מלחמת אליפורני ומעשה יהודית ע"פ 'מגילת יהודית'
בידי הגויים מצוי ספר בשפה היוונית ששמו 'מגילת יהודית', ובו מסופר אודות הריגתו של אליפורני השר ביד האשה 'יהודית', ויש מהראשונים שהעתיקו או ציטטו מתוך ספר זה, ונראה כי היתה קבלה בידם שסיפור זה אכן קרה, ומדובר במלחמה שהיתה בימי החשמונאים, ו'אליפורני' זה היה ממלכי היוונים[1].וכך מסופר שם:
אֶלִיפוֹרְנֵי קִבֵּץ מֵאָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ גִּבּוֹרֵי מִלְחָמָה, וְעֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף בַּעֲלֵי חִצִּים, וּגְמַלִּים נָשְׂאוּ מְזוֹנוֹת עַד אֵין מִסְפָּר, וְלָכַד כָּל הַמְּדִינוֹת הַגְּדוֹלוֹת, וְכָל הַבְּצוּרוֹת הַגְּבוֹהוֹת. צבאו העצום של אליפורני כבשו את כל המדינות שסביב ארץ ישראל, ואת הערים הגדולות והמבוצרות כבשו על ידי שהרסו את חומותיהן הגבוהות[2].
כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַשּׁוֹכְנִים בְּאֶרֶץ יְהוּדָה שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם, נִתְיָרְאוּ מְאֹד וְנָפַל עֲלֵיהֶם פַּחַד וְאֵימָה גְּדוֹלָה, וְאֶלְיָקִים הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל[3] כָּתַב לְכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה יָכוֹל אֶלִיפוֹרְנֵי לַעֲבוֹר בָּהֶם, לִכְבֹּשׁ אֶת רָאשֵׁי הֶהָרִים שֶׁהֵם יְכוֹלִים לַעֲלוֹת בָּהֶם, כְּדֵי שֶׁיִשְׁמְרוּ מְקוֹם דְחִיקַת הַדְּרָכִים שֶׁבֵּין הֶהָרִים, וְעָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּם אֶלְיָקִים הַכֹּהֵן. אליקים הכהן ציווה לגרש את הגויים הדרים בראשי ההרים, ולשמור משם על הדרכים הצרות שעוברות בין ההרים, שלא יעברו בהם חייליו של אליפורני, וכן עשו.
וַיָּקוּמוּ כָּל הָעָם וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' צְעָקָה גְּדוֹלָה, וְהִכְנִיעוּ נַפְשָׁם בְּצוֹם וּבִבְכִי הֵם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם, וְלָבְשׁוּ הַכֹּהֲנִים שַׂקִּים, וְגַם מִזְבַּח ה' הִלְבִּישׁוּ שַׂק, וְנָפְלוּ הַנְּעָרִים עַל פְּנֵיהֶם בְּצוֹם לִפְנֵי הֵיכַל ה', וַיִּצְעֲקוּ כֻּלָּם אֶל ה' בְּלֵב אֶחָד[4].
כְּשֶׁשָּׁמַע אֶלִיפוֹרְנֵי שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְכַוְּנִים לִבָּם לְהַצִּיל נַפְשָׁם מִיָּדוֹ, חָרָה אַפּוֹ עֲלֵיהֶם, וּבָא עֲלֵיהֶם בִּּבְתוּל הַמְדִינָה [עיר מבוצרת] שהיתה בגבולה הדרומי של ארץ יהודה[5], וְהָיוּ בִּבְתוּל בְּאוֹתָן הַיָמִים זְקֵנִים [חכמים] עֻזִיָּהוּ בֶּן מִיכָיְהוּ וְשִׁמְעוֹן וְכַרְמִי וְגַדִּיאֵל.
וְכָל הָעָם כֵּיוָן שֶׁשָׁמְעוּ שֶׁאֶלִיפְרוֹנֵי מְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג כָּל יִשְׂרָאֵל, מִיָּד נָפְלוּ עַל פְּנֵיהֶם, וְהָיוּ מִשְׁתַּחֲוִים לַה' בִּבְכִי גָּדוֹל, וְאָמְרוּ 'הַבִּיטָה ה' לְשַׁוְעָתֵנוּ וְהִנָּקֵם לָנוּ מִצָּרֵינוּ'.
וְצִוָּה אֶלִיפוֹרְנֵי לָרֶדֶת בִּבְתוּל מֵאָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף עוֹשֵׂי מִלְחָמָה וְעֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף בַּעֲלֵי חִצִּים, מִלְּבַד הָעוֹזְרִים אוֹתָם מִכָּל הַמְּדִינוֹת וּמִן הַמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר כָּבְשׁוּ, וְכֻלָּם מְכַוְּנִים מִלְחָמָה כְּנֶגֶד יִשְׂרָאֵל. המספר המדויק של צבא אליפורני לא נודע לנו, אך ידוע שבצאתו למלחמה באו עמו ק"כ אלף חיילים רגליים וכ"ב אלף יורים בקשת, ובנוסף לכך כבש בדרכו אל ארץ ישראל ערים ועיירות, וצירף את יושביהם לצבאו, וכל הצבא העצום הזה באו להילחם בישראל.
וּבָאוּ בְּעֵמֶק הָהָר, וְהָיָה שָׁם מַעְיָן אֶחָד הַהוֹלֵךְ לָעִיר, וְלָקְחוּ הַמַּעְיָן מִיִּשְׂרָאֵל - הפסיקו את זרימת המים מהמעיין אל העיר, כדי שלא יהיה להם מים. וְהָיוּ שָׁם מַעֲיָנוֹת אֲחֵרִים קְטַנִּים סָבִיב לְחוֹמַת הָעִיר, וּמִשָּׁם הָיוּ שׁוֹאֲבִים מַיִם, בָּאוּ עַבְדֵי אֶלִיפוֹרְנֵי וּפָסְקוּ אוֹתָם כֻּלָּם, וְלֹא הָיָה לְיִשְׂרָאֵל מַיִם לִשְׁתּוֹת, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה מַיִם בְּתוֹךְ הָעִיר.
מִיָּד נֶאֶסְפוּ יִשְׂרָאֵל עַל עוּזִיָּהוּ וְאָמְרוּ לוֹ 'יִשְׁפֹּט ה' עָלֶיךָ שֶׁלֹּא רָצִיתָ לְהַשְׁלִים עִמּוֹ, מוּטָב לָנוּ שֶׁנִמְסֹר עַצְמֵנוּ בְּיַד אֶלִיפוֹרְנֵי מִמוּתֵנוּ בַּצָּמָא', אָמַר לָהֶם 'נַמְתִּין חֲמִשָּׁה יָמִים, אִם יָבֹא לָנוּ עוֹזֵר מִן הַשָּׁמַיִם מוּטָב, וְאִם לֹא - נִמְסֹר עַצְמֵנוּ'.
כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעָה אִשָּׁה חֲכָמָה שֶׁשְּׁמָהּ חַנָּה [נוסח אחר: וּשְׁמָהּ יְהוּדִית], וְהִיא אַלְמָנָה, בַּת מְרָרִי בֶּן עִדּוֹא בֶּן יוֹסֵף בֶּן עוּזִיָּהוּ בֶּן אֵלִיָּהוּ בֶּן יְמִינִי בֶּן גִּבְעוֹן בֶּן רְפָיָה בֶּן אֲחִיטוּב בֶּן מַלְכִּיָּה בֶּן עֹצֶם בֶּן נְתַנְאֵל בֶּן שִׁמְעוֹן, מִבְּנֵי רְאוּבֵן - משבט ראובן, וְשֵׁם בַּעֲלָהּ מְנַשֶּׁה שֶׁמֵּת בִּימֵי קְצִיר חִטִּים [מפני השרב[6]], וְהָיְתָה יְפֵיפִיָּה מְאֹד בְּיוֹתֵר. וְכוּלֵיהּ עַד [כאן דילג המעתיק את המשך הסיפור הידוע והמוכר, איך הרגה יהודית את אליפורני בערמתה והביאה ראשו לירושלים[7], וציטט רק את סוף הסיפור] מָצְאוּ הַמֶּלֶךְ בְּלֹא רֹאשׁ וְסָדִין פָּרוּס עָלָיו.
מִיָּד רָדְפוּ יִשְׂרָאֵל אֶת אוֹיְבֵיהֶם וְהָרְגוּ מֵהֶם תִּלֵּי תִּלִּים - ערימות של הרוגים.
עד כאן העתקתי מתוך המסופר ב'מגילת יהודית' וע"פ העתקתו של בעל ה'רוקח', ותיאור מורחב יותר של סיפור זה מופיע בנספח שבסוף כרך זה.
מלחמת אליפרונוס ומעשה יהודית ע"פ מדרש 'מעשה חנוכה'
לפי המסופר במדרש 'מעשה חנוכה' קרה סיפור זה אחרי המלחמה עם ההגמון [המסופרת בפרק הקודם], כי ההגמון שביקש לבא על הכלה נשלח לשם על ידי אליפרונוס, שהיה מלך היוונים בארץ מצרים, וכששמע המלך על הריגת ההגמון שלו בא בעצמו להילחם עם החשמונאים[8].וכך מסופר שם[9]:
וְנִכְנַס יְהוּדָה וַחֲבֵרָיו עִם אֲחוֹתוֹ אֵצֶל הַהֶגְמוֹן, וְחָתְכוּ רֹאשׁוֹ, וּבָזְזוּ כָּל אֲשֶׁר לוֹ, וְהָרְגוּ שָׂרָיו וַעֲבָדָיו, וְדָרְסוּ הַיְּוָנִים עַד גְּמִירָא, חוּץ מֵעִקַּר הַמַּלְכוּת. לאחר שהרגו את שריו של הגמון זה יצאו מהעיר, וכילו את כל היוונים שבארץ ישראל עד תומם, והבריחו אותם אל ארצם.
וְיִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ בָּעִיר הָיוּ בְּצַעַר וּבְפַחַד בִּשְׁבִיל אוֹתָם בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל שיצאו לרדוף אחר היוונים, שמא יכשלו במלחמה. יָצְאָה בַּת קוֹל מִבֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים וְאָמְרָה 'נָצְחוּ טְלָיָא דַאֲזַלוּ לְמֶעֱבַד קְרָבָא בְּאַנְטוּכְיָא' - הבחורים שיצאו להילחם באנטוכיא נצחו במלחמה[10].
וְחָזְרוּ אוֹתָם בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל לאחר זמן מהמלחמה, והתברר שאכן הצליחו לגרש את היוונים אל ארצם, וְסָגְרוּ הבחורים את הַשְּׁעָרִים של ירושלים, כי ידעו שמלך היוונים אשר באלכסנדריא ייצא עכשיו להילחם בהם.
וְחָזְרוּ כֻּלָּם בִּתְשׁוּבָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בִּתְפִלָּה וּבְתוֹרָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים. בני חשמונאי החלו לעסוק בהכנות למצור, ועסקו בתשובה ומעשים טובים שהם מגן בפני הפורענות, ובלימוד התורה שמגינה ומצילה מפני כל דבר רע, וכן הרבו בתפילה ותחנונים לפני המקום[11].
כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע אֶלִיפְרוֹנוּס מֶלֶךְ יְוָנִים שֶׁהָרְגוּ הַהֶגְמוֹן שֶׁלּוֹ וַאֲנָשָׁיו, עָמַד וְקִבֵּץ כָּל גְּיָסוֹת [-צבאות] שֶׁלּוֹ וְחֵילוֹתָיו, וּבָא וְחָנָה נֶגֶד יְרוּשָׁלַיִם בְּרִחוּק מִיל - מרחק של אלפיים אמה. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ יִשְׂרָאֵל כָּל אוֹתָם חֵילוֹתָיו, מִיָּד נָפַל עֲלֵיהֶם פַּחַד וְאֵימָה.
וְהָיָה שָׁם בְּמַחֲנֵה יְוָנִים הֶגְמוֹן אֶחָד וּשְׁמוֹ עַכְיוֹר, וְהָיָה יוֹדֵעַ אִיסְטְרוֹלוֹגִיאָה [לצפות בכוכבים ולחזות עתידות]. וְאָמַר לַמֶּלֶךְ 'אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, עַכְשָׁו יִשְׂרָאֵל זְהִירִין בַּמִּצְווֹת וְאֵין אָדָם יָכוֹל לָהֶם כְּלוּם'. מִיָּד כָּעַס הַמֶּלֶךְ וַאֲסָרוּהוּ - קשרו אותו בידיו וברגליו, וְתָלוּ אוֹתוֹ כְּנֶגֶד שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם, וְאָמַר 'כְּשֶׁתִּפֹּל יְרוּשָׁלַיִם בְּיָדִי נַהֲרֹג זֶה בַּתְּחִלָּה'. וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ מֵעַל הַחוֹמָה וְאוֹמְרִין לוֹ 'מִפְּנֵי מָה עָשָׂה לְךָ הַמֶּלֶךְ כָּךְ', וְהֵשִׁיב לָהֶם 'בִּשְׁבִיל שֶׁלִּמַּדְתִּי עֲלֵיכֶם זְכוּת'[12].
וְהָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם אִשָּׁה אַחַת יָפָה עַד מְאֹד וּשְׁמָהּ יְהוּדִית, וְכֵיוָן שֶׁרָאֲתָה אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ זְהִירִין בַּתּוֹרָה בְּיוֹתֵר וּזְרִיזִין בַּמִּצְווֹת מָסְרָה עַצְמָהּ לַשָּׁמַיִם, וְאָמְרָה, אֵלֵךְ אֲנִי אֵצֶל אוֹתוֹ הֶעָרֵל, שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה הַמָּקוֹם נֵס עַל יָדִי עִם כָּל יִשְׂרָאֵל, וְיַצִּילֵנוּ מִיַּד זֶה הָרָשָׁע.
עָמְדָה וְקִשְּׁטָה עַצְמָהּ, וְנָטְלָה שִׁפְחָתָהּ וְהָלְכָה אֵצֶל שׁוֹמְרֵי הַפֶּתַח, וְאָמְרָה לָהֶם 'פִּתְחוּ לִי הַשַּׁעַר וְאֵצֵא, שֶׁמֻּבְטַחַת אֲנִי בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעַל יָדִי תָּבֹא יְשׁוּעָה לְיִשְׂרָאֵל'. אָמְרוּ לָהּ, 'אֵין אַתְּ מִתְבַּיֶּשֶׁת מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אוֹ שֶׁמָּא עֵינַיִךְ נָתַתְּ בְּאוֹתוֹ הֶעָרֵל הַטָּמֵא'. אָמְרָה לָהֶם 'חַס וְשָׁלוֹם אֵינִי מִתְבַּיֶּשֶׁת, מִפְּנֵי שֶׁאֵינִי מִתְכַּוֶּנֶת לְשׁוּם דָּבָר רַע שֶׁבָּעוֹלָם אֶלָּא לְשֵׁם שָׁמַיִם'. פָּתְחוּ לָהּ הַשַּׁעַר, וְיָצְאָה וְהָלְכָה לָהּ עִם שִׁפְחָתָהּ.
כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעָה אֵצֶל מַחֲנֵה הַיְּוָנִים הִתְחִילָה מִתְקַלֶּסֶת [-משבחת] וְאוֹמֶרֶת 'יְחִי הַמֶּלֶךְ' 'יְחִי הַמֶּלֶךְ'. אָמְרוּ לָהּ 'מַה טִּיבֵךְ לְכָאן'. כלומר, מה מעשיה של אשה יהודית במחנה היוונים. אָמְרָה לָהֶם 'יֵשׁ לִי לְדַבֵּר עִם הַמֶּלֶךְ, לְכוּ וְהוֹדִיעוּהוּ'. הָלְכוּ וְאָמְרוּ 'נַעֲרָה יָצְאָה מִירוּשָׁלַיִם שֶׁאֵין כְּיָפְיָהּ בָּעוֹלָם וְהִיא רוֹצָה לְדַבֵּר לְךָ', אָמַר לָהֶם 'הָבִיאוּ אוֹתָהּ לְפָנַי'.
הָלְכוּ וְהֵבִיאוּ אוֹתָהּ לְפָנָיו, אָמַר לָהּ 'מַה טִּיבֵךְ', אָמְרָה לוֹ 'אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, אַחַי וְאָבִי נְבִיאִים הָיוּ וְכֹהֲנִים הֵן, וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהֵן אוֹמְרִים אֵין הָעִיר יְרוּשָׁלַיִם נוֹפֶלֶת אֶלָּא בְּיַד מֶלֶךְ שֶׁשְּׁמוֹ אֶלִיפְרָנוּס, וְעַכְשָׁו בָּאתִי כְּדֵי שֶׁתִּתֵּן לִי אֲמָנָה [-הבטחה נאמנה] וּלְכָל בֵּית אָבִי וּלְכָל מִשְׁפַּחְתִּי'[13]. מִיָּד נָתַן לָהּ אֲמָנָה. היא עשתה את עצמה כאילו באה לבקש ממנו להבטיח לה ברית הגנה, תמורת כך שהיא גילתה לו את סודות היהודים, וכל זאת עשתה כדי שיאמין בה ולא ישמור את עצמו ממנה.
וְאָמַר לָהּ, 'אִם רְצוֹנֵךְ שֶׁתִּנָּשְׂאִי לִי לְאִשָּׁה וְאֶתֵּן לָךְ עַד חֲצִי מַלְכוּתִי', עָנְתָה וְאָמְרָה לוֹ: 'מֵאַיִן זְכוּתִי לְהִנָּשֵׂא אֲפִלּוּ לְאֶחָד מֵעֲבָדֶיךָ וְכָל שֶׁכֵּן לַמֶּלֶךְ, אֶלָּא עַכְשָׁו אֲנִי בְּנִדָּתִי וְלָעֶרֶב אֲנִי טוֹבֶלֶת וְאֶעֱשֶׂה רְצוֹן הַמֶּלֶךְ' - לֹא אָמְרָה 'רְצוֹנְךָ אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ'[14] – 'צַוֵּה וְיַעֲבִירוּ כְּרוּז בְּכָל מַחֲנוֹתֶיךָ שֶׁכָּל מִי שֶׁרוֹאֶה שְׁתֵּי נָשִׁים הַלָּלוּ הוֹלְכוֹת אֵצֶל הַמַּעְיָן אַל יְדַבֵּר לָהֶן מִטּוֹב עַד רַע'[15].
מִיָּד צִוָּה הַמֶּלֶךְ וְהֶעֱבִירוּ כְּרוּז בַּמַּחֲנֶה כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה לוֹ הִיא.
וּמֵרֹב שִׂמְחָה עָשָׂה סְעוּדָה גְּדוֹלָה, וְזִמֵּן כָּל גְּדוֹלָיו וְשָׂרָיו, וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְנִשְׁתַּכְּרוּ, וְנִשְׁתַּכֵּר הַמֶּלֶךְ יוֹתֵר מִכֻּלָּם וְנָפְלָה עָלָיו תַּרְדֵּמָה וְנַעֲשָׂה כְּמֵת. וּכְשֶׁרָאוּ אוֹתוֹ שָׂרָיו וּגְדוֹלָיו הַמְסֻבִּין עִמּוֹ, אָמְרוּ זֶה לָזֶה 'בּוֹאוּ וְנֵצֵא מִכָּאן, שֶׁכָּל זֹאת אֵינוֹ עוֹשֶׂה הַמֶּלֶךְ אֶלָּא בִּשְׁבִילֵנוּ [כלומר, הוא מניח את ראשו כאילו נרדם] כְּדֵי שֶׁנֵּצֵא מִכָּאן וִיפַנֶּה הַנַּעֲרָה'[16]. מִיָּד הָלְכוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְאָהֳלוֹ, וְנִשְׁתַּיֵּר [-ונשארו] הַמֶּלֶךְ וְהַנַּעֲרָה וְשִׁפְחָתָהּ לְבַדָּם.
כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה הַנַּעֲרָה שֶׁהָיָה יָשֵׁן כְּמֵת, נָטְלָה הַסַּיִף [-החרב] וְחָתְכָה רֹאשׁוֹ, וּפֵרְסָה עָלָיו סָדִין, וְנָטְלָה אֶת רֹאשׁוֹ וְנָתְנָה אוֹתוֹ בְּשַׂק בְּיַד שִׁפְחָתָהּ, וְהָלְכוּ לָהֶם עַד הַמַּעְיָן. וְלֹא הָיָה רְשׁוּת לְשׁוּם אָדָם לְדַבֵּר לָהֶן מִטּוֹב וְעַד רַע, שֶׁכְּבָר צִוָּה הַמֶּלֶךְ שכל מי שרואה אותם הולכות אצל המעיין לא ידבר אליהם. וּמִן הַמַּעְיָן הָלְכוּ לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם, כי אחרי שעברו את המעיין היו כבר מחוץ למחנה היוונים, ויכלו ללכת עד שערי ירושלים בלי לחשוש.
אָמְרָה לָהֶם יהודית לשומרי השער: 'פִּתְחוּ לִי הַשַּׁעַר וְאֶכָּנֵס, שֶׁכְּבָר עָשָׂה לָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נֵס', אָמְרוּ לָהּ 'אֵין אַתְּ מִתְבַּיֶּשֶׁת מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֹא דַּיֵּךְ שֶׁהָלַכְתְּ וְקִלְקַלְתְּ עִם אוֹתוֹ הֶעָרֵל וְטָמֵא, אֶלָּא אַתְּ רוֹצָה לִכָּנֵס בַּעֲלִיל לְהָבִיא שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל' - להיכנס בגלוי אל העיר כדי למסור את סודותיה לאויב, כי השוערים שמעו עליה שנישאה לאליפורני המלך, וחשבו שהמירה דתה והצטרפה אל היוונים, וכעת היא באה לרגל אחריהם.
וְנִשְׁבְּעָה לָהֶם יהודית שנשארה בנאמנותה ובטהרתה, וְהֶרְאֲתָה לָהֶם רֹאשׁוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, וְלֹא הָיוּ מַאֲמִינִים שזהו אכן ראשו של המלך, כי לא ראו מעולם את פניו, עַד שֶׁהֶרְאוּ אֶת הָרֹאשׁ לְעַכְיוֹר הֶגְמוֹן שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁהָיָה אָסוּר נֶגֶד שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם מִפְּנֵי שֶׁלִמֵּד זְכוּת עַל יִשְׂרָאֵל, וְאָמַר לָהֶם 'בְּוַדַּאי רֹאשׁוֹ שֶׁל מֶלֶךְ', מִיָּד פָּתְחוּ לָהּ הַשַּׁעַר וְנִכְנְסָה.
וְשָׂמְחוּ יִשְׂרָאֵל שִׂמְחָה גְּדוֹלָה וְנָתְנוּ שֶׁבַח לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בני ישראל היו רוקדים ושמחים כל הלילה, ביודעם שהמלך כבר מת, ולא נשאר להם אלא לצאת בבוקר ולהרוג את חייליו[17].
וְכֵיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר נִתְקַבְּצוּ יִשְׂרָאֵל בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְהִתְפַּלְּלוּ, וְאַחַר כָּךְ יָצְאוּ עֲלֵיהֶן [-יצאו מהעיר להילחם ביוונים], וְאָמְרוּ בְּקוֹל גָּדוֹל 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד'. וּכְשֶׁהִגִּיעוּ בְּמַחֲנֵה יְוָנִים נִבְהֲלוּ וְנִזְדַּעְזְעוּ וְאָמְרוּ 'מַה זֶּה, שֶׁמָּא לַמִּלְחָמָה בָּאִים עָלֵינוּ'. הָלְכוּ אֵצֶל הַמֶּלֶךְ לְהוֹדִיעוֹ, וּמָצְאוּ אוֹתוֹ מְכֻסֶּה בְּלֹא רֹאשׁ.
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה רָפוּ יְדֵיהֶם וְלֹא עָצְרוּ כֹּחַ, וּפָנוּ לָלֶכֶת אִישׁ לְאַרְצוֹ, וְרָדְפוּ יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵיהֶם וְהָרְגוּ מֵהֶם לְאֵין מִסְפָּר וְאֵין מִנְיָן. הצבא היווני הורכב כפי הנראה מעמים שונים שנכבשו על ידי היוונים, וכעת, כשראו שמת אליפרונוס, ברחו גויים אלו אל עריהם, והיוונים עצמם ניסו לברוח גם הם ולחזור אל מצרים ארצם, אך ישראל רדפו אחריהם וזינבו בהם, והפילו מהם חללים רבים.
[1] כן מבואר בסידור הרוקח שהביא מעשה זה בפירושו לתפילת 'על הניסים', ובכמה פוסקים שכתבו שנוהגים לאכול מאכלי חלב לזכר נס זה, וכמובא בפרק הקודם. וראיתי שבעל הרוקח העתיק בסידורו רק חלק מהסיפור המופיע במגילה זו, והשמיט כמה וכמה מפרטי המעשה, באופן שנראה שהשמיטם במכוון, כיוון שנקט שפרטים אלו אינם נכונים, ונשתבשו בידי הגויים, ובעקבותיו דרכתי. ידועים דברי הבן איש חי בהלכות חנוכה (שנה א וישב סי' מד) שלפי המובא בספר חמדת ימים (חנוכה פ"ב) נעשה הנס של יהודית קודם הנס העיקרי של חנכה בכמה שנים, אך הואיל ואותו אויב היה ממלכי יון וגם הוא היה רוצה להעבירם על דת, לכך עושין לנס זה גם כן זכר בימי חנוכה, על דרך שאמרו לאכול זרעונים בפורים זכר לנס של דניאל ע"ה וחביריו ע"ה, ע"כ דבריו. אמנם לפי המדרש שיובא בהמשך פרק זה, היה הנס של יהודית בתקופת הנס העיקרי של חנוכה ממש.
[2] במגילת יהודית שבידי הגויים מסופר תחילה, שנבוכדנצר מלך אשור נצח במלחמה את ארפכשד מלך מדי, וגבה לבו, ויצא להילחם עם המלך הגדול אלכסנדרוס מוקדון, והמדינות שבאזור סירבו להיכנע לו ולשלם לו מיסים, ועל כן כעס מאד ושלח את אליפורני שר צבאו לקבץ חיילים רבים, לכבוש את המדינות שמרדו בו, וציווה אותו שלא יחמול עליהם. אך בסידור הרוקח התחיל את הסיפור מכאן, ואף דילג והשמיט בהמשך הסיפור כל מקום שמוזכר בו שאליפורני היה שר הצבא של אשור, וצריך לומר שהיה מקובל בידו שאליפורני היה שר היוונים ולא שר האשורים, והגויים השתבשו בענין זה וקבעו בו שמות מלכים שאינם קשורים לענין זה [ואף אפשר שלא היו מלכים בשמות אלו באשור ובמדי כלל].
[3] לפי המובא בספר היוסיפון (פי"ח) ובקיצור ספרי יהושע הקריני (מכבים ב' פי"ד) היה אליקים כהן גדול מתחילה כשהיה שלום בישראל, וכשעמד אנטיוכוס האכזר וגברו צרות המיר דתו והצטרף ליוונים, ובספר החשמונאים (מכבים א' פרקים ז-ט) משמע שבית חשמונאי הדיחוהו מהכהונה כשגברה ידם, והוא 'אלקימוס' המוזכר לקמן [בפרק י"ד] שביקש להחריב את חומת העזרה, וצריך לומר שבאותה שעה כשר היה. [באופן אחר אפשר לבאר, שהוא היה בעד אנטיוכוס מלך הצפון, ולכן ביקש לעכב את אליפורני מלך הדרום].
[4] במגילת יהודית נוסף כאן שאליקים הכהן גדול אמר להם שה' שמע את תפילתם אם יחזרו לפניו בתשובה שלימה, וחיזק את ליבם כי כשנלחמו עמלק בישראל נצחו כי משה בטח בה' ועמלק לא בטח בו ועל כן נצחו ישראל, וכן אנו, אם נבטח בה' לא נירא מפניהם, וראה בהערה הקודמת.
[5] ככתוב ביהושע (יט ד). במגילת יהודית מסופר כאן על 'עכיור' ההגמון שלימד זכות על ישראל, והובא גם במדרש 'מעשה חנוכה' המצוטט לקמן בפרק זה, אך הרוקח השמיטו.
[6] כעין זה מצאנו בספר מלכים (ח"ב ד' יח) לגבי בנה של השונמית, שהכהו חום השמש בשעת הקציר וחלה ומת.
[7] הסיפור המלא מובא לקמן.
[8] דברים אלו דומים מעט לדברי הר"ן והכלבו שהובאו בסוף הפרק הקודם בשם המדרש, שמלך יון נפל ביד אשה, אך לפי דבריהם, בתו של יוחנן כ"ג היא היתה האשה שיצאה מירושלים להרוג את המלך, ואילו לפי מדרש זה היו שם שתי נשים, הראשונה היא בתו של יוחנן כ"ג שעוררה את אחיה לקנא לכבודה ולהילחם בהגמון, ואחריה באה יהודית ויצאה מחוץ לירושלים להרוג את המלך.
[9] נוסח המדרש המצוטט כאן דומה מאד לנוסח מדרש 'מעשה חנוכה' המובא בשאילתות (סי' כז) שתחילתו צוטט בפרק הקודם, אך יש כמה שינויי נוסחאות ביניהם, ובחרתי להביא כאן נוסח זה, משום שמתוך פיוטי ה'יוצרות' לשבת חנוכה שחיברו הראשונים נראה שנוסח זה עמד לעיניהם.
[10] מלשון מדרש זה משמע שמלחמה זו היתה במלכות יון הצפונית, וכשיצאו להילחם בהם הגיעו עד העיר אנטוכיא שהיתה עיר מלכותם, אך במדרשים המקבילים שהובאו בפרק הקודם מבואר שהמלחמה היתה במלכות יון הדרומית, וכשיצאו להילחם בהם הבריחו אותם דרומה לכיוון אלכסנדריא של מצרים, ואכן בספר 'ערכי תנאים ואמוראים' לר"י ב"ר קלונימוס (ערך ינאי המלך) נקט שמלחמה זו היתה בעזה ולא באנטוכיא, והביא שכן כתוב בספרי יוסף בן גוריון. ולדבריו ניחא, שהרי עזה שוכנת בדרום הארץ, באמצע הדרך ההולכת אל מצרים.
[11] ע"פ המשנה באבות (פ"ד מי"א) והגמרא בסוטה (כא.). איתא בספרים שחטא ישראל אז היה התרשלות בעבודה בלי התלהבות ורגש הנפש רק כמצות אנשים מלומדה, ובשביל זה התגברו עליהם היוונים, ועל כן כשעשו תשובה מסרו נפשם לקיים התורה והמצוות, שאין לך התלהבות ורגש הנפש יותר מזה, והושיעם השם יתברך וגברו בית חשמונאי וניצחום. שם משמואל (מקץ שנת תרע"א).
[12] פרט זה בסיפור בא כהקדמה למה שיסופר בסוף, שכשהביאה יהודית את ראשו של המלך לא האמינו לה, עד שהראו את הראש ל'עכיור' זה, והוא אישר שזהו אכן המלך.
[13] ב'יוצרות' לשבת חנוכה מובא, שהיא אמרה לו ששמעה את בני משפחתה מתנבאים ואומרים שלמחר יהיה לו כוח לכבוש את העיר, וביום אחר לא יוכל, ולכן באה לזרזו שלא ידחה את המלחמה ליום אחר.
[14] בעל המדרש מדגיש שבכוונה לא אמרה 'אעשה רצונך אדוני המלך' כדי שלא לשקר, אלא אמרה 'אעשה רצון המלך', וכוונתה היתה למלכו של עולם. ומטרתה היתה לדחותו שלא יבא עליה מיד עד שיעשה סעודת נישואין ואז תשכר אותו.
[15] תחבולה זו עשתה כדי שתוכל לצאת אחר כך עם שפחתה ממחנה היוונים בשלום, וגם לא יבדקו בכליה.
[16] מחשבה זו נתן ה' בלבם כדי שיצאו מיד לפני שיתעורר, וכן כדי שתספיק לצאת מהמחנה לפני שיחשך הלילה.
[17] ע"פ 'יוצרות' לשבת חנוכה.
- המאמר הבא בסדרה 'סִפּוּר נֵס חֲנֻכָּה': סִפּוּר הַחֲתֻנָּה ע"פ מִדְרְשֵׁי 'מַעֲשֵׂה חֲנֻכָּה' (פֶּרֶק שְׁנֵים עָשָׂר)
- מאמר קודם בסדרה 'סִפּוּר נֵס חֲנֻכָּה': כִּבּוּשׁ הָאָרֶץ מֵחָדָשׁ בִּידֵי בַּגִירֶס הָרָשָׁע (פֶּרֶק אַרְבָּעָה עָשָׂר)
