אנשים רגישים, יש להם תפקיד ביחס לסביבה שלהם – לבית, למשפחה ולקהילה. כי הוא – הרגיש – מרגיש אותם, והם מרגישים אותו.
והאמת, כל אחד צריך להיות קצת כזה, או לפחות קצת מזה.



תפיסה הישרדותית

אנשים רגישים וחמים, יש להם פוטנציאל גבוה הרבה יותר להיפגע ולהינזק – רגשית, מכל דבר קטן. ובפרט מההתנהגות ה"קרה", של אנשים מסביבתם שלא כל כך רגישים כמוהם.

ובגלל שהם רגישים כל כך, ומרגישים כל דבר בעוצמה גדולה, הרי הם מזהים דברים כסכנה – אפילו דברים פעוטים ממש.

לדוגמא, עצם נתינת שלום לאדם שאינם מכירים, מתוך פחד שמא ההוא יתנכר להם, או יותר נכון יתנקר – מלשון קרירות.

וזה מכניס אותם למצב התגוננות כמעט תמידית - תודעה שאומרת, עלי רק 'לשרוד' את המפגש הזה, ולעבור אותו במינימום של סכנות, לסיים ולברוח.

וממילא, גם בחיים עצמם מתקשים המה לקבל ביקרות, ולהציב גבולות לעצמם ולסביבתם.




השאלה והמסקנא של הגוי:

ר' אבא מספר (פנחס, ר"כ ב' –רכ"א א' מומלץ מאוד להסתכל בדברים פנימה!) על ג' שאלות ששאל גוי את ר"א בן רשב"י:

  1. אתם כל הזמן מתחזקים שעוד יבנה לכם בית המקדש השלישי. והנה, אין לכך כל מקור בתורה.
  2. אתם טוענים שאתם קרובים יותר להשי"ת. א"כ, למה אתם סובלים? מוכרח, שאנחנו שלא סובלים, יותר קרובים אליו.
  3. אתם לא אוכלים נבילות וטרפות, כדי להיות בריא. ולמרות כן, אנחנו שכן אוכלים, יותר בריאים.
את המסקנא אומר הגוי בדרמטיות ובהחלטיות:
לא רק שאין אתם אהובים על ה', אלא אתם שנואים עליו!

הכעס והבכי שבאו בעקבותיו:

ר' אליעזר התרגז, שם בו את עיניו הקדושות – וכמובן, נהיה גל של עצמות!

ר' אליעזר כועס, כי יש בטענות הגוי, ניצוץ של אמת. ולכן, הטענות מרגיזות אותו.

ואז הוא מתפרק, ומודה שחוסר הבהירות בשאלות אלו, כואבות לו כבר מזמן – השאלות שכואבות לכולנו – למי יותר ולמי פחות:


איך זה שדווקא אני שיש לי כאן שליחות גדולה כל כך בעולם, סובל כל כך הרבה?

במה אתחזק ואאמין שיש לי עוד תקווה באחריתי?



התשובה:

נפשות עם ישראל, הם הלב של כל נפשות האנשים. בית המקדש – הוא הלב של כל העולם כולו.

מהו תפקידו של הלב כלפי הגוף?

הלב הוא הוא המעורר את הגוף, ומניע את כל המערכות – הדם, החמצן והאויר.

הוא אשר מעורר את הגוף בכל רגע לקום ולצמוח, להתחדש ולחיות – לא להיכנע לחיצוניות של מה שקורה.




הלב:

הוא רוחני מאוד – רך וחלש, נזיק ופגיע. אבל האיברים היותר גופניים וגסים, לא כואב להם, ולא פוגע בהם – רגשית, כלום.

ולכן, עלינו לשמור עליו מכל משמר, ואין אנו יכולים להסתפק ברמת השמירה שאנו שומרים על כל שאר האיברים היותר גופניים ויותר חומריים.

זאת אומרת:

האדם הרגיש, אכן יכול להיפגע, כי הוא פתוח יותר.

אבל דווקא לכן, עליו להתחזק ולחזק, לחיות ולהחיות, להתעורר ולעורר.

וזה ורק זה התפקיד של האדם הרגיש – בעל הלב.

לא להיות עסוק בהישרדות – סביב עצמו, אלא בלחיות – להחיות את עצמו ואת הסביבה שלו.




וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְעֲלֵיהֶם

ובעומק יותר, התפקיד של כלל ישראל הוא, להרחיב אופקים ולהסתכל על התמונה הכוללת ולא הפרטית:

להחיות את העולם, להעיר אותה משנתה הרוחנית, ולהפיח בה רוח חיים.

וכך גם באדם הפרטי:

עליו להרחיב אופקים ולהסתכל על התמונה הכוללת – להחיות ולעורר את עצמו ואת סביבתו בחיות ובאופטימיות רוחנית ואמיתית.




ומה עם שאלת האופטימיות – הכללית וגם הפרטית?

התפקיד הגדול של הלב, להיות ולהשרות אופטימיות, לו ולסביבתו.

ואפילו שלא רואים את התקווה בעיניים גשמיות, להיות בטוח באינטואיציה הרגשית והפתוחה, בישועת ה' שיגיע כהרף עין.

כך הוא הדבר לגבי הלב הכללי של העולם – הבית המקדש, שעתידה לירד מן השמים.

ומגלה לנו הזוה"ק כאן גילוי נפלא, שכשהתורה מדברת על הבית המקדש, היא מדברת על זו העתידה לירד מן השמים, ולא על אלו שנבו על ידי מעשי בני אדם.

וכך הוא הדבר לגבי הלב הפרטי – של כל אחד כלפי עצמו וסביבתו, שעלינו לחיות ולהאמין ולהיות בטוח בטוב ובשפע הפנימי והאין סופי – שירד בסוף, והכל יתהפך לטובה.


סיום הסיפור:

מסיים הזוה"ק את הסיפור: אתא רבי יוסי, נשיק ידוי. אמר: אילו לא אתינא לעלמא אלא למשמע דא, דיי.

ובתרגום: בא רבי יוסי, נשק את ידו של ר' אבא. אמר: אלו לא באתי לעולם, רק כדי לשמוע את זה - די לי.

כי הסתכלות מחודשת ומאירה זו על העולם, ועל הקורה עימנו ועם סביבתנו – פותרת ומתרצת את השאלת והטענות, מענגת ומחדשת – את חיינו הרוחניים והגשמיים.




בואו כולנו יחד, נרכוש לעצמנו הסתכלות רוחנית ולא גשמית, נחיה חיים שלמים ומשוחררים ולא חיים הישרדותיים.
בכך, נעיר את העולם משנתו, ונזכה כבר בקרוב ל'ונגלה כבוד ה', וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר'.

(על בסיס שיעורו של הרב יחיאל הררי על פרשת השבוע)