Antakya-1910.jpg ​

ניצחונם של בני חשמונאי בעיר הגדולה אנטוכיא​

אחרי מלחמתם של בני חשמונאי בעיר עכו, וגירוש חיילי יָוָן מארצנו, כמובא לעיל [בפרק י"ג], פנו בני חשמונאי משם להילחם ביוונים בתוך ארצם בעיר הגדולה אנטוכיא, מקום מושבו של אנטיוכוס המלך, והכניעו את היוונים שבתוכה, וחזרו אל ירושלים עטורי ניצחון.

ובמדרש 'מעשה חנוכה' הארוך משמע, שמלחמה זו היתה לאחר מעשה יהודית ואליפרונוס שהובא לעיל וכך מסופר שם בקצרה 'וְעָשָׂה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תְּשׁוּעָה גְּדוֹלָה, וְשָׁמְעוּ בַּת קוֹל מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים כָּל יִשְׂרָאֵל 'נָצְחוּ טְלָיָא [-הבחורים] בְּאַנְטוּכְיָא'.

ובנוסח אחר של מדרש 'מעשה חנוכה' מסופר על כך ביתר הרחבה: וְיִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ בָּעִיר הָיוּ בִּרְתֵת וּבְרַעַד בִּשְׁבִיל אוֹתָם בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל, יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה 'נָצְחוּ טְלָיָא דַאֲזַלוּ לְמֶעֱבַד קְרָבָא בְּאַנְטוּכְיָא' - נצחו הבחורים שהלכו להילחם באנטוכיא.

ואכן מעשה שמיעת הבת קול מפורשת בתוספתא במסכת סוטה (פי"ג ה"ו) ובגמרא (שם לג.), שם מסופר שיוחנן כהן גדול שמע בת קול זה בהיותו בקודש הקדשים, כשהיה עובד שם את עבודת יום הכיפורים.

וזה לשון הברייתא:

יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל שָׁמַע דָּבָר מִבֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים 'נַצְחִין טְלָיָא דַאֲזַלוּ לַאֲגָחָא קְרָבָא בְּאַנְטוֹכְיָא' וְכָתְבוּ אוֹתָהּ שָׁעָה וְאוֹתוֹ הַיּוֹם וְכִוְּנוּ, וְאוֹתָהּ שָׁעָה הָיְתָה שֶׁנִּצְּחוּ.

מדברי חז"ל אלו מתבאר, שבחורי ישראל יצאו מירושלים כדי להילחם בעיר הגדולה אנטוכיא, כשבני ירושלים דואגים ומתפללים לשלומם ולנצחונם, ואז קדש יום הכיפורים, ונכנס יוחנן כהן גדול לעבוד עבודה בקודש הקדשים, וכשיצא בישר לישראל אודות הבת קול ששמע שם, שהבחורים נצחו כעת. והיינו שהמלחמה היתה ביום זה עצמו, והנצחון היה בזמן שיוחנן שמע את הבת קול, ועל כן רשמו מיד אחר יום הכיפורים באיזו שעה נשמע בת קול זה, ואכן לאחר זמן, כשחזרו פרחי הכהונה בשלום אל ירושלים, שמעו מהם שבשעה זו ממש נצחו את אויביהם.

ב'יוצרות' לשבת חנוכה (נוסח איטליא) מובא, שיציאתם למלחמה זו היתה בראש חודש אב, והמלחמה נמשכה עד לחג הסוכות, שאז גמרו להכניע את אויביהם[1], ומשם חזרו והגיעו לביתם לשלום ביום כ"ה בכסליו.


בריחתו של אנטיוכוס הרשע​

במלחמה זו לא הומת אנטיוכוס המלך, כי כבר ברח לפני כן הרחק משם, כמו שמסופר במגילת בית חשמונאי (מגי' אנטיוכוס נט), כי כאשר שמע אנטיוכוס על מפלת חילו ברח למדינות הים.

וכך נאמר שם:

וְאַנְטִיוֹכָס הַמֶּלֶךְ כַּאֲשֶׁר שָׁמַע שֶׁנֶּהֱרַג בַּגִרֶס מִשְׁנֵהוּ וְכָל שָׂרָיו אֲשֶׁר עִמּוֹ יָשַׁב בִּסְפִינָה וּבָרַח לִמְדִינוֹת הַיָּם, וְכָל מָקוֹם שֶׁיָּבוֹא מוֹרְדִים בּוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ 'בּוֹרֵחַ' 'בּוֹרֵחַ' [וְהִשְׁלִיךְ עַצְמוֹ לַיָּם[2]]:

ובברייתא דמגילת תענית (חודש שבט) שנינו, כי מתחילה ביקש אנטיוכוס הרשע לבא ולהילחם בעצמו בירושלים, ויצא אליה עם צבאו, אך ביום כ"ה בשבט הוכרח לחזור אל מקומו, וזה לשון הברייתא:

מִפְּנֵי שֶׁהָיָה מֵצֵר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וּבָא לְהַחְרִיב אֶת יְרוּשָׁלַיִם וּלְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים (ולא היו ישראל יכולין לצאת ולבא ביום אלא בלילה), וְשָׁמַע שְׁמוּעוֹת רָעוֹת וְהָלַךְ לוֹ וְנָפַל בִּמְקוֹמוֹ[3], וְאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם עֲשָׂאוּהוּ יוֹם טוֹב. ועל כך כתבו חכמים במגילה: בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה בּוֹ – בחודש שבט, נִטַּל אַנְטִיוֹכוֹס מַלְכָּא מִן יְרוּשָׁלַיִם - הסתלק אנטיוכוס המלך מירושלים.

כוונת הברייתא היא שבדרכו אל ירושלים שמע שעמים אחרים מרדו בו, והם הפרסיים שמרדו אז ביוונים ופרקו עולם מעל צוארם, כמובא לעיל [בפרק י"א][4], ועל כן הוכרח לעזוב את תכניתו להילחם בירושלים, ותחת זאת הלך להילחם בהם, ושם היתה מפלתו. ובני ישראל קבעו את היום שנסתלק אנטיוכוס מארצנו הקדושה ליום של שמחה.


מותו של אנטיוכוס בארץ נכר​

גם לאחר שברח אנטיוכוס מארצנו לא נח ולא שקט, כי אף ה' חרה בו להשמידו ולכלותו מעל פני האדמה, ולפי פירוש רש"י בספר דניאל (פי"א יח-יט) נאמרו על מפלתו של רשע זה הפסוקים הבאים:

וְיָשֵׂם פָּנָיו לְאִיִּים וְלָכַד רַבִּים, וְהִשְׁבִּית קָצִין [-הקב"ה] חֶרְפָּתוֹ לוֹ בִּלְתִּי חֶרְפָּתוֹ יָשִׁיב לוֹ: וְיָשֵׁב פָּנָיו לְמָעוּזֵּי אַרְצוֹ [לשוב אל עיר מבצריו. רש"י] וְנִכְשַׁל וְנָפַל וְלֹא יִמָּצֵא:

מתחילה לכד אנטיוכוס איים ומדינות רחוקות על יושביהם, וגדל כבודו ותפארתו עד מאד, עד שבא לחרף את עם ה', ואז השבית הקב"ה את חירופיו, והבריחו חזרה לעבר ארצו, ולבסוף נכשל במלחמותיו ונחל חרפה וכלימה, וביקשוהו ולא נמצא.

וזה לשון רש"י שם:

וְהִשְׁבִּית קָצִין חֶרְפָּתוֹ לוֹ. והשבית הקדוש ברוך הוא את גדופו ואת חרפתו, שהיה מחרף את הקדוש ברוך הוא ואת ישראל - כמו שכתוב בספר יוסיפון, והשיבו עליו. שהכהו בשחין רע בעודו בדרך שהלך לצור על ירושלים, והסריח בשרו ונשרו אבריו, ואמר לעבדיו להשיבו לאנטוכיא, ולא הספיק לבוא שם עד שמת בחוליים רעים:

לפי המסופר בספר החשמונאים (מכבים א' פרקים ג, ו) וכן בספר היוסיפון (פ"כ) היה סדר הדברים כדלהלן:

כאשר שמע אנטיוכוס הרשע שצבאו נפל ביד בני מתתיהו, אסף את כל הגוים שתחת ידו כדי להילחם ביהודה, אך למעשה חילק את חילו הגדול לשנים, חצי הצבא הוליך עמו מאנטוכיה אל ארץ פרס, ואת החצי השני של הצבא מסר בידי אנטיוכוס בנו, והפקיד על חינוכו אדם אחד ממשפחת המלוכה ושמו ליסיאה, וציוה עליו להילחם בארץ יהודה וירושלים, להשמיד ולהכרית את שאריתם, ולמחות את זכרם מתחת השמים.

אולם כאשר בא אנטיוכוס אל ארץ פרס נלחמו בו הפרסים וגרשו אותו מארצם, ופנה משם סר וזעף אל ארץ בבל, ושם הגיעה אליו השמועה אודות מפלת חילו בארץ יהודה, וכעס מאד על כך, והתחיל לרכוב מהר אל ארץ יהודה כדי להינקם בהם, אולם בדרך תקף אותו כאב בטן חזק מאד, ואחר כך נפל מעל מרכבתו מרוב חפזונו, ונשברו עצמותיו, ולבסוף הבאיש בשרו בחוליו ומת בהרי המדבר[5].

ובכך נתקיימו דברי הכתוב הנ"ל 'וְנִכְשַׁל וְנָפַל וְלֹא יִמָּצֵא', כי לא הצליח לחזור אל אנטוכיא עירו, ועבדיו פנו לבקשו ולא מצאו אותו, כי מת בדרך בחליים רעים, וכך נעלם זכרו של רשע זה מהארץ, ויחד עמו בטלו כל גזירותיו הרעים.





[1] והיינו כפי המובא לעיל שהניצחון היה ביום הכיפורים, וכשהגיע חג הסוכות הסתיימה המלחמה.
[2] דבר זה שאנטיוכוס השליך את עצמו לים מובא בנוסח תימני של מגילת אנטיוכוס, אך אינו מופיע בשאר הנוסחאות של מגילה זו.
[3] הברייתא נקטה כאן את לשון הכתוב בישעיהו (לז ז) לגבי סנחרב מלך אשור 'וְשָׁמַע שְׁמוּעָה וְשָׁב אֶל אַרְצוֹ וְהִפַּלְתִּיו בַּחֶרֶב בְּאַרְצוֹ', וביאור הכתוב שם הוא ששמע שמלך כוש מרד בו ועזב את ארץ יהודה כדי להילחם בו, ולבסוף חזר אל ארצו ואל עירו, ונפל שם בחרב. כמו שפירש רש"י שם על פי דברי הסדר עולם (פכ"ג), וכעין זה יש לפרש כאן.
[4] בספר החשמונאים (מכבים א' פ"ג) מסופר שאנטיוכוס ראה שכספו תם והחליט ללכת לארץ פרס לגבות משם את המיסים, וכוונתו היא שהפרסים מרדו בו ולא שילמו לו מס, ולכן הוצרך לקחת חצי מצבאו להילחם בהם, וכפי שיובא בסמוך.
[5] השורות האחרונות מקורם בקיצור ספרי יהושע הקריני (מכבים ב' פ"ט). ובספר יוסיפון (שם) הרחיב בתיאור הדברים, וכתב שבדרך עברה מרכבתו ממול פיל, וצעק הפיל ורגזו הסוסים ודילגו בחרונם והפכו את המרכבה, ואנטיוכוס נפל מעל המרכבה ונשברו כל עצמותיו, כי היה איש בריא שמן וכבד. בהמשך מסופר שם שבשרו הבאיש מאד עד שנלאו עבדיו לשאתו, ואז התחרט ונדר שאם יבריא יתן כל אוצרותיו לבית המקדש, אך חוליו הכביד עד שבשרו נקרע מעל עצמותיו, ולבסוף נפלו מעיו ארצה ומת בבושה וכלימה. ובספר המכבים (ב' פ"א) מסופר שמת בארץ פרס עצמה, כי כמרי בית עבודה זרה אחת ארבו לו בתוכה, וכשנכנס סקלו אותו באבנים. ומתוך ריבוי הגרסאות בענין זה נראה שבאמת לא נודע כלל על מותו, אלא ידעו שיצא להילחם בארץ פרס הרחוקה ולא חזר, ומתוך כך נפוצו כמה שמועות שונות אודות נסיבות מיתתו, זה אומר בכה וזה אומר בכה, כדרכו של עולם.
  • תודה
  • יישר כח
תגובות: אוצר התורה, אחד יחיד, רבי ו-2 אחרים