Britmila2.jpg ​

מלכותו של אנטיוכוס מלך הצפון​

בימים ההם מת המלך 'אנטיוך' שמלך על החלק הצפוני של מלכות יָוָן, ובמקומו מלך בנו הרשע אנטיוכוס[1], שהיה מלך גדול ואדיר, כמו שכתבו עליו זקני בית שמאי וזקני בית הלל במגילת בית חשמונאי[2] (מגי' אנטיוכוס א-ד) בלשון ארמית.

וזה תרגום הדברים שם:

וַיְהִי בִּימֵי אַנְטִיוֹכָס[3] מֶלֶךְ יָוָן, מֶלֶךְ גָּדוֹל וְתַקִּיף הָיָה וְחָזָק בְּמֶמְשַׁלְתּוֹ וְכָל הַמְּלָכִים יִשָּׁמְעוּ לוֹ: הוּא כָּבַשׁ מְדִינוֹת רַבּוֹת וּמְלָכִים תַּקִּיפִים וְהֶחְרִיב אַרְמוֹנוֹתֵיהֶם וְהֵיכְלֵיהֶם שָׂרַף בָּאֵשׁ וְגִבּוֹרֵיהֶם קָשַׁר בַּחֲבָלִים [מִימֵי אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס הַמֶּלֶךְ לֹא עָמַד מֶלֶךְ כָּמוֹהוּ בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר[4]]:

הוּא בָּנָה כְּרַךְ גָּדוֹל עַל חוֹף הַיָּם לִהְיוֹת לוֹ לְבֵית מַלְכוּת וּקְרָאָהּ אַנְטָכְּיַא עַל שְׁמוֹ: וְגַם בַּגִרֶס מִשְׁנֵהוּ בָּנָה לוֹ כְּרַךְ אַחֵר כְּנֶגְדָּהּ וְקָרָא לָהּ מְדִינַת בַּגִרֶס, וְכָךְ שְׁמוֹתֵיהֶם עַד עַכְשָׁו[5]:

לפני ימיו של אנטיוכוס, היתה עיר הבירה של מלכות יָוָן הצפונית בעיר 'סליקייא', שנבנתה על ידי סליקוס המלך, והמלך אנטיוכס בחר במקומה בעיר 'רבלה', והפך אותה לעיר גדולה ומבוצרת כדי שתשמש כעיר בירה, ואף שינה את שמה ל'אנטכיא' כדי להזכיר את שמו עליה, כמנהג מלכי האומות (ע"פ הגמ' בסנהדרין צו:)[6].

ואכן עיר זו עומדת עד היום, בדרום מדינת טורקיה, קרוב לשפת הים הגדול.


כיבוש מצרים על ידי אנטיוכוס​

את כיבושיו של אנטיוכוס הרשע חזה דניאל מראש, כמו שהראם לו הקב"ה על ידי גבריאל המלאך.

וכך כתוב בספר דניאל (יא יג-טו):

וְשָׁב מֶלֶךְ הַצָּפוֹן וְהֶעֱמִיד הָמוֹן רַב מִן הָרִאשׁוֹן וּלְקֵץ הָעִתִּים שָׁנִים יָבוֹא בוֹא בְּחַיִל גָּדוֹל וּבִרְכוּשׁ רָב:

לעיל נאמר שמלך הצפון הקודם ניסה לכבוש את מלך מצרים היווני, ולא הצליח בכך, אך לאחר שנים מרובות עמד מלך חדש בצפון ואסף צבא גדול ועשיר יותר, כדי לנסות שוב לכבוש את מלך מצרים.

וּבָעִתִּים הָהֵם רַבִּים יַעַמְדוּ עַל מֶלֶךְ הַנֶּגֶב וּבְנֵי פָּרִיצֵי עַמְּךָ יִנַּשְּׂאוּ [פריצי ישראל המורדים באלקים ינשאו ברעתם. רס"ג] לְהַעֲמִיד חָזוֹן וְנִכְשָׁלוּ[7]: וְיָבֹא מֶלֶךְ הַצָּפוֹן וְיִשְׁפֹּךְ סוֹלֲלָה וְלָכַד עִיר מִבְצָרוֹת וּזְרֹעוֹת הַנֶּגֶב לֹא יַעֲמֹדוּ וְעַם מִבְחָרָיו וְאֵין כֹּחַ לַעֲמֹד:

מלך הצפון הצליח בסופו של דבר להבקיע את העיר המבוצרת של מלך מצרים, וכוחותיו החזקים של מלך מצרים לא הצליחו לעמוד בפניו.

לפי המובא בספר היוסיפון (יז-יח) היתה מלחמה זו בין אנטיוכוס מלך הצפון, לבין תלמי היווני השני - מלך מצרים, והמלך אנטיוכוס נצח במלחמה, וכבש את מצרים מידו, ומאז מלך על שתי הממלכות יחד, מלכות הצפון ומלכות הדרום. ואז גבה לבו של אנטיוכוס, ועשה צלם גדול של זהב כדמותו, וציוה לכל הגוים להשתחוות לצלמו.


אנטיוכוס כובש את ארץ ישראל​

בפסוקים הבאים בספר דניאל (שם טז-יז) מובא שארץ ישראל נכבשה גם היא על ידי אנטיוכוס:

וְיַעַשׂ הַבָּא אֵלָיו כִּרְצוֹנוֹ וְאֵין עוֹמֵד לְפָנָיו. וְיַעֲמֹד בְּאֶרֶץ הַצְּבִי [ארץ ישראל] וְכָלָה בְיָדוֹ: וְיָשֵׂם פָּנָיו לָבוֹא בְּתֹקֶף כָּל מַלְכוּתוֹ וִישָׁרִים עִמּוֹ וְעָשָׂה. וּבַת הַנָּשִׁים [כנסת ישראל] יִתֶּן לוֹ לְהַשְׁחִיתָהּ וְלֹא תַעֲמֹד וְלֹא לוֹ תִהְיֶה:

במסעו של המלך אנטיוכוס למצרים עשה המלך כרצונו בלי שום מונע, וכבש ככל אוות נפשו את כל המדינות בהם עבר, וגם ארץ ישראל נכבשה אז תחת ידו, וכן יהודי מצרים שעמדו לעזרתו של מלכם – תלמי המלך, נכבשו על ידו. ואחרי שהצליח במלחמותיו ציווה לשר צבאו להשחית את ישראל ולהשמידם מעל פני האדמה.

בסוף הפסוק, במילים 'וְלֹא תַעֲמֹד וְלֹא לוֹ תִהְיֶה', מבשר המלאך לדניאל, כי בסופו של דבר לא יצליח אנטיוכוס הרשע במזימתו זו, כמו שפירש רש"י (דניאל יא יז) וזה לשונו:

וְאוֹמֵר אֲנִי שֶׁהוּא אַנְטִיּוֹכָס הָרָשָׁע מֶלֶךְ יָוָן שֶׁגָּזַר גְּזֵרוֹת עַל יִשְׂרָאֵל, וְצִוָּה לְפוֹלִיפּוֹס שַׂר צְבָאוֹ לַהֲרֹג אֶת כָּל הַקּוֹרֵא שְׁמוֹ יְהוּדִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר יוֹסִיפוּן: וְלֹא תַּעֲמֹד עֲצָתוֹ זֹאת וְכוּ', שֶׁעָמַד מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנָן וּפָרַק עֻלּוֹ מֵעַל יִשְׂרָאֵל:

בפרקים הבאים יסופר בהרחבה אודות גזירות השמד של אנטיוכוס הרשע, ומלחמותיהם של מתתיהו ובניו, שלחמו במסירות נפש על תורת ה' ומצוותיו.


אנטיוכוס מתייעץ כיצד לעקור את עם ישראל​

אף על פי שאנטיוכוס שמע על סופם של המלכים הקודמים שניסו לכלות את ישראל, היה סבור שבגבורתו ובחכמתו יצליח במה שנכשלו קודמיו, וכלשון מדרש 'והזהיר' לרב חפץ אלוף (הובא במדרש 'מה רבו' פיסקא ד, וב'שאילתות' כת"י סי' כז): שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים אֻמּוֹת הָעוֹלָם עַל הָאָרֶץ לְכַלּוֹתָם, וְאִלּוּלֵי שֶׁיְסָדָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּאָרֶץ הַזֹּאת [שעומדת לעולם], כְּבָר הָיוּ כָּלִים מִשִּׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת וְכוּ', בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה מַלְכֻיּוֹת נִלְחֲמוּ עַל יִשְׂרָאֵל, וְכָל אַחַת וְאַחַת מְחַדֶּשֶׁת גְּזֵרוֹת עֲלֵיהֶן, סְבוּרִים הֵם שֶׁהֵם מְכַלִּים אוֹתָם.

לשם כך התייעץ אנטיוכוס המלך עם יועציו, חכמי היוונים, לדעת מה כוחם של ישראל, ואיך יצליח לגבור עליהם.

וכך מסופר במגילת בית חשמונאי (מגי' אנטיוכוס ה-ט):

בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים לְמָלְכוֹ [לשנות מלכותו של אנטיוכס], בִּשְׁנַת מָאתַיִם וּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר שָׁנִים לְבִנְיַן בֵּית הָאֱלֹהִים[8], הִפְנָה פָּנָיו לַעֲלוֹת לִירוּשָׁלַיִם:

עָנָה וְאָמַר לְיוֹעֲצָיו, הֲלֹא יְדַעְתֶּם עַם הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בֵּינוֹתֵינוּ בִּיהוּדָה[9], לֶאֱלֹהֵינוּ אֵינָם עוֹבְדִים וְנִימוּסֵינוּ אֵינָם עוֹשִׂים וְדָתֵי הַמֶּלֶךְ עוֹזְבִים לַעֲשׂוֹת דָּתֵיהֶם: אנטיוכס התקנא ביהודים, כיון שראה שהם מסרבים להשתחוות לפסליו, ולהתנהג לפי התרבות היוונית, כמו שאר כל גויי הארץ.

וְגַם הֵם מְחַכִּים לְיוֹם שֶׁבֶר הַמְּלָכִים וְהַמוֹשְׁלִים, וְאוֹמְרִים מָתַי יַעֲמֹד מַלְכֵּנוּ [מלך המשיח] וְנִשְׁלֹט בַּיָּם וּבַיַּבָּשָׁה וְכָל הָעוֹלָם יִנָּתֵן בְּיָדֵנוּ, אֵין גְּדֻלַּת הַמַּלְכוּת לְהַנִּיחַ אוֹתָם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ: כלומר, אנטיוכס גם שמע על כך שהיהודים מצפים לביאת המשיח שיגאלם מתחת מלכות הגויים[10], ודברים אלו הכעיסו אותו מאד, כיוון שהבין שמלך המשיח עתיד לבטל את מלכותו ואת גדולתו.

עַתָּה בּוֹאוּ וְנַעֲלֶה עֲלֵיהֶם וּנְבַטֵּל מֵהֶם הַבְּרִית הַכָּרוּת לָהֶם בינם לבין אביהם שבשמים[11], שַׁבְּתָא וְיַרְחָא [-שמירת שבת וקביעת ראש חודש] וּמִילָה: וְהוּטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי שָׂרָיו וּבְעֵינֵי כָּל חֵילוֹתָיו:


הטעם שגזר על שלושת המצוות שבת חודש ומילה​

עצתו של אנטיוכוס היתה לבטל את הקשר בין ישראל לאביהם שבשמים, כיון שידע שהקב"ה הוא זה שמגין עלינו ושומרינו מכף אויבינו, ולכן התייעץ לגרום לישראל לעזוב את דרכי ה' ומצוותיו, כי סבר שאז יעזוב הקב"ה אותנו ויפסיק לשמור עלינו.

וכך ביאר רבינו דוד הנגיד בדרשותיו (וישב עמ' קסט):

"כְּשֶׁרָאוּ שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לְבַטֵּל מֵהֶם אֶת כָּל הַמִּצְווֹת, סָבְרוּ וְנוֹעֲצוּ וְהִסְכִּימוּ לְבַטֵּל מֵהֶם שְׁלֹשׁ הַמִּצְווֹת הַחֲשׁוּבוֹת בְּעֶרְכָּן, וְהֵן, הַתּוֹרָה, הַמִּילָה וְהַשַּׁבָּת. שֶׁהֵם בְּסִיס בִּנְיָנָהּ שֶׁל דַּת יִשְׂרָאֵל, וְהֵן הַבְּרִיתוֹת אֲשֶׁר בֵּינֵינוּ וּבֵינוֹ יִתְבָּרַךְ[12].

וְזֶהוּ מִכְּלַל עָבְרָם כָּל גְּבוּל בְּרֹעַ וּשְׁרִירוּת לִבָּם הַמְּמִיטָה פֻּרְעָנֻיּוֹת[13]. מִשּׁוּם שֶׁהֵם תִּכְנְנוּ וְאָמְרוּ, שֶׁאִם יְבַטְּלוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה וְיַעַזְבוּהָ, מִן הַהֶכְרֵחַ שֶׁיִּשְׁכְּחוּ אֶת הַמִּצְווֹת שֶׁבְּתוֹכָהּ וְיַזְנִיחוּ אוֹתָן.

וַאֲשֶׁר לַמִּילָה, הֲרֵי עִם הֲסָרַת הָעָרְלָה יִפָּסֵק לַחֲלוּטִין כֹּחַ הַתַּאֲוָה, וְתִזְדַּכֵּךְ הַנֶּפֶשׁ וְתֵלֵךְ אַחֲרֵי הַשְׁפָּעַת הַשֵּׂכֶל, וְיַקְרִין עָלֶיהָ הַשֶּׁפַע הָאֱלֹהִי, וְתִלָּוֶה אֵלֶיהָ הַהַשְׁגָּחָה[14].

וּבַאֲשֶׁר לַשַּׁבָּת, הֲרֵי בְּקִיּוּם מִצְוָתָהּ מִתְאַשְּׁרִים לָנוּ עֶקְרוֹנוֹת הַדָּת, וְיִתְאַשֵּׁר חִדּוּשׁ הָעוֹלָם, וְיִתְאַמְּרוּ לָנוּ מִסְפַּר יְסוֹדוֹת חֲשׁוּבִים בֶּאֱמֶת עַל נָכוֹן מִיסוֹדוֹת הַחֹזֶק[15]. וּמִשּׁוּם כָּךְ גָּזְרוּ בִּטּוּל מִצְווֹת אֵלֶּה".

מדבריו אלו של רבינו דוד הנגיד נראה, שגזירת 'ירחא' שהוזכרה במגילה היתה גזירה על לימוד התורה, אך שאר המפרשים ביארו ש'ירחא' תרגומו חודש, והכוונה היא שגזרו שלא יקבעו הסנהדרין ראשי חדשים[16], וכוונתם היתה לבטל את כל המועדים שנקבעו על ידי קביעת החדשים, וכשלא יקבעו ראשי חדשים לא יוכלו לדעת באיזה תאריך חל כל יום טוב, וממילא יתבטלו כל המועדים, וכך גם לא יעלו לרגל ולא יקריבו את הקרבנות[17].

וכן נאמר בספר יוסיפון (פי"ח) שאנטיוכוס אמר לשר צבאו 'מנע את העם מלשמור שבתותיהם, ומלחוג את חגיהם, ומלמול את בניהם, ובזה תכניעם כרצונך'.








[1] ע"פ ברייתא דסדר עולם (פרק ל). ולפי רבי דוד הנגיד (וישב עמ' קעב) נקרא 'אנטיוכוס בן אנטיוכוס'.
[2] ראה בהקדמת הספר אודות כתיבת מגילה זו, והטעם שלא קבעו לקרא בה.
[3] [בכל הנוסחאות המדויקות נכתב שמו בכתיב חסר, וכן נזכר שמו במדרשי חנוכה המדויקים, וב'יוצרות' לשבת חנוכה חרז את שמו עם המילים 'נכס' 'להרכס', ומשמע שניקד את הכ' בפתח].
[4] מלכותו של אנטיוכוס היתה בארצות הצפון, כגון סוריא וסביבותיה, אך היא כללה גם את העבר המזרחי של נהר פרת, כגון ארץ פרס וסביבותיה, ובפרקים הבאים [פרק י"א וט"ז] יובא שבסוף ימיו מרדו בו הפרסים, והוא ניסה לכבוש אותם שוב, אך לא הצליח בכך.
[5] ראה במדרש תהלים (שוחר טוב פ"ט) וז"ל: האויב תמו חרבות לנצח. האויב תמו, חרבותיהם קיימין לנצח, כגון קוסטנטינוס בנה קוסטנטינא, פילוס בנה פוליא, אַנְטִיּוֹכָס בָּנָה אַנְטוֹכְיָא, רומילוס בנה רומי, אלכסנדרוס בנה אלכסנדריא, סלייקוס בנה סליקיא, סקילוס בנה סקילייא, הם תמו, וחרבותיהם שבנו קיימות לנצח, ואתה כביכול ערים נתשת אבד זכרם המה, ירושלים וציון, כדכתיב 'ערי קדשך היו מדבר, ציון מדבר היתה ירושלים שממה'.
[6] לשון הגמרא שם הוא: 'ויעלו אתו אל מלך בבל רבלתה' ואמר רבי אבהו, זו אנטוכיא. ובספר כפתור ופרח (פרק י"א) ציטט גם כן מדברי רש"י בכמה מקומות שאנטוכיא היא העיר 'רבלה' שבארץ חמת. ונראה שהכוונה היא כמו שפירשתי למעלה, שהעיר היתה קטנה ואנטיוכוס הגדיל וביצר אותה, אמנם יתכן עוד לפרש שהעיר חרבה לגמרי לפני כן, ואנטיוכוס בנה אותה מחדש.
[7] ראה בקיצור ספרי יהושע הקריני (מכבים ב' פרקים ד-ה) שהאריך בענין פריצי ישראל המתייוונים שהחניפו למלכי יון כדי שיקבלו מהם רשיון לשלוט בעמם, ולבסוף נכשלו כולם ונלכדו בשחיתותיהם.
[8] במגילה נאמר כאן 'לְבִנְיַן בֵּית אֱלָהָא דֵּךְ', והכוונה היא לבית המקדש השני שעמד בשעת כתיבת מגילה זו. הבית השני עמד ארבע מאות ועשרים שנה, ולפי הנאמר כאן כבש אנטיוכס את ירושלים בשנת רי"ג לבנינה [והיא שנת ג' אלפים תרכ"א לבריאת העולם. סדר הדורות]. ובסוף המגילה נאמר שאחרי מותו של אנטיוכס מלכו בני חשמונאי במשך ר"ו שנה, הרי תי"ט שנים, ושנה אחת היו מלחמותיו של אנטיוכס. אמנם לפי המובא בסדר עולם זוטא התחילו מלחמות אלו כשלושים שנה לפני כן, ראה במבוא הספר.
[9] ישראל שבימי ביהמ"ק השני כונו 'יהודים', והארץ היתה מכונה גם היא 'יהודה', כיוון שעשרת השבטים כבר גלו לפני כן לאשור, ועולי בבל היו ברובם משבט יהודה, והיו שייכים למלכות יהודה. [ועל שם זה אנו נקראים 'יהודים' עד היום גם בפי הגויים].
[10] גם בימי הבית השני היו ישראל מצפים לגאולה ולביאת המשיח, כי ידעו שגאולתם ממלכות בבל היא גאולה זמנית בלבד, וגם לא היתה לבני ישראל מלכות עצמאית באותם שנים, כמבואר בספר נחמיה (ט לב-לז) ובגמרא מסכת נזיר (לב:) ועוד.
[11] השבת היא ברית בינינו לאבינו שבשמים 'בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִיא לְעֹלָם' (שמות לא יז), וכן המועדים מקשרים את ישראל לאביהם שבשמים ומקריבים בהם קרבנות לרצון להם לפני ה', ובריתו של אברהם אבינו כתוב בו 'וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְגוֹ' וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ' (בראשית יז ח-ט).
[12] לגבי התורה נאמר גם כן שהיא ברית בין הקב"ה לישראל, כמו שכתוב 'כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל' (שמות לד כז), וכן פירשו חז"ל בפסוק 'אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי' (ירמיה לג כה) שהברית היא התורה הקדושה.
[13] כלומר, הם היו חכמים להרע בצורה שעוברת כל גבול מוסרי, ובכך המיטו לבסוף פורענות על עצמם.
[14] טעם זה למצות מילה כותב הרמב"ם בספרו מורה נבוכים (ח"ג מט). ובספר הקדום תורת המנחה לרבי יעקב סקילי (פרשת מקץ) פירש, שגזרו על המילה כדי שלא תהיה נפשותינו יכולה ללמד עלינו זכות, כי הערלה מעכבת עליה, ואז יהיו ישראל מסורים ביד אומות העולם. ועוד פירש, שגזרו בשביל הערלה כדי שתתכסה עטרת ישראל בערלה, ולא יקבלו שפע ישראל מן העטרה שעיטר להם אביהם תפארת ישראל, כי ממנה יונקים ומתפרנסים. [ובפשטות נראה לפרש שהמילה היא סימן המבדיל ביניהם, וסברו היוונים שאם ישראל לא ימולו את בניהם, יוכלו הבנים להתכחש ליהדותם ולהיות עם היוונים לעם אחד].
[15] בשמירת השבת אנחנו מעידים שהקב"ה ברא את העולם, ומחזקים ומרוממים על ידי כך את האמונה ביסודות היהדות.
[16] וכן יסד רבינו מנחם בן מכיר ב'יוצרות' לחנוכה: וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ, חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת חָשַׁב לְהָפֵר חוֹטֵא וְאָשֵׁם, חָק וַיַעֲבֵר קוֹל וְגַם בְּמִכְתָּב רֹשֶׁם, וְאָמַר הָס כִּי לֹא לְהַזְכִּיר בְּשֵׁם. וכן מובא ב'קדושתא' לחנוכה לריה"ל: וְשַׁבָּתוֹת וְחֻקֵּי חֳדָשִׁים וּמוֹעֲדֵי ה' הַמְקֻדָּשִׁים גָּזַר עַל עַם קְדוֹשִׁים לְחַלֵּל.
[17] בספר תורת המנחה (פרשת מקץ) פירש בטעם גזירתם זו, כי חדש ושבת כוללים תנועת כל שבעה כוכבי לכת, חדש ללבנה ושבת לשבתאי, וכיון שאלו השנים בטלים מהם הרי נסתלק מהם שפע העליון ולא נשאר להם מלמד זכות מעליונים. ועוד כי שבתאי ממונה לבטל ולהשבית כל פעולה שהיא כנגדו, ובזמן שישראל משמרים את השבת הוא מתחזק בפקידתו ובמנויו דכתיב ומתחת זרועות עולם (דברים לג כז), וכתיב רכב שמים בעזרך. ועל כן גזרו עליהם לחלל את השבת כדי להתיש כח שבתאי ולא יוכל לבטל גזרתם. והם גזרו עליהם שלא לקבוע ושלא לקדש ראשי חדשים, כי היו משתמשים בשרי מעלה ושרי מעלה משנים תפקידם בחידוש הלבנה ובתקופת השנה, וזה היה בזמן שאין ישראל מקדשים החדשים, אבל בזמן שישראל מקדשים החדשים אין שרי מעלה רשאים לשנות את תפקידם עד שיקדשו בית דין של מטה את החדש דכתיב אשר תקראו אתם מקראי קדש וגו' (ויקרא כג לז). ועל כן גזרו עליהם שלא לקבוע חדשים ושלא לקדש אלא יניחו העולם שיתנהג כמנהגו, והם היו בקיאים בחשבון המולדות והתקופות.
  • יישר כח
תגובות: אוצר התורה