​
הרי זה בא ללמד ונמצא למד. כאמור הדברים דלהלן לקוחים מתוך רשימות שנערמו במשך השנים, הדברים לא בהכרח מנותחים כל הצורך, ובודאי לא מסוגננים בצורה קריאה כל הצורך, כמו כן יש עוד הרבה מה לישא וליתן בנושאים הנ"ל. לכן אקרא בזאת למתקנים ומסייעים לתת את חלקם, ושכמ"ה.​
קביעת שיעור ​

תוכן הענינים

סעיף א- הגישור בין הרעיון המופשט לגדר ברור וקבוע יכול להיות ע"פ עיקרון השטח האפור

סעיף ב- האם לקבוע שיעור אחיד או להשאיר את הרעיון מופשט

סעיף ג- עוד סוגי שיעורים שלא בשטח האפור- שיעור לבן, שיעור שחור, ושיעור מעורב.

סעיף ד- בדיני ממונות האם צריך שיהיה "שיעור לבן" לטובת המוחזק/מרא קמא



סעיף א- הגישור בין הרעיון המופשט לגדר ברור וקבוע יכול להיות ע"פ עיקרון השטח האפור ​

דבר ידוע ומפורסם שהרבה מפרטי הדינים בתורה נאמרו בתורה בצורת רעיון מופשט, והודיעו למשה בסיני שיש לחכמים תפקיד להגדיר אותם למעשה בשיעור או מאפיין קבוע וברור, והנה לכאורה הרעיון המופשט והגדר הקבוע הם תרתי דסתרי, אך הגישור ביניהם יכול להקבע על פי עיקרון השטח האפור.

ובטרם נבוא לבאר זאת, נביא את המקור המאיר לכך, והוא מהגמרא יומא פ' ב' מתקיף לה רבי זירא מאי שנא אכילה דכל חד וחד בככותבת ומאי שנא שתיה דכל חד וחד בדידיה

אמר ליה אביי קים להו לרבנן בככותבת דבהכי מיתבא דעתיה בציר מהכי לא מיתבא בשתיה בדידיה מיתבא דעתיה בדחבריה לא מיתבא דעתיה

מתקיף לה רבי זירא וכל העולם כולו בככותבת ועוג מלך הבשן בככותבת

אמר ליה אביי קים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה בציר מהכי לא מיתבא דעתיה מיהו כולי עלמא טובא ועוג מלך הבשן פורתא

מתקיף לה רבי זירא בשר שמן בככותבת ולולבי גפנים בככותבת

אמר ליה אביי קים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה בציר מהכי לא מיתבא דעתיה מיהו בשר שמן טובא לולבי גפנים פורתא

עיין היטב בדברי הגמרא המצוטטים לעיל. והמתבאר משם שכשרוצים לקבוע שיעור קבוע בכגון דא, צריכים למצוא שיעור שבכל המצבים הוא בשטח האפור, ולא יהיה שום מצב שכבר מתחת לשיעור הדבר מוכרע לגמרי שהוא חשוב, וכן לא יהיה שום מצב שמעל השיעור עדיין הדבר מוכרע לגמרי שאינו חשוב. ובענין מצוות עינוי דיום הכיפורים הגורמת איסור אכילה חז"ל מצאו שיעור שיכול לענות על עיקרון השטח האפור והוא ככותבת הגסה.

להלן תרשים (הלקוח מתבנית אוטומטית שקיימת במחשב, ואינו משופר מספיק למטרתנו,) המטרה היא להראות כמה סוגי בני אדם וכמה סוגי מאכלים, ושמדד המייתבא דעתיה הולך ומשחיר בכל אחד מהם בקצב שונה, (ננס שאכל לחם נהיה "שחור"-דהיינו שבע לגמרי, כבר ב50 גרם, ועוג מלך הבשן- כלומר היהודי הגדול ביותר, שאכל עלי גפנים נהיה "שחור" רק ב5000 גרם,) וצריך למצוא את השיעור שבו כולם נמצאים במצב אפור כזה או אחר, ואותו לקבוע להלכה.

סעיף ב- האם לקבוע שיעור אחיד או להשאיר את הרעיון מופשט​

הנה מצאנו מקרים בהם חכמים הגדירו בשיעור אחיד וקבוע את הרעיון המופשט שבתורה, כגון "כי כל הנפש אשר לא תעונה" הגדירו דהיינו אכילת ככותבת הגסה,

ומצאנו מקרים בהם נתנו שיעור מפוצל כגון שתיה ביום הכיפורים ששיעורה בכמלא לוגמיו דידיה לפי מה שהוא אדם,

או לא נתנו שיעור כלל, כגון הקומץ את המנחה והחופן את הקטורת (כלים פי"ז מי"א), וכן שיעור שביעה המחייב בברהמ"ז מן התורה, (עיין או"ח סי' קפ"ד במ"ב סקכ"ב.)

וצריך בירור מה הם הגורמים לחז"ל לקבוע שיעור אחיד, ומה הם הגורמים להם לא לקבוע שיעור.

וניתן לומר בזה כמה גורמים.

א. היכא דלישנא דקרא או לישנא דהלכתא מוכרע שרוצים את הרעיון המופשט ללא שום התערבות, [או להיפך.]

ב. היכא דיש עיקרון/צורך להשתמש דווקא ברעיון המופשט. [או להיפך,] דוגמאות- עירובין מ"ח א', גבי ארבע אמות דיוצא חוץ לתחום, אם אמר לך אמות של קדש יהבינן ליה, עוג מלך הבשן מה תהא עליו.

ג. היכא דלא שייך טענת נתת תורת כאו"א בידו. משום שמצוי אצל כל אחד כלי מדידה מדויקים וברורים לרעיון המופשט. [או להיפך.] דוגמאות-

ד. היכא דלא מצאו מפלס שהוא אצל כולם בצבע האפור, אלא כל שיעור שנבוא לקבוע תהיה עליו פירכה גמורה, שהוא אינו נכון כלפי אדם/מצב פלוני. דוגמאות- שיעור שתיה ביום הכיפורים אינו אחיד, כי בשיעור שננס רווה, עוג מלך הבשן עדיין לא נפגם עינויו, לכן נאמר שכל אחד לפי מלא לוגמיו דידיה. וכן שיעור הנקב בו כלי נטהר מלקבל טומאה, לא יתכן לקבוע בכולם בכונס משקה או בככרות של פת.

ומאידך גיסא בדברים התלויים בהרגשת הלב והם דיני ממונות, כגון לשער על פי כל מיני מדדים בטוען ונטען מי המשקר ומי הדובר אמת, על פי התיקים הפליילים הותיקים שיש לכל אחד מהבעלי דינים, ועוד ועוד, בזה לא ניתן לילך על פי הרגשת הלב כל זמן שאי אפשר ליתן קרטריונים ברורים, משום דחיישינן לנגיעה של הדיינים שתטה אותם להרגיש כך או אחרת, וכן הבעל דין המתחייב בדין יוכל להעליל על הדיינים כדברים האלה, ובכך תופר המשמעת לבית דין.

ה. לא ראו להחמיר בדרבנן מאחר שלפי הרעיון המופשט כבר יצא י"ח. [או להיפך, היה ענין להחמיר מכל צד.] דוגמאות- כלים שם. ויש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם כו' וכמזון שתי סעודות לערוב.

סעיף ג- עוד סוגי שיעורים שלא בשטח האפור ​

ביאורי מילים- שיעור אפור, שיעור לבן, שיעור שחור, ושיעור מעורב.​

הנה לעיל סעיף א' הבאנו דהגישור בין הרעיון המופשט לבין גדר קבוע יכול להקבע על פי עיקרון השטח האפור, וכמו שמצאנו בשיעור אכילה ביום הכיפורים. אך יש לדעת דכל זה דווקא בכגון איסור אכילה ביום הכיפורים, שנאמר בלשון "כי כל הנפש אשר לא תעונה" ולפיכך אי אפשר לחייב כרת אדם שהוא במצב השלם של עינוי, ואי אפשר לפטור מכרת אדם שהוא במצב השלם של מייתבא דעתיה. לכן אם קובעים שיעור הוא צריך להיות "שיעור אפור" וכמו שנתבאר לעיל.

אבל יש נושאים בתורה המאפשרים להעמיד את השיעור במקום שהוא אצל חלק מהאנשים בשטח הלבן, כלומר- מצד חלק מהאנשים, זה היה ראוי להיות מותר בהחלט, אך כיון שקובעים דין אחיד, ואצל חלק אחר מהאנשים זה כבר בשטח השחור או האפור, ולא יתכן להתיר להם זאת, אז זה נעשה אסור לכל.

וכן יש נושאים בתורה המאפשרים להעמיד את השיעור במקום שהוא אצל חלק מהאנשים בשטח השחור, כלומר- מצד חלק מהאנשים, זה היה ראוי להיות אסור בהחלט, אך כיון שקובעים דין אחיד, ואצל חלק אחר מהאנשים זה עוד בשטח הלבן או האפור, ולא יתכן לאסור להם זאת, אז זה נעשה מותר לכל.

וכן יש נושאים בתורה המאפשרים להעמיד את השיעור במקום שהוא אצל חלק מהאנשים כבר בשטח השחור ואצל חלק אחר הוא עוד בשטח הלבן, וקבעו שיעור ממוצע, ותל"מ.
​
שיעור לבן​

מקור: סוכה כ"ו א'- אוכלים אכילת עראי חוץ לסוכה וכמה אכילת עראי אמר רב יוסף תרתי או תלת ביעי אמר ליה אביי והא זימנין סגיאין סגי ליה לאיניש בהכי והוה ליה סעודת קבע אלא אמר אביי כדטעים בר בי רב ועייל לכלה.

פשטות הדברים שכדי להתיר לאכול חוץ לסוכה בעינן שיעור שאף פעם לא סגי ליה לאיניש בהכי כסעודת קבע, אבל שיעור שלפעמים סגי לאיניש בהכי, אפילו שפעמים אחרות הוא נשאר בזה רעב, אסור[2], ובפשוטו הוא איסור דאורייתא לכל אדם וגם לרעבתן, דקבעו חכמים שזהו השיעור של התורה. אם כי יל"ע בזה.

ואם תאמר מנא להו לחז"ל דלגבי סוכה בעינן "שיעור לבן" ולגבי עינוי דיוה"כ בעינן "שיעור אפור". וכי תימא דאין "שיעור אפור" לענין גדר סעודה, דסעודה קטנה דעוג מלך הבשן היא כבר יותר מסעודה גדולה דננס, אם כן שיאמרו שהכל לפי מה שהוא אדם, וכמו שאמרו לענין שתיה ביום הכיפורים.

יש לומר דהא נמי חשיב כשיעור אפור, שהרי אמרה תורה בסוכות תשבו שבעת ימים, ולא נתבאר להדיא בתורה דשיעור שאינו שבע בו מותר לאכול חוץ לסוכה, והרי אפילו בשתיית מים בסוכה מקיימים מצוות בסוכות תשבו, לפיכך אפשר לחרוג לשטח הלבן.

עוד יתכן דבמצוות הייעודית לכל ישראל (לאפוקי כי יקרא קן ציפור) יש מגמה להרחיב את הגדרים כדי שיכללו את כולם, ושלא יהיה יהודי שיכול לחיות חיים רגילים חוץ לסוכה ולא לבטל בכך מצוות סוכה.
​
שיעור שחור​

מקור: א. ברכות ט' ב'- (וגומרה) עד הנץ החמה רבי יהושע אומר עד שלש שעות שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות, שם י' ב' אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יהושע.

וטעמא דאזלינן לפי בני מלכים לכאורה משום שמבינים שאין כוונת התורה שאותם שסדר יומם לקום בשלש שעות יצטערו לקום קודם, ומאידך כשאנו נותנים את השיעור עד שלש שעות אין אנו מבטלין עול מלכות שמים ממשכימי קום המאחרים קריאתם, דסו"ס הם קוראים בערך בתחילת היום שלהם.

ב. ברכות מ"ב א' רב הונא אכל תליסר ריפתי בני תלתא תלתא בקבא (אם הדברים ככתבן, היינו ד' קבין ושליש,) ולא בריך, אמר ליה רב נחמן עדי כפנא אלא כל שאחרים קובעים עליו סעודה צריך לברך.

פשטות הדברים נראה [לפו"ר ולא למעשה] שכדי לחייב פת הבאה בכיסנין בברכת המזון בעינן שיעור שהוא בודאי נאכל בתור סעודה ולא בנוסף לסעודה בתור רווחא לבסימא שכיח, וכן לא השאיר אחריו את האדם רעב, אבל שיעור שלפעמים נאכל בתור רווחא לבסימא או שלפעמים משאיר את האדם אחריו רעב לא חייבוהו בברכת המזון. [מיהו אם זאת מבואר כאן דלא אמרינן הכל לפי מה שהוא אדם, אלא זה נקבע על פי כלל בני אדם.]

והטעם בזה, משום דחילוק ברכות דרבנן, דמדאורייתא גם המברך על פת ברכה מעין שלש יצא, ולא חייבו ג' ברכות אלא בשיעור שבוודאי נאכל בתור סעודה.
​
שיעור מעורב​

מקור: שביעית פ"א מ"א- עד אימתי חורשין בשדה האילן ערב שביעית בית שמאי אומרים כל זמן שהוא יפה לפרי ובית הלל אומרים עד העצרת. כלומר אסרו חכמים לחרוש בערב שביעית בזמן שהחרישה אינה מועילה לפירות שישית, משום שנראה שחורש להשבחת יבול שביעית, והתורה אסרה חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית, [מדאורייתא רק בשלשים יום שלפני ראש השנה, -וקיימא לן שכל דין תוספת שביעית הוא רק בזמן שבין המקדש קיים.]

והנה בית שמאי סוברים שהולכים לפי השיעור המופשט, ובכל שנה ובכל מקום יש לבדוק ממתי זמן האיסור, ובית הלל סוברים שלא נתנו תורת כל אחד ואחד בידו, אלא קבעו שיעור עד העצרת.

ומקשינן בירושלמי- ולמה לא תניתא מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה, ומשנינן פעמים שאין הגשמים מצויין ואין הליחה מצוייה והוא עתיד לחרוש קודם לעצרת כדברי בית שמאי ובית הלל אומרים עד העצרת.

מבואר שלפי בית הלל אנו מתירים בכל השנים לחרוש עד לעצרת, גם בשנים שכבר בודאי אין מזה תועלת לפירות שישית, ואנו אוסרים בכל השנים לחרוש אחר עצרת, גם בשנים שעדיין בודאי יש מזה תועלת לפירות שישית.​

סעיף ד- בדיני ממונות האם צריך שיהיה "שיעור לבן" לטובת המוחזק/מרא קמא ​

כשקובעים שיעור בדיני ממונות יש לדון האם צריך לקבוע את השיעור במקום מחמיר, שבודאי שום מוחזק או מרא קמא לא יצא נפסד ממנו, או שאפשר לקבוע את השיעור במקום שהוא בכלל הספק.

והנה יתכן שיש נושאים שנחלש בהם כח המוחזק, משום דבעינן לקבוע דין יסודי בתורה והוא צריך להקבע לפי האמת. וכן בפענוח לשונות של הסכמים יתכן שיש סברא של "אדעתא דרבנן מקדש", כלומר שמקבל על עצמו את הפירוש שחכמים יפרשו את לשונו, והם מפרשים על פי החכמה הממוצעת. אך בנושאים של בירור מציאות, ודאי כח המוחזק או המרא קמא בעינו, וכאן הבן שואל האם צריך לקבוע את השיעור במקום מחמיר, שבודאי שום מוחזק או מרא קמא לא יצא נפסד ממנו, או שאפשר לקבוע את השיעור במקום שהוא בכלל הספק.

ויתכן שאפשר לקבוע את השיעור במקום שאצל מיעוט המוחזקים הוא במצב ספק, כלומר אנו עדיין מסופקים אם התובע צודק או הנתבע צודק. אך במקום שאצל מיעוט המוחזקים הוא במצב של ודאי, כלומר אנו ודאי יודעים שהנתבע צודק, אי אפשר לקבוע שם את השיעור.

דוגמאות למצב שבמיעוט המקרים הוא במצב ספק אם ראוי להוציא מהמרא קמא, ואפילו הכי הלכו אחר כלל המקרים, והוציאו מהמרא קמא;

א. בבא מציעא. מצא מעות מפוזרים, אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה, מכל מקום אין זה ודאי שמישמש.

ב. בבא בתרא כ"ט א' אלא אמר רבא שתא קמייתא לא קפיד איניש תרתי לא קפיד תלת קפיד, א"ל אביי אלא מעתה כגון הני דבי בר אלישיב דקפדי אפילו אמאן דחליף אמיצרא דידהו הכי נמי דלאלתר הוי חזקה וכי תימא הכי נמי אם כן נתת דבריך לשיעורין. יש לפרש דהקושיא לא משום הני דבי בר אלישיב, אלא עיקרו לומר דרוב בני אדם מקפידים כבר לפני ג' שנים, ומסברא השיעור של ג' שנים הוא לא תואם למבחן של קפידא, וכי תימא שהדין של המשנה ניתן רק לקיצוניים בסבלנותם, ושאר האנשים שיעורם משתנה ופוחת והולך, אין ראוי ליתן שיעור המשתנה בין אנשים, ועוד דלא משמע במשנה שנאמרה רק לקיצוניים.

ולהאמור למדנו שהשיעור צריך להקבע לפי רוב בני אדם וזה מחייב גם את הקיצוניים בסבלנותם, מיהו פשוט שגם אצל הקיצוניים בסבלנותם, כבר כעבור כמה חודשים שמחזיקים בקרקע שלהם מתעורר ספק אולי היא נמכרה.

דוגמאות למצב שאצל מיעוט המוחזקים הוא במצב של ודאי, כלומר אנו ודאי יודעים שהמרא קמא צודק, ואכן הצדיקו את המרא קמא

גיטין י"ד א' בביאור טעמא דקנין מעמד שלשתן בהלואה אלא אמר רב אשי בההיא הנאה דקא משתניא ליה בין מלוה ישנה למלוה חדשה גמר ומשעביד נפשיה א"ל הונא מר בריה דרב נחמיה לרב אשי אלא מעתה כגון הני דבי בר אלישיב דכפתי ושקלי לאלתר ה"נ דלא קנו וכי תימא ה"נ א"כ נתת דבריך לשיעורין ובכך נדחה הפירוש.

מקומות שנתנו שיעור אחיד ומאידך הוציאו מצבים מוגדרים מן הכלל

א. האומנים והשותפים וכו' אין להם חזקה (בבא בתרא מ"ב א'), אך זה לא דוגמא טובה, אלא צריך למצוא דוגמא בה יש שיעור לחזקה, אך הוא שיעור שונה מהכלל של ג' שנים.​



[2] נ.ב. עיין סוכה כ"ז א' רבי אליעזר אומר ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה אחת ביום ואחת בלילה כו' שאל אפוטרופוס של אגריפס המלך את רבי אליעזר כגון אני שאיני רגיל לאכול אלא סעודה אחת ביום מהו שאוכל סעודה אחת ואפטר אמר לו בכל יום ויום אתה ממשיך כמה פרפראות לכבוד עצמך ועכשיו אי אתה ממשיך פרפרת אחת לכבוד קונך.
המאמר הבא בסדרה 'כיצד נוצרים דינים ופרטי דינים בתורה': כללי התורה. העיקרון- ככל שהדין יותר חמור או קדוש יש בו יותר חומרות
מאמר קודם בסדרה 'כיצד נוצרים דינים ופרטי דינים בתורה': כללי התורה. קביעת מאפיינים פריטים ושיעורים (חלק א)
  • יישר כח
  • תודה
תגובות: אחד יחיד ו-אוצר התורה