חציצה בשופר

חציצה בשופר​

א. בקונטרס הדרכה לתקיעת שופר הארכתי לפרש שאחת הסיבות לכך שהתוקע אינו מצליח לתקוע בראש השנה, הוא שהלחץ גורם ליבוש הפה והשפתיים, ועצה לזה שיחזיק אצלו כוס מים, יטבול אצבעו במים ויעבירה על שפתיו. והעירני ח"א האם אין בזה משום חציצה. וביאור שאלתו, דהנה בגמ' ר"ה כ"ז אמרינן דציפהו לשופר זהב במקום הנחת פיו פסול. ובטעם הפסול פרש"י שהתקיעה בזהב ולא בשופר.

והרמב"ן כתב בדרשת ר"ה דטעמא דפיסולא במקום הנחת פה משום דאיכא הפסק בין פיו לשופר. ומזה למד שאם הרחיק השופר מפיו ונפח בו ותקע בו פסול.

וכן כתב הטור או"ח תקפ"ו, וי"מ צפהו זהב במקום הנחת פיו אפילו באורך השופר אם הוא מיד סמוך לראשו בצד הקצר פסול לפי שהתוקע מכניס קצתו בפיו ושפתו מכסה עליו ונמצא הזהב חוצץ בין שפתו לשופר ולמדו מכאן שאם הרחיק השופר ונפח בו ותקע בו פסול כיון שאין השופר נוגע בפיו וכ"כ הרמב"ן. וכן פסק בשו"ע. וכיון דנתבאר דאיכא פסול חציצה בשופר לזה שאל השואל מים שהניח על שפתיו, אם הוו חציצה.

ב. ולכאורה גמ' ערוכה היא דלח אינו חוצץ, דהכי אמרינן בזבחים ל"ה א', דלרבנן טעמא דפוקקין את העזרה בערבי פסחים שלא יצאו הדמים לנחל קדרון, משום דשבח הוא לבני אהרן שיהלכו עד ארכובותיהן בדם, ואקשינן והא דם הוי חציצה (בין רגליהם לרצפה), ומפרקינן לח הוא ולא הוי חציצה, דתנן הדם והדיו והדבש והחלב יבישין חוצצין, לחין אין חוצצין.

והנה הרמב"ם בהל' עבודת יוה"כ פ"ב ה"ב כתב אחר כל אחד מה' טבילות שהכה"ג עולה ומסתפג. וכתב על זה המשנה למלך שם, ספוג זה הוזכר בגמרא במקומות הרבה וכל שמזכיר טבילת כ"ג קתני עלה ומסתפג ולא ראיתי למפרשים אם ספוג זה הוא חיוב או אורחא דמלתא נקט דמסתמא כל הטובל מסתפג לאחר טבילה. ומדברי רבינו דקאמר ומסתפג משמע דחיובא הוא. ונראה דחיוב זה הוא משום דקי"ל דאפי' נימא אחת או עפר אם היתה בין בשר לבגד הרי זו חציצה ועבודתה פסולה וכמ"ש רבינו בפ"י מהל' כלי המקדש הל' ו'. ולפי זה יש לחוש שמא בטבילה נדבק בבשרו מעפרירות המים נימא או עפר ומש"ה חייב להסתפג אחר טבילה ואף דנימא דאין לחוש לזה מ"מ הרי כתב רבינו שם בדין ז' שצריך ליזהר שלא תכנס הרוח בשעת עבודה בין בשרו לבגדו עד שיתרחק הבגד מעליו ופשיטא דלא גרעי מים מרוח וא"כ צריך לספוג משום דשמא המים יהיו מבדילים בין הבגד לבשר ומש"ה קאמר רבינו ועולה ומסתפג, עכ"ל. ולכאורה בגמ' זבחים לעיל מפורש דלח אינו חוצץ, ומהו שכתב שהמים חוצצין בין הבגד לבשר.

אלא שב' גדרים חלוקים הם, יש שהדין הוא שלא יהא דבר מפסיק, ושם כל מה דלא חשיב חציצה אינו מפסיק, ויש שהדין הוא שיהא הדבר מונח ע"ג האחר, ובזה גם אם אין בזה משום חציצה ס"ס אינו מונח עליו.

ויסוד זה באר בברכי יוסף סי' כ"ז סעי' ד' בדין שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו לתפילין, וז"ל, לא יהא דבר חוצץ בין תפילין לבשרו וכו'. כתבו האחרונים משם הרב שני לוחות הברית לרחוץ מקום הנחת תפילין. ופשוט שהנוהגים כן צריכים לנגב המקום היטב, אי משום כבוד תפילין, ואי משום שהמים אפשר שהם מפסיקין, ובעינן שהתפילין יהיו על בשרו ממש, דומיא דבגדי כהונה (ערכין ג ב), כמ"ש הרא"ש (סי' יח). וכתב הרב משנה למלך בה' עבודת יום הכפורים פרק שני, גבי עלה ונסתפג, דמה שהיה מסתפג משום המים דלא גרע מרוח, דבעי רבא בזבחים דף י"ט נכנסה לו רוח בבגדו מהו, על בשרו בעינן והא ליכא, או דילמא דרך לבישה בכך. ופסקו הרמב"ם וכו', עש"ב. וכפי דבריו למאי דקי"ל כהרא"ש, דתפילין כבגדי כהונה, ה"ה שלא יהיה שם מים דלא גרע מרוחא.

אמנם שמעתי מקשים על הרב מש"ל דהרי בסוף תמיד נשחט (פסחים ס"ה ב) אמרו דשבח הוא לכהנים ללכת בדם, ופריך והא קא חייץ, ומשני לח הוא ואינו חוצץ, וא"כ איך כתב הרב דמים חייצי. ואני אמר דהתם בזבחים דבעי רבא ברוח לא מטעם חציצה אתי עלה, אלא משום דכתיב (ויקרא ו ג) על בשרו. וכונת בעיית רבא מי נימא דהא דכתב רחמנא על בשרו לא אתא אלא שלא יהא דבר חוצץ, וא"כ כל מידי דלא חייץ בעלמא ה"ה הכא בכהן לית לן בה. או דילמא דמעל בשרו שמעינן דלא זו בלבד שאין דבר חוצץ, אלא צריך שיהיה הבגד על בשרו ממש. ואף מידי דבעלמא לא חייץ, הכא איכא קפידא כגון מים ורוח דאף דלא חייצי, סוף סוף אין הבגד על בשרו ממש, דהני מבדילין הבגד מעל בשרו. וכמו שכתב רש"י שם בזבחים נכנסה לו רוח בבגדו והבדילתו מעל בשרו בשעת עבודה. וכפ"ז שפיר כתב הרב מש"ל. תדע דאי לא, תיקשי לרבא מאי בעי ברוח והא אפילו דם לא חייץ כיון דלח הוא. אלא ודאי כדאמרן, דבעיית רבא הוא אף במידי דלא חייץ, כיון דהכא כתיב על בשרו, ויש במשמע שיהיה הבגד דוקא על בשרו. ויש לדחות. אלא דכפ"ז ק"ק אמאי לא פשיט מדתנן (יומא לא ב) עלה ונסתפג, אלמא אפילו מים דלא חייצי הוה בעי להסתפג. וכמ"ש הרב מש"ל. וה"ה רוח. ואפשר לומר דפשיטא ליה לרבא דאף דבר שאינו חוצץ כעי'ן המים והדם שהם לחים, אפ"ה מפסיקין לבגדי כהונה דעל בשרו כתיב, וכדתנן עלה ונסתפג. כי קא מיבעיא ליה ברוח שאין בו ממשב. ולפום הא דאמרן יש לפרש צדדי הבעיא באופן זה, מי נימא דכיון דדם ומים לא קרינן בעודם בו, על בשרו, אף הן רוח כיוצא בהם, או דילמא שאני מים ודם דמיהוה הוה בהו קצת ממשות, אבל רוח דליכא מידי לא מפסיק, ועל בשרו קרינן ביה, כי כן ארחות הבגדים רוח עברה וינטלם וינשאם. ודוק, עכ"ל הברכי יוסף.

לפי"ז יש לדון אם בשופר היא דין חציצה כחציצת רגלי כהנים מרצפת העזרה שבו לח אינו חוצץ, או שהוא דין שיהא מונח על בשרו דומיא דבגדי כהונה ותפילין, שבהם לח חוצץ.

ג. הגאון בעל חלקת יואב (סי' ג') תמה למה ציפה פי השופר זהב הוי חציצה הא קיי"ל כל לנאותו אינו חוצץ. והשיבו רבו האבני נזר או"ח תל"ב, אני רגיל ליישב בזה דברי הרמב"ן [בדרשה לר"ה ד"ה צפהו זהב] שלמד מזה שאם הרחיק התוקע פיו מהשופר ותקע לא יצא. ואינו מובן, דצפהו יש כאן חציצה אבל הרחיק אין חציצה רק שאינו נוגע. ותרצתי משום דלנאותו אינו חוצץ, אך כמו שכתב הרמב"ן פרק ג' דבכורות במין במינו דאינו חוצץ, מכל מקום במה דצריך שיגע אינו מועיל מין במינו, דמכל מקום אינו נוגע. כן יש לומר דסבירא לי' בלנאותו. ועיין ר"ח סוכה (דף ל"ז ע"א) וזה לשונו. אמר רבא כל לנאותו אינו חוצץ מין במינו הוא, יעיין שם. ועל כן ציפהו זהב פסול אף דלנאותו הוא מכל מקום אין התוקע נוגע. ומוכח שפיר שאם הרחיק פיו משופר לא יצא, עכ"ל האבנ"ז. ומתבאר ששופר כבגדי כהונה, והצדק עם השואל שיש לדון אם הוו המים חציצה, דומיא דתפילין שהזהירו שלא יהיו מים חוצצין ביניהם לגוף.

ד. אבל לדינא ודאי לית כאן בית מיחוש, דהנה לא אישתמיטהו לרבוותא להזהיר תוקע שנפק דם משפתיו להזהירו לקנח שפתיו ופה השופר. ואת"ל דם היוצא משפתיו היינו רביתיה ול"ד למים הבאים ממקו"א, מה תענה לד' ר' פייביש מקראקא שהביא הט"ז תקפ"ד (הו"ד בבאה"ט) שלא היה מקנח פיו אחר המילה לערב דם מילה בשופר. וגם הדגמ"ר דפליג הוה ראיה להתיר, שכל דחייש התם שיתייבש הדם, אבל דם לח לא איכפ"ל. וכן מצינו ס"ס תקפ"ו שמצחצחין השופר במים ושמן בראש השנה, והלא חציצה מתוכו פוסלת, שלא הכשרנו נקב זכרותו אלא מדין מין במינו אבל ציפהו זהב מבפנים פסול (עי' סעי' ט"ז), ואם משקין חציצה היה להזהירנו שהמצחצח שופרו מתוכו יש לו לקנחו היטב קודם שיתקע בו.

וטעמא דמילתא אפשר ששופר שעומד על השפתים דוחק רוב המשקין לצידיו והנותר אין בו ממשות אלא רושם בעלמא. [מיהו בזה לא יתבאר עדיין למה לא חשו למצחצח שופרו ששם אין דבר הדוחק את המים והשמן, ויותר נראה שלא חשו כלל לממשות מים, ועין.]