היא עוד תבוא - הגאולה!

בס"ד

ישבנו שם, אני ואבי, בינות ליהודים רבים - על הקרקע למרגלות ה"כותל", כותל האוצר בתוכו ים דמעות של בנים המתגעגים לאביהם, הזועקים ממעמקי ליבם "אם תמצאו את דודי מה תגידו לו, שחולת אהבה אני!!!"

ושוב בכינו את הגלות, את הריחוק, את הכמיהה והכיסופים לימים אשר היה בהם חפץ, ימים בהם יפו פעמינו בהעלותנו אל בית ה', אל הימים בהם שמענו את ניחומי הנביאים ושירת הלווים, הימים בהם העלינו ביכורים והקרבנו קורבנות בבית חיינו, את הימים בהם חשנו את ה"אני לדודי ודודי לי, ועלי תשוקתו"...

ושוב שאלתי אותו, האכן? האם באמת הוא יבוא??? אבל אבא, למה??? הן אנו כל כך מרוחקים... כל כך שקועים בבוץ העולם הזה, האם למעננו הוא ישדד את מערכות הטבע???

ובמקום תשובה הוא שוב סיפר לי את אשר סיפר לו אביו, ששמע מאביו, ששמע מאביו עד אותם ימים חשוכים שבהם נהינו לעם וכך הוא סיפר:

ושוב פעם, שוב פעם זה קורה, כאילו זה לא היה כך גם אתמול ושלשום, כאילו אין היד שבורה והגב מרוסק, אי, כמה חלמתי כל היום המר זה, שהיום, לאחר תקופה כ"כ ארוכה אוכל סוף סוף לחזור אל ביתי, לפגוש בילדי שכ"כ הרבה זמן לא ראיתים.

זה התחיל עוד אתמול בלילה, כאשר שוב נשכבתי על האדמה הקשה, האבנים הדוקרות, ושוב חשבתי שלמה לי לחיות בכלל אם החיים כ"כ קשים ומרים, האם יש תקוה? האם יש סוף לסבל הנוראי הזה?!

התנחמתי לי בליבי, אי, כמה נחמה יכולה להיות שטותית... חשבתי שהיום מיד כאשר יעירו אותנו אזדרז ללא הפסק בעבודה הקשה, ואח"כ אוכל לשוב לביתי ולראות את ילדי.

באמת קמתי מוקדם, הרי ברירה אין בידי, שוב הרשע עורר אותנו בצליפות שוט מכאיבות, כאילו אין די בשאגותיו המחרידות כדי לעוררנו, רצתי יחד עם כולם אל אתר העבודה, לא התייחסתי אל רגלי היחפות הרצות על אבנים דוקרניות, ואפילו אל שריטות הקוצים לא שמתי לב, רק נזהרתי בכל מאודי שלא אכשל בחשכה, הרשעים אומרים שכבר בא הבוקר, מה, אינם רואים שעדיין חשכה?!

אך לא שמתי לב אל כל זה ורצתי אל עבודתי, התחלתי לגבל בידי החשופות את הטיט, כבר איני חש כלל במגען מרוב שהן מיובלות, הזדרזתי! אוי כמה שהזדרזתי! בהן צדקי מיהרתי ככל יכולתי כדי שאוכל לסיים את המכסה המוטלת עלי ואוכל בסוף היום ללכת אל בני ביתי... וכאילו להכעיס ברגע שכנראה חשבתי על בני ביתי קצת יותר מידי לפתע נפלתי על הקרקע, לרגע לא הבנתי היכן אני, רק הרגשתי את גבי ועורפי השורפים בעוצמה אדירה, אך למשמע שאגות הנוגש האכזר "חזור לעבודתך" הבנתי שכנראה לא עבדתי מספיק בחריצות לפי דעתו, והנה... הוא כבר נתן לי את מנתי שהוא חשב שראויה לי...

לא נשברתי! לא! לא אשבר חשבתי בליבי אמנם לא למעני, אך למען אהובי בני ביתי שכה מתגעגע אני אליהם, כדי שאוכל לשוב לראותם.

ושוב חזרתי לעבדותי, כולי מתנדנד מעוצמת המכה, דם נזל על בגדי, אך אין לאל ידי להושיע, האחרון שראיתי שניסה לעצור את דמו - כבר אינו בין החיים... וכך המשכתי בעבודתי, מסוחרר כאוב ומושפל, אך זאת נחמתי, שבערב אזכה לראות את בני ביתי!

והנה נגמר לו יום המלאכה הארור, והנה האכזרים סופרים את הלבנים שבניתי במו ידי, שגיבלתי בזעתי ובדמי, וכן, היום לא אענש על שלא עמדתי במיכסה, וגם השוטר הצדיק מבני עמי לא יענש בגיני.

סוף סוף יכול אני ללכת למספר שעות, אמנם שעות מועטות אך אם אזדרז אוכל ללכת אל ביתי ולשוב בתחילת יום העבודה הבא.

יצאתי לדרכי, ההתרגשות לקראת המפגש פיעמה בי, החייתה במקצת את ליבי השבור.

אך אשר יגורתי בא לי...

נער מצרי מדושן עונג כבן שתים עשרה קרא לי, וכי אני יכול להתחמק?! "מהר" הוא צרח, רצתי אליו ברגלי הכושלות, "תקשיב שרץ יהודי, רואה אתה את ארון זה? מהר שא אותו על כתפיך ובא אחרי"!

הלך הוא עם חברו, נער כבן גילו, שמעתי את אשר הוא אמר לו בהנאה גלויה "אמנם יש לי חמור, בריא הוא וחזק! בקלות יסחוב הוא את הארון הכבד הזה, אך למה שאטריח את חמורי האהוב והיפה בשעה שיש כאן שרץ יהודי שיכול לעשות את העבודה?! כשכולי רועד ממאמץ הרמתי את הארון על כתפי, בטוח הייתי שהנה הנה קורס אני תחת המשא וארון זו ייהפך להיות ארון קבורה בעבורי...

הלכתי אחריו בסבל נוראי, כל העת הרעים הוא עלי בשאגות אימה: "באם יישרט הארון דמך בראשך, שמעת שרצ'ון"?! הלכתי בזריזות, הוא הקפיד שאלך בקצב שלו, לבסוף הגענו אל הבית.

והנה, רק באנו אל הבית יוצא אביו, כעת הבנתי שזה בכלל בית הוריו, "מה מביא השרץ היהודי" שאל הוא את בנו, "ארון אבא" "הוא מביא ארון בשביל החדר שלי" - ענה הנער אל אביו.

"לא, אין צורך בארון זה! תשאיר אותו מחוץ לבית"!

אי כמה שנשברתי, בסוף התברר שלחינם נשאתי את הארון הכבד הזה...

הנחתי אותו על הארץ, חשבתי לתומי שבזאת תמה מלאכתי אך הסטירה המצלצלת שהפילה אותי ארצה הבהירה לי שהם אינם מרוצים מהתנהגותי... "מה הינך חושב שרץ יהודי, שתשאיר לנו כאן את הארון? וכי כאן זה מקום לאשפה? תיקח מכאן את הארון חזרה אל המקום שממנו הבאת אותו"!

ושב ברירה אין בידי.

מושפל ומבוזה, כאוב ומיוסר הרמתי שוב את הארון ונשאתי אותו חזרה אל המקום שממנו הבאתי אותו, קשה היה להביא אותו הנה, אך קשה עשרת מונים זה להחזיר אותו, ולהבין שבעצם הכל היה לריק...

שעתיים! שעתיים תמימות לקח המסע הנורא הזה, וכעת אני מבין ששוב לא אוכל לחזור לפגוש את בני ביתי... ששוב לא אוכל לראות את ילדי...

ברגלים כושלות ובלב המלא בכאב אין סופי, בגוף עם ייסורים נוראים חוזר אני אל אתר הבניה, המקום שבו אני אמור לצבור כוחות ליום המחר...

מנסה ללכת בצידי הדרכים, שלא יראה אותי שוב מצרי וידרוש ממני עבודה נוספת, לא אוכל לעמוד בזה, בטח אתמוטט... כשכולי שבור ומיואש חזרתי אל האתר עבודה, מחפש אחר קרקע פנויה להניח בה את גופי הכושל.

ולפתע אני שומע אותה.

בטח זה חלום, כנראה מרוב ייסורים אני כבר הוזה האם כך מרגישים לפני המוות?

אך לא, זו באמת היא! אשתי היקרה! עד לכאן היא באה כאילו עליה לא עבר יום עבודה מכאיב ומייסר, והנה היא קוראת לי.

אנחנו הולכים יחדיו אל פינה פנויה, בידיה דלי מים, היא נותנה לי לרחוץ את גופי, ובזמן שבו אני שוטף את פצעי היא מכינה עבורי דגים, "זה דגתי ביאור עבורך"!

מה אומר לה, לאשתי הצדקנית שכ"כ טרחה למעני?!

"מה יהיה הסוף"?! אנחה נשברת מתוכי, "אין בי עוד כוחות לסבל הנוראי הזה".

"בסוף הוא יגאל אותנו" היא משיבה לי, "הרי כך הוא הבטיח לאבותנו הקדושים"!

"אבל עד מתי?! עד מתי?! הרי כ"כ הרבה שנים עברו ואנחנו עדיין כאן, עם אותם יסורים, אם אותו שעבוד נוראי, ובכלל, מי זה "הוא" הזה? למה שיגאל אותנו?!

"יש אלוקים, היא משיבה לי, "דע לך אישי שיש אלוקים גדול שהוא ברא את כל העולם, והוא שליט ובעל יכולת יותר מפרעה והיאור האלילים הגדולים, כן! הוא חזק מהם עשרת מונים, ויום יבוא והוא יגאל אותנו"!

"אבל למה?! למה שהוא יגאל אותנו אם הוא כ"כ חשוב, למה אנחנו בכלל מעניינים אותו? וחוץ מזה, אם אנחנו באמת מעניינים אותו אז למה הוא לא גאל אותנו עד עתה"?

"אענה לך בעלי היקר, כן! יש אלוקים אשר הוא גדול וחזק עשרת מונים יותר מכל האלילים, הן כך לימדונו אבותינו הקדושים, וכך גם מלמדים היום השבט הקדוש - שבט לוי, וכן, הוא יכול לנצח את פרעה, את הטלה, את היאור, ואת כל האלילים החזקים".

"וכן, אנחנו מעניינים אותו! גם אם בתוך הסבל והשעבוד הנורא איננו חשים זאת, אך האם לא תראה שגם בתוך החשכה הוא דואג לנו?! הרי אתה יודע כמוני שמבחינת פרעה הוא הגה עברנו את ה"פתרון הסופי" כבר שנים שהוא ויועציו הוגים בכל כוחם מחשבות זדון איך להמעיט אותנו, ולכלות אותנו מעל פני האדמה, והאם הוא הצליח בזאת?! הרי יודע אתה שלא! הנה, אנחנו חיים וקיימים"!

"האם ישנה עוד אומה מתחת פני השמים שנולדים להם שישיות?! ועוד כולם בריאים?! הרי יודע אתה שלפי כל המזלות אין לנו שום אפשרות קיום, ועם כל זאת אנו מתקיימים! האם אינך רואה את הנס המופלא הלזה"?!

ואם תשאל מדוע הכן אלוקינו מפליא עמנו בניסים, הרי אין בידינו זכויות כבירות? התשובה היא שזה בעבור ההבטחה שהבטיח לאבינו הקדוש אברהם ע"ה שהוא יקיים אותנו בגלות ושאנחנו נצא מבור הגלות לבסוף! הרי שהוא מקיים את הבטחותיו, וודאי שגם את ההבטחה שבסוף הוא יגאל אותנו הוא יקיים!

"ואם תשאל למה עדיין זה לא קרה, הרי איננו יודעים את מחשבותיו ב"ה, וכי יודעים אנו מדוע הרשעים הללו רצחו באכזריות את שכננו יהוסף?! וכי יודעים אנו מדוע שיקעו הרשעים הללו את בננו הקטן והטהור יהוידע בקיר הלבנים?! לא! איננו יודעים! הרי איננו יודעים חשבונות שמים! אך מאמינים בני מאמינים אנו! ומאמינים בו שהוא לבטח יודע את סיבותיו, ובטח ובטח שסיבותיו טובות ונכונות הם"!

"חיזקתני רעיתי חיזקתני", "כה שבור אני, ואך מתוך השבר והסבל הנוראי שאלתי את אשר שאלתי, אך ודאי צודקת את, ולבסוף הוא יגאל אותנו, איי, מי ייתן והגאולה תצמח במהרה".

שבה היא אשתי הצדקת אל בתינו, ואני נשכב לנום בשעה הקצרה שנותרה לי עד שיעירוני הנוגשים, גופי שבור ומרוסק, מדוכא בייסורים נוראים אך בליבי קרן אור קטנה ומנחמת, יודע אני! הוא לא שכח אותנו, והוא לא ישכח אותנו והיא עוד תבוא - הגאולה!

המבין אתה ילדי???

גם אנו לא רואים את האור, אך היא בוא תבוא – הגאולה!!!