זיכרון לטווח קצר - מעשה לאה ורחל והכרת הטוב

האם אדם זוכר לפני שבועיים שאשתו הגישה לו כוס קפה בבוקר?
ודאי שלא.

ומתנה שקבל לפני חודש.
ודאי שכן.

ושלפני שנה, שנתיים.
במעורפל.

ולפני ארבע או חמש שנים.
לא, אולי תזכיר לי הוא ישאל?

כל מעשה שהו, נצרב חזק יותר, לטוח ארוך יותר - כגודל התפעלות הנפש.
ככל שהדבר מיוחד בעיני האדם, הזכרון חזק יותר, ומנגד בדברים יומיומיים הזכרון קצר יותר..

כזה הוא הזיכרון האנושי, כמו צילום ישן, דוהה עם הזמן.

אדם מקבל טובה מחבירו, 'טובה' כזו ששינתה לו את החיים.
אם תשאל אותו על הגמול שמוכן ליתן לחבירו, תשובתו, ככל אשר יחפוץ, גם אמכור את נעלי למענו..

אבל גם להכרת הטוב יש גבול...

מה קורה כאשר שני אנשים, שאחד מהם חב חוב גדול לשני, חיים זה לצד זה יום יום, שנה אחר שנה?
האם חוב העבר נשאר חרוט לנצח, או שהוא מיטשטש תחת נטל השגרה והרגשות העכשוויים?

לעיתים, האדם מונע על ידי תחושותיו ברגע נתון, והעבר הופך להיות פחות רלוונטי.
ומכאן הדרך קרובה [של אנשי דעלמא] להתכחש לעבר..
כי אדם מתנהג על פי מה שהוא חש, וכנראה את ההווה - חש יותר מאשר את זכרון העבר ומה שהיה אז..

דבר זה יכול לשפוך אור על סיפורן של רחל ולאה.

התורה בראשית (פרק ל יד) מספרת: וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ: (טו) וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ:

לאה טוענת בפני רחל "הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי?", כאילו שכחה את העובדה שרחל מסרה לה את הסימנים וויתרה לה על יעקב.
האם לאה מתכחשת לעברה? היכן הכרת הטוב?!

יתירה מכך, האור החיים כתב להוכיח מלשון המקרא - 'ויקח את לאה' - שלקחה בעל כרחה, שלא היה ברצונה של לאה להתייחד עם יעקב במקום אחותה רחל, ומנגד לאחר זמן עומדת ומכחשת כנגד רחל?

אך לאור מה שנתבאר, ייתכן שהתשובה טמונה בתכונת הזיכרון האנושי, ובנטייה שלו לתעדף את ההווה על פני העבר הרחוק.

ובס"ד נראה לבאר בדרך נוספת את הדין ודברים ביניהם. ההשתוקקות של לאה להינשא ליעקב, לא הייתה מתוך רצון 'אנוכי', אלא בכדי שבית ישראל יבנה ממנה בהולדת השבטים. ובאותה נקודת זמן היא פסקה להוליד ועל כן השתוקקה להוסיף על בית ישראל, אבל כעת שרחל מבקשת ממנה את הדודאים המסוגלים לפקוד עקרה, לאה קוצפת, ועם זאת ללא ספק לא עלה על לבה להתכחש למעשה הוויתור שאירע עם אחותה בעבר.

ושוב מצאתי שבדרך קצת דומה כתב ברבינו בחיי וזה לשונו: גם האמהות רחל ולאה שהיו מריבות זו עם זו על הפעולה הזאת הטבעית כל דבריהם היו מן המין הזה, כי היו יודעות ברוח הקודש ששנים עשר שבטים עתידין לצאת מיעקב מארבע נשים. וזהו שאמרה לאה לרחל המעט קחתך את אישי וגו', והשיבה רחל לכן ישכב עמך הלילה, ולאה שיצאה לקראתו ואמרה לו אלי תבוא כי שכר שכרתיך, לא היתה כוונתן רדיפת התאוה חס ושלום כי אם כוונת המצוה בלבד כאשר ידעו בנבואה. והדיבור הזה כנבואה באבות שכל פעולותיהם נמשכות אחר השכל וכל דבריהם אפילו השיחה שלהם על פיו יחנו ועל פיו יסעו, גם באמהות הנביאות, אין בהן כיעור ולא רוע מוסר ע"כ.

עוד אפשר לבאר ע"פ מה שכתב שם הרמב"ן, שלאה בטענתה 'המעט קחתך את אישי' לא שהתכחשה למעשה הויתור, אלא שהרגישה בלקיחת רחל את הדודאים כמעשה הגבירה עם האמה, וחרה לה מפני כבוד יעקב שרצתה לבשם בהם יצועיו עיי"ש.

והט"ז על התורה כתב לפרש שם וז"ל: לכן ישכב וגו', שלי היתה שכיבת לילה זו. קשה מה שאמרה לאה המעט קחתך את אישי משמע שגם בזה יש לה תרעומת והא באמת שלה הוא. ונראה שהענין היה שהתחלת לילה הראשון היתה עם רחל ואח"כ חזר חלילה. ועכשיו חזר הסדר להיות התחלה ורחל היתה עקרת הבית וממנה היה מתחיל וע"ז אמרה לאה הנה אני גדולה ממך ואני מוותרת נגדך להיות עקרת הבית וההתחלה שלך, וע"ז אמרה קחתך את אישי שראוי להיות איש שלי בלילה זה עכ"ל. ולדבריו אין מקום לההערה.

וראה עוד בפירוש הריב"א לאחד מבעה"ת כתב וז"ל: המעט קחתך את אישי וגו'. וי"ל דהכי פי' המעט קחתך אישי כדין בשכיבת לילה זו שלך היא כדפי' גבי לכן ישכב עמך הלילה וגו', ועוד רצונך לקחת גם מדודאי בני כדין שבקשת ממני שאתן לך מהם ועתה הלקיחות שעה דזו וזו בדין כדפי' עכ"ל.​