יוחנן בן מתתיהו הכהן קינא לכבוד ה'
נפילתו של ניקנור היתה בידי יוחנן, בנו של מתתיהו הכהן גדול, שהצליח להיכנס בערמה אל בית המקדש ולהרגו שם בחשאי, ולאחר מכן יצא להילחם בגלוי בחייליו הרבים ולהבריחם.וכך מסופר במגילת בית חשמונאי (מגי' אנטיוכוס יב-כד):
וְכַאֲשֶׁר שָׁמַע יוֹחָנָן בֶּן מַתִּתְיָה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה נִתְמַלֵּא אַף וְחֵמָה וְתֹאַר פָּנָיו נִשְׁתַּנָּה [מרוב כעסו], וְחָשַׁב בְּלִבּוֹ מַה לַּעֲשׂוֹת עַל כָּךְ: יוחנן הבין שאין אפשרות לכנס את היהודים ולהילחם ביוונים בגלוי, אחרי שהם כבר השתלטו על העיר ירושלים והתבצרו בתוכה, וכן משום שלא היה אז אומץ בליבם של יראי השם למרוד ולהילחם במלכות יָוָן האדירה, ולכן החליט יוחנן לפעול בערמה ובחשאיות ולעשות כמו שעשה אהוד השופט למלך מואב[1].
אָז עָשָׂה לוֹ יוֹחָנָן בֶּן מַתִּתְיָה חֶרֶב, שְׁנֵי זְרָתוֹת אָרְכָּהּ וְרָחְבָּהּ זֶרֶת אַחַת עֲטָפָהּ תַּחַת בְּגָדָיו: החרב היתה קטנה ממידת חרב רגילה כדי שיוכל להחביאה[2]. לִירוּשָׁלַיִם בָּא וְעָמַד בְּשַׁעַר הָעִיר, וְאָמַר לַשּׁוֹעֲרִים וְהַשּׁוֹמְרִים 'אֲנִי יוֹחָנָן בֶּן מַתִּתְיָה כֹּהֵן יְהוּדָה - הכהן הגדול של היהודים[3] בָּאתִי לְהִכָּנֵס לִפְנֵי נִקָנוֹר':
אָז נִכְנְסוּ הַשּׁוֹמְרִים וְהַשּׁוֹעֲרִים וְאָמְרוּ לוֹ לְנִיקָנוֹר 'הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל שֶׁל יְהוּדָה עוֹמֵד בַּשַּׁעַר', וְאָמַר לָהֶם 'בֹּא יָבוֹא':
אָז הֻכְנַס יוֹחָנָן לִפְנֵי נִקָנוֹר, עָנָה נִקָנוֹר וְאָמַר לְיוֹחָנָן 'אַתָּה הוּא אֶחָד מֵהַמּוֹרְדִים שֶׁמָּרְדוּ בַּמֶּלֶךְ וְאֵינָם רוֹצִים שְׁלוֹם מַלְכוּתוֹ': עָנָה יוֹחָנָן לִפְנֵי נִקָנוֹר וְאָמַר 'כָּעֵת בָּאתִי לְפָנֶיךָ לַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁאַתָּה רוֹצֶה': בדבריו אלו פיתה יוחנן את ניקנור לחשוב שהוא מסכים להיכנע אליו ולעשות את רצונו, כאשר לאמיתם של דברים התכווין יוחנן כלפי הקב"ה, שבא לפניו בבית מקדשו, בכדי לעשות את רצונו, ולסלק משם את מחללי הקודש.
עָנָה נִקָנוֹר וְאָמַר לְיוֹחָנָן 'אִם כִּרְצוֹנִי אַתָּה מְבַקֵּשׁ – אם אתה רוצה למלא את רצוני, קַח חֲזִיר וְשָׁחְטֵהוּ לַפֶּסֶל [שנמצא כאן בבית המקדש], וְאַלְבִּישְׁךָ לְבוּשׁ מַלְכוּת וְאַרְכִּיבְךָ עַל סוּס הַמֶּלֶךְ וּכְאֶחָד מֵאוֹהֲבֵי הַמֶּלֶךְ תִּהְיֶה': וּכְאָמְרוֹ הַדָּבָר [כשאמר ניקנור דבר זה] הֱשִׁיבוֹ יוֹחָנָן וְאָמַר 'אֲדוֹנִי, אֲנִי יָרֵא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁאִם יֵדְעוּ שֶׁעָשִׂיתִי כָּךְ יִרְגְּמוּנִי בַּאֲבָנִים, וְעַתָּה יֵצְאוּ כָּל אִישׁ מִלְּפָנֶיךָ פֶּן יַגִּידוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל': כלומר, בכדי שגם היוונים הנמצאים סביבך לא יספרו לבני ישראל על כך, עליהם לצאת עכשיו כדי שלא יראו במעשי, וכך אוכל לצאת אחר כך בשלום אל אחיי.
וביאר רבינו דוד הנגיד בדרשותיו (וישב עמ' קעח) שהוא אמר לו: אם ישמעו שסגד לפסל יקשה עליהם הדבר ויתנגדו לי ולך, ושוב לא תוכל להשיג את מטרתך מהם, אולם אני אמלא מצותך ואעשה כדבריך בסתר להרגיע רוחך, ואחר כך אלך ואמשוך אותם אחריך.
אָז הוֹצִיא נִקָנוֹר כָּל אִישׁ מִלְּפָנָיו:
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נָשָׂא יוֹחָנָן בֶּן מַתִּתְיָה עֵינָיו לַשָּׁמַיִם וְסִדֵּר תְּפִלָּתוֹ לִפְנֵי אֲדוֹן הָעוֹלָם וְאָמַר 'אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל': וְכָךְ אָמַר [אחרי הקדמה זו] 'אַל תִּתְּנֵנִי בְּיַד הֶעָרֵל הַזֶּה שֶׁמָּא יַהַרְגֵנִי וְיֵלֵךְ וְיִשְׁתַּבַּח בְּבֵית דָגוֹן תּוֹעֲבָתוֹ[4] וְיֹאמַר תּוֹעֲבָתִי מְסָרוֹ בְּיָדִי': בתפילתו התכוין יוחנן להזכיר זכות אבות, וכן להזכיר לפני הקב"ה שאם ינוצח על ידי ניקנור יהיה בכך משום חילול השם, משום שניקנור יודה לאליליו על כך, וכדרך שאמר משה רבינו בתפילתו[5].
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה פָּסַע אֵלָיו שָׁלֹשׁ פְּסִיעוֹת וְדָקַר הַחֶרֶב בְּלִבּוֹ וְהִשְׁלִיךְ אוֹתוֹ הָרוּג בְּעֶזְרַת הַקֹּדֶשׁ: עָנָה יוֹחָנָן לִפְנֵי אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְאָמַר 'אֲדֹנָי אַל תָּשֶׁת עָלַי עָווֹן אֲשֶׁר הֲרַגְתִּיו בְּבֵית מִקְדָּשְׁךָ [וטימאתי אותו[6]], כָּעֵת תִּמְסֹר כָּל הַגּוֹיִים אֲשֶׁר בָּאוּ לְהַתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַיִם': בתפילתו זו ביקש יוחנן שיצליח לגמור את מעשיו, ולנצח את חיילות היוונים שבאו במטרה להתעות את בני ישראל אחרי הבליהם.
הרמת נס המרד במלכות היוונים
לאחר שניקנור נפל מת בתוך בית המקדש, יצא יוחנן החוצה כדי להילחם ביוונים, ואז באו לעזרתו היהודים שהיו שם בירושלים, אלו שלא נהרגו על ידי חייליו של ניקנור מלפני כן. והיוונים לא יכלו לעמוד בפניהם, מאחר שגילו שניקנור שר צבאם מת[7].וכך מסופר בהמשך המגילה (שם כה-כו):
אָז יָצָא יוֹחָנָן בַּיּוֹם הַהוּא וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָאֵלּוּ וְהָרַג בָּהֶם הֶרֶג רַב, וּבָרְחוּ הָעָם הַפְּלִיטִים מֵהַחֶרֶב בִּסְפִינוֹת אֶל הַמֶּלֶךְ אַנְטִיוֹכָס: וּמִסְפַּר הַהֲרוּגִים אֲשֶׁר הָרַג בַּיּוֹם הַזֶּה שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת שֶׁהָיוּ הוֹרְגִים אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ: מרוב בהלה לא זיהו הבורחים מי הוא הרודף ומי הוא הנרדף, והרגו את חבריהם בסברם שהם יהודים. וכך נפלו רבים מהם בחרב, והשאר ברחו אל חוף הים, ומשם נסעו בספינות בחזרה אל אנטוכיא.
ובמדרש רבי דוד הנגיד (וישב עמ' קעט) מובא, שמלאכי עליו ירדו משמי מרומים לעזור לו בהריגת היוונים, והיוונים היו לפניו כמו צפורים, והיו נופלים לפניו.
במעשיו אלו הוכיח יוחנן לבני עמנו, כי עליהם למסור את נפשם ולהילחם בגויים, כדי שלא יטמאו את הקודש ואת עם הקודש, וה' יהיה בעזרם לנצח למעלה מדרך הטבע.
כשחזר יוחנן מלרדוף אחר האויבים, בנה בנין לזכר ענין זה, ככתוב במגילה (שם כז):
בְּשׁוּבוֹ בָּנָה עַמּוּד [נוסח אחר: מְנַרְתָּא] וְקָרָא שְׁמָהּ 'מְקֵבִּי [-הגדול[8]] הוֹרֵג הַחֲזָקִים': כלומר, אנו גדולים מהם, כי ה' הגדול עוזר לנו, ובכוחנו להרוג את היוונים החזקים, ואין לנו לירא מפניהם.
[1] בספר שופטים (פ"ג): וַיַּעַשׂ לוֹ אֵהוּד חֶרֶב וְלָהּ שְׁנֵי פֵיוֹת גֹּמֶד אָרְכָּהּ וַיַּחְגֹּר אוֹתָהּ מִתַּחַת לְמַדָּיו עַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ: וַיַּקְרֵב אֶת הַמִּנְחָה לְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב וְעֶגְלוֹן אִישׁ בָּרִיא מְאֹד: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְהַקְרִיב אֶת הַמִּנְחָה וַיְשַׁלַּח אֶת הָעָם נֹשְׂאֵי הַמִּנְחָה: וְהוּא שָׁב מִן הַפְּסִילִים אֲשֶׁר אֶת הַגִּלְגָּל וַיֹּאמֶר דְּבַר סֵתֶר לִי אֵלֶיךָ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הָס וַיֵּצְאוּ מֵעָלָיו כָּל הָעֹמְדִים עָלָיו: וְאֵהוּד בָּא אֵלָיו וְהוּא יֹשֵׁב בַּעֲלִיַּת הַמְּקֵרָה אֲשֶׁר לוֹ לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֵהוּד דְּבַר אֱלֹהִים לִי אֵלֶיךָ וַיָּקָם מֵעַל הַכִּסֵּא: וַיִּשְׁלַח אֵהוּד אֶת יַד שְׂמֹאלוֹ וַיִּקַּח אֶת הַחֶרֶב מֵעַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ וַיִּתְקָעֶהָ בְּבִטְנוֹ: וַיָּבֹא גַם הַנִּצָּב אַחַר הַלַּהַב וַיִּסְגֹּר הַחֵלֶב בְּעַד הַלַּהַב כִּי לֹא שָׁלַף הַחֶרֶב מִבִּטְנוֹ וַיֵּצֵא הַפַּרְשְׁדֹנָה: ונראה שממנו למד יוחנן כהן גדול לעשות כן.
[2] מידת הזרת היא חצי אמה, ויש אומרים שליש אמה.
[3] יוחנן היה כהן גדול במשך שמונים שנה [כמובא בגמרא במסכת ברכות (כט.) וצוטט לקמן בפרק כ'], אמנם בנוסח 'על הניסים' משמע שמתתיהו אביו היה כהן גדול בשעה זו, ויתכן שיוחנן הציג את עצמו ככהן גדול לצורך הענין, כדי שיכניסוהו אל ניקנור.
[4] הוא אלילם של הפלישתים, ובית תועבתו היה בעיר 'אשדוד' הפלישתית, ככתוב בספר שמואל (א' פ"ה), וראה בספר החשמונאים (מכבים א' פ"א) שם מסופר שבית זה נשרף בתקופה מאוחרת יותר, על ידי יונתן בן מתתיה.
[5] ב' דברים אלו – זכות אבות והזכרת החשש לחילול השם – מוזכרים בתפילתו של משה רבינו על מעשה העגל (שמות לב יב-יג, דברים ט כז-כח), ונראה שממנו למד יוחנן להתפלל כן.
[6] יוחנן ביקש לרצות לפני ה' על כך שהוכרח לטמא את בית המקדש בטומאת המת [אף לדעת רבי שמעון הסובר שקברי גוים אינם מטמאים (ב"מ קיד.) היינו שאין מטמאים באוהל אבל הם טמאים ומטמאים במגע ובמשא].
[7] ביארתי ע"פ מגילת אנטיוכוס הנרחבת (בהוצאת רבי נתן פריד), שם מסופר שיוחנן תקע בשופר וכינס את מתי מעט היהודים שהיו שם, וכשראו היוונים כן נכנסו לבית המקדש לבקש את שר הצבא ומצאוהו מת, ואז נבהלו ורפו ידיהם מלהילחם.
[8] בערוגת הבושם (ח"ב פיוט מח) ביאר ש'מכבאי' היינו גדול ורחב, והביא לראיה את תרגום הפסוק 'מכה גדולה' - מָחָא מַכְבִּיתָא. יש להעיר כי כאן מבואר שיוחנן קרא העמוד בשם 'מכבי', ואילו בספר יוסיפון (פ"כ) נאמר שיהודה אחיו נקרא 'מכבאי' על שם גבורתו, וכעין זה כתב הרוקח (פירושי סדר התפילה סימן לז שירת אז ישיר) שעל דגל יהודה במלחמות חשמונים שנצחו ליונים היה כתוב 'מי כמוכה באלים ה'', וזהו שיסד הפייט (ביוצר לשבת חנוכה אות מ') 'מַכְבַּי יְהוּדָה', מכב"י נוטריקון מ'י כ'מוכה ב'אלים י'דו"ד, [הערוגת הבושם ביאר שכשהיה הולך למלחמה היה מכונה 'מכבי' בלי א', כדי לרמז ענין זה].
- מאמר קודם בסדרה 'סִפּוּר נֵס חֲנֻכָּה': חִלּוּל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְטֻמְאַת הַשְּׁמָנִים (פֶּרֶק שִׁשִּׁי)
