוא כמו הפשטות דשור הינו תם אלא ע"כ דיש סיבה אשר מכוחה אמרי' דהשור הורגל לנגוח, ודאי דהכל בא מכוח חזקה דכיון שג"פ עשה היפך מחזקתו הראשונה א"כ החזקה אומרת להסתכל על המקרה בצורה שונה ולא כמו הפשטות ואזי נקטי' דהשור הורגל לנגוח,

ולפ"ז ניחא מכל הנך גמ' דלעי' דבאמת רק בשור המועד שייך אי סברא דהרגל וזה כל הסיבה שנעשה מועד אך משור המועד ילפי' דאחר ג"פ בעי' להסתכל על המקרה בצורה שונה וכל מקום לגופו דהיינו דאחר דהוחזק הנידון דלא כמו הפשטות א"כ נקטי' בכל מקום מטעמו מדוע המצב השתנה ובשור המועד היינו משום ששהוא הורגל ובאשה משום שהיא מוחזקת כקטלנית ולכאו' אתי שפיר[1].

באחרו' נתבא' דשור המועד היינו החזקה.​

והנה בדברי האחרונים נתבא' דשור המועד אין ענינו הרגל ובאמת כבר נתבא' כן בדברי ה"ר פרץ דשור המועד הינו שהוחזק ליגח, ובי' דבריהם דשור המועד ענינו החזקה כלומ' דפעם אחת אמרי' מקרה פעם שניה מקרה פעם שלישית אמרי' דאין זה מקרה אלא מהלך דהמקרה לא יתמיד והתמיד אינו מקרה לפי' אנו תולין ביסבה אחת משותפת לכל, ובי' דבריהם דבשור המועד אין ידיעה על טבע השור האם הוא נגחן או לא אלא שכנגח פעם אחת אמרי' דנגח במקרה ולא מחמת שיש לו סיבה ליגח פעם שניה אמרי' מקרה ולא מחמת סיבה פעם שלישית אמרי' דודאי אינו מקר דהמקרה לא יתמיד אלא מחמת מהלך דהיינו דמה שנגח ג"פ היונ משום שהוא שור מועד אך אין ידיעע על טבע השור אם הוא מועד אלא שאנו אומרים כתשובה לשלש הקו' שהיו דהינו מדוע נגח ג"פ כיון שהוא שור מועד, ויסוד הדברים כבר נתבא' גבי שוטה דאמרי' דאם הוא מהלך בלילה יחידי סומא ולן בבית הקברות הרי הוא שוטה, ומבאו' דכשיש שלש קו' אמרי' דיש סיבה משותפת לכל המקרים ולא שכל אחד מקרה דהמקרה לא יתמיד,

א"כ קשיא מדוע לא בעי' לשלם נ"ש למפרע.​

ולפ"ז תיקשי מדוע לא בעי' לשלם נ"ש למפרע הא השתא אמרי' דכל הג"נ הראשונות היו מכוח סיבה משותפת שהשור הוא נגחן וא"כ שיצטרך לשלם לו נ"ש למפרע, וצ"ל דהן אמנם דלמפרע הוא שור מועד וא"כ צריך לשלם נ"ש אלא כיון שלא היה מוטל עליו חיוב שמירה של שור מועד א"כ אינו חייב נ"ש דהחיוב מוטל על מי שהיה צריך לשמור מפני נגיחה של מועדות ולא שמר ולכך משלם נ"ש אך מי שבשעת הנגיחה לא היה צריך לשמור מפני נגיחת מועדות ורק עתה מתברר שהוא מועד א"כ אינו חייב נ"ש למפרע אלא רק אם יגח הוא מכאן ולהבא.

דברי הגר"ח באיסורי ביאה.​

והנה עיי' בגר"ח באיסורי ביאה, דכ' וז"ל והרי דין הוסתות לשור המועד מדמינן ובשור המועד ליכא שום דין שניחוש לנגיחה בזמן העדאתו אלא דעיקר הדין הוא דאם נגח מיקרי נגיחה של העדאה, ולכאו' מבוא' בדבריו דהגם שהשור הוא מועד מ"מ לא חישיינן שיגח דאין חשש ששור מועד נוגח הוא אך אחר שנגח אמרי' שהוא משום דהוה נגיחה של מועדות, וצע"ט וכבר הק' החזו"א שם בגיליונות דאי לא חישיינן מעולם לנגיחבה ואפי' דהוא מועד א"כ מדוע אמרי' דכיון שראה ג' שוורים ולא נגח בהם א"כ יש להו דין חזרה והא מעולם לא חיישנין שיגח ואפי' שהוא מועד וא"כ מדוע שראה ולא נגח אמרי' דודאי אינו מועד כבר והא מעולם לא חששנו שיגח ומאי ראיה איכא, וכן צ"ע מדוע יש לו חיוב שמירה על השור כיון שהוא מועד הלה לא חיישינן כלל שיגח יותר משור תם ומדוע יש עליו חיוב שמירה,

והיה מקום לומר דבאמת חיוב שמירה אין זה דין בשור המועד אלא גם בשור תם חייב הוא לשמור על השור דכל שור חיישנן שמא הוא יגח ואפי' שאין טבעו ליגח מ"מ חיישינן שמא יגח ולכך חייב הוא לשמור על השור וגם כשהוא בחזקת תם, ולפ"ז ענין ההתראה אין זה הטלת חיוב שמירה דהא הוא חייב ועומד אלא כל ענין ההתרעה הוא בכדי להזכיר לו את חיוב השמירה על השור דמהא דהשור נגח חזי' דהוא לא שמר על השור ואחר ג"פ שלא שמר הרי הוא חייב נ"ש דהוא נעשה מועד, אולם זה אינו דמ"מ לא חישיינן דיגח וא"כ מדוע בעי' לשלומי נ"ש דבשלמא אי אמרי' דענין השמירה הוא בגלל שהוא מועד א"כ לכך בעי' לשלם נ"ש דכיון דלא שמר אך השתא נתבא' דגם שור תם חייב שמירה וא"כ מדוע בעי' לשלומי נ"ש,

ולכך צ"ל דהחיוב שמירה וכן נ"ש הינו היכא דכשיגח נתלה את זה בנגיחה של מועדות כלומ' דבאמת לא חיישינן שיגח אך כיון שכשיגח הרי שזה יהיה נגיחה של מועדות לכך חייב לשמור על השור וכשלא ישמור הרי יהיה חייב לשלם נ"ש דכשיגח יהיה זה נגיחה של מועדות, אך ודאי דהסבר זה משולל כל הבנה דמה יש בנגיחה של מועדות יותר מנגיחה של תמות הרי בנגיחה היא אותה דבר אלא שבמועד הוא עבר על ההתראה אך לפי מה שנתבא' הרי דדין נ"ש משום שהנגיחה היא נגיחה של מועדות וצ"ב,

יבאר דבריו דלא חיישינן למועדות קודם שהוחזק למועד.​

ואשר יראה בזה דודאי אחר שהשור הוחזק לנו כשור נגחן ודאי דחיישינן לנגיחות ולכך חייב שמירה ולכך אם ראה שלש פעמים ולא נגח איכא לדין חזרה, אלא שחידשו האחרו' יסוד בכל ההבנה של תם ומועד, דכשאומרים על שור שהוא תם אין לנו ידיעה על עצם טבע השור דהוא שור שלא נוגח ולכך לא חיישינן לנגיחות כיון שאינו אמור ליגוח דאין לו טבע של מועד, אלא אנו מחזיקים בשור שהוא שור תם ובאמת אפשר דהשור הוא שור שטבעו נגחן אלא שאנו מחזיקים אותו כשור תם ואחר שנגח ג"נ הרי שאנו מחזיקים אותו כשור מועד מכיון שהוא התחזק לפנינו כשור שאוהב לנגוח אך גם עתה אין לנו בירור על טבע השור האם הוא שור שטבעו נגחן אלא סה"כ אנחנו מחזיקים אותו כשור מועד מכיון שהנגיחות התחזקו לפנינו כדבר קבוע ותולים בסיבה משותפת לכל השלש מקרים כי המקרה לא יתמיד והתמיד אינו מקרה, וזהו כוונת הגר"ח דכ' דאין לנו לחוש לנגיחה של מועדות אך אחר שנגח תלינן לי' בהיותו מועד כלומ' דקודם שהשור נוגח אין לנו לחשוש שמצד טבעו הוא אמור לנגוח כיון שאין לנו שום בירור על מהות השור אך אחר שנגח א"כ ודאי תלנין לי' באותו סיבה של המקרים הקודמים והוא שהוחזק כמועד, ולכך ודאי בעי' שמירה דאחר שהוחזק לנו כמועד א"כ אנחנו צריכים למשור עליו וכל כוונת הגר"ח היינו כלפי מהות השור שאין לנו לחשוש שיגח, וזהו החידוש של האחרו' דבשור המעוד לעולם אין לנו ידיעה על השור ואפי' דאמרי' דהוא תם אין הכוונה שור שאין טבעו נחן אלא שור שמוחזק לנו כתם כיון שהנגיחות שלו לא הוחזקו כדבר קבוע.

והמדקדק יראה דיסוד זה של האחרו' דמחזיקים את הנגיחות כדבר קבוע ומה שאנו רואים לפנינו זה מהות השור, וזה הסיבה לכל הנגיחות הקודמות שהשור נגח ומה שלא צריך לשלם נ"ש למפרע היינו משום דלא היה חייב שמירה של שור מועד ואין חיוב שמירה למפרע, אינו דומה כלל למה דנתבא' לעי' בדברי המהר"ם מרוטנבורג דמחזיקים את הנידון בהתסכלות שונה ואז נקטי הרגל, דהתם לא נתבאר שמחזיקים את הנגיחות כדבר קבוע ולכך הוא נעשה מועד אלא כיון שנגח ג"נ הרי שהחזקה אומרת להסתכל על זה בהתסכלות שונה אך לא החזקה היא סיבת היותו מועד, אלא כיון שנתרגל בנגיחות זה הסיבה שהוא מועד אך ללא ההחזקה אין סיבה שננקוט שהשור התרגל לנגוח ורק מחמת כך שהחוזק השור וההסתכלות עליו היא שונה לכך נקטי' דהשור התרגל לנגוח, ולפ"ז אין השור נעשה מועד למפרע ואע"פ שהוא הוחזק וא"כ ס"ד דיהיה למפרע וזה אינו כיון שסיבת היותו מועד היינו משום שהתרגל לנגוח וזה קרה רק בנגיחה שלישית, אולם לבי' הגר"ח הרי שכל היותו מועד הוא רק בגלל שהשור הוחזק ובי' ההחזקה היינו דמחזיקים את מה שראינו לפנינו כדבר קבוע וזהו היסבה המשותפת לכל שלש המקרים וא"כ ודאי דהוה מועד למפרע ורק בגלל חיוב השמירה לא חייב נ"ש.

בקו' הרמב"ן על הילפותא של שדה משור המועד.​

ב] והנה ברמב"ן הק' ולא נתחוור לי' מה ענין זו לזו, ולכאו' צ"ב דהא בפשטות הילופתא משור המועד היא הכוח של דבר החוזר על עצמו שלש פעמים להעמיד דבר בחזקת משהו וכמו דחזי' גבי שור המועד דכיון שנגח ג"נ בכוח הג"פ להעמידו בחזקת מועדות ה"נ בכוח הג"ש להעמידו בחזקת הלוקח וא"כ תיקשי מדוע לא נתחוור מה ענין זו לזו הלה הילופתא היא דבכוח ג"פ להעמיד דבר בחזקתו.

לא ניחא עפ"י מה דנתבא' במהר"ם.​

אלא דכבר נתבא' במהר"ם מרוטנבורג דמה ששור נעשה מועד אין זה בסתמא דבכוח ג"פ להעמיד דבר בחזקתו אלא דכיון דנגח ג"נ הרי שהתרגל השור לנגוח ולכך הוא נעשה מועד ויאן זה כפשוטו דסתם ג"פ מעמידים דבר, אך כבר הוק' דא"כ מה הדימוי לשדה ונתבא' דגם בשור המועד מה דנקטי' דהוא התרגל היינו מחמת מה שהשור הוחזק לנו אחר הג"נ שצריך להתסכל באופן שונה על הנידון ולכך נקטי' דהשור התרגל לנגוח, וא"כ בכל דבר יש את החלק של ההחזקה כלומ' דאחר ג"פ מחזיקים את הנידון כדבר שונה ואז נוקטחם סיבה שלכך הדבר חזר על עצמו שלש פעמיים, וזהו דילפי' שדה משור המועד דאחר ג"פ משתנה ההסתכלות מחמת שאחר ג"פ יש חזקה, ואז ממילא ההסתכלות תהיה שהמר"ק אינו בעלים, וא"כ צ"ב מה קו' הרמב"ן דאינו מחוור מה ענין זו לזו, הא ודאי דמי לגבי הא דשלוש שנים משנה את המבט ובכחו לשנות מצב,

ודאי דגם הרמב"ן סבירא לי' ליסוד הגר"ח דבכל פעם דאפשר לנקוט בשלוש מקרים או במהלך אחד נקטי' כמהלך משום שהמקרה לא יתמיד והתמיד אינו מקרה, דהיינו דבשור בכל נגיחה אפשר לתרץ בשני אופנים או דהוה נגיחת תם או"ד דבעצם מהותו הוא מועד ולאחר ג' נגיחות אמרי' דננקוט שמשהו שונה בשור ויש בו מהלך של מועדות, וא"כ תיקשי מה קו' הרמב"ן דלא דמי,

א"ו דשור המועד אינו ראיה ודאית.​

אלא ודאי דיסוד דינא דשור המועד אין ענינו דהוא ראיה ודאית והוכחה לזה שהוא נגחן וכמו שהוכחנו מדינא דמשיב הרוח, אלא הוא החזקה דהתורה אמרה דשור שנגח ג' פעמים מוחזק בתורת מהלך ואפי' דאין קשר בין המקרים אלא דנקטי' דהוא מהלך ואפי' בלי סברא והיגיון כגון שור המועד לר"ח דאפי' דאין זה ברצף מקרים ובימים שונים ואין סברא לומר דכל תחילת חודש יגח מ"מ אמרי' דהוא מוחזק לר"ח, חזי' דההחזקה היא לא ראיה או כיון דנגח אמרי' דהוא נגחן, אלא כל ענינה הוא מה שאני מחזיק כתוצאה מהא דנגח שלוש פעמים,

ולא דאמרי' דהמקרה לא יתמיד ותמיד אינו מקרה כלומר דלכאו' אפש"ל דהיסוד הוא דהמציאות היא דמקרה לא מתמיד והוא דין ודאי, דזה אינו משום דמהיכי תיתי דאין המקרה התמיד דהא בכל מקרה הוא מחמת סיבה אחרת, אלא ודאי דהיסוד הוא מה שאני מחזיק בגלל שנגח ג' פעמים ואין זה בתורת ודאות,

וזהו עיקר דינא דשור המועד דאפי' דאין קשר וסיבה בין המקרים מ"מ כיון דמחמת הראיה נראה לנו דהוא הנגחן מחזקי' להו בתורת מועד, ולכך הק' הרמב"ן מאי דמי האי להאי הא דינא דשור המועד הוא מה שמוחזק לנו אי תם או מועד, אבל בשדה בעי' שיראה כבעלים ומה שייך חזקה שנחזיק את מה שאנו רואים דכלל לא רואים ישיבת בעלות ואמאי נעשה בעלים, ולכך הק' דאינו מחוור לו כל עיקר.

הילפותא דגמ' לרמב"ן.​

ג] והנה בהבנת עיקר הילפותא בגמ' כתב הרמב"ן וז"ל, אבל נראה שלכך הקישום לומר כשם ששור המועד כיון שנגח שלש נגיחות יצא מאותה חזקה של תמו' אף כאן יצאה שדה זו מחזקת של מוכר וכיון שיצאת מחזקת' עליו להביא ראיה שלא מכר' שהרי זה מוחזק ועומד, ובפשטות הבנת דבריו הם דכל מה דילפי' משור המועד היינו רק כלפי מה שהשור יוצא מחזקת תמות וה"נ יוצא רק מחזקת המוכר וממילא כיון שאינה ברשות המוכר הרי שהלוקח תפוס וזוכה מדין מוחזק, ומעתה שומה עלינו לברר האיך מייושב קו' הרמב"ן דאינו מחוור לי מה ענין זו לזו, וביותר דהרי גם לתי' הרמב"ן הרי שור המועד ענינו מהלך והחזקה וא"כ מה שהקרקע יוצאת מהמר"ק היינו מחמת שהיה שלש מקרים ואז תלינן לי' בסיבה משותפת, והיינו דכיון שהמחזיק עשה פעולות שהם היפך המר"ק שלש שנים הלכך אמרי' דיש מהלך אחד לכל השלש שנים שהוא עשה היפך המר"ק ולכך אינו בעלים ויוצא מחזקת מר"ק, אך עדין לא נתברר מדוע המחזיק עשה את הפעולות שהם היפך המר"ק וע"כ שאותו מהלך שנוקטים מתרץ גם מדוע המחזיק עשה פעולות שהם היפך המר"ק וע"כ שהוא בעלים וא"כ מדוע הרמב"ן כתב דרק יוצא מחזקת מר"ק ולא נכנס ללוקח אלא הוא מוחזק ועומד,

פי' הרמב"ן דאם עשה היפך מהחזקה הראשונה משתקע שם הראשונה.​

וע"כ דהרמב"ן סבר דילפי' משור המועד כיון דעשה שלש פעמים היפך מחזקתו הראשונה הרי שנשתקע שם החזקה הקודמת, וה"נ בשדה כיון שהוא עשה היפך מחזקת המר"ק הרי שמשתקע שם הבעלים הראשונים וזהו דילפי' משור המועד דג"פ ההפוכים מהחזקה הראשונה הרי שהם משקיעים את שם החזקה הראשונה וה"נ בשדה אחר ג"ש נשתקע שם הבעלים וזהו עצם ההחזקה שמחזיקם שנשתקע שם הבעלים, וא"כ ניחא מדוע לא נקטי' דהמחזיק הוא בעלים משום שלא מתייחסים חעצם הפעולה אלא להא שנשתקע שם הבעלים הראשו'.

ובגוף דברי הרמב"ן נתבא' דילפי' משור המועד דכמו דהתם ע"י הג"נ השור רק יוצא מחזקת תמות ואינו נעשה מועד מחמת הנגיחות א"כ ה"נ אחר ג"ש השור יצא מחזקת המר"ק ולא יהיה ברשות המחזיק אלא כיון דהוא מוחזק ועמד לכך יזכה בקרקע,

קו' על הבנה זו.​

והנה ילה"ק על הבנה זו, א. דלא מסתבר לומר דכל דיני חזקת ג"ש בקרקע היינו ספק ואין הוא בעלים גמור לעולם אלא רק מוחזק וכהכרעות בספיקות ואם יבוא חבירו ויתקוף ממנו יועיל כיון דלא הוא הבעלים הודאי וצ"ב.

ב. דמדוע לא נילף גם כלפי מה דנעשה מועד דהא ודאי דהשור כיון שיצא מחזקת תמות יכנס נמי לחזקת מועדות, ומדוע נחלק את ההחזקות ונלמד רק כלפי מה דיצא מתמות[2].

ג. צ"ב טובא קו' הגמ' דמה שור המועד לא נעשה מועד עד נגיחה רביעית ה"נ לא יעשה ברשותו עד שנה רביעית, כלומר דרצון הגמ' דנלמד מועד כמו שבשור יצא מתמות בנגיחה השלישית אך אינו נכנס למועדות עד נגיחה רביעית ה"נ לא יכנס לרשותו עד שנה רביעית, ולכאו' אי נימא דילפותת הגמ' משור המועד הוא רק כלפי מה שיוצא מרשות המוכר ומה שנכס לרשות הלוקח לא למדין משור, א"כ מאי איכפת לן דשור המועד אינו נעשה אלא בנגיחה רביעית הא כל הילפותא היא כלפי היציאה מתמות וזה היה כבר בנגיחה השלישית וממילא ה"נ הקרקע תצא מחזקת המוכר בשנה השלישי, דבשלמא אי נימא דילפי' משור המועד את כל מהלך ההחלפה בין תמות למועדות אז תיקשי דלא יעשה מוחזק אלא רק בשנה הרביעית, אבל עד כמה דילפי' רק כלפי היציאה מתמות א"כ צ"ב מאי קו' הגמ' דעד שנה רביעית לא יעשה מוחזק.

ד. דהא אי נימא דכל יסוד דינא דחזקת ג"ש דשל הלוקח מדין מוחזק ולא שהוא בעלים אמיתי, א"כ מאי קו' הגמ' דלא יהיה ברשותו עד שנה רביעית כמו דבשור המועד אינו נעשה מועד עד נגיחה רביעית, סו"ס הוא מוחזק ותפוס בקרקע וכיון דהבעלים מסתלקים מהקרקע כבר בנגיחה השלישית א"כ הרי שהוא אמור לזכות בקרקע כיון דהמציאות היא שהוא המוחזק בקרקע.

ה. דאם כל בעלותו על הקרקע היינו מחמת כך שהוא מוחזק, א"כ תיקשי מדוע אינו תריך להחזיר את הפירות של השנתיים הראשונות דהא אז עדין לא נעשה מוחזק דהקרקע בחזקת בעליה עומדת ורק אחר שישב ג"ש בקרקע דיוצאת מחזקת המר"ק רק אז מתליח המחזיק להיות מוחזק וא"כ הרי שבשנים הראשונות הוא לא היה מוחזק ואחר פירות בגזל וא"כ מדוע אינו צריך להחזיר את הפירות למר"ק.

בי' דברי הרמב"ן.​

ואשר יראה למימר בדעת הרמב"ן בעז"ה, דהנה מה דשור נמצא בחזקת תם ולאחמ"כ בחזקת מועד, אין זה מציאות בשור כלומר אין גוף השור מסמל על מועדות השור, אלא הכול הוא ענין של הסתכלות והחזקה כלומר דאני מחזיק את השור הזה כשור תם ובחזקת שימור או כשור מועד וטבעו לנגוח, וכל זה הוא ענין של מה אני מחזיק בשור האם טבעו לנגוח או לא וכמו שנתבא' לעי' בדברי הגר"ח,

ולפ"ז ילפי' בגמ' שדה משור המועד, דמה שור המועד בנגיחה השלישית יוצא הוא מחזקת תם כלומר דכיון דכבר נגח ג' נגיחות איני מחזיקו בתורת תם וממילא נעשה בהחזקת מועד, ה"נ כיון שהחזיק בקרקע ג"ש והמוכר לא ערער ומחה הרי שיצא מהחזקת המוכר בתורת בעלים וממילא כיון שהמוכר אינו מוחזק כבעלים הרי שהפשטות שמי שאוחז בקרקע הוא הבעלים, ואין זה כתפוס בעלמא וכדיני הספיקות אלא החזקה פשטותית שהוא הבעלים כיון שהראשון יצא מחזקת בעלות, וכ"ז נעשה כתוצאה מהא דהמוכר אינו מוחזק,

ולכך ילפי' רק כלפי החלק של היציאה מההחזקה של השור כתם דממילא נעשה מועד דכל מה שהנגיחות עושות היינו להוציא את השור מההחזקה שלו בתורת תמות ומה שנעשה מועד היינו ממילא דכיון שכבר איני מחזיקו כתם מחמת שנגח ג"פ הרי שמחזיקים אותו במועדות, וה"נ כיון דיצא מרשות המוכר לאחר ג"ש ממילא ההחזקה היא כלפי הלוקח דהוא הבעלים ולכך זוכה בזה מדין פשטות והחזקה, וודאי דלא מהני תקיפה ותפיסה לאחר דהפשטות היא שהמוחזק הוא הבעלים כיון דהוא סוג של הכרעה בדין שהמוחזק הוא הבעלים.

הילפותא דגמ' לתוס'.​

ד] והנה בקו' הגמ' דכמו שבשור המועד אינו נעשה מועד עד נגיחה רביעית ה"נ לא יעשה בחזקת הלוקח עד שנה רביעית, הק' בתוס' וז"ל תימה לר"י דמאי פריך הא הכי יליף משור המועד מה התם הוחזק נגחן שלש פעמים ה"נ הוחזק שתקן בשלש שנים א"כ משלש שנים ואילך קמה ליה ברשותיה,

ומבוא' בתוס' בפשטות דילפי' משור המועד דכמו דהתם אחר ג"נ אנחנו מחיזיקים מציאות בגוף השור דהוא שור נגחן וזה ידיעה ברורה בגוף השור דהוא מסוכן וטבעו נוטה לנגוח, ה"נ בשדה כיון שישב ג"ש בקרקע הרי הוא בחזקת שתקן וזה אינו בתורת החזקה בעלמא אלא ידיעה ברורה שהמר"ק שתקן ולא ימחה עוד וממילא יש ראיה שמכר או מחל,

תוס' מודה שאין ראיה שמכר לו.​

ולכאו' תיקשי מנין שמכר לו דהא כל מה דחזי' מכוח השתיקה שהוא מחל או מכר אך לא ידעי' למי הוא מחל וא"כ מהיכי תיתי שמכר לו ומדוע יש ראיה שזה שיך לו, אלא ודאי דגם לפתוס' אין שום ראיה שהוא מכר את הקרקע למחזיק אלא כל הראיה היא שהוא מכר מכיון שהוא הוחזק כשתקן ובחזקת שלא ימחה עוד, אך כיון דהלה מוחזק בקרקע ונראה כבעלים א"כ אנחנו מחזיקים אותו כבעלים, וא"כ נמצא דבין לתוס' ובין לרמב"ן מה שהמחזיק זוכה בקרקע היינו מכוח ההחזקה אלא דלרמב"ן אין זה ידיעה ברורה שהוא בכלל בעלים ושהמר"ק אינו בעלים אלא אנחנו מחזיקם אות וכבעלים כיון שהוא נראה כבעלים ועושה היפך מחזקתו הראשונה, אבל לתוס' יש ראיה וידיעה ברורה שהמר"ק אינו בעלים והוא מכר את הקרקע וכיון דהלה נראה כבעלים א"כ נוקטים שהבעלים מכר לו את הקרקע וא"כ נמצא דמכוח ההחזקה הוא זוכה בודאות בקרקע מכוח מכירה או מחילה.

ולפ"ז לא קשה מידי מה ענין זו לזו.​

ואפשר דלדברי התוס' לא תיקשי מה ענין זו לזו, דבשלמא אי ילפי' כלפי ההחזקה הטכנית הקיימת בשור דהיינו דכמו שבשור המועד עד שלש נגיחות אני מחזיקו בחזקת תם ואחר שנגח ג"פ מחזיקים אותו בחזקת מועד, וה"נ כיון שישב ג"ש הרי שנחזיק את המחזיק כבעלים על הקרקע, ולכך הוק' לרמב"ן מה ענין זו לזו דבשלמא גבי שור המועד א"כ מחזיקים את מה שראינו לפנינו כדבר קבוע דכששור נוגח ג"נ נגיחות אז מחזיקים שהוא שור שמועד לנגוח ולא הוסיפו עוד פרט בכדי להחזיקו אלא רק מה שרואים לפנינו זה מה שמחזיקים וכיון שראו שהוא נגח ג"ח א"כ מחזיקים את הנגיחות כדבר קבוע, אך בשדה הרי לא ראינו את מעשה הקנין וא"כ גם כמחזקים את הדבר שלפנינו כדבר קבוע אין אנו יודעים עדין שהמחזיק הוא בעלים דהלה בעצם הפעולה לא ראינו מעש"ק אלא שצריך לתלות את זה דבסתמא עשה קנין אך אין זה דומה לשור המועד שמחזיקים רק מה שרואים לפנינו וזהו עומק קו' הרמב"ן, אך לפתוס' דאין זה החזקה טכנית אלא מציאות שחלה לאחר ג"פ וכגון בשור המועד אחר ג"נ הרי שחל בשור מציאות של שור נגחן וזהו מחמת שנגח ג"נ וה"נ אחר ששתק ג"ש הרי שחל באדם מציאות של שתקן וא"כ לא בעי' לראות מעש"ק כיון דגם לא נקטי' דהוא בעלים מחמת הג"ש וכל מה דעבידי ג"ש הם להוציא את המר"ק מחזקתו ולהחזיקו כשתקן ואיכא ראיה שמחל ואז ממילא אמרי' דזה של המחזיק ולכך לא בעי' שיהיה מעש"ק למחזיק בתוך הג"ש כיון דהג"ש הם ביחס למר"ק[3].

יבאר חי' בין הרמב"ן לעדר"י והר"ן בילפותת הגמ'.​

והנה כדעת הרמב"ן לכאו' גם דעת העליות דר"י, דהנה כ' וז"ל, מנין וכו' פי' משור המועד אנו למידין דתלתא זימני יוצא כל דבר מחזקתו הראשונה ועומד בחזקת שהוא בה עכשיו, וכו' הכא כיון דאכלה תלת שנין בלא ערעור ומחאה מבטלת חזקת בעלים הראשונים ועומדת בחזקת המחזיק והלה קרוי מוציא מחבירו ועליו להביא הראיה שחזר ולקח מזה עכ"ל,

ומבוא' בפשטות דבריו דהוא כמו הבי' בדברי הרמב"ן דחזקת ג"ש מוציאה מחזקת המוכר וכיום היא בחזקת המחזיק, אך אין זה חזקה כתפיסה ומחזקות אלא כהחזקה של פשטות בעלמא ונראות כבעלים, וזהו דילפי' משור המועד דכמו דלאחר ג' נגיחות יוא השור מהחזקו כתם ה"נ יוצא המוכר מהחזקתו כבעלים,

אולם המעיין יראה חי' דק בין הרמב"ן לעדר"י, דלפי' הרמב"ן הרי שאין במועדות שני שלבים כלומר הוצאה מרשות תם והכנסה לרשות מועד, אלא כיון שיוצא הוא מהחזקת השור כתם ממילא נעשה בחזקת מועד ואין זה עוד שלב של הכנסה, אולם בדברי העדר"י נר' דהוה עוד שלב של הכנסה ואינו נהיה ממילא דכ' דכיון דאכלה תלת שנין בלא ערעור ומחאה מבטלת חזקת בעלים הראשונים ועומדת בחזקת המחזיק, דמשמע דחלק מהילפותא היא מה דיוצא מהמר"ק ונכנס לחזקת הלוקח, וכן אח"כ כ' כיון דאמרת דנפקא לי' מרשות מוכר וקמה לי' ברשות לוקח דמשמע דאינו נעשה מממילא אלא כעוד שלב בהחזקה, ולא כדכ' הרמב"ן דיוצא מחזקת המוכר וכיון דיצא מחזקת המוכר נעשה הוא בעלים דהרי מוחזק ועומד דמשמע דכל מה שהחזקה עושה היא היציאה מחזקת הראשון וממילא נהיה בחזקת השני.

וכן נר' מדברי הר"ן דכ' וז"ל פי' דכי היכי דהתם בתלת מילי שעשה היפך מחזקתו הראשונה דהיינו נגיחות נפק לי' מחזקת תם וקם בחזקת מועד וכו' ה"נ נפק לי' מרשות מוכר וקם לי' ברשות לוקח והוה לי' מוכר מוציא מחבירו ועליו הראיה, ומפורש כדברי העדר"י דהוא נעשה בשני שלבים כלומר היציאה מההחזקה הפשוטה שהמר"ק הוא הבעלים והחזקתו כיום שהלוקח הוא הבעלים,

בי' הדברים עפ"י מה שנתבא' לעי'​

ואפשר לבא' הדברים, דהא כבר נתבא' לעי' בתוה"ד דאי אמרי' דהוה מהלך הרי שא"כ זה גופא אומר דהמחזיק הוא הבעלים דהא כל מה שנוקטי' מהלך הוא מפני שהמחיק עושה פעולות המנגדות את המר"ק וא"כ הגם שיצא מהמר"ק עדין לא נתברר מה ענין הפעולות שעשה המחזיק, וא"כ בהכרח דהמהלך מחייב שהמחזיק הוא הבעלים וזהו חלק בחזקת ג"ש דיוצא מהמר"ק ומחזיק את המחזיק כבעלים על הקרקע, אך הרמב"ן לכך פי' דאין זה כמהלך אלא כיון שהוא עושה שלש פעולות המנגדות את המר"ק הרי שנשקע שם הבעלים הראשו' ולכך לא בעי' לנקוט שהמחזיק הוא הבעלים דאין זה מהלך מכוח החזקתו אלא כיון שהוא ניגד את המר"ק נשתקע שם הבעלים וממילא אנו צריכים להחזיק את המחזיק כבעלים מפני שהוא הנראה כבעלים.

יבאר את החי' בין שני האסקולות לפי' הגמ'.​

ו] א"כ לכאו' מצינו שני אסקולות בדברי הראשו' בבי' היקש הגמ' של שור המועד לשדה, דעת התוס' והרשב"א לכאו' דילפי' משור המועד דמה התם הרי שהוא בחזקת נגחן ונעשה מועד באופן ודאי ה"נ נעשה בחזקת שתקן ומילא נקטי' דמחל לו והוא בעלים בוודאות, ודעת הרמב"ן העדר"י והר"ן דילפי' משור המועד מה התם כיון שנגח ג' נגיחות אינו נשאר בהחזקתו הפשוטה אלא ממילא נעשה בהחזקה אחרת ה"נ יצא מהחזקת המוכר כבעלים וממילא יעשה השני בחזקת בעלים.

ובבי' מח' נראה לבא' דהנה יש לחקור מהו הגריעותה בחזקת ג"ש שנים, האם כלפי המחזיק דהיינו דאם חזי' בחזקתו הרי דיש ריעותא למר"ק או"ד כלפי המר"ק דכשהוא לא מחזיק נקטי' דיש בעלים אחרים ולכך הלוקח נר' כבעלים,

וביותר בי' דהתוס' סבר דכשאני מחזיק ג' שנים מסתכלים כלפי המר"ק מדוע הוא אינו אוחז בקרקע והא אין סיבה סתמית שהמר"ק לא יחזיק בקרקעו שהוא הבעלים עליו, אלא ודאי יש סיבה והוא שמכר את הקרקע לאחר וממילא כיום יש ראיה לשני שהוא הבעלים מזה שהמר"ק לא מחזיק, אך הרמב"ן ושא"ר סברו דענין החזקה היא בעצם החזקתו וכלשונם בעצם האכילות והישיבה בקרקע היא ההוכחה כלומר דכשהוא מחזיק בקרקע זה מהוה ריעותא למר"ק מדוע אחר אוחז בקרקע וממילא המר"ק יוצא מחזקתו אך אין שום ראיה לבעלותו של השני וממילא אמרי' דילפי' רק כלפי היציאה מההחזקה הראשונה, דהיינו דלתוס' הראיה היא מהשתיקה ומוכח דמחל ולרמב"ן הראיה היא מהאכילה דמוכח שהראשון אינו בעלים כיום אלא השני.

בי' קו' הגמ' עפ"י דרכם של הראשו' הנ"ל.​

ז] והנה בקו' הגמ' דמק' דמה התם בשור המועד יוצא הוא מחזקת תם כבר בנגחה השלישית ואינו נעשה בחזקת מועד עד נגיחה רביעית, וה"נ יצא מחזקת המוכר עד שנה שלישית ואינו יכנס לרשות הלוקח עד שנה רביעית, לכאו' אזלי הראשו' לשי' בפי' ההיקש בין שור המועד לשדה,

דלפי דעת התוס' דההיקש בין שור מועד לשדה הוא כלפי המציאות שחלה בשור שהוחזק נגחן וממילא נעשה מועד וכך גם בשדה הוחזק שתקן וממילא נעשה בעלים, צ"ב מאי קו' הגמ' דיעשה בעלים עד שנה רביעית הרי כיון שהוחזק שתקן בשנה השלישית ויש ראיה דמחל לו מיד נעשה בעלים וממילא ולא הוה שני שלבים הוצאה מרשות והכנסה לרשות אלא עצם ההוצאה היא ההכנסה וא"כ מאי מק' בגמ' דלא יכנס לרשות הלוקח עד שנה רביעית, כמו שבשור אינו נעשה מועד עד נגיחה רביעית למרות שיצא כבר מחזקת תם כבר בנגיחה השלישית דהלה לא ילפי' כלפי ההחזקות שמחזיקם בשור האם הוא תם או מועד אלא כלפי המציאות החלה בשור כיון שנגח ג"נ וזה קורה כבר בנגיחה השלישית דאז השור נגחן וגם הכא כיון שישב ג"ש הרי שהמר"ק הוחזק כשתקן ומאי קשיא דלא יהיה עד השנה הרביעית,

ובאמת דקו' זו הק' תוס' על עצמו, ולכך דחק דס"ד דמקשן דאין הילפותא משור כלפי המציאות שחל בשור כלומר כלפי גדר הבהמה וכדאמרן, אלא כלפי הדינים שחלים בשור דהיינו דכמו שבשור המועד לאחר ג' נגיחות יצא מדין ח"נ לדין נ"ש ה"נ יצא מחזקת הבעלים וקם לי' בחזקת הלוקח דהוא דינים בבעלות ולא רק גדר הבעלות, ולפ"ז שפיר הוק' לגמ' דכמו דבשור תם שיצא מחזקתו אינו משלם נ"ש עד נגיחה רביעית ה"נ לא יהיה בחזקת הלוקח עד שנה רביעית, והרי זה אינו נעשה מאיליו מרגע ההוצאה מחזקת התם אלא הוא דין החל בבהמה לאחר שנגח ד' נגיחות וה"נ הדין של הבעלות יחול רק בשנה הרביעית.

בבי' הא דהוה מילתא בלא טעמא.​

וכ' התוס' דהוה מילתא בלא טעמא לומר דהילפותא היא מדיני הבהמה שמשלמת נ"ש במקום ח"נ, ולכאו' צ"ב דאמאי הוה בלא טעמא הא ודאי עדיף למילף כלפי דיני הבמה החלים כתוצאה מההחזקה ולאכלפי גדרי הבהמה החלים מההחזקה, דהא בעלות על החפץ אין זה גדר בחפץ דהיינו אין בי חלק בחפץ אלא החפץ משוייך לי כתוצאה מכך שאני בעליו אך אין בו משהו ממני וזהו רק דיני בעלות ולא גדרי בעלות וא"כ ודאי דעדיף למילף מדיני השור לבעלות דהיא דינית ולא מגדרי השור לבעלות דהיא דינית, וצ"ל דסבר התוס' דשור נגחן אינו מחייב דהשור מועד דיכול להיות שהשור הוא במציאות של נגחן אך עדיין אינו יהיה מועד ולא יהיה חייב נ"ש, וראיה לדבר משור הפקר דאפי' בידוע שהוא נגחן ואפי' נגח אלף נגיחות אינו מועד אבל ודאי דהוא נגחן, וא"כ הרי שאפשר דהשור יהיה נגחן ולא מועד אך כשהשור מועד ודאי שהוא גם נגחן, וא"כ זה המילתא בלא טעמא דתוס' דבשור מה שאינו חייב נ"ש עד נגיחה רביעית משום דאכתי לא נעשה מועד ואפי' דהוא כבר הוחזק כנגחן אך עדיין אינו מועד עד נגיחה רביעית ולא משלם נ"ש קודם נגיחה רביעית דאינו מועד, אך הכא בחזקת ג"ש כיון שהוחזק שתקן איכא ראיה דמחל וזה גופא מחייב את הראיה של המחילה ולכך כיון דהוחזק כשתקן יהיה ראיה שמחל ונחזיקו לבעלים ולא דמיא לנגיחה רביעית דשור המועד.

בי' קו' הגמ' לרמב"ן דיהיה כדא"ג כמו שמבוא' בריטב"א.​

ובדעת הרמב"ן לכאו' צ"ב דאי נימא דכל היפותא משור המועד הוא כלפי ההחזקה הפשוטה של הנראות כבעלים וזה נובע כתוצאה מהעדר החזקה של המר"ק כבעלים, א"כ מאי קו' הגמ' דלא יהיה מוחזק עד שנה רביעית סו"ס כיון שהראשון אינו בעלים הרי דממילא ההחזקה היא שהמחזיק הוא הבעלים ומה שייך לומר דהמוכר יצא מחזקת הבעלות אך השני לא יעשה בחזקת בעלות,

אלא נר' דלפי' הרמב"ן דאמרי' דהוא יוצא מחזקת המוכר ומק' דלא יהיה בחזקת הבעלים, היינו דהוא יהיה במצב ספק כלומר דהבעלים יצא מהחזקתו הודאית של הבעלות הבלתי מעורערת שיש למר"ק דלא מועיל תפיסה נגדו, אלא כיון דהשני החזיק ג"ש חזקת המר"ק אם ריעותא של ההחזקה וממילא הוא ספק אך ודאי דנשאר לו צד בעלות דהוא הבעלים אך כל חזקתו נתונה מספק ומאידך גם המחזיק החזקתו היא ספקית ויש לו צד בעלים אך בספק וממילא יהיה ספק המר"ק בעלים וספק השני בעלים, וכמו דבשור המועד חזי' דלא נעשה מועד עד נגיחה רביעית ואפי' דכבר יצא מחזקת תם והרי הוא עומד כשור נגחן החייב שמירה דהוא שור מסוכן אך אכתי אינו נעשה למועד כיון דיש לנו סיבה להסתפק דלמא הוא תם, ה"נ יש עדיין להסתפק בבעלותו של המר"ק וא"כ יהיה ספק מי הבעלים.

אך ודאי דלא יהיה הקרקע כקרקע עולמית ונתונה כהפקר, אלא כיון דיש צד בעלות לכל אחד יהיה הדין כההיא ארבא דכל אחד טוען בעלות דזה של אבותיו אך המצב נתון בספק ואמרי' כל דאלים גבר וודאי דאדם מן השוק לא יועיל תפיסתו כיון דאין לו שום צד של בעלות, אלא בשני בע"ד שיש ספק ביניהם בכה"ג אמרי' כדא"ג, וזהו דכ' הריטב"א בקו' הגמ' דלא יהיה חשיב זה מוחזק יותר מחבירו ונימא כל דאלים גבר, ולכאו' אי נימא דהוא זוכה מדין מוחזק לא נהירא מאי כדא"ג הא כל דינא דכדא"ג הוא היכא דאין אף אחד מוחזק אבל אם הוא מוחזק אין כדא"ג, אלא ודאי דהריטב"א למד דהענין הוא ההחזקה ולכך בקו' הגמ' דיהיה בשנה הרביעית הרי שהמר"ק יצא מההחזקה הוודאית ויש היום לכל אחד צד בעלות ואמרי' כדא"ג, וכך מבוא' נמי בדברי הררמב"ן דהאיך הוא נאמן לגמרי כלומ' דיש לו נאמנות אך שהיא לא תהיה נאמנות גמורה ויהיה צד בעלות לכל אחד ולכך דינא כדא"ג.

---

[1] ובנוס"א שמעתי לבא' דהנה הן אמנם דשור המועד כל יסוד מהותו מועד היינו מחמת הרגלו אך אין הכוונה דאין לו שום טבע וע"י שהתרגל לנגוח א"כ הנגיחות נעשו לו לטבע אלא איפכא ג"נ ששור נוגח ממילא הוא מוחזק לנגחן והשתא ידעי' שטבעו הוא נלגוח אך אכתי אינו נעשה מועד אלא א"כ נקטי' דהוא התרגל בטבעו כלומ' דכל היכא דיש טבע אין זה ריעותא אלא א"כ הוא התרגל להשתמש בטבע ואז הוא נעשה מועד, וא"כ ר"י לא חלק על זה ששור מתרגל להשתמש בטבעו אלא ס"ל ששור שנגח ג"נ ביום אחד א"א להחזיקו כשור שטבעו נגחן משום שאפשר לתלות שהוא מחמת מיחוש, אך עדין לא נתברר טובא מדוע בעי' להרגל נימא דבושר המעד יש התחזקות לאחר ג"נ החוזרות על עצמם ומדוע בעי' להרגל, אלא ודאי דשור המועד ענינו הרגל וזהו כל סיבת היותו מועד וכמו דפי' האחרו' דההרגל נעשה לטבע ולפנ"ז לא היה בטבעו לנגוח ורק אחר שנגח נעשה למועד כיון שהתרגל לנגוח.
[2] ואין להק' דאם הוא זוכה בממון רק מדין מוחזק הא הוה מוחזק נגד מר"ק, והדין הוא דמוחזק כנגד מר"ק במקום שאין דררא ודאי דהמר"ק עדיף וא"כ אמאי אמרי' דהקרקע בחזקת המחזיק,

משום דודאי דעד כמה דאמרי' דהוא מוחזק אז איכא ריעותא למר"ק מדוע הוא אינו אוחזו ואמרי' דמוחזק ולא מחזיק פי' דאין כוונת הדין דאזלי' בתר המוחזק דניזיל אחרי התפוס אלא אחרי מי שנר' כבעלים וממילא כיון שאני אוחז בממון יש ריעותא לבעלים ולכך אזלי' בתר המוחזק.
[3] אך אכתי לא נתברר מדוע הרמב"ן לא סבירא לי' כפי' התוס' , דנתבא' בארוכה דסבר הרמב"ן דא"א לנקוט מהלך שהמחזיק בעלים וזה עצם המהלך כיון דלא חזי' למעש"ק וא"א לומר מהלך ולהחזיקו כשלא ראינו זאת לפנינו דאין זה דומה לשור המועד דהנגיחות איתנהו קמן, ולכך סבר הרמב"ן דחזקת ג"ש אינה מכריחה את הבעלות של המחזיק אלא כיון דישב ג"ש ופעל כהיפך מהמר"ק א"כ נשתקע שם הבעלים הראשו' ואז ממילא מחזקים אותו כבעלים דהוא הנראה כבעלים בקרקע זו כיון שהוא מוחזק ועומד בקרקע, וכי היכי דבשור המועד כיון שנגח ג"נ משתקע שם החזקה הקודמת דעד עתה הוא היה בחזקת תם אך כיון ששלש פעמיים עשה היפך החזקה הראשונה הרי שמשתקע שם התמות, וצ"ב מדוע לא סבר הרמב"ן כתוס' דאיכא ראיה כיון דהוחזק שתקן ובחזקת שלא ימחה עוד א"כ יש ראיה שהוא מכר או מחל והא גם לתוס' אין המהלך נוקט שהמחזיק בעלים דאין ראיה שהוא מחל דווקא לו, אלא חזקת ג"ש היינו מוציא מחזקת המר"ק רק שאין זה כהוצאה פשוטה מחמת כך שאין הוא נראה כבעלים וא"כ מחזקים את השני שהוא נראה כבעלים אלא דאיכא ראיה כיון דהוחזק שתקן ובחזקת שלא ימחה עוד ואמאי לא פי' הרמב"ן כדברים הללו, והיה אפש"ל דבאמת הרמב"ן סבירא לי' כתוס' דאיכא ראיה שמחל לו כיון דהוחזק שתקן ויש ראיה וידיעה ברורה שהקרקע אינה של המר"ק וממילא מחזיקים את מהחזיק בוודאות שהוא הבעלים על הקרקע, ולכך נמי לא קשה האיך איכא חזקה דהוא בעלים הלה לא חזי' למע"ק דבאמת החזקה לא מכריחה שהוא בעלים אלא מחזיקה את המר"ק כשתקן וממילא איכא ראיה שמחל, ודברי הרמב"ן אמורים כלפי קו' כלומ' דהוק' לרמב"ן מה ענין זו לזו הלה לא חזי' למעש"ק וא"כ אמאי מדמי לי' לשור המועד דהתם אחר ג"נ מחזקים לנגיחות שהם דבר קבוע בשור והוא מפני שרואים את זה לפנינו אך הכא הגם דישב בשדה ג"ש סו"ס לא רואים את המעש"ק והאיך נימא דהוא הבעלים, ולכך תי' הרמב"ן דבאמת לא ילפי' משור המועד שהוא הבעלים דלא רואים את המעש"ק וכל מה דמהני חזקת ג"ש הוא להוציא מהמר"ק ולא מפני שאיני מחזיקו כבעלים אלא כיון שהוא הוחזק שתקן וזה מציאות בעצם האדם שהוחזק לשתקן ובחזקת שלא ימחה עוד וממילא יש ראיה שמחל, וכמו דבשור המועד אחר ג"נ הוא מוחזק לנגחן ואין זה תלוי בההחזקה הפשוטה של תם או מועד אא אחר ג"נ יש מציאות שהשור הוא שור נגחן וה"נ האדם בחזקת שתקן, אולם מהלך זה א"א לאמרו כלל, דהא המרב"ן בהמשך מהלך הסוגיא מבא' היטב את כל קו' הגמ' לשי' דמה דמק' עד נגיחה רביעית לא מחייב היינו משום דעדין יש צד של החזקה הקודמת ובתוס' נתבא' דלפי' שיש הוחזק שתקן א"כ לא קישא כל עיקר אלא דהיה ס"ד לפרש את הילפותא באופן שונה ומשמע דהרמב"ן לא אזיל כפי' התוס', וכן מבי' הרמב"ן בסוגיא דע"ב גבי חזקה שאין עמה טענה דתוס' פי' דכיון דיש ראיה מדוע בעי' לטענה, והרמב"ן פי' דכיון דיצא מהמר"ק לא בעי' לטענה דהוה כאדם מן השוק והמחזיק אינו תובע אלא נתבע וע"כ דהרמב"ן ותוס' לא פי' כי הדדי, ועלה בדעתי ליישב את שי' הרמב"ן דהא לעי' נתבא' שי' המהר"ם מרוטנבורג דשור המועד אין ענינו החזקה או ראיה והוכחה אלא הרגל גרידא כלומ' דכיון דהשור נגח ג"נ הרי הוא מתרגל לנגוח ואין ידיעה על טבע השור קודם שנגח ג"נ ואפשר דאינו היה מועד אך כיון דהוא כבר נגח ג"פ הרי שהוא התרגל לנגוח וא"כ הרי הוא מועד, וכך סבר הרמב"ן והק' ע"ז דאי נימא דשור המועד הוא הרגל א"כ לא דמי כלל לשור המועד דהתם אפשר שנתרגל לנגוח וא"כ הרי שהוא ימשיך להשתמש בהרגל זה ולכך הוא נעשה שור המועד, אך הכא באדם המחזיק ג"ש בקרקע מה איכפת לן שהוא נתרגל לשבת בקרקע סו"ס אינו בעלים אלא גזלן ומאי מהני לי' הרגלו לשבת בקרקע שלכך יעשה לבעלים ויגבור על חזקת מר"ק, ולהכי משני הרמב"ן דגם אם נימא דשור המועד היינו הרגל אין הכוונה הרגל גרידא דמהיכי תיתי שהוא נתרגל לנגוח אלא ודאי דגם אם אמרי' דהוה הרגל יש החזקה המכריחה התרגלות כלומ' דכיון דנגח ג"נ הרי שהחזקה אומרת דצריך לתלות את הנידון בסיבה מיוחדת דשור לא נוגח ג"פ , ולכך אמרי' דהוא נתרגל לנגוח וזהו מכאן ולהבא ולא למפרע וכמו שנתבא' לעי' בארוכה, וממילא בשדה כיון שהחזיק ג"ש בקרקע הרי שמחזיקים את הנידון בהסתכלות שונה ואז נקטי' שנשתקע שם הבעלים הראשונ' כיון שהוא ישב ג"ש אך אין שום הכרח וראיה שהלה מכר את הקרקע דסה"כ נשתקע שם הבעלים ואינו נראה כבעלים ולכך אין מחזיקים אותו כבעלים, וזהו סברת הרמב"ן בשור המועד, אך באמת יש לעיי' בשני הדחיות שהובאו לעי' דהנה מה שנדחה בראשונה דהתוס' כתבו' דלא קשה כלל מנגיחה רביעית והרמב"ן בי' דלא יהיה נמאן לגמרי ועדין יהיה סיבה להסתפק בהחזקה הקודמת אין זה מחייב שלא למדו כהדדי, דאפשר שתוס' למד דהקו' היא כלפי עצם ההחזקה שלא נחזיקו כשתקן עד שנה רביעית וע"ז הק' דהא גם בשור המועד אפי' דלא נעשה מועד אך נגחן ודאי נעשה בנגיחה שלישית ומה קשיא לגמרי דגם כא יעשה שתקן בשנה השלישית, אך הרמב"ן הבין דקו' הגמ' היא כלפי ההחזקה של תם ומועד דהן אמנם דהוא הוחזק לשתקן וכמו גבי שור המועד דאחר ג"נ השור מוחזק כנגחן, אך כבר נתבא' דאין ראיה ברורה שהוא מכר את הקרקע דווקא למחזיק אלא שמחזיקים אותו כבעלים כיון שהוא נראה כבעלים ומסתמא מכר את הקרקע לו, ולכך מק' דבשור המועד חזי' דעדין לא מחזיקים בחזקה שהוא עומד בה עכשיו דעדין יש סיבה להסתפק בה, וכן מה שנדחה בשנית יל"ד בזה דהנה באמת צ"ב אמאי לא קשיא לרבנן דחזקה בלא טענה אינה חזקה, ולקצוה"ח ניחא דכל חזקת ג"ש לרבנן היינו תקנ"ח ולכך אינו מועיל בלא טענה דבכה"ג לא תיקנו חכמים דאין זה מחאה המועלת, אולם הרמב"ן דפליג וסבר דחזקת ג"ש היינו מראיה דלא מיחה צ"ל דכל מה דחשיב ראיה היינו ביחס לטענה ויתבא' בהמשך, וא"כ אפשר דתוס' סבר כהקצוה"ח ולכך הכא הק' דהוה ראיה ולא יצטרכו טענה אך לרמב"ן לא קשיא דהא כבר נתבא' לרבנן דבראיות צריכים טענות ואמא יהוה אלא מעתה, ולכך פי' דקו' הגמ' דכיון דכבר יצאת מרשותו דהלה הוחזק כשתקן א"כ הוה כאדם מן השוק ולא יצטרכו טענה דהמחזיק אינו תובע אלא נתבע, ויל"ד בכל זאת.