גזירות תתנ"ו

הקדמה:
בתשעה באב היום המר והנמהר, יום בא חרב ההיכל ונשרף בית המקדש. יושבים להם המונים, זקנים עם נערים ומבכים את חורבן בית המקדש הראשון והשני שאירעו ביום זה. אך לא רק. ביום זה מבכים אנו את חורבן יהדות אשכנז "פרעות תתנ"ו".

מי שיקלע בט"ב לבית הכנסת האשכנזי לא יוכל שלא להבחין בקינות מיוחדות שהוקדשו למאורע מסעיר וטראגי זה. מאורע שקבר תחתיו יהדות מפוארת ועולם תורה משגשג שהיה ואינו. אין המדובר רק על ספרי הקודש שהיו למאכולת אש אלא גם החורבן הפיזי של מאורי התורה שחיו באותו הדור שנטבחו כליל הם ופרחי תלמידיהם.

רש"י הקדוש רבן ישראל התגייס כולו לחזק את הקהילות השבורות, ואת יגונו הרב תינה בקינה המפורסמת "תתיך עליהם אף שצף קצף וחימה". כל גדולי ישראל נחרדו לשמע הזוועות וחיברו קינות משלהן לציין את המאורעות המחרידים. חלק מהקינות נשמרו בידינו ונשתרבבו לתוך המחזור לט"ב וכך מידי שנה מאורעות אלו נותרו לנו לזיכרון דק מאותם קהילות מפוארות שהיו ואינם.

בסדרת מאמרים קצרים אלו, ברצוני לסקור את גזירות תתנ"ו מראיה היסטורית מחד ומראיה הלכתית מאידך. אשתדל לעשות זאת בקצרה ככל הניתן ובשפה השווה לכל נפש. הנני מרגיש חובה קדושה בעסק זה משום שראיתי רבים שאינם יודעים בכלל מהשם גזירות תתנ"ו וחבל מאד על פיסת היסטוריה חשובה זו.

למשל, תפילת "אב הרחמים" הנאמרת ברגש רב בקהילות אשכנז היא תוצאה ישירה של גזירות אלו. והיא חוברה אחריהם. אמנם בתחילה היא נאמרה רק בשבתות של ספירת העומר או בשבת חזון אבל אח"כ היא התאזרחה ברוב ככל שבתות השנה. מנהג זה כמו רבים שאינם ידועים דיים ברצוני להאיר באור יקרות למען יעמדו לדורות הבאים.

חלק א: יהדות אשכנז, קהילות שו"ם

קהילות שו"ם, רעד חולף בגוו כל יהודי למשמע שם זה. שלושת הקהילות הגדולות ביותר באשכנז השוכנות על גדות נהר הריין. שפיירא וורמייזא ומגנצא. רבינו גרשום מאור הגולה שנודע בתקנותיו הידועות. רבנו קלונימוס הזקן, ר"י בר יקר ועוד רבים וטובים מחכמי ישראל איוו למושב להם במקומות אלו.

יש הסוברים שיישובם של יהודים במקומות אלו החל עוד מימי השופטים עם בריחת אנשי בנימין בעקבות מעשה פילגש בגבעה. בספר מעשה נסים לרבנו אליעזר מגרמיזא בעל הרוקח מסופר על עזרא הסופר שבעת עלייתו ארצה קרא ליהודים באשכנז לעלות עמו. כך או כך ברור הדבר שהיישוב היהודי במקומות אלו עתיק מאד מאד.

חשיבותם של הקהילות התגברה דווקא לאחר מסעי הצלב או בלשונינו גזירות תתנ"ו. אז התכנסו להם רבני שלושת הארצות בשלוש ועידות שונות והתקינו תקנות מיוחדות שחלקן תקף עד היום וחלקן הגדול לא תקף היום. וזאת משום, שרובן היו תקנות לשעתם שבאו להסדיר את חיי הקהילות במקומות אלו במסחר וברוכלות בגיטין ובקידושין. יש כתובות שהודפסו לפני 100 שנה שנכתב בהם שהכל ע"פ תקנות שו"ם.

חלק ב': החורבן, מסעי הצלב.

בשנת תתנ"ו (27 בנובמבר 1095 למניינם) התחיל מסע הצלב . במסגרת ועידת קלרמון שנערכה בעיר קלרמון בצרפת קרא האפיפיור "אורבן השני" למאמיניו הפנטיים ללכת ולשחרר את המקומות הקדושים בירושלים מידי הכופרים המוסלמים.

יהודי צרפת שהבינו שכל שנאה בעולם תתורגם מיד נגד היהודים שלחו איגרת בקשה ליהודי מיינץ (מגנצא) שיתפללו בעדם. בתוך המכתב רמזו להם יהודי צרפת שהרעה יכולה לבוא גם אליכם יהודי גרמניה. ואילו יהודי גרמניה השיבו להם באמפתיה רבה מחד אך בביטחון עצמי רב מאידך בכותבם "לנו זה לא יקרה" ושם סכנה לא מאיימת על קהילות יהודי גרמניה.

המציאות המרה טפחה על פניהם, יותר משסבלו יהודי צרפת ממסע הצלב סבלו יהודי גרמניה. אלו האחרונים נמחצו תחת מעשי הרצח השוד והביזה הברבריים שחוללו שמות ביהודיים עד כדי כליון גמור. יש הסוברים שיהודי צרפת קיבלו את הצלבנים בלחם ומים ומשכך הם טבחו בהם פחות משא"כ יהודי אשכנז שמיהרו רק להתגונן. כך או כך יהדות גרמניה נמחקה כמעט כליל.

ברוב המקומות, הגרפים וההגמונים נתנו ליהודים כתבי הגנה מסולסלים ונאים אך ריקים מתוכן מעטים מהם שיתפו פעולה עם הפורעים בעודם מסגירים אותם לידי המרצחים. הסיפור הידוע מכולם, זה המסופר על קהילת קלן (קולוניה) שההגמון הסכים תמורת בצע כסף להסתירם בכפריו, היהודים בלעו את הפיתיון והלכו לשם, אך ההגמון הרשע שלח לשם את המרצחים לטבוח בהם, בהותירו קהילה אחת לפליטה וזאת בכדי שיפרעו לו את כספו.

ידוע לשמצה "קרב מגנצא" שבו היהודים נלחמו בטירתו של ההגמון עד טיפת דמם האחרונה, אך בסוף גבר האוייב וכנראה בשיתוף פעולה של אחדים מחיילי המשמר גשר הטירה הורד "בטעות" וההמון המוסת השתולל וטבח באומללים החפים מפשע.

ברוב הפעמים, הוצבה בפני הנטבחים ברירה נוראית או להתנצר או להיהרג. ואכן אף אחד לא הסכים להמיר את דתו ולהחליף את אלוקיו. הם הישירו פנים למלאך המוות ולעגו לו. אך את אמונתם הם לא החליפו.

על השחיטה?

הגדילו לעשות אחדים מהם, שאף נטלו את חייהם. נקל לשער את גודל השעה, עת תפסו אותם יחידים את חלפי השחיטה והחליטו ליטול את חייהם. מסתמא, הומצאו ברכות מיוחדות לשעה זו שאינם בידינו.

מעשה זה עורר ביקורת רבה, האם מבחינה הלכתית בסיטואציה קשה ככל שתהיה, האם מותר למאן דהו להשים קץ לחייו או לחיי בניו?

מעשה זה נידון בבדק הבית למרן הב"י יו"ד סימן קנז. שם הוא מביא את מחלוקת בעלי התוספות על הפסוק "אך ת דמכם לנפשותיכם אדרוש", אזהרה לחונק עצמו, יכול כחנניה מישאל ועזריה, ת"ל אך.

ונחלקו בביאור דברי התוספות. יש המתירים שבאופן כמו חנניה מישאל ועזריה יהיה מותר להרוג את עצמו בשביל לא להשתחוות לע"ז. כמו שאול המלך שהרג עצמו כדי שלא יסבול ייסורים מיד פלשתים וציווה את נערו שיהרוג אותו בחרבו

ויש אוסרין, ושאול שלא ברשות חכמים עשה. ומעשה ברב אחד ששחט הרבה תינוקות בשעת השמד , כי היה ירא שיעבירום על דתם. ושמה מוכיח מרן הבית יוסף שלא טוב עשה כי היו חלק שניצלו. ע"ש.

ומי אנו שנחווה דעה על מלאכי אלוקים אלו, אבל ממסירות נפשם הבלתי ניתנת לערעור עלינו ללמוד ולקחת מוסר חודר כליות עד היכן הייתה חרדתם להעברה על דת למחשבה שחלילה חלילה הם יעזבו מקור מים חיים. תנצב"ה.

המשך יבוא.