מלחמת בני חשמונאי עם ניקנור​

בברייתא דמגילת תענית (הובא בירושלמי תענית פ"ב הי"ב) מסופר, ששליט יווני בשם ניקנור איים להחריב את בית המקדש, אך נלכד ונהרג בידי אחד מבית חשמונאי. ולפי המובא בספר הקדום 'סדר עולם זוטא' גרם רשע זה צער גדול לבני ישראל, והמלחמה עמו היתה המלחמה האחרונה של בני חשמונאי עם היוונים, ולאחריה הוסרה שליטת היוונים מעל ישראל סופית[1].

וכך שנינו שם:

יום שְׁלֹשָׁה עָשָׂר בּוֹ יוֹם נִיקָנוֹר – יום י"ג בחודש אדר נקבע כיום טוב לישראל, שכונה בשם 'יום ניקנור'.

מַהוּ 'יוֹם נִקָנוֹר', שִׁלְטוֹן מִשֶּׁל מַלְכוּת יָוָן עוֹבֵר לַאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא, רָאָה אֶת יְרוּשְׁלֵם, וְחֵרֵף וְגִדֵּף וְנִאֵץ, וְאָמַר 'בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם אֶתֹּץ [אשבור] אֶת הַמִּגְדָּל הַזֶּה'[2]. ניקנור היה אחד מהשליטים מטעם מלכות יָוָן, ונסע אל העיר אלכסנדריה של מצרים לצורך שליחות מסוימת, ובעוברו דרך ארץ יהודה הבטיח שבדרכו חזרה יהרוס את בית המקדש.

וְיָצָא אֵלָיו אֶחָד מִשֶּׁל בֵּית חַשְׁמוֹנַאי, וְהָיָה הוֹרֵג בְּחֵילוֹתָיו, עַד שֶׁהִגִּיעַ לִקְרוֹנִין [המרכבה המלכותית[3]] שֶׁלּוֹ. וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ לִקְרוֹנִין שֶׁלּוֹ, קָטַע אֶת יָדוֹ וְחָתַךְ אֶת רֹאשׁוֹ, וּתְחָבָן בְּעֵץ, וְכָתַב מִלְמַטָּן 'הַפֶּה שֶׁדִּבֵּר בְּאַשְׁמָה וְהַיָּד שֶׁפָּשְׁטָה בְּגַאֲוָה', וּתְלוּיִן בְּקוּנְטָס [עמוד עץ גבוה] נֶגֶד יְרוּשְׁלֵם.

יוֹם שֶׁעָשׂוּ כֵּן עָשׂוּ אוֹתוֹ יוֹם טוֹב.

ובגמרא (תענית יח:) הובאה ברייתא דומה וז"ל:

נִיקָנוֹר אֶחָד מֵאִפַרְכֵי יְוָנִים הָיָה – ממושלי הארצות שתחת מלכות יָוָן, וּבְכָל יוֹם וְיוֹם הָיָה מֵנִיף יָדוֹ עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלַיִם, וְאוֹמֵר 'אֵימָתַי תִּפֹּל בְּיָדִי וְאֶרְמְסֶנָּה'. וּכְשֶׁגָּבְרָה מַלְכוּת בֵּית חַשְׁמוֹנַאי וְנִצְּחוּם, קָצְצוּ בְּהוֹנוֹת יָדָיו וְרַגְלָיו וּתְלָאוּם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם[4], וְאָמְרוּ 'פֶּה שֶׁהָיָה מְדַבֵּר בְּגַאֲוָה וְיָדַיִם שֶׁהָיוּ מְנִיפוֹת עַל יְרוּשָׁלַיִם תֵּעָשֶׂה בָּהֶם נְקָמָה'.


אומות העולם כיבדו והיללו את ישראל על ניצחונם​

חכמים דרשו בשיר השירים (פ"ו ח) על הפסוק 'שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר', שפסוק זה בא לרמז על הצבאות העצומים שבאו להילחם על ירושלים, וכמובא בתרגום שם [מתורגם ללשון הקודש]:

אָז עָמְדוּ הַיְּוָנִים וְאָסְפוּ שִׁשִּׁים מְלָכִים מִבְּנֵי עֵשָׂו לְבוּשֵׁי שִׁרְיוֹנִים רוֹכְבִים עַל סוּסִים וּפָרָשִׁים, וּשְׁמוֹנִים נְשִׂיאִים מִבְּנֵי יִשְׁמָעֵאל רוֹכְבִים עַל פִּילִים, לְבַד מִשְּׁאָר הָעַמִּים וְהַלְּשׁוֹנוֹת שֶׁאֵין לָהֶם מִסְפָּר, וּמִנּוּ אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס הַמֶּלֶךְ[5] עֲלֵיהֶם לְרֹאשׁ וּבָאוּ לְהִלָּחֵם עַל יְרוּשָׁלַיִם:

התרגום דורש 'ששים מלכות' על מלכי אדום, שהם מבני עשו. ו'שמונים פלגשים' נדרש על מלכי הישמעאלים, שאינם מלכים ממש אלא נשיאים, ודומים לפילגש שמעלתה קטנה מהמלכה. ומכל מקום נקראו מלכי אדום וישמעאל 'מלכות' ו'פלגשים', שהרי הם ממשפחת המלוכה, מבני אברהם אבינו, ואילו שאר כל העמים שבאו לעזרתם נקראו 'עלמות' בלבד, כי הם משולים לשאר הנערות המשרתות בבית המלך[6].

ובפסוק הבא (שם ט) נאמר: 'אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ'. ומפרש התרגום: וּבָעֵת הַהִיא הָיְתָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁמְּשׁוּלָה לְיוֹנָה שְׁלֵמָה עוֹבֶדֶת בְּלֵב אֶחָד לַאֲדוֹנֶיהָ, וּקְשׁוּרָה לַתּוֹרָה וְעוֹסֶקֶת בְּדִבְרֵי הַתּוֹרָה בְּלֵב שָׁלֵם[7]. 'בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ' - וּזְכֻיּוֹתֶיהָ בְּרוּרִים כְּיוֹם שֶׁיָּצְאָה מִמִּצְרַיִם. והיינו שמחמת זכויותיהם היו ראויים לעשות להם ניסים כמו ניסי יציאת מצרים[8].

'רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ' - הִנֵּה אָז יָצְאוּ בְּנֵי חַשְׁמוֹנַאי וּמַתִּתְיָה וְכָל עַם יִשְׂרָאֵל וְנִלְחֲמוּ בָּהֶם וּמָסַר ה' אוֹתָם בִּידֵיהֶם, וְכַאֲשֶׁר רָאוּ יוֹשְׁבֵי הַכְּרָכִים [הערים[9]] שִׁבְּחוּ אוֹתָם, וּמַמְלָכוֹת הָאָרֶץ וְהַשַּׁלִּיטִים הִלְּלוּ אוֹתָם:

וכאשר אומות העולם משבחים את ישראל, הרי זה ריבוי כבוד שמים בעולם, כי הכל יודעים שהניצחון המופלא של ישראל במלחמה הוא מאת ה'. וכן תקנו חכמים לומר בנוסח 'על הניסים': וּלְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמֶךָ, וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְּדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה.


מלכי יָוָן חזרו לעשות עצמם כאוהבי ישראל​

מלכי יָוָן עצמם, שמתחילה היו מענים את ישראל, חזרו ועשו את עצמם כאוהבי ישראל, כדי לפתות את ישראל שייטיבו להם ויעמדו לעזרתם, כמו שדרשו רבותינו ז"ל במדרש רבה (ב"ר לז א) וז"ל:

'כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר 'וְדוֹדָנִים' וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר 'וְרוֹדָנִים'. בספר בראשית נקרא בנו הצעיר של יָוָן 'דודנים' ואילו בספר דברי הימים (א' פ"א ז) נקרא שמו 'רודנים'. ודרש רבי סימון שיש בכך רמז למהותם של היוונים: 'דוֹדָנִים' שֶׁהֵם בְּנֵי דוֹדִין שֶׁל יִשְׂרָאֵל, 'רוֹדָנִים' שֶׁהֵם בָּאִים וְרוֹדִים אוֹתָם. והוסיף רבי חנין לבאר: בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נְתוּנִים בַּעֲלִיָּה הֵם אוֹמְרִים לָהֶם 'בְּנֵי דּוֹדֵיכֶם אֲנַחְנוּ'. כלומר, אנו אוהבים אתכם ודורשים את טובתכם. וּבְשָׁעָה שֶׁהֵם נְתוּנִים בִּירִידָה הֵם בָּאִים וְרוֹדִים אוֹתָם – שולטים בהם ומענים אותם.

וכך מסופר גם בספר החשמונאים (מכבים א' פ"י) שכאשר שמע אלכסנדרוס בן אנטיוכוס על מלחמותיו של יונתן בן מתתיה, בהם ניצח את אויביו והרג בהם, שלח מכתב לבקש את טובתו, וכתב שם שייקרא מעתה 'אוהב המלך', וכן שלח לו כתר של זהב ובגד ארגמן, וביקש ממנו שיעמוד לעזרתו וידרוש את טובתו.

וכן מסופר שם שבהיות אלכסנדרוס בעכו עם חותנו תלמי מלך מצרים, שלח מכתב ליונתן וביקש שיבא לפניו, ושם ציוה להלבישו בגדי ארגמן ולהושיבו אצלו, ואחר כך ציוה את שריו להעבירו ברחובות העיר, ולקרא לפניו כי כל איש שיעז את פניו להמרות את כבודו של יונתן, או לעשות לו רעה גדולה או קטנה, דמו בראשו.

וכשראה את גבורתו של יונתן ונצחונו במלחמה נוספת, שלח לו אבנט זהב שמלכים חוגרים בו, ונתן לו את העיר הפלישתית 'עקרון' וכל סביבותיה לאחוזה.


הגויים שלחו מתנות לכבוד בית המקדש​

באותה שעה נתקיימה בישראל נבואתו של חגי הנביא (פ"ב א-ט), שנאמרה לישראל בתחילת ימי בית המקדש השני, כי יבא זמן שכבוד הבית יגדל בעיני הגויים, והם יפארוהו במתנותיהם.

וכך נאמר שם:
מִי בָכֶם הַנִּשְׁאָר אֲשֶׁר רָאָה אֶת הַבַּיִת הַזֶּה בִּכְבוֹדוֹ הָרִאשׁוֹן, וּמָה אַתֶּם רֹאִים אֹתוֹ עַתָּה, הֲלוֹא כָמֹהוּ כְּאַיִן בְּעֵינֵיכֶם: מי שנשאר בחיים מימי בית המקדש הראשון, ורואה עכשיו את בית המקדש השני שנבנה מחדש, אין בנין זה חשוב בעיניו לכלום, כנגד הבנין המפואר שהיה אז.

ובהמשך נבואה זו כתוב:
כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת, עוֹד אַחַת מְעַט הִיא וַאֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וְאֶת הַיָּם וְאֶת הֶחָרָבָה: וְהִרְעַשְׁתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם וּבָאוּ חֶמְדַּת כָּל הַגּוֹיִם וּמִלֵּאתִי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כָּבוֹד אָמַר ה' צְבָאוֹת: לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה' צְבָאוֹת:
ופירש רש"י: עוֹד [מלכות] אַחַת תקום למשול עליכם להצר לכם מן מלכות יָוָן, ומעט יהא זמן ממשלתה. וַאֲנִי מַרְעִישׁ בניסים הנעשים לבני חשמונאי אֶת הַשָּׁמַיִם וגו', ויבינו ששכינתי שורה בבית זה, ויביאו תשורת זהב וכסף, כאשר כתוב בספר בן גוריון.
גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן אָמַר ה' צְבָאוֹת, וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם נְאֻם ה' צְבָאוֹת:

ולמדנו מנבואה זו, כי מאז שנעשו ניסים וגבורות אלו לבני חשמונאי, גדל כבוד בית המקדש בעיני אומות העולם, והיו שולחים מתנות של זהב וכסף לכבודו, ובני ישראל היו מפארים ומיפים בהם את בית המקדש בכבוד גדול, לכבוד השכינה הקדושה השורה בו.


מלכי רומי כרתו ברית עם ישראל​

מדברי הגמרא במסכת עבודה זרה (ח:) מתבאר שהניצחון של ישראל על היוונים היה בעזרתם של הרומיים, כי הרומיים רצו לגבור על היוונים, ולכן כרתו ברית עם ישראל שיעמדו לצדם ויעזרו להם.

וכך מסופר בגמרא שם [מתורגם מארמית ללשון הקודש]: כַּאֲשֶׁר בָּא רַב דִימִי מארץ ישראל לבבל, אָמַר להם מפי חכמי ארץ ישראל את הדברים הבאים.

שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם מִלְחָמוֹת עָשׂוּ הָרוֹמָאִים עִם הַיְּוָנִים וְלֹא יָכְלוּ לָהֶם, עַד שֶׁשִּׁתְּפוּ אֶת יִשְׂרָאֵל אִתָּם. הרומיים רצו למלוך על העולם במקום היוונים ולא הצליחו לנצח אותם, ולכן כרתו ברית עם ישראל, כי ידעו שגם הם נלחמים ביוונים, והבטיחו להם שלאחר שינצחו את היוונים ימלכו יחד בעולם.

וְכָךְ הִתְנוּ אִתָּם, אִם מֵאִתָּנוּ הַמְּלָכִים מִמְּכֶם הַמּוֹשְׁלִים, אִם מִמְּכֶם הַמְּלָכִים מֵאִתָּנוּ הַמּוֹשְׁלִים. כשכרתו את הברית המשותפת התנו שלא ישתלט עם אחד על חבירו, ולכן אם הרומיים יעמידו מלך על העולם, יעמידו ישראל שליטים על הארצות, ואם ישראל יעמידו מלך על העולם, יהיו שליטי הארצות משל רומי[10].

וברית זו התקיימה במשך עשרים ושש שנים, שבהם עמדו הרומיים בבריתם, ומלכו יחד עימם על היוונים, ובשנים אלו לא הפרו הרומיים את הברית, ולא השתלטו על ישראל. כי דרשו כן מהפסוק בפרשת וישלח (בראשית לג יב) 'נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ', שעשו אמר ליעקב שיהיה שוה עמו בגדולה. והרומיים הם מבני עשו[11].


הברית עם רומי ע"פ המובא ביוסיפון​

גם בספר היוסיפון (פכ"ג) מסופר על ברית זו, ואלו דבריו:

ויהי כשמוע יועצי רומה וזקניה את הגבורה אשר נתן ה' ליהודה ועמו, ויוועצו להתחבר עם יהודה ועמו, ולכתוב לו אגרת שלום ואגרת ברית, ויעשו כן.

ואלה דברי הברית אשר שלחו הרומיים אל יהודה בן מתתיהו הכהן, נגיד ושר על היהודים וכהן משוח מלחמה:

"מאת קינציוס מימיאוס ותיציאוס ושפיאוס ומניליאוס שרי רומה, אל יהודה הנגיד ומשוח מלחמה ואל כל זקני ישראל, שלום.

ידוע יהיה לכם כי אנחנו שמענו את שמע גבורתכם ומלחמותיכם, ושמחנו מאד מאד. ועתה כרתו ברית עמנו, וכתבו והודיעו לכל היהודים באשר הם כי ברית עולם בינינו וביניכם, וגם אנחנו נכתוב כן בארצותינו. ונאה לכם להיותכם חברים וריעים טובים לנו ולא ליוונים אשר עינו אתכם. והנה אנחנו עולים באנטוכיא למלחמה, ולכן מהרו לשלוח לנו איגרת ולהודיענו מי ומי אוהביכם".

ואכן, הסכימו בני מתתיהו לכרות ברית שלום עם הרומיים – אויבי היוונים, ושלחו את שלוחיהם אל רומי לסכם איתם את תנאי הברית המשותפת, וההסכם נכתב על לוחות נחושת שנשלחו אל ירושלים לזיכרון.

ובספר החשמונאים (מכבים א' פ"ח) העתיק את הכתוב בלוחות אלו כדלהלן:

"קיימו להיותם אוהבים ועוזרים זה לזה בים וביבשה לעולם, ואם תעמוד מלחמה בגוי הרומיים יעזרום כפי כוחם, ולא יתנו לאויבי הרומיים כלי מלחמה, ולא חיטים ולא כל מחיה. ואם תעמוד מלחמה בגוי יהודה יעזרום גם כן הרומיים כפי כוחם, ולא יתנו לאויבי היהודים לא כלי מלחמה ולא חיטים ולא כל מחיה. וגם לא יקחו כל מחיה מהיהודים כי יבואו בעזרתם לצרה אשר תהיה ליהודים, ואמנם כאשר יבואו הרומיים לעזר היהודים המה יביאו מחייתם עמהם, וכאשר ילכו היהודים לעזר הרומיים יתנו ליהודים כל מחייתם ועליהם יהיו כל צרכם[12]".


הרומיים הכניעו את היוונים בתחבולותיהם​

בהמשך דברי הגמרא (ע"ז ח:) מובא, שהרומיים לא נצחו את היוונים בכוח הזרוע, אלא גברו עליהם בתחבולותיהם, ובחלקלקות לשונם גרמו ליוונים להיכנע להם.

וכך נאמר שם:

שָׁלְחוּ לָהֶם הָרוֹמָאִים לַיְּוָנִים: עַד עַכְשָׁו עָשִׂינוּ בְּמִלְחָמָה - נילחמנו בכוח הזרוע, עַכְשָׁו נַעֲשָׂה בְּדִין - נדון בטענות שכליות מי ראוי למשול בעולם. מַרְגָּלִית וְאֶבֶן טוֹבָה, אֵיזוֹ מֵהֶן יֵעָשֶׂה בָּסִיס לַחֲבֵרוֹ - להושיב את חבירו עליו. כלומר, מי מהם חשוב וראוי לשבת על חבירו. שָׁלְחוּ לָהֶם היוונים: מַרְגָּלִית לְאֶבֶן טוֹבָה.

חזרו הרומיים ושלחו אל היוונים: אֶבֶן טוֹבָה וְאִינָךְ [שוהם], אֵיזוֹ מֵהֶן יֵעָשֶׂה בָּסִיס לַחֲבֵרוֹ. ענו להם היוונים: אֶבֶן טוֹבָה לְאִינָךְ, כי האינך יקר יותר מכל אבן טובה.

שלחו להם הרומיים שוב: אִינָךְ וְסֵפֶר תּוֹרָה, אֵיזוֹ מֵהֶן יֵעָשֶׂה בָּסִיס לַחֲבֵרוֹ. ענו להם היוונים: אִינָךְ לְסֵפֶר תּוֹרָה, כי טוב סחרה מכל סחורה.

שָׁלְחוּ לָהֶם הרומיים: אָנוּ, הַסֵּפֶר תּוֹרָה אִתָּנוּ, וְיִשְׂרָאֵל עִמָּנוּ, כי כרתו אתנו ברית, ולכן ראוי שתהיו אתם הבסיס ואנו נמלוך עליכם. ואז נכנעו היוונים תחת ממלכת רומי, שהיתה משותפת עם ישראל בימים אלו, וחדלו להילחם בהם.

​


​


[1] בקיצור ספרי יהושע הקריני (מכבים ב' פי"ג) ובספר היוסיפון (פכ"ד) מובא, שניקנור היה הממונה על הפילים של חיל יון, מטעם דימיטריאוס מלך יון. ודימיטריאוס זה היה בנו של סליקוס המלך, ומלך אחרי ליזיאס [הוא גליסקס].
[2] חכמים נקטו כאן את לשון הכתוב (שופטים ח ט) שנאמר על ידי גדעון לאנשי פנואל, והדברים מתאימים גם על בית המקדש, המכונה בכתובים 'מגדל הלבנון' על שם גובהו העצום.
[3] בירושלמי כתוב 'קרובין', ותיקנתי ע"פ פירושו של קרבן העדה שם, וכן בסמוך.
[4] בספר היוסיפון (פכ"ד) כתב, שהשער המזרחי של עזרת בית המקדש נקרא 'שער נקנור' על שם שתלו כנגדו את ידיו ורגליו של נקנור, אולם בגמרא כאן נאמר שנתלה בשערי ירושלים, והטעם ששער העזרה נקרא 'שער נקנור' התבאר במסכת יומא (דף לח.) שהוא על שם יהודי בשם ניקנור שנעשו לו ניסים בעת שהביא דלתות לשער המזרחי.
[5] אין מדובר כאן באלכסנדרוס מוקדון שכבש את העולם תחת מלכות יון, כי הוא היה בזמן מוקדם בהרבה, וכמבואר בפרקים הקודמים, אלא היה שם מלך אחד בשם זה שאסף את צבאות יון ושאר צבאות העמים, ובספר החשמונאים (מכבים א' פ"י) מובא שאלכסנדרוס היה בנו של אנטיוכוס, והוא הכניע את דמיטריוס בנו של סליקוס שהיה אויבו של אנטיוכוס, ומלך תחתיו. [אמנם, לדבריו לא נלחם אלכסנדרוס בישראל כלל, אלא דימיטריוס הוא זה שנלחם בהם].
[6] על פי פירוש רש"י שם.
[7] התורה נמשלה לאם, כמובא בגמרא (ברכות נז.).
[8] התרגום דורש תיבת 'ליולדתה' על יציאת מצרים, שהיא משולה ללידת העם הישראלי, ככתוב בספר יחזקאל (טז ד).
[9] בפסוק נאמר 'ראוה בנות', וערי העולם נמשלו לבנות, כמו שמצאנו בספר יהושע שהערים נקראו בנות, כגון 'עקרון ובנותיה' 'בית שאן ובנותיה' וכיו"ב.
[10] והרי זה כעין התנאי שעשו הפרסים עם המדיים כשיצאו להילחם בבלשצר מלך בבל, שאם המלכים יהיו מפרס יהיו השליטים מדיים, ואם יהיו המלכים ממדי יהיו השליטים פרסיים, כמובא במסכת מגילה (יב.).
[11] ולאחר מכן דרשו שבפסוק שאחריו אמר יעקב 'יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ', הרי שהמליך את עשו עליו, ואז התחילו הרומיים להשתלט על ישראל, והעמידו את עצמם כשליטים מעל מלכי בית חשמונאי שהיו אז. וזה היה מאה ושמונים שנה לפני חורבן הבית השני, כמובא בגמרא שם.
[12] מהנוסח שבספר יוסיפון מבואר שהברית היתה שוה בשוה בין הרומיים ליהודים, כי שניהם היו צריכים זה לזה, והרומיים אף הוסיפו להתחייב לפרנס את היהודים כשיבואו לעזרתם, אף על פי שכאשר הם יבואו לעזרת היהודים יביאו בעצמם כדי פרנסתם, כי הם אלו שחפצו בברית זו ורצו בקיומה, כמבואר בגמרא. כאן המקום לציין כי בספר החשמונאים (מכבים א' פ"ח) שהיה מצוי בידי הרומיים הפכו ענין זה, וכתבו שיהודה הוא זה שביקש את הברית עם הרומיים, כי שמע על גבורתם וממשלתם הכבירה, וכנראה לא היה נאה לכבודם להודות על כך שהוצרכו לעזרת היהודים ולברית שלומם, ודי בהערה זו.
  • תודה
  • יישר כח
תגובות: שירת העשבים, בצ"ל, החושב ואדם אחד נוסף