"כמו אשה בציריה, וכבתולה חגורת שק על בעל נעוריה"

"כמו אשה בציריה, וכבתולה חגורת שק על בעל נעוריה"

נסעתי לביקור בבית החולים, הייתי שם במחלקת יולדות, ואני שומע צרחות, בכיות יללות זעקות נוראיות עד לב השמים, שוכבת שם אשה צעירה בצירי הלידה, אינני מכיר אותה, מילמלתי כמה פרקי תהילים שהכל יעבור בשלום, וייצא הוולד לאוויר העולם בניקל ובריווח בלא צער או נזק לאשה ולוולד...

המשכתי בדרכי, עודני מהרהר בבכיות וביללות אותם שמעתי, האמת כמה שכאב לי כאבה של אלמונית זו, הייתה שמחה בליבי, ידעתי שהנה הנה ייולד עוד תינוק יהודי, עוד אם תזכה בעז"ה לגדל את הילד שלה, ולכן על אף הכאב – שמחתי!!!

המשכתי עוד בדרכי, הגעתי למחלקה הנוראית של החולים במחלות סופניות, העצב שורר בכל, נראה שמלאך המוות מסתובב כאן וחרבו שלופה בידו, התהלכתי לי לאיטי, והנה אני שומע יפחות חנוקות, בכי שכל העצב שבעולם מתנקז בו, אוי כמה נורא הוא הבכי הזה...

הוא מגיע מחדר 263, שם יושבת על הריצפה אשה צעירה, בשנות העשרים לחייה, ומייללת בכאב נוראי על בעל נעוריה שעזב אותה לאנחות בדמיי ימיו...

אוי, כמה כאב ניתן לחוש בבכייה, חרב עליה עולמה, איננה רואה עוד תקומה, יודעת היא שעד תחיית המתים היא לא תפגוש שוב בבעלה, כמה ציפתה, כמה קיוותה חשבה אולי ואולי הוא עוד יתרפא, וישוב לשמוח עמה!

אך כעת הוא כאבן שאין לה הופכין, רק מחכים לאנשי ה"חברה קדישא" שייקחו אותו למנוחת עולמים, והיא יושבת וראשה חפוי, חשה שסוף העולם הגיע... אין לה שום תקווה.

כשליבי מלא בצער על אותה אומללה, אני יוצא לאיטי מבית החולים, ליבי שבור בשיברונה של אותה אלמנה אומללה, שכך נפסקו חייה, ובראשי נזעקת לה השאלה.

הן היום בכינו וקוננו, "עלי ציון והריה כמו אשה בציריה, וכבתולה חגורת שק על בעל נעוריה", וכן, אני שמעתי את היולדת בבכייה, ושמעתי את האלמנה בבכייה, נכון, קולות הבכי היו זהים, אך כה שונה היה הבכי!

ביולדת היה זה בכי של אשה ההולכת לבנות חיים חדשים.

ואילו באלמנה היה זה יללה של אשה הקוברת את החיים.

ומחשבותיי מתרוצצות, איך תבכה ותיילל ציון, כאשה הבונה חיים חדשים, או כאשה המקברת את החיים???

המשכתי לי בדרכי, ראיתי בחצר בית החולים את הגנן העוסק במלכתו, משקה את העציצים, מנכש, מנקה ומטפח את הגן של בית החולים.

ולפתע אני רואה, והנה הוא לוקח גרעין קטן, חופר מעט באדמה, ומניח את הגרעין בתוך הבור, מכסה את הבור, שופך מעט מים, וממשיך בדרכו.

וידעתי, והבנתי – שהנה התשובה לשאלתי!

כי אם אקשיב לבכיו של גרעין זה, שכה קטן הוא, כה אומלל, וכך מכניסים אותו אל הבור, אל מקום כל כך חשוך, ללא טיפת אור, ללא טיפת אויר, ודאי הוא חש מיואש כל כך, בטח הוא בטוח שאין לו כל תקומה, נחרץ דינו לכיליון, אני שומע באוזני רוחי את בכיותיו, על חייו הצעירים שנקטעו באחת... ממש אותו הבכי של אותה אלמנה אומללה שקברה את חייה...

עוברים להם השעות, והגרעין עודנו מיילל, בכיו רפה, חלש, הוא רואה איך הוא הלוך ומאבד את צורתו, איך הולך הוא ומרקיב בתוככי האדמה, מבין הוא שתיכף לא ישאר ממנו מאומה, והוא כה מיואש, כה עצוב...

ועוברים להם הימים, ועוברים שבועות, ושוב נקלע אני אל בית החולים, ראשית הולך אני לראות את מצבו של אותו גרעין אומלל, והנה, לא גרעין אומלל יושב שם, כי אם נטיעה נאה, עלים מלבבים, ופרחים יפהפיים!

ומבין, ויודע, ש"אלי ציון ועריה כאשה בציריה" איננו סותר כלל ל"וכבתולה חגורת שק על בעל נעוריה"!

כי עמנו הקדוש – עם ישראל, חזה בשבר הנוראי ביותר, נחרב הבית בראשונה, וגם בשנייה, ושם ישבנו גם בכינו בזוכרינו את ציון, חשנו בכל עצמותינו את ה"ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה, ואומר אבד נצחי ותוחלתי מה'", הרגשנו שחלילה אין עוד תקומה.

אך באותם רגעי שבר נוראיים ואיומים, נזכרנו ש "חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו, חדשים לבקרים רבה אמונתך, חלקי ה' אמרה נפשי על כן אוחיל לו", ונזכרנו בכך שאבינו אב הרחמן לא עזבנו, ובכל צרתם לו צר, ועמנו הוא בצרה, ואז הבנו שהבכי שלנו איננו בכי של אשה אלמנה, אלא כאלמנה, ש"עתיד בעלה לחזור ממדינת הים", ועוד יבואו הימים בהם ימלא שחוק פינו, ושמחת עולם על ראשינו, בימים ההם בהם יינבט הגרעין, ועץ חדש יעלה ויפרח, במהרה בימינו!!!