טיהור בית המקדש ותיקון פרצותיו​

לאחר שנפלו עם היוונים במלחמה, וגם מלכם אנטיוכוס הרשע ברח ומת, חזרו בני ישראל אל ירושלים עיר הקודש, העזובה והשוממה, וחזרו וחידשו שם את עבודת בית אלקינו בקול רינה ותודה, ולזיכרון עולם קבעו רבותינו לשבח ולהודות על כך בנוסח 'על הניסים', ולומר: וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ בָּנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶׁךָ.

מנוסח זה נראה שנכנסו תחילה אל הדביר הקודש, והיא המחיצה המבדילה בין ההיכל ובין קודש הקדשים, והתחילו לפנות את הטומאות משם, כדי לטהר תחילה את המקומות המקודשים יותר, ואחר כך יצאו וטיהרו את העזרות ואת כל בית המקדש.

וכן נאמר במגילת בית חשמונאי (מגי' אנטיוכוס ס): אַחֲרֵי כֵן נִכְנְסוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ וּבָנוּ הַפְּרָצוֹת וְטִהֲרוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מֵהַהֲרוּגִים וּמֵהַטֻּמְאוֹת: והרבה טומאות היו צריכים לפנות משם, והם האלילים שהעמידו שם היוונים, והחיות הטמאות שהיו מקריבים להם, וכל גילוליהם ותועבותיהם[1].

והיו שם שלש עשרה פרצות שפרץ בגירס הרשע בסורג שסביב חומת העזרה, ובני ישראל בנו את הסורג מחדש וגדרו את פרצותיו. באותה שעה תיקנו חכמים לדורות, שכל אדם שיבא לעזרה, כשיעבור על יד מקום אחד מהפרצות, ישתחווה שם לה' ויודה על עקירת מלכות יָוָן הרשעה, כמו ששנינו במסכת מידות (פ"ב מ"ג)[2].

עוד שנינו בברייתא דמגילת תענית (חודש מרחשון):

בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה בְּמַרְחֶשְׁוָן סָתוּר סוֹרִיגָא מִן עֶזְרָתָא – סתרו את הסורג מהעזרה. מִפְּנֵי שֶׁבָּנוּ גּוֹיִם מָקוֹם בָּעֲזָרָה וְהֶעֱמִידוּ עָלָיו אֶת הַזּוֹנוֹת, וּכְשֶׁגָּבְרָה יַד בֵּית חַשְׁמוֹנַאי הוֹצִיאוּם מִשָּׁם וּסְתָרוּהוּ. וּמָצְאוּ שָׁם אֲבָנִים טוֹבוֹת שֶׁהָיוּ מֻנָּחוֹת, עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ וְיָעִיד עֲלֵיהֶם אִם טְמֵאוֹת וְאִם טְהוֹרוֹת הֵן. בני ישראל הסתפקו אודות האבנים הטובות שמצאו שם, אם הם מאוצרות ההקדש של ישראל, או מתקרובת עבודת האלילים של היוונים[3], והניחו אותם מחמת הספק ולא השתמשו בהם לצרכי המקדש.

וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁסְּתָרוּהוּ [-שהרסו סורג טמא זה] עֲשָׂאוּהוּ יוֹם טוֹב.

וכן שנינו שם (חודש כסליו) שבג' בכסליו הרסו בני ישראל את הסיכוך שבנו מלכי יָוָן בעזרת הקודש כדי לשבת תחתיו, וקבעו גם יום זה ליום טוב. הרי לנו שני ימים טובים שתקנו בני אותו הדור מרוב שמחתם על שזכו לטהר את העזרה מבניני הגויים ומטומאותיהם.

גם המזבח שעמד בעזרה נתחלל על ידי היוונים, ולא יכלו בני ישראל להקריב עליו את קרבנותיהם, והוכרחו לסתור את המזבח המחולל ולהחליפו במזבח חדש. ועל כך שנינו במסכת מידות (פ"א מ"ו) 'לִשְׁכָּה מִזְרָחִית צְפוֹנִית[4] בָּהּ גָּנְזוּ בֵּית חַשְׁמוֹנַאי אֶת אַבְנֵי הַמִּזְבֵּחַ שֶׁשִּׁקְּצוּ מַלְכֵי יָוָן', ובגמרא (ע"ז נב:) פירש רב ששת 'שֶׁשִּׁקְּצוּ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים', כי כיוון שהקריבו עליו היוונים לאליליהם, נפסל מקדושתו ונטמאו אבניו[5].


והדליקו נרות בחצרות קדשך​

כשטיהרו בני חשמונאי את בית המקדש, ביקשו להדליק את המנורה בטהרה כדין התורה[6], אך לא מצאו שם את המנורה, כי כבר נלקחה על ידי היוונים, וכמובא לעיל [בפרק ו'], ועל כך שנו רבותינו בברייתא (דמגילת תענית חודש כסליו, והובאה בגמ' ר"ה כד: ע"ז מג. ומנחות כח:) 'כְּשֶׁגָּבְרָה יַד בֵּית חַשְׁמוֹנַאי הֵבִיאוּ שִׁבְעָה שַׁפּוּדֵי בַּרְזֶל וְחִפּוּם בְּבַעַץ [-בדיל] וְהִתְחִילוּ לְהַדְלִיק'.

שפודים אלו שימשו במקום מנורת הזהב, ועליהם העמידו את הנרות, כי כך דרשו חכמים, שאם אין מנורה של זהב, התירה התורה להדליק על שאר מיני מתכות. ולכן נטלו הכהנים שבעה שפודים של ברזל, וחיפו אותם בבדיל לנוי[7], ונעצו אותם בקרקע ההיכל זה לצד זה, ועליהם הניחו את הנרות להדליק בהם[8].

אך לא היה בידם שמן זית טהור הראוי להדלקת הנרות, וכלשון הברייתא דמגילת תענית 'לְפִי שֶׁנִּכְנְסוּ יְוָנִים בַּהֵיכָל וּטִמְּאוּ כָּל הַכֵּלִים וְלֹא הָיָה לָהֶם בַּמֶּה לְהַדְלִיק שֶׁמֶן', כלומר, כל כלי השמן נטמאו על ידם, ולא היו ראויים ליטול מהם שמן למנורה הטהורה.

ועל כך מסופר במגילת בית חשמונאי (מגי' אנטיוכוס סא-סב):

וּבִקְּשׁוּ שֶׁמֶן שֶׁל זַיִת זַךְ לְהַדְלִיק הַנֵּרוֹת וְלֹא מָצְאוּ אֶלָּא פַּךְ אֶחָד שֶׁהָיָה חָתוּם בְּטַבַּעַת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מִימֵי שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא[9] וְיָדְעוּ שֶׁהִיא טְהוֹרָה: כְּדֵי הַדְלָקַת יוֹם אֶחָד הָיָה בּוֹ, וֵאלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר שִׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם נָתַן בָּהּ בְּרָכָה וְהִדְלִיקוּ נֵר שְׁמוֹנָה יָמִים:

וכן מסופר בברייתא שהובאה בגמרא במסכת שבת (כא:) וזה לשונה:

שֶׁכְּשֶׁנִּכְנְסוּ יְוָנִים לַהֵיכָל טִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים שֶׁבַּהֵיכָל[10] - ולא היה להם שמן להדליק בבית המקדש, וּכְשֶׁגָּבְרָה מַלְכוּת בֵּית חַשְׁמוֹנַאי וְנִצְּחוּם, בָּדְקוּ וְלֹא מָצְאוּ אֶלָּא פַּךְ אֶחָד שֶׁל שֶׁמֶן שֶׁהָיָה מֻנָּח בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל, וְלֹא הָיָה בּוֹ אֶלָּא לְהַדְלִיק[11] יוֹם אֶחָד, נַעֲשָׂה בּוֹ נֵס וְהִדְלִיקוּ מִמֶּנּוּ שְׁמוֹנָה יָמִים.

בברייתא זו לא נתבאר היכן נמצא פך זה, אך במדרש 'והזהיר' לרב חפץ אלוף (הובא במדרש 'מה רבו' פיסקא ד, וב'שאילתות' כת"י סי' כז) מסופר שמקום הימצאו היה מתחת למזבח, וזה לשונו:

עָמְדוּ [היוונים] וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים שֶׁבְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר אֶלָּא פַּךְ אֶחָד קָטָן שֶׁלֹּא הָיוּ יוֹדְעִים שֶׁהָיָה מֻנָּח תַּחַת הַמִּזְבֵּחַ[12], וְנַעֲשָׂה נֵס וְהִדְלִיקוּ מֵאוֹתוֹ פַּךְ קָטָן שְׁמוֹנָה יָמִים.

ביתר הרחבה מובא במדרש 'מעשה חנוכה' [לפי אחת הגירסאות]:

חָזְרוּ ממלחמתו של גליסקס הרשע[13] וְלֹא מָצְאוּ שֶׁמֶן טָהוֹר, אָמַר לָהֶם יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל, זָכוּר אֲנִי שֶׁהָיִיתִי מַדְלִיק אֶת הַנֵּרוֹת וְנִשְׁתַּיֵּר פַּךְ שֶׁל שֶׁמֶן קָטָן, וַחֲתַמְתִּיו בְּחוֹתָמִי וְהִנַּחְתִּיו בְּתַחְתִּיתוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ. כלומר, כשהיה מדליק את הנרות היה נוטל כל יום מכד השמן כמות המספקת להדליק בלילה זה, ופעם אחת נשאר בכד כמות קטנה של שמן שאינה מספקת להדלקה, ולכן הניחה מתחת המזבח. בִּקְּשׁוּ וּמְצָאוּהוּ, וְלֹא הָיָה (באלו) [בּוֹ] לְהַדְלִיק בְּלַיְלָה אֶחָד[14], וְנַעֲשָׂה לָהֶם נֵס וְהִדְלִיקוּ מִמֶּנּוּ שְׁמוֹנָה לֵילוֹת.

יש לציין כי התוספות (שבת כא:) כתבו מסברתם שיש הכרח לומר שהפך היה טמון בקרקע, כי אם לא כן היה להם לחשוש שמא הסיטו אותו ממקומו, ונכרי מטמא בהיסט כזב, וגם חתימת הכלי אינה מועילה לטומאת היסט[15].


חנוכת המזבח החדש​

לאחר שהדליקו את נרות המערכה, בנו בני ישראל מזבח חדש בציון, אבנים שלמות אשר לא עלה עליהם ברזל, וכן הכינו כלי שרת להקריב בהם את הקרבנות, כמו ששנינו בברייתא דמגילת תענית 'וְלָמָּה הִיא נוֹהֶגֶת לְהַדְלִיק שְׁמוֹנָה, אֶלָּא שֶׁסָּתְרוּ הַמִּזְבֵּחַ וּבְנָאוּהוּ, וְכָל שִׁבְעַת הַיָּמִים הָיוּ מְתַקְּנִים בִּכְלֵי שָׁרֵת'[16].

וביאר האור זרוע בהלכות חנוכה (ח"ב סי' שכא) בשם רבינו יהודה ברבי יצחק, שהברייתא נתנה טעם לכך שהוצרכו להדליק בשמן שבפך זה שמונת ימים, כי במשך כל שבעת ימים שאחר מציאת הפך היו טרודים לבנות את המזבח, וכן הכינו כלי שרת וטיהרו אותם, ולא היה להם פנאי להביא שמן אחר, ולכן המשיך הנס במשך שבעת ימים אלו.

אך רבינו יהונתן מלוניל והמאירי (שבת כא:) כתבו בשם הירושלמי, שאת השמן היו מביאים מהעיר תקוע הרחוקה מהלך ד' יום מירושלים, כי שם גדלו עצי זית המפיקים שמן מעולה[17], וכשנצחו את היוונים שלחו שלוחים להביא משם שמן, והשלוחים שהו ארבעה ימים בהליכתם וארבעה ימים בחזרתם, ולכן נמשך הנס במשך שמונת ימים אלו.


חנוכת בית חשמונאי היה תשלום לחנוכת המשכן​

חנוכת המזבח התקיימו ביום החמשה ועשרים לחודש כסליו, ובו ביום הדליקו את המנורה בטהרה, ולא לחינם נקבע יום זה ליום חנוכת המזבח, כי כבר משנים קדמוניות היה היום הזה מוכן לחנוכה, מעת הכנת המשכן וכליו על ידי בני ישראל. כי משה רבינו ציווה על מלאכת המשכן למחרת יום הכיפורים, ובני ישראל הזדרזו במלאכתם בחריצות יתירה, עד שגמרוהו בזמן קצר לאחר מכן בחודש כסליו, כמו שדרשו חז"ל בפסיקתא רבתי (פיסקא ו 'ותשלם'[18]) וזה לשונם:

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה בְּכִסְלֵו נִגְמַר מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, וְעָשָׂה מְקֻפָּל עַד אֶחָד בְּנִיסָן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב 'בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן' (שמות מ ב). וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְמַלְמְלִין עַל מֹשֶׁה לוֹמַר לָמָּה לֹא הוּקַם מִיָּד, שֶׁמָּא דֹּפִי אֵרַע בּוֹ. כלומר, שמא יש איזה חסרון בעשיתו ואינו כשר בעיני ה'.

וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָשַׁב לְעָרֵב שִׂמְחַת הַמִּשְׁכָּן בַּחֹדֶשׁ שֶׁנִּתְבַּשֵּׂר אַבְרָהָם אָבִינוּ בְּיִצְחָק, דִּכְתִיב 'לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת'. ו'עגות' היינו מצות, הרי שהמלאכים באו אליו בפסח[19]. וְאָמְרוּ לוֹ 'שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ' (בראשית יח ו-י). נמצינו למדים שבשורת יצחק היתה בחודש ניסן. ועל כן דחה ה' את חנוכת המשכן לחודש זה, והשאיר את המשכן מקופל במשך שלשה חדשים, אף על פי שלא היה בו שום דופי.

וּמֵעַתָּה הִפְסִיד כִּסְלֵו שֶׁנִּגְמְרָה בּוֹ הַמְּלָאכָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלַי לְשַׁלֵּם לוֹ, מַה שִּׁלֵּם לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חֲנֻכַּת בֵּית חַשְׁמוֹנַאי. ועל כן סיבב הקב"ה שבית חשמונאי יבנו את המזבח החדש ויחנכוהו ביום זה, ובכך ישלמו לו את החנוכה שהיתה ראויה להיות בו בעבר, ונלקחה ממנו[20].


​


[1] כן פירש הרוקח בסידורו: וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ - מטומאות, וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶׁךָ - מטומאת עבודה זרה וחזיר.
[2] בירושלמי במסכת שקלים (פ"ו ה"ב) נאמר שמשנה זו היא שלא כשיטת אבא יוסי בן חנן, הנוקט שי"ג ההשתחוויות שהיו משתחווים היו כנגד י"ג שערי העזרה, ואילו משנה זו נוקטת שלא היו לעזרה אלא ז' שערים, וי"ג ההשתחוויות היו כנגד י"ג הפרצות שגדרו.
[3] [יתכן לפרש שחששו שמא ניתנו אבנים טובות אלו לזונות באתנן, ונאסרו לגבוה].
[4] לשכה זו היתה אחת מארבע לשכות קטנות שבתוך לשכת בית המוקד, כמין חדרים הפתוחים לטרקלין, כמבואר במשנה שם.
[5] וביארו בגמרא (ע"ז נב:) שלא היו יכולים לטהר את אבני המזבח על ידי שישברם גוי ויבטלם, ויבנוהו מחדש באבנים אלו, כי אי אפשר לבנות את המזבח מאבנים פגומות אלא מאבנים שלמות, וגם אסור להעלות עליהם ברזל כדי לתקן פגימתם, ולכן הוכרחו לגנזם. ואף על פי שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ולכאורה לא היו אבנים אלו נאסרות כלל מחמת שיקוצי הגויים, כיון שאינם שלהם, ביאר רב פפא שכאשר הגויים נכנסים להיכל בהכרח שהקב"ה סילק מקודם את שכינתו משם, וממילא יצאו כל כליו לחולין ונעשו הפקר, והגויים קנו אותם מההפקר ואסרו אותם כאדם האוסר את שלו, שכך דרשו חכמים מהפסוק 'והסיבותי פני מהם וחללו את צפוני ובאו בה פריצים וחיללוה' (יחזקאל ז כב), שכיוון שנכנסו בה פריצים הרי היא מתחללת מקדושתה.
[6] הרוקח כתב בסידורו שמצאו סמך בתורה לכך שבחנוכה יש להדליק נרות, כי אחר פרשת 'זאת חנוכת המזבח' שבסוף נשא (במדבר ז פח) נאמרה פרשת 'בהעלותך את הנרות' (שם ח ב).
[7] ולא יכלו לעשות את השפוד עצמו מבדיל, כי הבדיל נכפף ואינו עומד, ולכן עשו שפודים חזקים מברזל, ועליהם חיפו את הבדיל. תוספות רי"ד (ע"ז מג.).
[8] ולאחר שהעשירו מלכי בית חשמונאי עשו את המנורה מכסף, וכשחזרו והעשירו יותר, עשאוה מזהב בכפתורים ופרחים כדינה, כמובא בגמרא שם.
[9] בימי שמואל הנביא שימשו בכהונה גדולה כמה כהנים מבית עלי הכהן. לפי הנאמר כאן נמצא שפך זה היה מונח שם מימי בית המקדש הראשון במשך קרוב לשבע מאות שנה [וצריך לבאר שהפך הובא לבית המקדש אחר שנבנה, שהרי שמואל מת לפני שנבנה המקדש], אמנם במדרש המובא בסמוך מובא שפך השמן הונח שם על ידי יוחנן כהן גדול, ולפי זה היה מונח שם זמן מועט בלבד.
[10] המהר"ל מפראג ביאר (נר מצוה ד"ה ת"ר) שיש למלכות יון כוח גובר על ההיכל, וסימן לדבר, 'היכל' עולה במספרו ס"ה ו'יון' מספרו ס"ו, ובזה היו מטמאים את ההיכל, וטמאו דוקא השמנים שבהיכל, כי השמן הוא מיוחד לקדושה ובו מושחין ומקדשין הכל, אבל הפך שהיה בו כוח חותמו של הכהן הגדול גבר על כוח היוונים, כי הכהן הגדול הוא בדרגת קודש הקדשים שקדושתה גבוהה מקדושת ההיכל, והיוונים אינם שולטים עליה. ועוד ביאר שם, שקודש הקדשים הוא מעל הטבע, והטבע הוא מספר שבעה בלבד, וולכן דלק השמן שמונה ימים להראות על בחינה זו שהיא למעלה מהטבע.
[11] בשאילתות דרב אחאי (סי' כו) גרס בברייתא זו 'ולא היה בו להדליק אפילו יום אחד', ולפי גירסא זו ליתא לתמיהת הבית יוסף מדוע תיקנו חנוכה גם ביום הראשון, וראה עוד בנוסח המדרש המובא בסמוך.
[12] ב'יוצרות' לשבת שניה של חנוכה נאמר שמצאוהו בשיתין, והיינו בנקבים העשויים בקרקע שמתחת המזבח להוריד בהם את יין הנסך, ובמדרשות הר"י אבן שועיב (פרשת מקץ ד"ה וכן) נאמר שמצאו את הצלוחית בארגז אחד.
[13] מלחמתו של גליסקס הובאה בפרק הבא, כיוון שמתוך המדרשים מתבאר שהמלחמה היתה לאחר כיבוש ירושלים בידי בית חשמונאי, ולפי גירסא זו במדרש צריך להידחק ולומר שלא הספיקו לחנוך את בית המקדש עד שבא עליהם רשע זה, ורק לאחר שחזרו מלהילחם בו יכלו לחנוך את בית המקדש ולחדש בו את העבודה.
[14] מלשון המדרש נראה שנקטו כגירסת השאילתות, שלא היה בו כמות המספקת להדלקת לילה אחד, ולכן לא הונח עם שאר כדי השמן, כי לא היה ראוי להדליק בו, ומחמת כך גם לא נטמא עם שאר השמן.
[15] ויש מהראשונים שתירצו שבהכרח לא נטמא הפך מחמת היסט הגויים, שהרי אם ראו את הפך החתום היו שוברים אותו לראות אם יש בתוכו אבנים טובות ומרגליות, וכיוון שנשאר חתום בהכרח לומר שלא ראו אותו ולא הסיטוהו.
[16] נוסח אחר: בִּימֵי מַלְכוּת יָוָן נִכְנְסוּ בְּנֵי חַשְׁמוֹנַאי לְהַר הַבַּיִת, וּבָנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂדוּהוּ בְּשִׂיד [סיידו אותו בסיד ללבנו], וְתִקְּנוּ בּוֹ כְּלֵי שָׁרֵת, וְהָיוּ מִתְעַסְּקִין בּוֹ שְׁמוֹנַת יָמִים.
[17] וכמו ששנינו במסכת מנחות (פה:) 'תְּקוֹעַ אַלְפָא לַשֶּׁמֶן'. וכן מובא גם בפיוט 'קדושתא' לחנוכה של ריה"ל שהביאו שמן טהור מהעיר תקוע.
[18] מדרש זה הובא גם בילקוט שמעוני מלכים א' (רמז קפד), ובערוגת הבושם (ח"ב אות מח) בפירוש הפיוט 'אודך כי עניתני'.
[19] נראה שרבי חנינא דרש 'עוגות' - 'עוגות' בגזירה שוה מהעוגות שאפו ביציאת מצרים, ככתוב 'ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ' (שמות יב לט). ובפירוש רש"י בחומש דייק שהמלאכים באו בפסח מהפסוק שכתוב אצל לוט (בראשית יט ג) 'ומצות אפה'. אמנם לדברי הגמרא במסכת ראש השנה (דף יא.) באו המלאכים לבשר את שרה בסוכות, ואילו לידתו של יצחק היתה בפסח, ושלא כדברי המדרש. אמנם יתכן שגם לפי הגמרא יש קשר בין חנוכת המשכן ללידתו של יצחק שהיתה בפסח.
[20] המהר"ל מפראג ביאר (נר מצוה ד"ה ודבר) שיום כ"ה בכסליו הוא יום התחלת האורה, כי בריאת העולם היתה בכ"ה אלול או בכ"ה אלול (ר"ה י:) שאז שוה היום אל הלילה, והאור והחושך שווים, ומחודש תשרי החושך מתגבר על האור והלילה מאריך עד כ"ה בכסליו שאז מתחיל האור להתגבר והיום מתחיל להוסיף על הלילה, ונמצא שבכ"ה כסליו הוא התחלת האור היוצא מן החשיכה, ולפיכך אירע הנס באור הנרות בכ"ה אף שלא היה שמן להדליק, והתחלת האור ראוי לבית המקדש שמשם נבראת האורה, והוא אורו של עולם, ולכן נגמר המשכן ביום כ"ה בכסליו שהוא התחלת האורה, אבל לא הוקם המשכן עד אחד בניסן שבו ראוי העולם לקבל את האור. וראה עוד בשם משמואל (חנוכה שנת תרע"ב) מה שביאר בזה.
  • תודה
תגובות: רבי