ברקים.jpg ​

מתתיה ובניו התחננו לפני ה' במצפה​

בשעה שכבש בגירס הרשע עם חיילותיו את עיר הקודש, לא היו מתתיה ובניו שם אלא מחוצה לה, ושם שמעו על כך שהעיר ירושלים נפלה ביד האויבים, וכן שמעו על ריבוי האויבים שאין שום דרך לנצח אותם בדרך הטבע, וידעו שאין להם אלא לישא עיניהם למרומים ולבקש רחמים מאת האלקים אשר בשמים.

וכמסופר במגילת בית חשמונאי (מגי' אנטיוכוס מט-נ):

וְכַאֲשֶׁר שָׁמְעוּ חֲמִשָּׁה בְּנֵי מַתִּתְיָה עָמְדוּ וְהָלְכוּ לְמִצְפֵּה [גִּלְעָד1] בַּמָּקוֹם שֶׁהָיְתָה לָהֶם יְשׁוּעָה בִּימֵי שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא: צוֹם גָּזְרוּ וְיָשְׁבוּ עַל הָאֵפֶר לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים מִלִּפְנֵי אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם:

הישועה שהיתה לישראל במצפה בימי שמואל הנביא כתובה בספר שמואל (א' פ"ז ה-יד), שם נאמר שכאשר היו בני ישראל משועבדים תחת יד הפלישתים, אסף שמואל הנביא את בני ישראל לעיר 'מצפה', שם צמו וחזרו בתשובה והתחננו לה', וכשבאו הפלישתים להילחם בהם הרעים ה' עליהם בקול גדול מן השמים, והם נבהלו ונפלו לפני בני ישראל וברחו אל ארצם.

וכיוון שלא יכלו בני מתתיה להתפלל בבית המקדש שנכבש על ידי היוונים, בחרו לגזור תענית ולהתפלל במקום קדוש זה, כדי שמי שענה לשמואל במצפה הוא יענה אותם וישמע בקול צעקתם, ויושיעם מיד היוונים כדרך שהושיעם מיד הפלישתים[2].

בספר החשמונאים (מכבים א' פ"ג) מסופר, שבני מתתיה והקהל שנאספו עימם לבשו שקים, העלו עפר על ראשם וקרעו בגדיהם, ופרשו לפני ה' את ספרי התורה שהבריחו מהיוונים, והביאו שם את בגדי הכהונה, את המעשרות ואת הביכורים שלא יכלו להביא לבית המקדש, וכן את הנזירים שמלאו ימי נזרם ועליהם לגלח בבית המקדש, וצעקו לפני ה' בקול בכי ואמרו 'להיכן ניקח את אלה היום, הרי בית מקדשך נטמא, וכהניך נרדפו ובושו'[3].


ברכת מתתיה הכהן לבניו בצאתם לקרב​

כשהתפללו בני מתתיה אל ה' במצפה, האיר הקב"ה את עיניהם, ונתן גבורה בליבם לצאת להילחם באויבי עמו, כמו שנאמר במגילת בית חשמונאי (מגי' אנטיוכוס נא):

אָז נָפַל בְּלִבָּם עֵצָה טוֹבָה, וְהָיוּ שְׁמוֹתֵיהֶם יְהוּדָה הַבְּכוֹר שִׁמְעוֹן הַשֵּׁנִי יוֹחָנָן הַשְּׁלִישִׁי יוֹנָתָן הָרְבִיעִי אֶלְעָזָר הַחֲמִישִׁי.

בֵּרֵךְ אוֹתָם אֲבִיהֶם לִפְנֵי שֶׁשָּׁלַח אוֹתָם לַמִּלְחָמָה וְאָמַר:

יְהוּדָה בְּנִי אֲדַמֶּה מַעֲשֶׂיךָ כִּיהוּדָה בֶּן יַעֲקֹב שֶׁהָיָה מָשׁוּל כְּאַרְיֵה (בראשית מט ט).

וְאַתָּה שִׁמְעוֹן בְּנִי אֲדַמֶּה מַעֲשֶׂיךָ כְּשִׁמְעוֹן בֶּן יַעֲקֹב שֶׁהָרַג אֶת יוֹשְׁבֵי שְׁכֶם שֶׁהָיוּ חוֹטְאִים בְּדִינָה אֲחוֹתוֹ (שם לד כה).

וְאַתָּה יוֹחָנָן בְּנִי אֲדַמֶּה מַעֲשֶׂיךָ כְּאַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל (שמואל א' יד נ).

וְאַתָּה יוֹנָתָן בְּנִי אֲדַמֶּה מַעֲשֶׂיךָ כְּיוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל אֲשֶׁר הָרַג אֶת הַפְּלִשְׁתִּים (שם ו-טז).

וְאַתָּה אֶלְעָזָר בְּנִי אֲדַמֶּה מַעֲשֶׂיךָ כְּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וְהִצִּיל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵחֵמָה (במדבר כה).

מתתיה הכהן בירך את בניו ברוח הקודש, ואימץ את כוחם להילחם לבדם בגויים הרבים והעצומים שנאספו עליהם, והזכיר להם את הניסים שנעשו לישראל בימים הקדמונים, שאז נמסרו גם כן רבים מאד ביד מעטים, ובירך אותם שיהיה להם כח זה וימסור ה' את הרבים בידם. והרי זה כדרך שאמר יונתן בן שאול לנערו כשיצא להילחם לבדו בפלישתים הרבים והעצומים 'כי אין לה' מעצור להושיע ברב או במעט' (שמואל א' פי"ד ו).

במדרש רבי דוד הנגיד (וישב עמ' קפא) מסופר עוד, כי מתתיה חגר את יהודה קשת, ומינה אותו אותו להילחם בגויים שיורים בקשת, ועליו התנבא זכריה ואמר 'כי דרכתי לי יהודה קשת' (זכריה ט יג). אחר כך מינה את שמעון על הלוחמים ברמחים, ואת יונתן על בעלי הקרדומות, ואת יוחנן על מחזיקי החרבות, ואת אלעזר על רוכבי הפילים.


נבואתו של זכריה הנביא אודות נצחון החשמונאים​

זכריה הנביא התנבא (פ"ט יב-יג) כבר בתחילת ימי בית המקדש השני אודות מלחמתם של בני חשמונאי, ובישר לישראל שה' יגביר אותם על צבא היוונים.

וזה לשון הכתוב:

גַּם הַיּוֹם מַגִּיד מִשְׁנֶה אָשִׁיב לָךְ - בשורה שניה אגיד לך (רש"י):

כִּי דָרַכְתִּי לִי יְהוּדָה קֶשֶׁת מִלֵּאתִי אֶפְרַיִם, וְעוֹרַרְתִּי בָנַיִךְ צִיּוֹן עַל בָּנַיִךְ יָוָן, וְשַׂמְתִּיךְ כְּחֶרֶב גִּבּוֹר: והיינו שה' יגביר את העיר ציון, ויעורר את בניה להילחם בבני יָוָן ולנצח אותם.

ופירש רש"י:

כִּי דָרַכְתִּי לִי יְהוּדָה. סוף שאנטיוכס יטול המלוכה מיד מלכי פרס וירעו לכם, ואני אדרוך יהודה להיות לי כקשת מלחמה, וילחמו באנטיוכס בימי חשמונאים: קֶשֶׁת מִלֵּאתִי אֶפְרַיִם. מקרא קצר הוא, כמו 'קשת מלאתי יד אפרים' וכו', אפרים יהיה לי כאשפה מלאה חצים: וְעוֹרַרְתִּי בָנַיִךְ צִיּוֹן עַל חיל אנטיוכס:

בפסוק שאחריו (שם יד) הוסיף הנביא לומר שנצחונם לא יהיה בדרך הטבע, אלא מאת ה' מן השמים, וכלשון הכתוב: וַה' עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה וְיָצָא כַבָּרָק חִצּוֹ, וה' אֱלֹהִים בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן - לסער את אנשי תימן הם חיל אנטיוכס[4] (רש"י):


מראה כבוד ה' לאות ולמופת​

מלשון הפסוק משמע שהשכינה נגלתה על ישראל באותות ובמופתים, בצורה גלויה ומפורסמת לכל.

ונאמרו בזה שתי פירושים:

א. רש"י פירש (שם) שמדובר במופת שנראה בשמי ירושלים בתחילת המלחמות, המוזכר בספר היוסיפון (פי"ח).

וכך מסופר שם:

אָז נִרְאָה מוֹפֵת מֵהָאֱלֹקִים בִּירוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ, כִּי רָאוּ בָּהּ אַרְבָּעִים יוֹם בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ דְּמוּת סוּסֵי אֵשׁ, וְרוֹכְבֵיהֶם נוֹשְׂאִים בְּיָדָם כְּלֵי מִלְחָמָה, אֲשֶׁר לַזָּהָב לַזָּהָב - חלק מהרוכבים נשאו כלי זיין העשויים מזהב, וַאֲשֶׁר לַכֶּסֶף לַכֶּסֶף, וַאֲשֶׁר לַבַּרְזֶל לַבַּרְזֶל, וַאֲשֶׁר לַנְּחֹשֶׁת לַנְּחֹשֶׁת. וְנִלְחָמִים אֵלֶּה מוּל אֵלֶּה אַרְבָּעִים יוֹם.

מופת זה בא לרמז על כך שעתידים להתעורר מלחמות גדולות בירושלים, מחנה מול מחנה, והם מחנה ישראל מול מחנה היוונים, ונראה דבר זה לבני ירושלים בטרם התחילו מלחמות אלו.

ב. אך רבינו דוד הנגיד פירש בדרשותיו (וישב עמ' קפא) ביאר שהפסוק עוסק בניסים שנעשו לבני חשמונאי בשעת המלחמה עצמה.

וזה לשונו:

כָּךְ אֵרַע לִבְנֵי חַשְׁמוֹנַאי בְּשָׁעָה שֶׁקָּרָא לָהֶם אֲבִיהֶם וְנִפְרְדוּ מִמֶּנּוּ וְיָצְאוּ לַמִּלְחָמָה, שֶׁנִּתְגַּלְּתָה עֲלֵיהֶם הַשְּׁכִינָה וְהוֹפִיעָה עַל פְּנֵיהֶם וְזָרְחוּ עֲלֵיהֶם הָאוֹרוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר 'וַה' עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה וְיָצָא כַבָּרָק חִצּוֹ'. אַחַר כָּךְ פָּתְחוּ וְאָמְרוּ 'ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי'[5] (תהילים כז א). וְהִסְתַּכְּלוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה וְרָאוּ דְּמוּת רוֹכֵב עַל סוּס שֶׁל אֵשׁ, וְהוּא לָבוּשׁ עֲדָיֵי [קישוטי] זָהָב, וּבְיָדוֹ חֶרֶב וְרֹמַח נוֹצְצִים, וּפָנָיו אֶל הַצְּבָאוֹת הַיְּוָנִיִּים, וְהֵבִינוּ שֶׁהוּא מַלְאָךְ שָׁלוּחַ מִלִּפְנֵי אֱלֹקִים לְעֶזְרָתָם.

וְנִלְחַם בָּהֶם גַּם ה' יִתְבָּרַךְ מִן הַשָּׁמַיִם בִּבְרָקִים וּרְעָמִים וְאֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם) 'וְיָצָא כַבָּרָק חִצּוֹ'. וְהִשְׁמִיעָם ה' יִתְבָּרַךְ מִן הַשָּׁמַיִם קוֹלוֹת תְּרוּעָה וְשׁוֹפָרוֹת נוֹרָאִים וַאֲיֻמִּים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב 'וַה' אֱלֹקִים בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע'. וְהִשִּׂיגָה אֶת בְּנֵי חַשְׁמוֹנַאי הַהַשְׁגָּחָה הַכַּבִּירָה, וּשְׁמָרָם ה' יִתְבָּרַךְ בֶּטַח בְּלִי גְּבוּל.

[כעין דבריו אלו מצאנו בקיצור ספרי יהושע הקריני (מכבים ב' פ"י) לענין מלחמת יהודה בטימוטיוס שר הצבא, שכאשר חזקה המלחמה ראו האויבים בשמים דמות חמשת אנשים רוכבי סוסים, ורסן של זהב בפיהם, ההולכים לפני מחנה היהודים, ושנים עומדים לצידי יהודה, ומגינים עליו בחרבותיהם מכל פגע.

וכן נאמר עוד שם (פי"ב), שכאשר חזר טימוטיוס להילחם בהם בפעם השניה, נפלה על צבאותיו אימה גדולה, כי ראו לקראתם את מלאך ה' הרואה כל דבר, וברחו נבוכים על פני השדה אנה ואנה, עד שבחפזם נפלו איש בחרב רעהו. וכעין זה מובא עוד שם (פי"א) לענין מלחמה אחרת, שגם היא היתה בעזרת מלאך ה' שנגלה אל צבא היהודים].


יציאת בני מתתיה למלחמה ונפילת יהודה​

לאחר שהתפלל מתתיה עם בניו במצפה, נפרדו בניו ממנו ויצאו אל האויבים הרבים הממתינים להם, כשהם בטוחים על סמך ברכת אביהם. והיה ה' בעזרתם ונתן בהם גבורה למעלה מדרך הטבע, ומסר את הרבים ביד המעטים ואת הגיבורים ביד החלשים, וכמסופר במגילת בית חשמונאי (מגי' אנטיוכוס נא):

עַל כֵּן עָמְדוּ חֲמִשָּׁה בְּנֵי מַתִּתְיָה בַּיּוֹם הַהוּא וְנִלְחֲמוּ בָּעַמִּים הָאֵלֶּה וְהָרְגוּ מֵהֶם הֶרֶג רַב מְאֹד. וְנֶהֱרַג מֵהֶם יְהוּדָה:

אודות מותו של יהודה מסופר בספר החשמונאים (מכבים א' פ"ט) ובספר היוסיפון (פכ"ה), שהיה זה בעת שיצא עם אנשיו במתי מעט להילחם נגד מחנהו של בקירוס [הוא בגירס], וחייליו של בקירוס יצאו לקראתם מן המחנה, כשבקירוס עצמו מוביל קבוצה של פרשים מימין החיילים, וקבוצה נוספת של פרשים הלכה לשמאלם.

וכשראה יהודה שבקירוס וגבוריו עומדים מימין הצבא פנה לעברם, ונלחם בהם עם גבוריו ונצחם, עד שברחו מפניו והוא רדף אחריהם, אלא שאז פנו אנשי המלחמה שהיו בצד שמאל ורדפו אחרי יהודה וגבוריו, וכשהשיגו אותם כבדה המלחמה מאד, ומתו חללים רבים משני הצדדים, ויהודה נפל ביניהם, והשאר ברחו משם.

בהמשך המגילה (שם נב-נו) מסופר:

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה כַּאֲשֶׁר רָאוּ שֶׁנֶּהֱרַג יְהוּדָה חָזְרוּ וּבָאוּ אֶל אֲבִיהֶם, אָמַר לָהֶם לָמָּה חֲזַרְתֶּם: הָיוּ עוֹנִים וְאוֹמְרִים, יְהוּדָה אָחִינוּ נֶהֱרַג אֲשֶׁר הָיָה חָשׁוּב כְּמוֹ כֻּלָּנוּ:


מתתיה יצא למלחמה ואז הצליחו​

עָנָה מַתִּתְיָה וְאָמַר לָהֶם, אֵצֵא עִמָּכֶם וְאֶלָּחֵם עִם הָעַמִּים הָאֵלּוּ פֶּן יֹאבְדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאַתֶּם תִּתְנַחֲמוּ עַל אֲחִיכֶם: כלומר, בני ישראל נתונים עכשיו בחשש סכנת כליון, אם יתגברו עלינו צבאותיו של בגירס. ועל כן, אם יהודה שהנהיג אתכם במלחמה איננו, אצא אני עמכם להנהיג את המלחמה, ובלבד שלא תפלו ברוחכם. ולא תבכו עכשיו את מותו של יהודה, אלא לאחר המלחמה תתאבלו ותקבלו עליו תנחומים.

וַיֵּצֵא מַתִּתְיָה בַּיּוֹם הַהוּא עִם בָּנָיו[6] וַיִּלָּחֵם בָּעַמִּים הָאֵלּוּ: וֵאלֹהֵי הַשָּׁמַיִם נָתַן כָּל גִּבּוֹרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה בִּידֵיהֶם וְהָרְגוּ מֵהֶם הֶרֶג רַב, כָּל שׁוֹלֵף חֶרֶב וְכָל אוֹחֵז קֶשֶׁת וְשָׂרֵי הַסְּגָנִים [החשובים][7], וְלֹא נִשְׁאַר מֵהֶם שָׂרִיד. וּמִי שֶׁנִּשְׁאַר מֵהֶם בָּרַח לִמְדִינוֹת הַיָּם.

ונראה שהיוונים שניצלו מהמלחמה לא רצו לחזור אל אנטוכיא, שמא יבואו בני ישראל לשם ויהרגו אותם, ולכן ברחו אל הארצות הרחוקות אשר מעבר לים, שם לא ירדפו בני ישראל אחריהם.


מותו של אלעזר במלחמתו ברוכבי הפילים​

כאמור לעיל, נתמנה אלעזר על ידי מתתיה אביו להרוג את רוכבי הפילים, וכן עשה, והצליח למעלה מדרך הטבע. אמנם כשחזרו בני החיל שנלחמו עמו לא מצאו אותו ביניהם, כמו שמסופר במגילת בית חשמונאי (מגי' אנטיוכוס נו-נז):

וְאֶלְעָזָר הָיָה מִתְעַסֵּק בַּהֲרִיגַת הַפִּילִים וְטָבַע בַּפֶּרֶשׁ שֶׁל הַפִּילִים: וּבִקְּשׁוּהוּ אֶחָיו בֵּין הַחַיִּים וּבֵין הַמֵּתִים וְלֹא מָצְאוּ אוֹתוֹ, וְאַחַר כָּךְ מָצְאוּ אוֹתוֹ נִטְבָּע בַּפֶּרֶשׁ שֶׁל הַפִּילִים:

והיינו שבתחילה פקדו את אנשי הצבא לראות אם נמצא אלעזר ביניהם, וכשראו שאינו נמצא בין החיים חששו שהוא מת, וחיפשו את גופו בין כל גופות ההרוגים שהיו מרובים מאד, ולא מצאו אותו גם שם. ולאחר זמן מצאו את גופו הטהור טבוע בתוך הפרש, כי בהריגת הפילים נתהוה פרש רב, ואלעזר טבע בתוכו ומת[8].

לפי המסופר כאן במגילת אנטיוכוס, עולה כי מתוך חמשת בני מתתיה שיצאו למלחמות היוונים, ראו רק שלשה מהם את הנצחון על אויביהם, יוחנן כהן גדול, יונתן ושמעון, והם חזרו אל ירושלים לחנוך את בית המקדש.

במדרש רבי דוד הנגיד (וישב עמ' קפב) מסופר גם כן אודות מותו של אלעזר על ידי הפילים, אך לא הוזכר שם מותו של יהודה. וכתב רבינו דוד הנגיד שם, שאילו לא מת אלעזר במלחמה היו קובעים את ימי החנוכה לימים טובים האסורים במלאכה, אך כיוון שמת אלעזר לא היתה השמחה שלמה, ולכן קבעו את ימי החנוכה רק לימי שמחה האסורים בהספד ותענית, ע"כ. ולפי האמור, שגם יהודה מת לפני כן, מובן יותר מדוע לא היתה השמחה שלימה.


נקמת ישראל משונאיהם​

בהמשך המגילה (שם נח) נאמר:

וְשָׂמְחוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּמְסְרוּ שׂוֹנְאֵיהֶם בִּידֵיהֶם, מֵהֶם שָׂרְפוּ בָּאֵשׁ וּמֵהֶם תָּלוּ עַל הָעֵץ, וּבַגִרֶס הָרָשָׁע מַטְעֶה עַמּוֹ שְׂרָפוּהוּ עַם בֵּית יִשְׂרָאֵל בָּאֵשׁ:

ונראה שהכירו את הרשעים שמנעו אותם מלשמור את המצוות, ועשו בהם נקמות לפי רשעותם, ולכן שרפו את בגירס באש ליסרו במיתה משונה, על שהטעה את עמנו מדרכי ה'. וכאמור, נראה כי בגירס זה משומד היה, וכיון שהיה מזרע בית ישראל נקרא במגילה בשם 'מטעי עמיה', כי הטעה את עמו ומולדתו, וכאן נקמו בני ישראל את נקמתם ממנו.

במגילת תענית (חודש אלול) נאמר שאחרי הנצחון על הגויים, הרגו בני ישראל הכשרים את המשומדים. וכך נאמר שם 'בְּעַשְׂרִין וּתְרֵין בֵּיהּ תַּבְנָא לְקַטְּלָא מְשַׁמְדַיָא' – בעשרים ושנים יום בחודש אלול חזרנו להרוג את המשומדים.

וביארה הברייתא:

מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ יְוָנִים שְׁרוּיִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְלֹא הָיוּ יִשְׂרָאֵל יְכוֹלִין לִשְׁלֹחַ יָד בָּרְשָׁעִים שֶׁבָּהֶם עַד שֶׁיָּצְאוּ מִשָּׁם, הִמְתִּינוּ לָהֶם שְׁלֹשָׁה יָמִים אִם יַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וְלֹא עָשׂוּ תְּשׁוּבָה, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ שֶׁלֹּא עָשׂוּ תְּשׁוּבָה נִמְנוּ עֲלֵיהֶם וַהֲרָגוּם. חכמי הסנהדרין רצו לדון את המשומדים כאנוסים, ואמרו שאפשר שהטעם שהשתמדו הוא רק מחמת הפחד מהגויים, וכשייצאו הגוים מארצנו יחזרו למוטב. ולכן לא הרגו אותם מיד כשיצאו הגוים מהארץ, אלא המתינו להם שיחזרו בתשובה, וכשראו שעברו שלושה ימים ולא חזרו בהם, ידעו שבזדון ליבם הם עומדים. ועל כן התאספו חכמי הסנהדרין ודנו אותם להריגה, ומנו את מנין החכמים שפסקו שהם חייבים מיתה, וראו שרוב החכמים סוברים שאכן יש להמיתם, ואז הרגו אותם.

וְאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁהֲרָגוּם עֲשָׂאוּהוּ יוֹם טוֹב.



​




[1] כן הוא בחלק מנוסחאות המגילה, ולפי זה מדובר במצפה של יעקב אבינו (בראשית לא מט) שהיתה בגלעד, ובה נושעו ישראל בימי שמואל, אך בנוסחאות אחרות של המגילה לא מובא שהיתה בגלעד, ונוסחאות אלו תואמות את המובא בספר החשמונאים [שצוטט בסמוך] שהם התאספו במצפה שכנגד ירושלים, כי היא היתה מקום תפילה מלפנים. אך יש לציין כי לדעת הרד"ק (שמואל א' פ"ז) המצפה שהתפלל בה שמואל היא המצפה שבגליל, ששם נושעו ישראל גם בימי יהושע, ואיננה המצפה שכנגד ירושלים.
[2] וכך היא תקנת חכמים בכל תענית שגוזרים על הציבור מחמת צרה או רעב, שהחזן מוסיף בתפילת העמידה ברכות נוספות לבקשה ותחנונים, ואחת מהברכות מתחילה במזמור 'אשא עיני אל ההרים' וגו', ומסיימת 'מי שענה את שמואל במצפה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה, ברוך אתה ה' שומע צעקה'. וכך הוא מנהגינו גם כיום לומר בסליחות 'מי שענה לשמואל במצפה הוא יעננו'.
[3] דבריו אלו הם שלא כדברי היוסיפון (פכ"ב) הנוקט שצום זה היה בתוך בית המקדש, וכתב שהעלו שם עולות וזבחו שלמים להצליח במלחמה, והמלחמה עצמה היתה לדבריו על העיר ביתר.
[4] רש"י מוסיף שיש מרבותינו שפתרו פסוקים אלו על מלכות אדום, והנבואה נאמרה לעתיד לבא ולא על ימי בית שני. אך לפי הפירוש הראשון 'תימן' אינה אדום, אלא החיל הדרומי של יון, והיינו כמו שהובא בפרקים הקודמים [פרקים י"א-י"ג], שהצבא היווני בראשותו של אליפרונוס בא מכיוונה של אלכסנדריא שבמצרים, שהיא בדרומה של ארץ ישראל.
[5] כלומר, ה' מאיר עלינו, והוא מושיע אותנו.
[6] והם ד' בניו שנשארו לו, שמעון ויוחנן יונתן ואלעזר, וכן איתא במדרש אגור (משנת רבי אליעזר פר' ה אות לט) בענין ארבעת המינים שבלולב, שהם 'כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה צַדִּיקִים שֶׁנָּתַן הַקָּבָּ"ה בְּכָל מַלְכוּת וּמַלְכוּת, לְהוֹשִׁיעָן וּלְרַבֵּץ תּוֹרָה בְּתוֹכָהּ וְכוּ', בְּיָוָן אַרְבָּעָה בְּנֵי חַשְׁמוֹנַאי, שֶׁכְּבָר נֶהֱרַג מֵהֶם יְהוּדָה הַבְּכוֹר'.
[7] במדרש רבי דוד הנגיד (וישב עמ' קפב) מסופר שיהודה תקף מאה ועשרים ושבעה אלף יורים בקשת והרג אותם [בדבריו לא נזכר כלום אודות מותו של יהודה, ויתכן שנקט שיהודה מת במלחמה מאוחרת יותר], ושמעון תקף גם הוא מאה עשרים ושבעה אלף שנשלחו מטעם המלכים והרגם, ואף יוחנן ויונתן תקפו את יתר החיילים שולפי החרבות ונושאי הרמחים ובעלי הקרדומות והרגו את כולם, ואלעזר הצעיר נכנס בין הפילים ועשה בהם שמות. ובהמשך דבריו מסופר אודות היעדרו של אלעזר בין הפילים, וכפי שיסופר לקמן.
[8] בספר החשמונאים (מכבים א' פ"ו) מסופר שאלעזר ראה פיל גדול וחשב שהמלך רוכב עליו, והרג את כל הגוים שסביב הפיל עד שהגיע אליו, והתכופף מתחת הפיל ודקרו בבטנו והפיל נפל עליו והמיתו. ואיני יודע מנין לו מה חשב אלעזר בלבו, וראה בספר יוסיפון (פכ"ד) מה שביאר בזה. אמנם דבריו אינם תואמים את הנאמר כאן שלא ידעו כלל בתחילה היכן הוא, ויתכן שלאחר שמצאו את אלעזר בתוך פרש הפילים שיערו כי הפיל נפל עליו.
  • תודה
תגובות: אחד יחיד