960px-Menora_(cropped).jpg

ניקנור נשלח לטבוח בתושבי ירושלים ולהכניעה​

בכדי לממש את זממו הנתעב, להכניע את עם ישראל, ולאסור עליהם את קיום המצוות. בחר אנטיוכוס בשר צבאו, המשנה למלך 'ניקנור', ושלח אותו מעירו 'אנטוכיא' אל ירושלים עיר הקודש, בראשות צבא גדול.

וכך נאמר במגילת בית חשמונאי (מגי' אנטיוכוס י):

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָמַד אַנְטִיוֹכָס הַמֶּלֶךְ שָׁלַח נִיקָנוֹר מִשְׁנֵהוּ בְּחַיִל גָּדוֹל וְעַם רַב וּבָא לִירוּשָׁלַיִם וְהָרַג בָּהּ הֶרֶג רַב, וְהֶעֱמִיד פֶּסֶל בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבָדָיו הַנְּבִיאִים 'שָׁם אַשְׁכִּין שְׁכִינָתִי לְעוֹלָמִים'[1]: פעולות אלו נעשו על ידי היוונים במטרה לגרום ליהודים לעזוב את דתם, להיכנע תחת ידם, ולהתנהג בדרכי היוונים. ולצורך כך הקדימו לטבוח בתושבי ירושלים, ולחלל את בית המקדש, כדי להכניע את תוקף היהודים ועוז רוחם.

בספר החשמונאים (מכבים א' פ"א) מסופר, ששליחי אנטיוכוס הרסו את החומות ומגדלי העיר, ותחת זאת ביצרו את עיר דוד בחומות גבוהות ומגדלים, כדי שתהיה למצודה עבור היוונים, והשכינו בתוכה בני בליעל.

ובני בליעל אלו התחזקו בתוכה, ואספו בה אוכל ונשק, וכל רכוש ירושלים העבירו לשם. וארבו מעל המצודה למקדש ה', ושפכו דם נקי סביבותיו וחיללוהו. והיתה מצודה זו לשטן ולמוקש לישראל ימים רבים.

מצודה זו מוזכרת במגילת תענית (חודש אייר), שם נאמר אודות בני הבליעל שבתוכה: שֶׁהָיוּ מְצֵירִים [מציקים] לִבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם, וְלֹא הָיוּ יִשְׂרָאֵל יְכוֹלִין לָצֵאת וְלָבֹא מִפְּנֵיהֶם בַּיּוֹם, אֶלָּא בַּלַּיְלָה[2].

כפי הנראה היו בני בליעל אלו רואים ממרום מבצרם את הנעשה בירושלים, ואת הנכנסים אליה והיוצאים ממנה, והיו משליכים עליהם חצים ואבנים, עד שהיו מוכרחים ללכת רק בשעות הלילה, בחסות החשיכה.


גזירת ביטול התמיד וחילול המזבח מקדושתו​

מתחילה היו הכהנים מקריבים בבית המקדש את קרבן התמיד כסדרו, ואפילו בזמן שצרו היוונים סביב ירושלים היו משיגים כבשים לקרבן התמיד, כמו שנאמר בירושלמי (ברכות פ"ד ה"א, תענית פ"ד ה"א):

אָמַר רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, בִּימֵי מַלְכוּת יָוָן הָיוּ מְשַׁלְשְׁלִין לָהֶן שְׁתֵּי קֻפּוֹת שֶׁל זָהָב וְהָיוּ מַעֲלִין לָהֶן שְׁנֵי טְלָאִים. נגמרו הכבשים התמימים בירושלים, ולא היתה יכולת בידם להביא כבשים חדשים מבחוץ מפני המצור של היוונים, ולכן היו משלשלים מעל החומה זהב ליוונים הצרים עליהם, כדי שהם יביאו להם כבשים הראויים לקרבן התמיד[3].

פַּעַם אַחַת שִׁלְשְׁלוּ לָהֶן שְׁתֵּי קֻפּוֹת שֶׁל זָהָב וְהָיוּ מַעֲלִין לָהֶן שְׁנֵי גְּדָיִים, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הֵאִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֵינֵיהֶם וּמָצְאוּ שְׁנֵי טְלָאִים מְבֻקָּרִים בְּלִשְׁכַּת הַטְּלָאִים. גדיי עזים פסולים לקרבן התמיד, ולכן לא הקריבו כלום, וכשמצאו בלשכת הטלאים שני טלאים הבדוקים ממום, עמדו והקריבו אותם אחד בשחרית ואחד בין הערביים[4].

עַל אוֹתָהּ שָׁעָה הֵעִיד רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא עַל תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר שֶׁקָּרַב בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת. כלומר, כיוון שלא מצאו טלאים אלו בבוקר, הקריבו אותם רק בשעה הרביעית. ורבי יהודה בן בבא למד מכך שבדיעבד אפשר להקריב את התמיד גם בשעה זו (עדיות פ"ו מ"א).

אמנם אחר שנכנסו היוונים לתוך ירושלים ביטלו לגמרי את קרבן התמיד, בעצתו של משומד אחד בשם 'תתני', כמסופר במדרש 'והזהיר' לרב חפץ אלוף (הובא במדרש 'מה רבו' פיסקא ד, וב'שאילתות' כת"י סי' כז):

וְהָיָה שָׁם מְשֻׁמָּד אֶחָד אוֹיֵב רָשָׁע בְּלִיַּעַל, תַּתְנַי בֶּן פְּחַת שְׁמוֹ, וּמִנְּתִינִים הָיָה, וְהָיָה מְלַמֵּד עֵצוֹת רָעוֹת עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר 'מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ' (ישעיהו מט יז)[5]. תתני זה היה מזרע הגבעונים שנתגיירו בערמה בימי יהושע, ובימי השמד יצא לתרבות רעה והתחבר ליוונים, והיה חכם להרע, כי ביהדותו למד את התורה וידע ממנה את סוד קיומו של עם ישראל, וסבר ללמדם איך יתגברו על כך.

אָמַר לָהֶם, כָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מַקְרִיבִין תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר וְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם אֵין אַתֶּם יְכוֹלִין לָהֶם. רשע זה ידע כי קרבן התמיד הוא קיום עם ישראל, והוא מכפר על עוונותינו ומעמידנו בפני אויבינו (גמ' תענית כז:), ולכן יעץ להם לבטלו[6].

מִיָּד עָמְדוּ וְטִמְּאוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וּבִטְּלוּ אֶת הַקָּרְבָּן.

במגילת בית חשמונאי (מגי' אנטיוכוס יא) מסופר כיצד טימאו היוונים את המזבח:

בְּמָקוֹם זֶה שָׁחֲטוּ חֲזִיר וְהוֹלִיכוּ מִדָּמוֹ לְעֶזְרַת הַקֹּדֶשׁ[7]: שחיטת החזיר היתה בתוככי בית המקדש, כקרבן לצלם שהעמידו שם, ואת דמו זרקו על המזבח לעבודת האליל, ובכך חיללוהו מקדושתו.

וכן שנינו במשנה במסכת מידות (פ"א מ"ו) שמלכי יָוָן שיקצו את המזבח, וביאר רב ששת (גמ' ע"ז נב:) שהקריבו עליו לעבודת כוכבים, ועל ידי כך נתחללו אבני המזבח מקדושתם, ושוב לא יכלו להקריב עליהם קרבנות לה'.


גזירת טומאת השמנים וביטול חג הסוכות​

בהמשך מדרש 'והזהיר' מסופר:

וְשׁוּב אָמַר לָהֶם תתני המשומד ליוונים, מִצְוָה אַחַת יֵשׁ בְּיָדָם שֶׁאִם תְּבַטְּלוּ אוֹתָהּ מִיָּד אֵינָם יְכוֹלִין לַעֲמֹד. וְאֵיזוֹ זוֹ, זוֹ הַדְלָקַת הַמְּנוֹרָה וְנֵרוֹתֶיהָ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. ומנין אני יודע שלא יוכלו לעמוד ולהתקיים בלי הדלקת המנורה, שֶׁכָּתוּב בָּהּ 'לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד' (שמות כז כ), כְּשֵׁם שֶׁהֵן מַעֲלִים אֶת הַנֵּר תָּמִיד כָּךְ הֵם מְקֻיָּמִים תָּמִיד.

וְכָתוּב עֲלֵיהֶם 'תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה כִּי לֹא תֵדַע מַה יִּהְיֶה רָעָה עַל הָאָרֶץ' (קהלת יא ב). ופירוש הפסוק הוא כדלהלן: 'תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה' - שֶׁכָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק בְּשִׁבְעָה נֵרוֹת שֶׁהֵן מְאִירוֹת תָּמִיד בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, 'וְגַם לִשְׁמוֹנָה' - יְמֵי הֶחָג, אֵינָן נֶעֱקָרִין מֵאַרְצָם לְעוֹלָם[8].

מִיָּד עָמְדוּ וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים שֶׁבְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ.

כדי השמן היו מאוכסנים בלשכת בית שמניה שהיתה בעזרת נשים, במקצוע מערבית דרומית, כמובא במשנה (מדות פ"ב מ"ה), והיוונים נכנסו לשם וטמאו את כל כדי השמן שמצאו. ובכך גרמו שלא יהיה לישראל שמן טהור להדלקת המנורה, גם לאחר שייצאו בבית המקדש.

וכן שנינו בברייתא דמגילת תענית 'נִכְנְסוּ יְוָנִים בַּהֵיכָל וְטִמְּאוּ כָּל הַכֵּלִים, וְלֹא הָיָה לָהֶם בַּמֶּה לְהַדְלִיק שֶׁמֶן'.


חרפת מרים המשומדת​

בברייתא במסכת סוכה (נו.) מסופר:

מַעֲשֶׂה בְּמִרְיָם בַּת בִּילְגָּה שֶׁהֵמִירָה דָּתָהּ, וְהָלְכָה וְנִשֵּׂאת לְסַרְדְּיוֹט אֶחָד מִמַּלְכֵי יְוָנִים. אשה אחת בשם 'מרים', שהיתה מזרע משמרת הכהונה 'בילגה', השתמדה ואף נישאה לשר יווני למרבה החרפה.

כְּשֶׁנִּכְנְסוּ יְוָנִים לַהֵיכָל הָיְתָה מְבַעֶטֶת בְּסַנְדָּלָהּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְאָמְרָה: 'לוֹקוֹס לוֹקוֹס' ['זאב זאב' ביוונית], עַד מָתַי אַתָּה מְכַלֶּה מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְאִי אַתָּה עוֹמֵד עֲלֵיהֶם בִּשְׁעַת הַדְּחָק. ברוב חוצפתה אמרה שהמזבח היה אוכל את ממונם של ישראל, בשעה שהקריבו עליו קרבנות, וכעת אינו מושיע את בני ישראל מאויביהם[9].

ולא ידעה כי הקב"ה כעס על ישראל וסילק השגחתו מהם, ולכן מצאו הגויים מקום להיכנס לבית המקדש, כי אילו היה הקב"ה שוכן בתוך בית המקדש לא היה האויב יכול להיכנס לתוכו, וכמו שנאמר בנבואתו של יחזקאל (ז כא-כב) 'וּנְתַתִּיו בְּיַד הַזָּרִים לָבַז וּלְרִשְׁעֵי הָאָרֶץ לְשָׁלָל וְחִלְּלוּהוּ: וַהֲסִבּוֹתִי פָנַי מֵהֶם וְחִלְּלוּ אֶת צְפוּנִי וּבָאוּ בָהּ פָּרִיצִים וְחִלְּלוּהָ'. וכך קרה בימי מלכות יָוָן, שלאחר שנסתלקה השכינה באו הגויים הפריצים לתוך משכנה, וחללו את המקום שבו היה הקב"ה צפון ביניהם[10].


לקיחת המנורה בידי הגויים​

במדרש (ב"ר סה כב) מסופר אודות כניסת הגויים בראשונה להר הבית, שביקשו לשלוח משומד אחד שיכנס לפניהם, וסירב, והומת על קדושת השם[11].

וכך מסופר שם [בתרגום ללשון הקודש]:

יוֹסֵף מְשִׁיתָא, בְּשָׁעָה שֶׁבִּקְּשׁוּ שׂוֹנְאִים לְהִכָּנֵס לְהַר הַבַּיִת, אָמְרוּ 'יִכָּנֵס מֵהֶם וּבָהֶם תְּחִלָּה' - ראשית יכנס אחד מהמשומדים שבהם להר הבית, ויפשוט יד בקדשי בני עמו, ואחר כך ניכנס אנחנו.

אָמְרוּ לוֹ: 'הִכָּנֵס, וּמַה שֶּׁאַתָּה מוֹצִיא - שֶׁלְּךָ'.

נִכְנַס וְהוֹצִיא מְנוֹרָה שֶׁל זָהָב.

אָמְרוּ לוֹ: 'אֵין דַּרְכּוֹ שֶׁל הֶדְיוֹט לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּזוֹ, אֶלָּא הִכָּנֵס פַּעַם שְׁנִיָּה, וּמַה שֶּׁאַתָּה מוֹצִיא - שֶׁלְּךָ'. הגויים ראו את יפיה של המנורה וחמדו אותה לעצמם, ולכן אמרו לו שאינה מתאימה לאדם פשוט, ועליו לתת אותה למלכות, אלא יכנס פעם שניה ויוציא כלי אחר, ואותו יקבל. וְלֹא קִבֵּל עָלָיו - יוסף סירב להיכנס שוב.

אָמַר רַבִּי פִּנְחָס, נָתְנוּ לוֹ מֶכֶס שָׁלֹשׁ שָׁנִים - הבטיחו לוותר לו על תשלומי מס למשך שלוש שנים, אם יסכים להיכנס שוב להר הבית, ולהוציא מכליו, וְלֹא קִבֵּל עָלָיו.

אָמַר: 'לֹא דַּיִּי שֶׁהִכְעַסְתִּי לֵאלֹהַי פַּעַם אַחַת, אֶלָּא שֶׁאַכְעִיסֶנוּ פַּעַם שְׁנִיָּה'?

מֶה עָשׂוּ לוֹ? נָתְנוּ אוֹתוֹ בַּחֲמוֹר שֶׁל חָרָשִׁים וְהָיוּ מְנַסְּרִים בּוֹ – הניחו אותו על ספסל עבה שעליו מגררים ומחליקים נסרי עץ, והיו מנסרים עליו את גופו באכזריות.

הָיָה מְצַוֵּחַ וְאוֹמֵר: ''וַי. אוֹי. אוֹי. שֶׁהִכְעַסְתִּי לְבוֹרְאִי'.

ואמרו חכמים שם, כי ממעשה זה נלמד מהות קדושתם של נשמות ישראל, שאפילו הבוגדים שבהם, כגון יוסף משיתא שנכנס לחלל את הבית, התעוררה בו רוח תשובה, עד כדי כך שכאשר יסרוהו בייסורים קשים ומרים, לא התאונן אלא על כך שהכעיס את בוראו, וקידש בכך את השם הגדול לעיני הגויים.



​


[1] בספר מלכים (א' פ"ו פסוקים יא-יג, פ"ט פסוקים ב-ג). וראה במסכת מגילה (י.) שקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולעתיד לבא. לעיל [פרק ד'] הובא שהעמדת הצלם בהיכל היתה בי"ז בתמוז, על ידי שר יווני בשם 'אפוסטמוס', וראה בהערה שם.
[2] לפי המובא בברייתא שם [בחלק מהנוסחאות] היה מבצר זה במקום מגורי הקראים, וביאר היעב"ץ שמדובר בהר ציון, וכתב שהמצודה נקראה על ידי היוונים 'חקרא', והר ציון נקרא עד היום בשם 'אקר"א'.
[3] בגמרא (סוטה מט: פסחים סד:) הובא מעשה דומה אודות העלאת כבשים לתמיד דרך החומה בזמן המצור, אך שם מדובר במצור אחר שהיה בזמן מאוחר בהרבה, כשנלחמו מלכי בית חשמונאי זה בזה, ואחד מהם הביא את מלכי רומי וצר איתם על ירושלים.
[4] ראה בילקוט שמעוני (פרשת בא רמז קצא) שזכות התמידין עמדה לבני חשמונאי לנצח את היוונים, כלשון המדרש 'מִי פּוֹרֵעַ לָכֶם מִיָּוָן, בְּנֵי חַשְׁמוֹנַאי שֶׁהָיוּ מַקְרִיבִין שְׁנֵי תְּמִידִין בְּכָל יוֹם'. ויתכן שלכן עשה ה' מתחילה שיוצרכו למסור עצמם לטרוח לבקש כבשים בשעת הדחק, ולשלם עליהם דמים מרובים, כדי שתהיה זכות זו שלימה ומהודרת לזמן שיצטרכו לה.
[5] כלומר, לעתיד יצאו המחריבים מתוכינו, ולמדנו מכך שכעת הם מאיתנו ובתוככינו. ונראה לבאר ש'מתתיהו' הוא הכוח שעמד כנגד 'תתני' זה, על כן הוא יתר בגימטריא מספר אחד, להורות כי כוחו גובר עליו, וראה בנר מצוה למהר"ל מפראג (ד"ה ת"ר) ענין הכהן גדול שכוחו מתגבר על כוח היוונים שטימאו את השמנים.
[6] וראה עוד בפסיקתא דרב כהנא (פיסקא ו אות ד) שתמיד של שחר היה מכפר על עברות הלילה שעבר, ותמיד של בין הערביים על היום שעבר, ולא היה אדם לן בירושלים ובידו עון.
[7] גג המזבח נקרא בספר יחזקאל (מג, יד) 'העזרה'.
[8] לשון הפסוק 'לֹא תֵדַע מַה יִּהְיֶה רָעָה עַל הָאָרֶץ' נדרש שלא ידעו דבר רע בארץ ישראל.
[9] בהמשך הגמרא שם נאמר שחכמים אמרו: אם לא ששמעה מאביה שהיה מבזה את עבודת בית המקדש, לא היתה אומרת כדברים האלו. ולכן קנסו את כל בית אביה והשפילו את משמרת בילגה משאר המשמרות בכמה ענינים.
[10] ע"פ הגמרא במסכת עבודה זרה (נב:).
[11] אמנם, במדרש לא התבאר בפירוש מי היו גויים אלו, והיה מקום לומר שהמדרש עוסק בכניסת הרומיים להר הבית בשעת החורבן, אך מסתבר יותר שמדובר בכניסתם של היוונים להר הבית, כיוון שהמדרש מספר שם גם אודות יקום איש צרורות שחי בתקופה זו, כמסופר לעיל [בפרק ג'].
  • יישר כח
  • תודה
תגובות: רבי, אחד יחיד, שירת העשבים ואדם אחד נוסף