הבסיס הראשון לביטחון בהקב"ה:
(כמו שמבאר "החובת הללבות" בפרק ג בשער הביטחון בעינן הראשון מתוך שבעה שצריך הבוטח להאמין שישנם בהקב"ה)


"רחמיו של הקב"ה גדולים יותר מכול רחמים שיכולים להיות מבני אנוש ומכל מרחם בכלל."
המקור לזה שהקב"ה מרחם עלינו מוזכר בעשרות או מאות פעמים בתורה על הטובים ואף על בעלי חטא, בתפילה אנו מזכירים את רחמי הקב"ה בכמה מקמות, נפרט מקומות מרכזים: ברוך שאמר- "ברוך מרחם על הארץ ברוך מרחם על הבריות" לא הוזכר שום תנאי, אלא רחמים כללים של הקב"ה. אשרי יושבי- "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו" שוב לא הוזכר שום תנאי. ברכת יוצר אור- "המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים" וכנ"ל. וברכת מודים- "הטוב כי לא כלו רחמיך" וכנ"ל. בתחנון- "בעל הרחמים נקראת" "אל רחום" "והוא רחום" "נפלה ביד ה' כי רבים רחמיו".

המקור לזה שגדולים רחמי הקב"ה יותר מכל מרחם. בפסוק שהבאנו מנפילת אפים "ויאמר דוד על גד, צר לי מאוד, נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו, וביד אדם אל אפלה" ועוד שיבואר לקמן שכל רחמים שקיימים בעולם, מקורם מהקב"ה כך שלא יכול להיות רחמים גדולים משל הקב"ה, וביסוד הדברים רחמי הקב"ה על מעשיו הם רחמים של בורא לנברא מה שלא יתכן שקיים אצל מישהו אחר. וכמו שמבואר בספר יונה שהקב"ה אומר ליונה הנביא, אתה חסת על הקיקיון שלא עמלת וטרחת בו ואני לא אחוס על נינוה ומתבאר שם שרחמיו של הקב"ה הם מעצם זה שהוא ברא אותנו, וכך כותב הפלא יועץ ערך רחמנות, "כתיב בה (תהלים קמה ח) "ורחמיו על כל מעשיו". והוא מרחם על הכלב ומשהה אכילתו במעיו, ונותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו, וכל כך גברו רחמיו עד שנותן ארך אפים לעוברי רצונו ומיטיב להם בשעה שהם מכעיסים לפניו, וכזאת וכזאת מרחם על בריותיו עד אין חקר, ועד מקום שאין יד שכלנו מגעת, באפן שאין הפה יכולה לספר גדל רחמיו וחסדיו וחמלתו עכ""ד.

נתאר את תחושות הרחמים שקיימות אצלנו, שאנו רואים ילד קטן חסר אונים שסובל ואת אימא שלו עומדת על ידו ובוכה ורחמיה הגדולים עליו דוחפים אותה למעשים גדולים ועצומים, או כל מקרה בעולם שנרגיש בעצמנו פרץ של רחמים על ילדים קטנים שנחטפים או זוועות וטרגדיות שלבנו מוצף ברגש רחמים על יתומים ומשפחות שכולות.

ונבין עכשיו שרחמיו של הקב"ה על האדם הם יותר גדולים ועצומים מכל רחמים שיכולים להיות על האדם, נכון, אותה האימא העומדת ליד בנה חסרת אונים מוצפת עד למעלה מראשה ברגש עצום של רחמים כלפי בנה מחמד ליבה אבל יש מי שמרחם על הילד הזה יותר מאותה האימא, וזה הקב"ה בכבודו ובעצמו. כשאנחנו עדים לטרגדיות ואסונות נבין ונפנים שכמה שאנחנו בקושי לשמוע את הסיפור מרוב רגש של רחמים אין סופים על המשפחה והסובבים או על מה שנשוא הסיפור עבר,
הקב"ה מרחם על כולם יותר ממה שאנחנו מרחמים.


"ויותר מזה כל רגש של רחמים שקיים מקורו הישיר והיחיד זה הקב"ה שנתנו בלב האדם"
בפרשת עיר הנידחת (דברים יג' יח') - עיר של יהודים שעבדו כל בני העיר עבודה זרה ונצטווינו להורגם ולשרוף את העיר, כתוב בפסוק שלאחר קיום הציווי של השם הקב"ה יתן לנו רחמים וירחם עלינו ומבאר "האור-החיים" שלאחר פעולת הרג המוני, בטבע, האדם מאבד את מידת הרחמים ואינם קיימים אצלו עוד, ולכן הקב"ה יתן לנו מחדש את מידת הרחמים ואנחנו נוכל לחזור ולרחם.
ולפי דברים אלו הקב"ה נותן לבני האדם בלב את מידת הרחמים.

ואע"פ שאולי אפשר לחלק ולומר שדווקא היכן שאדם עקר מטבעו את מידת הרחמים ע"י הרג המוני, רק אז הקב"ה צריך להכניס בלבו את מידת הרחמים, אבל לולי עקר מליבו את הרחמים יש לאדם בטבע את מידת הרחמים ואין זה רחמים שמקורם מהקב"ה בצורה ישירה.

אבל אין זה חילוק אמיתי שהרי אנו מאמינים באמונה שלמה שכל פעולה או אפילו מחשבה לטובה או לרעה שאדם פועל באדם אחר או חושב על אדם אחר זה מושגח ומכוון מלמעלה, ולכן אסור לנו לנקום ולנטור כמו שמבאר החינוך במצווה רמא' שלא לנקום, "משרשי המצוה - שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא. ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עונותיו גרמו, והשם יתברך גזר עליו בכך וכו',"

ובפרשת עיר הנידחת צריך לומר שזו הבטחה מיוחדת לאלו שאיבודו בידיים את מידת הרחמים בגלל קיום מצוות השם שיחזרו לרחם, וברור הוא שמצד האדם עצמו טוב לו להיות בעל מידת הרחמים כמו שלומדת הגמרא (שבת קנא:) מהפסוק הזה שאין מרחמים על האדם מן השמים עד שהוא עצמו ירחם על הבריות, ולכן זו ברכה מיוחדת עבורם שהם יחזרו להיות בעלי מידת הרחמנות.

נחזור לתיאור, אימא ליד בנה חסרת אונים או אנחנו מול טרגדיות ואסונות, לא רק שרחמיו של הקב"ה על הילד, גדולים הרבה יותר באין שיעור מרחמיה של האימא על הילד שלה, או אנחנו מול אסונות לא רק שגדולים רחמיו של הקב"ה על אנשים שפוקד אותם אסון הרבה יותר ממה שאנחנו מרחמים עליהם, אלא כל הרחמים הקיימים בעולם כולו כולל את רחמיה של אימא על הילד שלה, הם תוצאה ישירה של רצון השם שנתן בלב האדם רחמים.


"רחמיו של הקב"ה מקנים לך רוגע נפשי שהקב"ה יעשה אתך נדבה וחסד".
ברגע שאדם מפנים את האמור לעיל ומצליח להכניס לחייו את ההכרה שהקב"ה מרחם עליו יותר מכל מרחם או אוהב אחר, ואפילו כל הרחמים שמופנים עליו מאוהביו וקרוביו ועצם המוכנות של אנשים להושיט לו יד, הכל זה מכוח זה שהקב"ה הכניס בליבם רחמים כלפיו,

האדם פשוט מתמוגג מהחמלה הגדולה שמפונת אליו מהקב"ה ובמצבים קשים הוא מרגיש שהקב"ה לוחש לו בני אהובי אני מרחם עליך אני מרגיש את הכאב שלך את הצער שלך אני אתך בני.
והאדם מאמין באמונה שלה שהקב"ה עשה ועושה הכל למענו, את מה שהכי טוב בשבילו באמת, שהרי הקב"ה מרחם עלי.

והאדם שחושב על העתיד שלו, מרגיש בברור שהקב"ה שמלא רחמים עליו ידאג ויעשה הכל למענו וכל מה שיקרה זה אחרי שזה עבר את רחמנותו של הקב"ה והכל זה בחסד וברחמים גדולים.
​


​
  • תודה
תגובות: מחכה ו-אחד יחיד