שריפת התורה על ידי אפוסטמוס הרשע​

דרכם של מלכי יָוָן היתה לרומם את קרנם של המשומדים, הם היהודים המתייוונים, שבימי צר ומצוק נטו אל יפי תרבותם של היוונים, ואותם קירבו היוונים והגדילו את כבודם, ואילו את שומרי התורה היו רודפים ומשפילים ככל יכולתם, וגוזרים עליהם גזירות קשות בכל עת, ומשתדלים לעקור מהם את התורה והמצוות.

ביום שבעה עשר בתמוז גדלה צרתם של ישראל, כאשר פשטו היוונים את ידם בספר תורת אלקינו, ושרפוהו באש בפרהסיא במרומי דרך, כמו ששנינו במסכת תענית (פ"ד מ"ו) 'חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז וְכוּ', וְשָׂרַף אַפּוֹסְטְמוֹס אֶת הַתּוֹרָה'. ופירש רבינו יהונתן מלוניל (שם כו.) שהוא היה אחד משרי יונים.

ובירושלמי (שם ה"ה) נאמר ששריפת התורה היתה על גבי הגשר, יש אומרים שהיה זה בגשר של העיר לוד, ויש אומרים של העיר טרלוסה. והיינו ששרפה בעזות פנים לעיני כל על גובה הגשר.


תלמי מלך הדרום הורה לתרגם את התורה ליונית​

תלמי מלך מצרים מלך על החלק הדרומי של מלכות יָוָן, ומקום מושבו היה בעיר הגדולה אלכסנדריא, ותחום שלטונו כלל גם את ארץ ישראל.

תלמי זה[1] היה חובב ספרים מושבע, וציווה על בני ישראל לתרגם עבורו את התורה ליוונית, כדי שיוכל לקרא בה.

וכך שנו רבותינו במסכת סופרים (פ"א ה"ז):

מַעֲשֶׂה בַּחֲמִשָּׁה זְקֵנִים [-חכמי ישראל] שֶׁכָּתְבוּ לְתַלְמַי הַמֶּלֶךְ אֶת הַתּוֹרָה יְוָנִית, וְהָיָה אוֹתוֹ הַיּוֹם קָשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל כְּיוֹם שֶׁנַּעֲשָׂה בּוֹ הָעֵגֶל, שֶׁלֹּא הָיְתָה הַתּוֹרָה יְכוֹלָה לְהִתַּרְגֵם כָּל צָרְכָהּ. כלומר, כשהעתיקו את התורה ללשון היוונית נפלו בתרגום זה טעויות וסילופים, ובני ישראל שלא ידעו לשון הקודש התחילו לקרא בתורה זו עם השיבושים שבה.

ועל כן תיקנו חכמים תענית לישראל ביום זה, כמובא בהלכות גדולות (סי' יח) לגבי ימי התעניות 'בִּשְׁמוֹנָה בְּטֵבֵת נִכְתְּבָה הַתּוֹרָה יְוָנִית בִּימֵי תַּלְמַי הַמֶּלֶךְ וּבָא חֹשֶׁךְ לָעוֹלָם שְׁלֹשָׁה יָמִים'. וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' תקפ) שראוי להתענות ביום זה, ולעתיד לבא ייהפך יום זה לששון ולשמחה.

אמנם לאחר מכן תרגמו את התורה שוב לתלמי המלך בדיוק רב, והתירו חכמים לישראל לקרא בתורה זו המתורגמת ליונית, ודרשו כן מהפסוק 'יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם' (בראשית ט כז) שהלשון הכי יפה שיש לבני יפת, היא הלשון היוונית, תשכון בבתי כנסיות ובתי מדרשות של ישראל, שהם מבני שם, כמובא בגמרא (מגילה ט:)[2].

וכך מסרו לנו חכמינו (מ"ס שם ה"ח וגמ' שם ע"א) את סיפור הדברים:

שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּתַלְמַי הַמֶּלֶךְ, שֶׁכִּנֵּס שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זְקֵנִים, וְהוֹשִׁיבָם בְּשִׁבְעִים וּשְׁנַיִם בָּתִּים, וְלֹא גִּלָּה לָהֶם עַל מָה כִּנְּסָם. נִכְנַס אֵצֶל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם וְאָמַר לָהֶם, כִּתְבוּ לִי תּוֹרַת מֹשֶׁה רַבְּכֶם. נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֵצָה בְּלֵב כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְהִסְכִּימָה דַּעְתָּן לְדַעַת אַחַת, וְכָתְבוּ לוֹ תּוֹרָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ בלי ספרי הנביאים והכתובים, וּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר דָּבָר שִׁנּוּ בָּהּ וְכוּ'[3].

בתורה מתורגמת זו קוראים היונים מאז ועד היום הזה. ובירושלמי (מגילה פ"א ה"ט) מובא שגוי אחד שהיה שומר יערות, נטל תרגום יווני זה ותירגם אותו לארמית, עבור הגויים דוברי הארמית. וכך מוסיפים הגוים לתרגם את התורה לכמה לשונות, כדי שיוכלו כל האומות לקרא בה, ומערבים בה שיבושים וסילופים, ומפרשים אותה בדרכי תועבותיהם בשרירות ליבם.

ועל כך דרשו רבותינו (ירושלמי פאה פ"ב ה"ד, גמ' גיטין ס:) את הפסוק בספר הושע (ח יב) 'אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ', שפסוק זה אמרו הקב"ה בלשון תמיהה, וכי אכתוב לו רובי תורתי? כלומר, איך אפשר לכתוב את התורה שבעל פה, הרי כלפי התורה שבכתב 'כמו זר נחשבו' - בני ישראל והנכרים נחשבים כשווים. מאחר שספרי התורה מצויים בידי הנכרים כמו בידינו, והם תוהים ואומרים 'מַה בֵּינָן לָאֻמּוֹת? אֵלּוּ מוֹצִיאִין סִפְרֵיהֶם וְאֵלּוּ מוֹצִיאִין סִפְרֵיהֶם' וְכוּ'. ומחמת טעם זה לא נכתבה התורה שבעל פה, כדי שלא תהיה מצויה אלא בידינו, והיא תעיד עלינו שרק אנו לומדים אותה, ומקיימים את דבריה באמת ובאמונה.


סליקס מלך הצפון שלח לשדוד את אוצרות המקדש​

אחד ממלכי הצפון היה מלך בשם 'סליקוס', והוא בנה את העיר הגדולה 'סליקייא'[4], ומלכותו כללה גם את ארץ ישראל<sup>[5]</sup>. עליו מסופר בקיצור ספרי יהושע הקריני (מכבים ב' פ"ג) וכן בספר היוסיפון (פט"ז), ששלח אחד משריו אל ירושלים, במטרה לשדוד את אוצרות בית המקדש.

וכך מסופר שם:

כאשר בא אליאודוס השר אל ההיכל לראות את האוצר ולקחתו, ותהום כל העיר ותיבהל. הכהנים נפלו על פניהם לפני מזבח ה' בבגדי השרת אשר עליהם, והתחננו אל ה' אשר הזהירם לבל ימעלו בקודש, שישמור את אשר הופקד על ידם. וכל רואי פני הכהן הגדול נהפך לבבם בקרבם, כי ראה כל איש ברוע פניו כי נשבר ונדכה לבבו, כי נבהלו כל עצמותיו ומראה פניו ענתה בו כי נפשו מרה לו מאוד.

האנשים עזבו את בתיהם ונקהלו לצעוק אל ה' בצר להם, כי ראו את בית ה' נכון לחרפת הגויים. הנשים חגורות שק נעו ברחובות, והעלמות אשר לא שזפתן עין התאספו אלה על פתחי ביתן ועל החומות, ואלה מציצות מן החלונות. וכולם פרשו את כפם השמימה ויתחננו אל ה'.

ובהתחננם אל ה' להגן על הון האנשים אשר הניחו למשמרת בקודש, ואליאודוס עומד עם אנשיו לפני אוצר ההיכל לבצע את מזימתו הרעה, נראה כבוד ה' אלוקי הרוחות במחזה נורא. ותפעם רוחו ורוח האנשים אשר באו עימו, והיתה מחיתת אלוקים עליהם.

כי ראו סוס חבוש בפארו, ורוכב איום ונורא לבוש שריון זהב על גבו, והסוס רץ בכל כוחו לקראת אליאודוס ונגפו בשתי פרסות רגליו. ושני בחורי חמד לבושי הוד והדר עומדים על שתי צלעותיו, והכו אותו הכה ופצוע. ונפל ארצה והתעלף, ותכהינה עיניו מראות, ולקחוהו והושיבהו על כיסא ונשאוהו החוצה.

ואז הללו כל העם את ה' כי נתן כבוד למקדשו, והתמלא בית ה' קול ששון ושמחה במקום קול מספד ונהי, כי עשה ה' מופת לעיניהם.

וחברי אליאודוס באו אל חוניו[6] הכהן, וביקשו ממנו לחלות את פני ה' בעד נפש אדוניהם, כי חלה למות. ושמע הכהן לקולם, כי חשב פן יאשים אותנו המלך, ויאמר שהיהודים שלחו ידם באליאודוס, והקריב מנחה בעדו.

ובשעה שהתחנן לפני ה', נראו שני הבחורים שנית בלבושיהם אל אליאודוס, ואמרו לו: תן כבוד לכהן וברכהו, כי בגללו הותירך ה' לחיים. ועתה קום וספר בגויים את כבוד אלוקינו, כי יד ה' מן השמיים נגעה בך לייסרך. עודם מדברים ואינם, כי נעלמו.

ואליאודוס הקריב קרבן לה' ונדר לו נדר תמורת כך שהחיה אותו, ובירך את חוניו, ולקח את חילו ושב אל המלך. וסיפר לכל העם את מופתי ה' הגדול אשר ראו עיניו.

וכאשר שאלו המלך לאמור את מי אשלח עתה לקחת את האוצר בירושלים. ענהו אליאודוס ואמר לו: אם יש לך אויב, או איש אשר שואף למלכותך, אותו תשלח. כי ישוב אליך מוכה ונגוע - אם רק תהיה לו לנפשו לשלל. הנה אלוקיהם השוכן בשחקים נורא הוא במקום הזה, ולא יעלים עיניו ממנו לשמרו ולהצילו, וכל אשר שולח ידו בו, בן מוות הוא.

זה הדבר אשר קרה לאליאודוס ולאוצר הבית.


[גזירת הביכורים ועצי המערכה]​

כאן המקום להעיר, כי יש מכותבי תולדות עמנו שכללו בין גזירותיהם של היוונים את הגזירה שלא להביא ביכורים לבית המקדש, ושלא להביא עצים למערכה, כמובא בברייתא דמגילת תענית (פ"ה) 'פַּעַם אַחַת גָּזְרָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יַעֲלוּ בִּכּוּרִים לִירוּשָׁלַיִם, וְהוֹשִׁיבוּ מַלְכֵי יָוָן פַּרְדִיסָאוֹת עַל הַדְּרָכִים' וְכוּ'. וכן שנינו שם 'פַּעַם אַחַת גָּזְרָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה שֶׁלֹּא יָבִיאוּ עֵצִים לַמַּעֲרָכָה, וְהוֹשִׁיבוּ מַלְכֵי יָוָן פַּרְדִיסָאוֹת עַל הַדְּרָכִים' וְכוּ'.

אך נראה כי יד הצנזור שלטה שם להוסיף את המילה 'יָוָן' שלא היתה במקור, כי בגמרא במסכת תענית (כח.) הובא בסתם שה'מלכות' גזרה גזירה זו, ולא הוזכר שהיו אלו מלכי יָוָן, ובגירסת הדפוסים שלפני הצנזור אף נאמר בפירוש 'גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל', וידוע שמלכות רומי כונתה על ידי חז"ל בסתם 'מלכות הרשעה'. הרי שגזירות אלו היו בזמן מאוחר יותר, בימי מלכי רומי[7].





[1] לפי המובא בספרי ההיסטוריה, מלכו על מצרים שני מלכים בשם תלמי, בזה אחר זה, ולא פירשו לנו חז"ל מי משניהם תירגם את התורה ליוונית, ובספר יוסיפון יש סתירה בענין זה, בתחילת הספר השלישי (פי"ד) הוא כותב שמדובר בתלמי השני, אך לאחר מכן (פי"ז) הוא כותב שמדובר בתלמי הראשון.
[2] וכן נאמר בירושלמי (מגילה פ"א ה"ט) שחכמים בדקו ומצאו שאי אפשר לתרגם את התורה כולה בצורה מדויקת אלא לשפה היוונית. ועוד נאמר שם שעקילס הגר הוסיף אחר כך לתרגם שוב את התורה ליוונית, על פי הדרכתם והכוונתם של רבותיו, רבי אליעזר ורבי יהושע, והם שבחוהו על כך. ומצאנו שרבותינו הזכירו במדרשים כמה דברים מתרגומו זה. המהר"ל מפראג ביאר (נר מצוה ד"ה ודע) שמפני שיש למלכות יון ענין החכמה יותר משאר האומות ביקשו לכתוב להם התורה בלשונם, וזה מורה שהחכמה שייך להם ביותר, אף כי בודאי אין לאומה הזאת חלק בתורה, שהיא יותר עליונה מן החכמה האנושית שהיתה להם. וראה בספר 'שם משמואל' (חנוכה שנת תרע"ב ליל ו) שכוח היוונים היא 'חכמה' שבעצם היא טובה, ואפילו חכמות חיצוניות יש בהן צורך לעולם, ואפילו לתורה יש בהן צורך, אך עיקר החיסרון של היונים היה גסות הרוח שלהם, שחשבו שכל מה שאינם משיגים בשכלם איננו אמת, והביאו לעולם גסות הרוח וחוצפה יתירה.
[3] השינויים שנעשו בתורה מפורשים בגמרא שם, ואחד מהשינויים הוא שבמקום לכתוב בתורה בפירוש 'את הארנבת' ביונית, כתבו שם חיה זו ברמז 'את צעירת הרגלים', כיון שאשתו של תלמי נקראה ארנבת, וחששו שלא יחשוב שהשחילו את שמה לתוך התורה כדי ללעוג עליו.
[4] כמובא במדרש תהילים (פ"ט).
[5] שושלת המלכות שמלכה על הארצות שמצפון לארץ ישראל קרויה בספרי ההיסטוריה 'שושלת בית סילווקוס', על שמו של 'סליקוס' זה שהיה מראשי השושלת. לדבריהם שלטה שושלת זו בארץ סוריה שבצפון הארץ, ומלכותה כללה גם את ארצות המזרח התיכון, ביניהם בבל ועילם, פרס ומדי.
[6] כך העתיקו את שמו המתרגמים שהעתיקו את הסיפור מיוונית, וביוסיפון נכתב שמו 'חנניה' [ויתכן שהוא יוחנן הכהן הגדול, אביו של מתתיה].
[7] וכן יש להוכיח מדברי הרוקח שמנה בסידורו את כל הגזירות שגזרו היוונים [הובא לקמן בפרק י'], ולא הזכיר גזירות אלו, וכן לא מצאנו גזירה זו בפיוטי שבת חנוכה שחוברו על ידי הראשונים. עוד יש לציין, כי לפי המובא בירושלמי (תענית פ"ד ה"ד) אירעו מאורעות אלו בימי ירבעם בן נבט שלא הניח את ישראל לעלות לבית המקדש. וראיתי לנכון להעתיק כאן מה שכתב אליי ת"ח אחד בענין זה ותשובתי לדבריו, וז"ל: מה שהציע ע"פ ספרים וסופרים שלא היתה גזירת הביכורים ועצי המערכה בימי מלכות יון, אולי מצא לו רועה נאמן בזה, אמנם ז"ל המהרש"א שם על אתר: פעם אחת נגזרה כו' שלא יביאו עצים כו' ושלא יביאו בכורים כו' וע"כ גזרה אז מלכות יון לבטל מהם השמחה והיה זה בבית שני שידם היה תקיפה עלינו כדאמרינן פ"ק דע"ז ק"פ שנים קודם שנחרב הבית פשטה מלכות יון כו' ולא היה להם עדיין יד וכח לבטל עבודת קרבן בירושלים אבל מחוץ לירושלים על הדרכים רצו לבטל ב' דברים אלו לגמרי עכ"ל, ירא אדוני וישפוט אם שייך לומר שכל השיוך של גזירה זו ליון טעות הוא ביסודו. ע"כ. וזה אשר השיבותי לו: בראותי דבריו אלו אמרתי, כמה גדלה רשעת הצנזור-רע, כי לא די לו שהחליף ושינה בגוף מאמר חז"ל מ'אדום' ל'יון' ותלה קלקלתו באחרים, עוד זאת לו שחזר ככלב שב על קיאו, ושינה גם בדברי מהרש"א כדברים האלה, כי במקום שכתב מהרש"א 'אדום' שינה והחליף ל'יון'. וזה לך האות, שכתב מהרש"א וז"ל: כדאמרינן פ"ק דע"ז ק"פ שנים קודם שנחרב הבית פשטה מלכות יון כו' ע"כ, ועינינו רואות בפ"ק דע"ז (ח: ובשבת טו.) כי במלכות אדום עסקינן כדאמרינן בב' וג' דברים שנאמרו בשם רבי יוסי, והדברים ברורים ומאירים, ע"כ. והודה לדבריי, והביא שכן הגיה בדקדוקי סופרים במסכת תענית (כח.), ומודים דרבנן היינו שבחייהו.