בית דינו של חשמונאי עומדים על משמר הדת​

בימי מצוק אלו, כאשר הרימו רשעי ישראל ראשם לפרוץ באיסורים, ראה חשמונאי סגן הכהנים שיש מבני ישראל המקילים ראשם לבא על הנכריות שהיו מצויות ביניהם, ועמד הוא ובית דינו ותקנו, שהבא על הגויה בנידותה ייענש עליה משום איסור נדה, כיוון שביאה זו היא מיאוס וחילול לקדושת השם.

ועוד גזרו עליו, שיהיה דינו כאילו בא על השפחה ועבר על לאו של 'לא יהיה קדש בבני ישראל', משום שכנסת ישראל נקראת גבירה, והנכרית הרי היא לעומתה כשפחה. וכן ייענש כאילו התחתן עמה ועבר על לאו של 'לא תתחתן בם', והרי בידו ג' לאווין. ואם הוא כהן יתחייב עליה אף משום זונה. וכל זאת עשו כדי שיפרשו בני ישראל מהן (גמ' ורש"י ע"ז לו: סנהדרין פב.).

וכן הובאה בברייתא (שם, יבמות צ:) עדותו של רבי אליעזר בן יעקב אודות תקופה זו:

שָׁמַעְתִּי שֶׁבֵּית דִּין מַכִּין וְעוֹנְשִׁין שֶׁלֹּא מִן הַתּוֹרָה, וְלֹא לַעֲבֹר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה, אֶלָּא לַעֲשׂוֹת סְיָג לַתּוֹרָה. כלומר, מותר לבית דין להעניש אדם שאינו חייב בעונש זה לפי התורה, אם כוונתם היא רק כדי להרתיע את החוטאים.

וּמַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁרָכַב עַל סוּס בְּשַׁבָּת בִּימֵי יְוָנִים, וֶהֱבִיאוּהוּ לְבֵית דִּין וּסְקָלוּהוּ, לֹא מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לְכָךְ, אֶלָּא שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ. ופירש רש"י שרכיבה על סוס בשבת אסורה רק מדרבנן, אולם חכמים ראו לנכון להעניש את הרשעים בחומרה, ולכן דנו את רוכב הסוס כאילו חילל שבת ממש, והמיתו אותו במיתת סקילה.

וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהֵטִיחַ בְּאִשְׁתּוֹ תַּחַת הַתְּאֵנָה - בא עליה במקום גלוי, וֶהֱבִיאוּהוּ לְבֵית דִּין וְהִלְקוּהוּ, לֹא מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לְכָךְ אֶלָּא שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ.


גזירה על הבתולות ועריכת החתונות בסתר​

ההחלטה של כהני הקודש למרוד ביוונים ולפרוק עולם מעל צווארם, הוחלטה כאשר קינאו לכבוד קדושת ישראל, בשעה שפריצי היוונים באו לטמא את בנות ישראל.

וכך מסופר בברייתא דמגילת תענית (חודש אלול):

וּבַמָּה הָיוּ מְצֵרִין לָהֶם מַלְכֵי יָוָן, הָיוּ מוֹשִׁיבִין קַסְטְרִיאוֹת [אוהלים] בָּעֲיָרוֹת לִהְיוֹת מְעַנִּין אֶת הַכַּלּוֹת, וְאַחַר כָּךְ הָיוּ נְשׂוּאוֹת לְבַעֲלֵיהֶן, וּמָנְעוּ אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לִשְׂמֹחַ עִם נְשׁוֹתֵיהֶם, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר 'אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר יִשְׁכָּבֶנָּה' (דברים כח ל).

וכן אמרו במדרש 'מעשה חנוכה':

וְעוֹד גָּזְרוּ עֲלֵיהֶם, שֶׁכָּל מִי שֶׁנּוֹשֵׂא אִשָּׁה יַעֲבִירוּהָ לִפְנֵי הַשַּׂר תְּחִלָּה וְיִבְעֹל אוֹתָהּ וְאַחַר כָּךְ תַּחֲזֹר לְבַעֲלָה, וְנָהֲגוּ בַּדָּבָר הַזֶּה שָׁלֹשׁ שָׁנִים וּשְׁמוֹנָה חֳדָשִׁים[1].

ובמדרש 'מעשה חנוכה' הארוך מסופר:

כֵּיוָן שֶׁרָאוּ יְוָנִים שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל מַרְגִּישִׁין בִּגְזֵרוֹתֵיהֶם עָמְדוּ וְגָזְרוּ עֲלֵיהֶם גְּזֵרָה מָרָה וַעֲכוּרָה, שֶׁלֹּא תִּכָּנֵס כַּלָּה בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן מֵחֻפָּתָהּ אֶלָּא אֵצֶל הַהֶגְמוֹן שֶׁבַּמָּקוֹם הַהוּא. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל כָּךְ רָפוּ יְדֵיהֶם וְתָשַׁשׁ כֹּחָם וְנִמְנְעוּ מִלְּאָרֵס, וְהָיוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל בּוֹגְרוֹת וּמַזְקִינוֹת כְּשֶׁהֵן בְּתוּלוֹת, וְנִתְקַיֵּם עֲלֵיהֶם 'בְּתוּלֹתֶיהָ נּוּגוֹת וְהִיא מַר לָהּ' (איכה א ד), וְהָיוּ הַיְּוָנִים מִתְעַלְּלִים בִּבְתוּלוֹת יִשְׂרָאֵל.

מתחילה כשראו ישראל את האוהלים שהעמידו היוונים בעריהם, ביטלו את כל החתונות, אולם אחר כך למדו לעשות נישואיהם בחשאי, באופן שלא יוודע הדבר ליוונים, כמו שנאמר בברייתא דמגילת תענית (שם): וְלֹא הָיָה אָדָם מְבַקֵּשׁ לִשָּׂא אִשָּׁה מִפְּנֵי הַקַּסְטְרִיאוֹת, חָזְרוּ וּמַכְנִיסִין אוֹתָן בַּחֲשַׁאי, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְהַאֲבַדְתִּי מֵהֶם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל רֵחַיִם וְאוֹר נֵר' (ירמיה כה י) 'הִשְׁבַּתִּי כָּל מְשׂוֹשָׂהּ חַגָּהּ חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ' (הושע ב יג).

ובמדרש 'מעשה חנוכה' הארוך התבאר איך היו מסתירים חתונותיהם, וז"ל:

וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ יִשְׂרָאֵל כָּךְ, עָמְדוּ וּמָנְעוּ רַבִּים אֶת עַצְמָם מִפְּרִיָּה וּרְבִיָּה, וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ מוֹנְעִים אֶת עַצְמָם מִפְּרִיָּה וּרְבִיָּה, עָמְדוּ וְהִתְקִינוּ וְכוּ'[2] שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה לִכְנֹס אֶת אִשְׁתּוֹ הָיוּ טוֹחֲנִין בְּמַגְרוּסוֹת [מטחנות] עַל גַּגּוֹת שֶׁל אוֹתָהּ חָצֵר, וְכֵן הָיוּ עוֹשִׂין. וְכֵיוָן שֶׁהָיוּ שׁוֹמְעִין יִשְׂרָאֵל קוֹל הַמַּגְרֵסוֹת הָיוּ יוֹדְעִין שֶׁכַּלָּה הָיְתָה שָׁם, וְהָיוּ נִכְנָסִין בַּחֲשַׁאי וּמְבָרְכִין אֶת הֶחָתָן וְאֶת הַכַּלָּה וְיוֹצְאִין.


חתונת בתו של יוחנן כהן גדול​

מחמת גזירה זו הוכרחו כהני ה' למרוד ביוונים במיעוט עם, ולסמוך על הקב"ה שיתן את הרבים ביד המעטים. ואכן, נודע אז לכל כי הבוטחים בה' לא יבושו ולא יכלמו, כמו שמסופר במדרש חנוכה הקדום (הובא בשאילתות כת"י סי' כז, ובפירושי סדר התפילה לרוקח סי' קמא).

ומעשה שהיה כך היה:

בַּת אַחַת הָיְתָה לוֹ לְיוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל[3] וְחַנָּה שְׁמָהּ שֶׁלֹא הָיָה כְּיָפְיָהּ בְּכָל הָעוֹלָם, וּמְקֻדֶּשֶׁת הָיְתָה לְאֶלְעָזָר בְּנוֹ שֶׁל חַשְׁמוֹנַאי, וְאָבִיו סְגָן וּמְשׁוּחַ מִלְחָמָה הָיָה. החתן היה אלעזר בנו של 'חשמונאי' סגן הכהנים, והמדרש מוסיף שחשמונאי היה גם כהן משוח מלחמה, שתפקידו הוא לדבר אל העם היוצאים למלחמה ולחזק את ליבם, ככתוב בתורה בפרשת שופטים (דברים כ ב-ד). [בנוסח אחר של המדרש נאמר: וְאָבִיו סְגָן הָיָה, וְהוּא מְשׁוּחַ מִלְחָמָה. ולפי גירסא זו היה אלעזר עצמו כהן משוח מלחמה, ולא חשמונאי אביו, אך הכל מודים שחשמונאי היה סגן הכהנים[4]]. וּבָא אֶחָד מִגְּדוֹלֵי יְוָנִים, וְתָפַשׂ אוֹתָהּ בִּבְלוֹרִיתָהּ [-בשערה], וּבִקֵּשׁ לָבוֹא עָלֶיהָ בִּפְנֵי אֶלְעָזָר אֲרוּסָהּ[5].

והנה לא התבאר במדרש מי היה יווני זה, ומתי ביקש לבוא עליה, אך בברייתא דמגילת תענית (חודש אלול) מבואר שהיה זה בעת חתונתה, וזה לשון הברייתא:

וּבַת אַחַת הָיְתָה לְמַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנָן הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, וּכְשֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִנָּשֵּׂא בָּא הַקַּסְטְרִין [-ההגמון היושב באוהל] לְטַמְּאָהּ, וְלֹא הִנִּיחוּ אוֹתוֹ.


'ועוררתי בניך ציון על בניך יָוָן'​

בהמשך הברייתא נאמר בקצרה: וְקִנְּאוּ מַתִּתְיָהוּ וּבָנָיו, וְגָבְרָה יָדָם עַל מַלְכוּת יָוָן וְנִמְסְרוּ בְּיָדָן וַהֲרָגוּם.

ובמדרש חנוכה הקדום הובאו פרטי הענין ביתר הרחבה, כי בימים ההם נודע לבני ישראל שהפרסיים מרדו במלכות יָוָן, וסברו שישלחו את צבאותיהם לארץ יהודה כדי להילחם יחד עימם, ועל כן, כשנודע שההגמון מבקש לטמא את בתו של הכהן הגדול, לא רצו לקום ולהילחם ביוונים ולמרוד בהם, כי היו מצפים לפרסיים שיבואו לעזרתם.

וכך מסופר שם:

וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה הָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצַפִּים לְהָרֵי מִזְרָח אוּלַי יָבוֹאוּ לָהֶם גְּיָסוֹת [צבאות] שֶׁל פַּרְסִיִּים. כי בתקופה זו פחדו בני ישראל להילחם ביוונים, וחשבו שצבאות ארץ פרס המזרחית אמורים לבא לעזרתם, ואז ייצאו יחד למלחמה[6].

אָמַר לוֹ חַשְׁמוֹנַאי [ליוחנן], כֹּהֵן גָּדוֹל, לֹא כָּךְ כָּתוּב 'אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן ה' יָסוּר לִבּוֹ', וְכָתוּב 'בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ' (ירמיה יז ה-ז). כלומר, אין לנו לבטוח בכוח הזרוע של הפרסיים, אלא עלינו לבטוח בה' ולצאת בעצמנו נגד היוונים, ואז יהיה ה' בעזרנו. אָמַר לוֹ 'הֵן [נכון], אֶלָּא מַה תֹּאמַר שֶׁנַּעֲשֶׂה'.

אָמַר לוֹ - חשמונאי אמר ליוחנן, אֲנִי אוֹמֵר לְךָ, הֲרֵי אֲנִי וְשִׁבְעָה בָּנַי וְאַתָּה וּשְׁלֹשָׁה בָּנֶיךָ, הֲרֵי אָנוּ שְׁנֵים עָשָׂר כְּנֶגֶד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מֻבְטָחִין אָנוּ שֶׁהַשֵּׁם יַעֲשֶׂה לָנוּ נֵס לְמַעַן שְׁמוֹ[7].

כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע אֶלְעָזָר כָּךְ נִתְחַזֵּק וְשָׁלַף סַיִף [חרב] שֶׁלּוֹ, וְהִתִּיז רֹאשׁ שֶׁל יְוָנִי שרצה לטמא את כלתו, וְאָמַר 'עֶזְרִי מֵעִם ה' עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ' (תהלים קכא ב), וְהָרַג מִגִּבּוֹרֵיהֶם חֲלָלִים עַד מְאֹד.

לאחר שנחתך ראשו של היווני על ידי אלעזר, קמו יהודה המכבי ושאר הגיבורים, שנים עשר במספר, ונכנסו למחנה היוונים כל אחד מצד אחר, והחלו להרוג בהם ולרוצץ אותם, עד שברחו כל היוונים מפניהם, והם רדפו אחריהם וזינבו בהם והפילו מהם רבים במנוסתם[8].


קנאת הכהנים ביטלה את גזירת הבתולות​

קנאתם זו של בני חשמונאי היתה מאת ה', שקינא לכבודו ולבש לבוש של קנאה, כמו שנאמר במדרש (ילקוט שמעוני רמז תתמז): שִׁבְעָה לְבוּשִׁין לָבַשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְכוּ', וְאֶחָד כְּנֶגֶד יָוָן, שֶׁנֶּאֱמַר 'וַיַּעַט כַּמְעִיל קִנְאָה' (ישעיהו נט יז), כָּךְ הָיוּ בְּנֵי חַשְׁמוֹנַאי לוֹבְשִׁין בְּגָדִים שֶׁל קִנְאָה.

בעקבות הריגת ההגמון, נתבטלה גזירה עכורה זו של הבתולות, וכל שרי היוונים עזבו את אהליהם, והניחו את בנות ישראל לנפשם. או אז רבתה שמחה בישראל, והחתונות חזרו להתקיים בגלוי ובטהרה.

מלחמה זו התחילה ביום י"ז אלול, וקבעו חכמים שיום זה יהיה יום טוב ושמחה בכל שנה ושנה, להלל ולשבח לפני יוצרם ובוראם על נס זה (ברייתא דמגילת תענית שם).




​



[1] וכן יסד הפייטן ביוצרות לשבת חנוכה (נוסח אשכנז) 'יָתֵד זֹאת נִתְקְעָה לְגֹדֶשׁ, יְרָחִים אַרְבָּעִים וְאַרְבַּע חֹדֶשׁ' [שלש שנים וח' חדשים הם כמ"ד חדשים]. גזירה זו נזכרה גם במדרש משלי (ל לב) וז"ל: 'אִם נָבַלְתָּ בְּהִתְנַשֵּׂא' זֶה יָוָן, שֶׁגָּזְרוּ לְבַטֵּל נְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר 'כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל'. ובספר פרי צדיק לר' צדוק הכהן מלובלין (חנוכה אות א) ביאר בזה, שהיוונים חידשו חכמה ומוסר מליבם בנהגת דרך ארץ, כי היו בקליפה זה לעומת זה כנגד קדושת תורה שבעל פה, וכל כן גזרו להשכיחם תורתך כי רצו לבטל תורה שבעל פה מישראל, שבמתן תורה פסקה זוהמא מישראל (שבת קמו.) והם גזרו להטיל זוהמא שלהם בכל בנות ישראל, ויהיה ח"ו על ידי כן כל ולדות ישראל מאותה הזוהמא כמו שנתהוה בזרע חוה על ידי הזוהמא שהטיל בה הנחש. ועיקר התעוררות החשמונאים היה על ידי גזירה זו, שהחשמונאים היו שורש תורה שבעל פה, ומרדו ביוונים והצילו בנותיהם.
[2] כאן מובא הקטע שצוטט לעיל [בפרק ח'] אודות סימן הנרות שתיקנו לברית מילה, וסימנים אלו מרומזים בפסוק שהובא לעיל 'קוֹל רֵחַיִם וְאוֹר נֵר' קול ריחיים הודיע על קיום המשתה, ואור הנר על ברית מילה. וראה עוד בירושלמי (כתובות פ"א ה"ה).
[3] בדברי חז"ל נזכר שמו של 'יוחנן כהן גדול' פעמים רבות, ואמרו עליו ששימש בכהונה גדולה שמונים שנה, אך לא נתבאר מי היה יוחנן זה, ובמגילת בית חשמונאי משמע שהוא יוחנן בן מתתיה, וכמובא לעיל [בפרק ז']. בחלק מהמדרשים גרסו שהכלה היתה בתו של מתתיהו, ולכאורה הרי זו מחלוקת בין הגירסאות, אמנם יתכן שבאמת היתה בתו של יוחנן כהן גדול, וכונתה 'בת מתתיה' על שם זקנה החשוב ראש משפחתה.
[4] ראה במבוא לעיל שלפי המובא כאן היה 'חשמונאי' סגן הכהנים, והמחותן שלו 'יוחנן' היה כהן גדול, ודלא כדעת האבודרהם שהשם 'חשמונאי' אינו אלא כינוי ליוחנן כהן גדול. ולהרחבת הענין נצטט כאן משו"ת יביע אומר (ח"י או"ח סי' נה) שדן בתוך דבריו בענין זה, וז"ל: בנוסח על הנסים של חנוכה שאומרים בימי מתתיה בן יוחנן כ"ג חשמונאי ובניו, האם האלף בחיריק ונרגשת במבטא, או האלף נחה. הנה הפרי חדש כתב שהאלף בחיריק. והגאון ר' יצחק ברכה בספר בירך יצחק כתב עליו: ואין צורך בכך, כי בסדר עולם [זוטא] איתא שהיו לו שני שמות יוחנן וחשמונאי. עכ"ל. כלומר ששם חשמונאי אינו כינוי אלא שם בפני עצמו, ולכן האלף נחה. וכדבריו מוכח במגילה (יא א): וְלֹא גְעַלְתִּים בִּימֵי חַשְׁמוֹנַאי וּבָנָיו וּמַתִּתְיָה כֹּהֵן גָּדוֹל. ובעין יעקב שם איתא: שֶׁהֶעֱמַדְתִּי לָהֶם מַתִּתְיָה בֶּן יוֹחָנָן כּ"ג וְחַשְׁמוֹנַאי וּבָנָיו. וכן הוא בספר המנהיג (הל' חנוכה סי' קמז). ומוכח שחשמונאי הוא שם עצם. וכן כתב בהליכות עולם (שער א פ"ג): יוחנן כ"ג היה בימי חשמונאי ובניו. ובמדרש לחנוכה (ילניק, ח"א עמוד קלה) איתא, א"ל יוֹחָנָן כ"ג לְחַשְׁמוֹנַאי, אֲנִי וּשְׁלֹשֶׁת בָּנַי, אַתָּה וְשִׁבְעַת בָּנֶיךָ, אָנוּ שְׁנֵים עָשָׂר כְּנֶגֶד י"ב שְׁבָטִים. והובא גם בסידור רבי שלמה מגרמייזא (עמוד קצז הערה ח). ובשלמי צבור (דף שכג ע"ד) כתב: בנוסח על הנסים יש גורסים חשמונאי הנון בפתח, והאלף נחה, והסידורים בשם רש"י כתוב "וחשמונאי" בתוספת ו', כי חשמונאי היה גיסו של יוחנן כ"ג. וכן הוא ברוב הסידורים. ע"כ. ובספר מאורי אור (בן נון, דף קמט סע"ב) כתב, במגילה (יא א) מוכח ששנים הם, חשמונאי ומתתיה, ולפ"ז צ"ל בתפלה וחשמונאי ובניו. ומכיון שמכל זה מוכח דחשמונאי הוא שם נפרד, ולא כינוי ליוחנן, צ"ל אלף נחה, והנון בפתח. ע"כ לשונו של הר"ר עובדיה יוסף ז"ל.
[5] כאן לא סופר מתי רצה היווני לבוא עליה, אך בברייתא דמגילת תענית המובא בסמוך מסופר שזה קרה בשעה שבא עת כלולותיה עם אלעזר, ובפרק הבא יובא סיפור זה בהרחבה מתוך מדרש 'מעשה חנוכה'.
[6] ענין מרידת בני פרס במלכות יון בתקופה זו מובא גם בספר יוסיפון (פ"כ) בקצרה, ונראה שדבר זה היה נסיון לישראל אם יסמכו על זרוע בשר או יבטחו בבוראם, ואם היו בוטחים בפרסיים לא היו נושעים כלל, שהרי גם אחר שמרדו לא באו הפרסיים לעזרתם כלל. וראה עוד לקמן [בפרק ט"ז] בענין מלחמתו של אנטיוכוס בפרסיים.
[7] לפי מדרש זה היו הנלחמים שבעה בניו של חשמונאי עם שלשה בני מתתיהו בלבד, וכן מבואר במדרש 'והזהיר' שהנלחמים היו שבעה בני חשמונאי, וכעין זה מובא ברש"י בפרשת וזאת הברכה (דברים לג יא) שהיו שם י"ב בני חשמונאי ואלעזר. וכן ייסד ב'יוצרות' לשבת חנוכה (נוסח אשכנז) 'קְהָלִים נוֹסְדוּ מְדָנַי, בִּשְׁנֵים עָשָׂר עֲדָנַי [-צעירי עמי] רָב רִיבָם ה' עַל חוֹשְׁבֵי אָבְדָנַי', וביאר הרוקח בסידורו (סי' קמא) שכוונת הפייטן היא לי"ב בחורי ישראל אלו, שיצאו להילחם בריבוי מקהלות היוונים שחישבו לאבדם, וה' רב את ריבם.
[8] ע"פ 'יוצרות' לשבת חנוכה (נוסח איטליה).
  • תודה
  • יישר כח
  • שכוייח
תגובות: החושב, שירת העשבים ו-התורה