מאמר התענוג - אהבת ה' אהבת התענוג והטוב

בס"ד

מאמר התענוג


עצמות א"ס הוא עצמו בחינת תענוג - מבחינת תענוגו נמשך רצונו הטוב – אהבת ה' באהבת התענוג והטוב - הדבוק בו יתברך כולו טוב - ע"י התענוג חוזר וניעור אליו יתברך​

כתיב טוב ה' לכל (תהלים קמה ט), ובאור החיים הק' פרשת ואתחנן וז"ל ואהבת את ה' בשם זה העיר הלב לבחינת אהבת הטוב במה שהוא טוב הרמוז בשם כאומרו טוב ה' לכל, גם בחשק הערב בסוד טעמו וראו כי טוב ה' כי כל הנפש אשר יוכיח שם זה למולה אין עריבות בכל הנבראים שיכנס אליו בערך הנשתווה וזה לך האות אומרו נפשי יצאה בדברו עכ"ל לענינינו, וצ"ב ממש"כ בזוה"ק מאמר פתח אליהו ולא מכל אילין מידות כלל, והאיך מיחסים אליו יתברך הטוב באהבה אליו ולא למידותיו.

והנה לבאר נקדים מש"כ בליקוטי תורה לאדמוה"ז פרשת שלח (ד"ה אני אות ב') במהות עצמות אוא"ס וז"ל מקור התענוג הוא בחינת עצמותו יתברך, ואינו על דרך משל התענוג שלמטה באדם שמתענג מאיזה דבר שמקבל ממנו התענוג, ואפילו תענוג הנשמות בעוה"ב הרי הם נהנין ומקבלים הענג מזיו השכינה כו', משא"כ בו יתברך שאין לך דבר שחוץ ממנו כו' ובחי' התענוג שבו היינו בחינת עצמיות התענוג שהוא עצמו בחינת תענוג עכ"ל, ובהוספות לסדר ויקרא (ד"ה להבין מש"כ באוצ"ח) כתב וז"ל כי עמך מקור חיים, מקור התענוגים, ופי' מקור התענוגים היינו שאינו כמו התענוג למטה שהוא נמשך מדבר שחוץ ממנו שמתענג מאיזה מאכל ערב או מלמוד איזה חכמה אבל למעלה בו יתברך אינו כן שאין לך דבר שחוץ ממנו אלא שהוא עצמו כביכול מקור התענוגים, וזהו ענין שעשוע המלך בעצמותו עכ"ל.

והנה מהות תענוג עצמות א"ס למעלה מבחי' מידה ורצון, רק בחינת רצון מוחלט, וממנה מסתעף רצונו הפשוט הטוב להוית הבריאה, וכמש"כ הגה"ק רבי הילל מפאריטש וז"ל (אמרי נעם ד"ה והניף ידו) קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד שגם בלבדו יש שמו והוא תענוג הפשוט ושעשעים פשוטים, והארה מעונג זה מתלבש ברצון הפשוט עכ"ל, והאריכו בזה רבות בספרי חב"ד שבעצמותו ית' נקרא רצונו רצון מוחלט וממנה מסתעף הרצון הפשוט, ומכיון שעצמותו מהות תענוג ע"כ הרצון הנמשך ממנו הוא רצון טוב וחסד כדרך המתענג שרצונו נוטה לטוב וחסד.

ומבואר כי עצמותו ית' הוא עצם של תענוג וטוב, וממנה מסתעף רצונו הטוב להטיב.

וזה פירוש טוב ה' לכל, כי עצמותו ית' הוא עצם של תענוג וטוב.

וזה פירוש ואהבת את ה', אהבת ה' עצם שכולו ערב שעצמותו מהות תענוג, עצם שכולו טוב רצון מוחלט לטוב.

ובעבור שעצמותו יתברך עצם של תענוג וטוב על ידי שהאדם מתנהג במידות הטוב שהוא ממהות עצמותו ית' עי"ז נדבק בו כמ"ש במאור עינים פרשת חיי שרה כתב וזל"ל וכמו שאמרו ובו תדבק הדבק במדותיו שעל ידי המדות שבמעשה זוכה להופעת אור הדרו של הקב"ה עליו כו' שאלהותו כביכול ממש נתאחד עם זה האדם ע"י קיום המדות עכ"ל (ויעויין עוד בגבורות ה' פרק לו מש"כ דצלי אש הוא ענין אברהם).

והנפש הדבוק בו ית' כולו טוב וכמ"ש בנוע"א פרשת וישלח וז"ל שהתורה הקדושה נבראת באהבה כו' והצדיק ג"כ אוהב את השם ואת כל אדם בעולם ע"ד שאמר ר' יוחנן מעולם לא הקדמני אדם שלום בשוק אפילו נכרי ולא כן הוא מדת כל אדם עכ"ל ובמאור עינים (פרקי אבות) כתב וז"ל אוהב כו' אוהב את הבריות, כי זה כלל גדול כי מי שלומד התורה לשמה אוהב את הבריות, וזה סימן גדול כשאינו אוהב את הבריות כנפשו, בודאי אינו לומד עדיין לשמה עכ"ל,

ובעבור שעצמותו יתברך עצם של תענוג וטוב ע"כ על ידי התענוג בדרך הטוב, גם המתענג מתענוג גשמי של אכילה ושתיה ריח וחמין, או ישיבה וטיול בין הצמחים ואור החמה, עי"ז יוכל להיות חוזר וניעור אליו יתברך שהוא מקור התענוג, באם כונתו כראוי.

(ובחובות הלבבות מבואר כי אהבת עוה"ז היפך אהבת ה', והיינו כאשר מקושר לאיזה אהבה גשמי יותר מההכרח והצורך לשם שמים)

וכש"כ במתענג בתפילתו להתפלל בניגון ונוסח יפה וברוגע ונחת בזה חוזר וניעור אליו יתברך, והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך.
ובתפילת העמידה מתוך מנוחה ובהתענג על ה' בדבקו בו בתשוקת לבו מביא הדיבורים לבחינת התענוג האלקי ונמתקין [4].

וגם בעת הלימוד כאשר לומד באופן שמתענג מלימודו (מחכמת התורה בהלכה או באגדה בעיון במחשבתו או בכתיבה או בפלפול, וכש"כ כאשר נהנה מאורה ומתוקתה הרוחני בפיו ומוחו), זה שביל לשערי אורה לאהבת ה' להדבק בו יתברך וע"כ נתן לנו השי"ת מצות לימוד התוה"ק כדי שנהנה ממדע ולבא מזה לאהבת השי"ת, וזה הוא הדרך לאהבת ה' כמ"ש בספרי פרשת עקב וזה הוא בכלל תורה לשמה.

וע"כ התנא רבי מאיר ס"ל כי יש להשתדל ללמוד במקום שלבו חפץ כדי שיהיה לו נחת רוח בלימודו, וזה שער לאהבת ה', וכל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה ונקרא אהוב אוהב את המקום.

טעמו וראו כי טוב ה', אין עריבות בכל הנבראים שיכנס אליו בערך הנשתווה (אוה"ח פר' ואתחנן).
לא יהגה כי אם בזכרו, לא יישן כי אם על יצועי אהבתו, ולא יקיץ כי אם במתיקות זכרו (חוה"ל שער עבודת אלקים).
​

[1] עוד כתב שם באמרי נעם וז"ל קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד שגם בלבדו יש שמו והוא תענוג הפשוט ושעשעים פשוטים, והארה מעונג זה מתלבש ברצון הפשוט דלהיטיב עכל"ל ובספרו ליקוטי ביאורים כתב וזל"ל עצם הרצון להיטיב שבו מושרשים בחינות המדות כו' הנקרא טבע הטוב כו' מושרשים בבחינת רצון ועונג הנעלם שבעצמית ממש שאינו נבדל כלל מן העצמי' עכל"ל.

וכתב הרש"ב נ"ע (מאמרים תרנו) וזל"ל וכמו על דרך משל וכו' באדם שנתעורר ברצון לבנות בית כו' הרי גם קודם שנתעורר בהרצון יש לו ג"כ רצון לבנין בית אלא שהוא בהעלם כ"כ עד שאינו בגילוי לעצמו ג"כ והוא ענין רצון המוחלט שהוחלט בעצם נפשו ברצון באיזה דבר והרצון הזה אינו שחשב בזה ונתעורר ברצון להדבר אלא שבעצם הנפש מצד עצמו מונח בו רצון נעלם בעצמו לאותו הדבר כמו לבית וכיוצא ונקרא מוחלט משום החלט הנפש ולא שהוחלט לאחר ההתעוררות בהדבר כ"א מוחלט בעצם מצד החלט עצם נפשו כו' להחלט הוא שהדבר אמיתי שלא ישתנה לעולם לצמיתות ת"א לחלוטין ולכן כל דבר שהונח בחוזק לבלי ישתנה נקרא החלט ועיקר ענין רצון מוחלט הוא כשהרצון הוא מצד החלט נפשו דהיינו שמצד אמיתיות מציאות נפשו נמצא בו הרצון הזה כו' אבל אין בזה שום התעוררות והתפעלות כלל מפני שאינו בגילוי כלל ולא מקור לגילוי דמקור שייך לומר על דבר שהוא בבחי' איזה המשכה אלא שהוא בבחי' המשכה נעלמת כמ"ש במ"ש אז שייך לקרותו מקור כמו התעוררות הרצון הוא מקור לגילוי הרצון כו' אבל רצון המוחלט הנ"ל שאינו בגילוי כלל גם לעצמו ונמצא רק מצד החלט אמיתיות הנפש כו' כנ"ל אינו שייך לקרותו בשם מקור כלל ולכן יכול להיות שלא יבא רצונו לידי גילוי ולידי פועל לעולם ואם הי' הרצון בגילוי לעצמו עכ"פ היינו שנתעורר בו הרי סכ"ס הי' בא לידי פועל ג"כ והרצון המוחלט יכול להיות שלא יבא לידי גילוי לעולם מפני שואינו בגילוי כלל וממילא אינו מקור לגילוי כו' וגם לא יתבטל לעולם מאחר שהרצון הוא מצד החלט הנפש א"כ כשם שהנפש קיים כן הרצון קיים לעד כו' ונמצא דהרצון המוחלט אינו בבחי' התעוררות וגילוי כלל ובאמת א"א לקרותו בשם רצון כלל דרצון הוא שנתעורר בדבר וזהו רצון מלשון רץ שהוא ענין מרוצת הנפש והטייתו להדבר ההוא וכ"ז אינו שייך בהרצון המוחלט שאין בו התעוררות כו' כנ"ל אלא שמוכרחים אנו לכנותו באיזה שם הרי אנו מכנים אותו בשם רצון המוחלט אבל ענין הרצון שהוא התעוררות כו' אינו שייך ברצון המוחלט כו' אמנם כל גילוי רצון הנ"ל נמצא מהרצון המוחלט בעצמה ולא שהוא מקור לרצון אלא שהרצון נמצא ממנו כו' ומה שנתעורר ברצון גלוי הוא כהויה חדשה כו' ולכן ההתעורות הרצון בגילוי צ"ל ע"י צמצום דוקא מאחר שמתחלה לא הי' בגדר רצון כלל כ"א מצד אמיתית נפשו כו' בנ"ל ועכשיו כשבא לכלל רצון צ"ל צמצום העצמות לבא לידי רצון כו' והדוגמא יובן מזה למעלה דהגם שגם קודם שעלה ברצונו כבי' יש בחי' רצון המוחלט בעצמותו כו' אבל הוא בבחי' העלם העצמות ממש מצד אמיתי' עצמותו ית' שגם הרצון הוא בחי' עצמות ממש כו' לזאת בכדי שיהיה הרצון צריך להיות ע"י צמצום העצמות עכ"ל.
[2] בסידור אדמוה"ז בכוונת המקוה כתב וזל"ל להבין כללות כוונת המקוה וכו' ולמה בשילוב דמילוי דשם אהי"ה דוקא כו', לפי שמלבד שיש בחי' גילוי אא"ס בשם אהיה כנ"ל עוד זאת יתרון המעלה שבחינת גילוי עונג העליון שם נמצא ביתר שאת וכנ"ל, ועד"מ כשהמלך בתענוג גדול אזי יתרוממו כל כוחות נפשו במעלות ההתנשאות כו' ואזי הוא רק רב טוב וחסד לכל העם מקטון ועד גדול ולא יוכל לסבול שום צער ודבר רע גם לענוש לרשע ביסורים כי מפני רוב התענוג לא יסבול דבר היפוך מן העונג, וגם מפני עצם הרוממות שבנפשו שבאה עי"ז העונג לא ידקדק בדין ומשפט והוא מרבה לסלוח לשונאיו ג"כ, והעד על זה ממה שמצינו בדוד שלא רצה להמית את שמעי בעברו לפניו בירדן מטעם שאמר היום יומת איש בישראל ואנכי רך ומשוח מלך כו' וד"ל, והנמשל מכ"ז יובן למשכיל למעלה שזהו עיקר הטעם לסליחת העוונות בי"ג מדה"ר כמו נושא עון כו' דהיינו מפני בחי' גילוי עונג העליון אשר נמצא שם ביתר שאת מכפי סדר ההשתלשלות ולכך נק' עולם התענוג וגם עולם החירות לעבדים כנ"ל, עד שלא יסבול היפוך זה והוא העונש והצער כנ"ל, ולכך נמתקין שם כל הדינין הקשים כו' כי הוא מרבה לסלוח עכל"ל.

וליקוטי ביאורים הנ"ל כתב וזל"ל עצם הרצון להיטיב שבו מושרשים בחינות המדות כו' הנקרא טבע הטוב כו' מושרשים בבחינת רצון ועונג הנעלם שבעצמית ממש שאינו נבדל כלל מן העצמי' עכל"ל.
[3] בליקוטים יקרים מהמגיד ממעזריטש זי"ע וזל"ל יש שני כתות בני אדם יש אדם שיש לו יראה ואהבה מצד עצמו, ויש אדם שאין מתעורר מצד עצמו לאהבה או ליראה והתקנה שלו שיבא למדת האהבה שיעשה דבר שיש לו אהבה גדולה לזה, למשל יאכל וישתה דבר חשוב ויחשוב כי מה שיש לו אהבה לדבר המאכל ההוא הוא מחמת התענוג המלובש באותו מאכל והתענוג הוא אלהות ומחמת זה נתוסף לו אהבה בעבודתו ית', ואגב זה אכתוב גם ההלצה ששמעתי מענין זה כי ידוע שרוב המון עם מנהגם לשתות דבש בערב שבת קודש אחר המרחץ והטעם הוא כנזכר לעיל כדי שיבא להם אהבה יתירה בתפלת המנחה ובערבית כי תפלת ערב שבת קודש צריך התלהבות יתירה וכוונה גדולה יותר מכל תפלות החול כידוע אך יש בני אדם ששותין כל כך הרבה עד דלא ידעו וכו' וזה רמז הפסוק (בראשית מ כג) ולא זכר שר המשקים את יוסף (הוא לשון תוספת קדושת שבת) ר"ל העלאת המיין נוקבין הנ"ל שיש לו לעשות בזה השתיה וישכחהו.

ובתולדות יעקב יוסף פר' בא (ד"ה והקשה התוס') כתב וז"ל כל שמחה של אכילה גופניות הנזכר בתורה ובש"ס בשבת ויו"ט ופורים הכוונה שעל ידי שמחת הגוף תוכל הנשמה לשמוח בדביקות הש"י עכ"ל, עוד שם וז"ל קבלתי ממורי כשהרע הוא גורם טוב נעשה כסא להטוב והכל טוב גמור עכ"ל.

ובפרי הארץ להרה"ק רבי מנחם מענדל מוויטבסק זי"ע (פר' ויגש) כתב וז"ל והנה על דרך זה צריכין להיות כל עניני הגוף ותשמישי עולם הזה הזה שלא נתן ליהנות לבני אדם כי אם מן הפנימית שהוא הצורה ושרשו של אותו דבר והויתו, אשר משם נשתלשל ויצא החומר, אבל אסור ליהנות מחומרה של מקום שיצא משם, כי אם להתדבק בצורה דרך השתלשלותו, עד אין סוף ברוך הוא, להיות חוזר ונעור אליו יתברך, דרך התענוג ההוא שמקבל מאותו דבר, והנהגה זו נקראת מדבר בלשון הקודש, ופירושו מתנהג ע"ד אותיות לשון הקודש של שם דבר תשמישו, כי הדבור נקרא ע"ש הנהגה לשון (סנהדרין ח ע"א) דבר א' לדור. וידוע שבלתי אפשרות תפלה זכה ודביקות שלם כ"א אחרי הרגל כל מידותיו השתמשם ברוחניות וחיות פנימי של כל דבר ודבר אז לא יהיה מסך מבדיל דביקות ית' עכ"ל.

ובצוואת הריב"ש אות פ"ז וז"ל וכן אם רואה או אוכל דבר שיש לו תענוג ממנו, יחשוב [בלבו] הלא זה חלק מעולם התענוג, וירא מאד של יגשים [נ"א יתגשם] התענוג ההוא, כי אז תתענג על ה', כביכול למעלה מהשם, אלא ישים כל עצמותיו אל התענוג ההוא [לאמר] כי הלא הוא חלק מעולם התענוג, ויבא הוא אל עולם התענוג, והוא יושב כאן ואוכל והוא בעולם התענוג, וכשצריך ועושה, [נ"א וכשצדיק עושה] תענוג לעצמו מביא תענוג של השי"ת בכל העולמות.

וברזא דעובדא (מאמרי הרה"ק רא"ז מקרעטשניף זי"ע) דף ס"ד וזל"ל אמר רבינו הק' ששתיית חמין מסייעת מאד להעבודה עכל"ל.

ובספר סולם העליה בביאור דרכי ההכנות הבית לצורך התבודדות נבואי כתב וזל"ל וגם אם יש בבית ההוא מיני אילנות ועשבים לחים הוא טוב מאד כדי שיתעדן בכל אלו הדברים הנפש הצומחת המשותפת עם הנפש החיונית עכל"ל, ובשערי תשובה לרבינו יונה שער ב כתב וזל"ל ומפני כי הזקן לא יטעם את אשר יאכל ואת אשר ישתה כדברי ברזלי הגלעדי אמר כי יש לו לזקן ליהנות במאור השמש ואל תקצר נפשו עליו, כי קוצר הנפש מונע ממלאכת שמים עכל"ל, ובשיחות הר"ן סימן קסג מובא וז"ל סיפר לי איש אחד מזלאטיפאליע שבהיותו יושב רבנו ז"ל בזלאטיפאליע פעם אחת בקיץ התפלל רבנו ז"ל בבוקר השכם ואחר כך שלח את בתו הילדה שרה תחי' וקראה אותו ובא לרבנו ז"ל ואמר לו רבנו ז"ל לך עמי לטייל והלך עמו חוץ לעיר והלך בין העשבים ענה רבנו ז"ל ואמר אם היית זוכה לשמוע את קול השירות והתשבחות של העשבים איך כל עשב ועשב אומר שירה לה' יתברך בלי פניה ובלי שום מחשבות זרות ואינם מצפים לשום תשלום גמול כמה יפה ונאה כששומעין השירה שלהם וטוב מאוד ביניהם לעבוד את ה' ביראה ואמר בלשון אשכנז עס איז זייער גוט פרום צו זיין צווישין זייא עכ"ל, ובספר המספיק לעובדי השם כתב וזל"ל כי שמש ומגן ה' אלהים נתכון לכך שהויתו יתעלה מרעיפה שפעת אור על אלה שזכו לפגיעה הדומה לאור כמו שנאמר י' באורך נראה אור ואכן יש בו ענג רוחני שלם המושג בדרכו כזה המורגש באור השמש על ידי החושים עכ"ל, ובאוה"ח הק' ריש פרשת ויחי כתב וזל"ל בחינת קדושה עליונה ותמצא כי המין המאושר ההוא ימאס לבחי' הדאגה והעצבון והשפלות כי ממקום השמחה והמנוחה והגדולה באה והיה לאות בין עיניך יום שבת למנוחה אשר צוה ה' את בני ישראל והוא לטעם נשמה יתירה ולצד שממקום עליון באה יצו ה' להרחיק היגון והכעס ולקרא לשבת עונג כו' ומשכנה בו הוא כל זמן שאין שם עצבון וענף הנגדי קצת לשמחה ולשלמות הקדושה והטהרה ובהעדר כן וינפש יוצאה ממנו עכל"ל.
[4] בליקוטי אמרים מהמגיד ממעזריטש זי"ע אות רל"ה וזל"ל דתפילה איקרי שבת שצריך לעמוד במנוחה להביא הדברים לעולם התענוג עכל"ל ובס' מגיד דבריו ליעקב אות קכד וזל"ל שיביא כל הדברים לעולם התענוג דשם לא היה השבירה על דרך החכמה תהיה בעליה ומחיה אותו עכל"ל.
[5] בהקדמת אגלי טל וזל"ל יצה"ט מתגדל מתוך שמחה של תורה עכל"ל, ובאגרת מהחזו"א ז"ל וזל"ל חיצי אור פלפולי דאורייתא ימתיקו את רוחותיך ויפתחו שערי אורה בנפשך היקרה עכל"ל, ובדרשת הר"ן וז"ל להתפעליות הנפשיות אשר שרשם ויסודם הלב, מבוא גדול בדבקות השם יתברך והקורבה אליו, גם באותם הפעליות שאין בהם מצוה ולא עבירה כשמחה והעצבון, שהרי רז"ל אמרו (פסחים קיז ע"א) מזמור לדוד שאמר שירה ואח"כ שרתה עליו שכינה, ללמדך שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך כובד ראש אלא מתוך שמחה שנאמר ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה', והנה הדבקות הגדול שיש בין האדם לבוראו היא השכינה, וצריך לזה הדבקות [שיהיה] הפעלת לביי פועל אותו, והסבה בזה לפי שהכח הנבואיי צריך לכח הגופיי, אשר הוא הכח המדמה, וזה כח יתחזק בהיות האדם פוגש הדבר שיאות אליו ויערב לו עכ"ל.
[6] בחידושי רבי אברהם מן ההר וז"ל (נדרים מח ע"א) מצות לימוד כו' עיקר הציווי הוא כדי לצייר האמת ולהתענג וליהנות במדע עכ"ל.
[7] בספרי פרשת עקב וז"ל לפי שנאמר ואהבת את ה' אלקיך איני יודע כיצד אוהבים את הקב"ה ת"ל והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך תן הדברים האלו על לבבך שמתוך כך אתה מכיר את הקדוש ברוך הוא ומדבק בדרכיו אשר אנכי מצוך היום שלא יהו בעיניך כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופנה אלא כחדשה שהכל רצים לקראתה ע"כ, ובכתוב הקדים ענין 'היום' ל'על לבבך' משמע שנתינה על הלב מועיל כשאר הוא כחדשה שנכנס בעונג ואזי מתוך כך אתה מכיר את הקדוש ברוך הוא.
[8] ע"ד מש"כ בספר התניא ליקוטי אמרים וז"ל והתורה היא המזון לנשמות שעסקו בעולם הזה בתורה לשמה וכמ"ש בזהר (ויקהל דף ר"י) ולשמה היינו כדי לקשר נפשו לה' ע"י השגת התורה איש כפי שכלו עכל"ל.
[9] במסכת שבת (כה ע"ב) ת"ר איזה עשיר (פרש"י נפק"מ למיטרח להדורי אמילתא), כל שיש לו נחת רוח בעשרו דברי רבי מאיר, רבי טרפון אומר כל שיש לו ק' כרמים ומאה שדות וק' עבדים שעובדין בהן, ובספר פנינים משולחן הגר"א עמ' של"ו מובא בשם הגר"א ז"ל וזל"ל ואמר רבנו ז"ל כי דבר גדול הורה בזה כו' וזהו שאמר ר' טרפון דאיזהו עשיר כל מי שיש לו מאה שדות אלו הלכות כמו שנאמר ורב תבואות בכח שור כו' מאה כרמים אלו הגדות ומאה עבדים אלו ברכות, ואילו רבי מאיר סובר לעולם ילמוד מה שלבו חפץ וזהו כל שיש לו נחת רוח בעשרו עכ"ל.​