מאמר: "לאן נעלמו השדים?"

- והוא מחקר מקיף בעניין השדים, האם הם עדיין קיימים בזמננו, ואם הם אכן קיימים, היכן מקום גניזתם, ואיה היא הדרך שיבור לו האדם לבוא בה אליהם -​

מתוך דברי חז"ל המדברים בעניין השדים, ניכר בבירור כי השדים הינם מציאות ממשית שהייתה חיה וקיימת בזמנם, והיו אנשים שראו אותם, שמעו אותם, תיארו אותם, קיבלו מהם מסרים, ניזקו מהם וכדו'. על תיאורים כגון אלו המוזכרים בגמ' לא ניתן לומר כי הם משל, או רעיון מופשט בעלמא, ולא יכחיש זאת אפי' מי שהוא כסיל וגם חולק [למרות שיש להבדיל בין הסיפורים שמספרים האמוראים על דברים שהם ראו ועשו, שודאי התכוונו בהם לפשוטו של דבר, לבין סיפורים המסופרים על תקופות קודמות, שהם בגדר אגדות חז"ל, ואינם אמורים להיות תיאור מדויק של המציאות כפי שהייתה, אלא הם הסברה של רעיון ההתרחשויות שאירעו בדרך משל והדמיה מציאותית, כמו שמוכח בהרבה מאגדותיהם, שיש בהם פרטים שלא היו יכולים להיות כפשטותם בתקופה המדוברת].

אם כן, לא נותר לנו אלא לתמוה, כיון שהשדים הינם מציאות פיזית ממשית, הכיצד בזמננו נעלמה מציאות זו מן העולם, או שמא נאמר שהיא נגנזה במקום סתר לא ידוע, או לחילופין נאמר שמציאות זו נעשתה לרואה ואינה נראית, והוא פלאי.

והנה, תחילה יש לבאר עניין חשוב מאוד, והוא במה שדרך האנשים לומר שהמציאות בעולמנו מתחלקת לשני חלקים: מציאות רוחנית מופשטת, ומציאות פיזית העומדת בפני עצמה, והיא אינה שייכת כלל למציאויות רוחניות, ואינה תלויה בהגדרות מופשטות. ומשום חלוקה זו האריכו המתפלספים למעניתם, וחקרו האם באמת המציאות הפיזית קיימת, או שמא כולה דמיון, ואין קיום אלא למושגים המופשטים הנמצאים במוחנו. גם חקרו רבים בעניין הטומאה, אם היא מציאות רוחנית מופשטת, או שמא היא מציאות פיזית ממשית, והאריכו להוכיח שהיא איננה מציאות ממשית ממה שיתכן בכמה אופנים שתתברר הטומאה למפרע, דבר שאינו שייך לכאורה במציאות ממשית, וחקרו עוד כהנה חקירות רבות על זה הדרך.

וראיתי את החקירות הללו, והנה הכול הבל ורעות רוח, פטפוטי סרק ריקים מכל תוכן ומשמעות, הנובעים מחוסר הבנה ביסודות המציאות, כאשר אבאר כעת לפניך.

ראשית דבר ידוע הוא, כי אין האדם יכול לקלוט בשום צורה שהיא שום דבר שהוא מעבר לעולם הרוחני. שהרי האדם חווה את עצמו כמציאות רוחנית בעלת ישות עצמית, ואינו מזדהה עם בשר גופו ועצמותיו, וברור הדבר כי הווית האדם שהיא מציאות רוחנית אינה יכולה לקלוט דבר שהוא מסוג מציאות אחרת, וכל חוויה שהיא חווה אינה אלא רוחנית. א"כ כאשר האדם רואה צבע או צורה כלשהיא, וכן כאשר הוא מרגיש הרגשה כלשהיא, כמו חום או קור וכדו', בהכרח אין כאן משהו פיזי אלא חוויה שהאדם חווה, דהיינו תהליך שבו תודעת האדם נפגשת עם מושג רוחני העומד מולו, ונכנס לתוכו ולתוך תודעתו.

על פי זה, כל מה שהאדם מכיר דהיינו כל סוגי המראות והתחושות והקולות וכו', הם אינם אלא מושגים רוחניים [וכמו שברור לנו כי המצלמה אינה יכולה לחוות את הצבע והדמות שבתמונה, כיון שהחוויה היא רוחנית]. והנה, מושגים אלו הם בהכרח דברים קיימים, שהיו קיימים אף קודם שנברא האדם, שהרי אין האדם יכול לחוות תחושה שהיא איננה קיימת, כשם שלא יתכן שיבין האדם מושג שהוא איננו קיים, ואין האדם אלא נפגש במושגים אלו ורואה אותם, דבר הנקרא בלשוננו חוויה. א"כ כבר נפלה החקירה הראשונה, שהרי המושגים שאותם חווה האדם ודאי קיימים, ואם האדם חווה כעת מושג כלשהוא, בהכרח שמושג זה עומד כעת לפניו והאדם קולט אותו, ומעבר לקיום המושג ברור כי אין האדם שהוא מציאות רוחנית יכול לקלוט מאומה, ומעולם לא עלתה על דעתו לדמיין שמא יש מעבר לכך איזשהו סוג מציאות אחרת שהוא אינו יכול לקלוט, א"כ באיזו מציאות אנו חוקרים אם היא קיימת או לא?

כעת נוסיף ונראה, כי המושגים שאותם חווה האדם בתודעתו, אינם יכולים לנבוע רק מתוך ראייתו אותם, אלא חווית כל מושג מורכבת משני חלקים, האחד מה שהוא קולט עתה מתוך פגישתו עם המושג, והוא נקלט אצלו כדבר חיצוני העומד מול האדם ופועל עליו, ובנוסף לזה ישנו מידע שאינו יכול לעבור אליו דרך הראיה, והאדם משלים אותו מתוך הבנתו המופשטת במהות המושג הקיימת אצלו כבר קודם לכן, ומלביש את ההבנה הזו על מה שהוא קולט וחווה כדבר חיצוני. לדוגמא ניקח את המושג: "סיבה", כאשר אדם אומר שהוא רואה שדבר אחד הוא סיבה לדבר אחר, אין כוונתו שהוא רואה את הסיבתיות הכורכת את שניהם זה בזה, שהיא דבר בלתי ניתן לראייה, אלא כוונתו שהוא רואה כדבר חיצוני לו כיצד לאחר תהליך אחד מתרחש תמיד תהליך אחר, ואע"פ שבזה עדיין לא ניתן לראות את המושג סיבה, שהרי אין כאן אלא נתון עובדתי פשוט שניתן לקליטה אפי' במחשב, מכל מקום האדם מוסיף מדעתו את ההבנה שהתהליך הראשון איננו מופיע תמיד במקרה קודם לשני, אלא הוא הגורם אותו, ולזה הוא קורא סיבה, דבר זה נובע מהבנת האדם את המושג סיבה שאינה נובעת רק מתוך ראיית המציאות שסביבו.

עיקרון זה קיים בכל מושג ומושג, גם במושגים המוחשיים ביותר. שהרי גם המושגים המוחשיים כמו למשל חום או קור אינם כוללים רק תחושה פיזית מסוימת הנובעת מנגיעה באטומים נעים או נחים, אלא גם הבנה והגדרה מעמיקה, וההוכחה הברורה לכך היא שכולנו יודעים מעצמנו לומר על אישיותו של אדם כלשהוא האם היא חמה או קרה, אע"פ שאין אנו חשים שום תחושה כאשר אנו נוגעים בו, וכן אנו אומרים על האדם שהוא עדין או מחוספס, וכן ניתן לומר על עבודה שהיא קשה, אע"פ שמעולם לא ניסינו לכופף אותה, כמו כן אנו כולנו יודעים לומר שהצבע האדום מתאים לנשים, והצבע הירוק מרגיע, והצבע השחור מבטא עצבות, אע"פ שבודאי לא ניתן למצוא בתוך השחור עצמו את העצבות, או בירוק את הרגיעה או באדום את הנשיות, אלא בודאי הדמיון והקשר ביניהם הוא בהבנת עומק המושג הנמצא בתוך התחושה הפיזית הפשוטה, שהיא אינה אלא ביטוי רדוד למושג העמוק יותר.

א"כ נמצינו למדים שכל מושג שאנו רואים, אנו חווים אותו רק ע"י שההבנה היסודית של מהות המושג קיימת בתודעתנו, ואנו רואים במידע שמצליח לעבור אלינו דרך החושים מהדבר העומד מולנו [בדוגמאות שלעיל: תנועת האטומים או מנוחתם, אי השתנות שטח הפנים של המשטח או השתנותו מעלה ומטה, קיום האפשרות לשנות את צורת החפץ או שלילתה], ביטוי קלוש לרעיון העמוק והנרחב שאנו מבינים [חום וקור, עדינות וחיספוס, רכות וקושי]. ועל פי זה מוכרח, כי במקרה שהאדם פוגש מושג שאינו קיים בתודעתו האדם לא יחווה כלל את המושג הזה, ויהיה בעיניו כמי שאינו, שהרי החוויה מגיעה רק מתוך המושג הקיים בתודעתנו. לדוגמא, אדם שאינו מכיר את המושג שולחן, אינו יכול לראות שולחן, ואם נציג לפניו שולחן, אף שהוא יראה שישנו חפץ כלשהוא העומד לפניו, מ"מ הוא יאמר שאינו רואה אלא גושי עץ ומתכת, ואם יהיה השולחן הזה בינות להרבה גרוטאות עץ ומתכת, הוא לא יוכל להבדיל ביניהן וכולם יהיו שווים בעיניו, א"כ האדם הזה אינו רואה כלל את מושג השולחן, אלא רק את המשגים עץ ומתכת הקיימים במקרה באותו המקום שעומד בו השולחן [ברור שמושגים אלו אינם שייכים כלל למושג שולחן, שהרי ייתכן שולחן שאינו מעץ ומתכת, וא"כ ראיית עץ ומתכת אינה שייכת לראיית המושג שולחן]. ועל זו הדרך, אם גם את המושגים עץ ומתכת הוא לא יכיר, הוא יאמר שאין לפניו אלא ערימת אטומים, ואף שידע להבחין שחלק מהם נשרפים באש וחלק לא, ויכול לצפות זאת מראש ע"פ בחינה של סידור חלקי האטומים, אבל עדיין אין כאן שום קליטה של המושג מתכת, שהוא מושג ככל המושגים, שכבר ראינו כי שייך לומר אותם גם על דברים מופשטים שלא שייכת בהם שריפה כלל.

כעת ברור לנו כי כל מציאות שלא תהיה, ואפי' המוחשית ביותר, אין היא עומדת בפני עצמה, אלא היא תלויה בהגדרת המושג הקיים בתודעתנו, ומה שאינו נכלל בהגדרה זו, הרי הוא יוצא מכלל המושג. וכיוון שהגדרה זו ניתנת לשינוי ע"פ הזמן והמקום, כמו כן פעמים שהיא יכולה גם להיות תלויה בעתידות, וממילא היא יכולה אף להשתנות למפרע. ניקח למשל את המושג: "שלם", שהוא מושג מציאותי וממשי, ומי שמושג זה קיים במוחו בודאי מדבר עליו כעל דבר נראה בעיניים ועומד מולו, וכאשר הוא רואה כלי שלם, הוא ממש רואה את השלמות שבכלי, ולא בתור הגדרה מופשטת בעלמא, אלא כנמצאת בכלי עצמו ומונחת לפניו, ובכל אופן ברור שהשאלה אם לראות את הכלי כשלם או לא תלויה בפרטים הסובבים אותו, כמו למשל מה דעת הבעלים לעשות ממנו, וממילא יתכן שהוא ימכור אותו לאדם שיש לו תכניות אחרות לגבי הכלי, ויטיל תנאי במכירה, וע"י כך שלמות הכלי תתברר למפרע ע"י התבררות התנאי. גם המושג: "בית", יכול להתברר למפרע, שהרי אם למשל יניח אדם עפר בתוך ביתו, ועל ידי כך יתמעט הבית מעשרה טפחים, שהם חלק מההגדרה היסודית של בית, יהיה מצב הבית תלוי בשאלה האם הוא מבטל את העפר לקרקע או לא, ואם הוא ירצה לבטלו, אבל ימכור את הבית על תנאי לאדם אחר שאינו רוצה לבטלו, נמצא מתברר למפרע האם יש כאן בית או לא.

נמצא שנפלה החקירה בעניין הטומאה. משום שחקירה זו יצאה מההנחה שישנם מושגים מופשטים היכולים להתברר למפרע, וישנם מושגים מציאותיים וממשיים שאינם תלויים בהגדרה. אבל אחר שנתברר שכל מושג הוא מציאות רוחנית החיצונית לדעת האדם, אלא שהיא כפופה להגדרה הנתפסת על ידי תודעת האדם, ולמדנו מכאן שכל מושג מכל סוג שהוא יכול להתברר למפרע, א"כ אין כאן שני סוגי מציאויות, ואין כאן מקום לדיון. מה שכן אפשר לדון, הוא על איזו מציאות אנו מחילים את הגדרת מושג הטומאה, שהרי ישנם מושגים החלים על אטומים, כמו שולחן ספר וכדו', וישנם מושגים החלים על אנרגיה, כמו סיבה חוזק וכדו', ואולי ישנם דברים הרוחניים ודקים אף יותר מאנרגיה. אמנם חקירה כזו אין בה שום נפק"מ לדינא, כיון שהיא אינה נוגעת להגדרת סוג מציאות הטומאה, שהרי הטומאה היא ודאי מציאות ממשית הנמצאת בחפץ כמו שנתבאר, ומה איכפ"ל אם היא מציאות מסוג שניתן להרגישה במישוש או רק לראותה בעין או שגם זה לא, סוף כל סוף מדובר בהגדרה החלה על החפץ שנטמא, או האנרגיות הנמצאות בתוכו, או על סוג קיום אחר הנמצא בתוכו.

לאחר בירור הקדמה זו והמחשתה, נחזור אל עניין השדים, ונראה כי יתכן שהשדים הם אכן דבר מציאותי לגמרי כמו השולחן ודומיו, או כמו כל אנרגיה אחרת, וישנה הגדרה כלשהיא המגדירה שכאשר אנו רואים תופעה מסוג מסוים [ואין זה נוגע לנו כאן מהי ההגדרה], הרי זה ביטוי של הרעיון והמושג הנקרא שד. אלא שאנו בעוניינו אין אנו מכירים את המושג הזה, ומשום כך כאשר אנו רואים את כל מה שעושים השדים אין אנו רואים שד, אלא אומרים זה בגלל כוח המשיכה, וזה בגלל רעידת אדמה, והקול הזה נוצר מחריקות העצים וכן על זה הדרך, בלא לדעת שישנה הגדרה כוללת לכל הדברים, והיא המראה לנו את צורת כל הדברים האלו ביחד, שהיא צורת השד [במקביל ממש לאדם שאינו מכיר את המושג שולחן, ואנו מראים לו שולחן, ואומרים לו זה השולחן עצמו, וזו רגלו האחת, וזו השנייה, והוא כמובן אומר אין כאן שולחן, אלא מה שידך נעצרה כאן - זה בגלל שיש כאן לוח עץ, ומה שידך נעצרה כאן - זה בגלל שיש כאן מוט מתכת, אבל השולחן היכן הוא? בקלות רבה יותר ניתן להמחיש רעיון זה לגבי מושגים מופשטים יותר כמו לדוגמא מה שנקרא היום "עצבים", מי שאינו מכיר את המושג הזה, יכול להגדיר אדם עצבני כקולני כיון שהוא צועק על מי שמטריד אותו, כאכזרי כיון שהוא מרביץ למי שמכעיס אותו, כדייקן כיון שהוא מסתכל בשעון כל כמה שניות וכן הרבה הגדרות על זו הדרך, בלא לראות שאדם זה הוא עצבני וזו הגדרת כל התופעות הנ"ל].

כעת כבר אין אנו תמהים כ"כ כיצד נעלמו השדים, ודבר זה של היעלמות ואי ראיית מושגים מסוימים, נראה בעינינו כדבר אפשרי. ניתן להמחיש רעיון זה בצורה חזקה ביותר ע"י הציורים הנקראים "סטריאוגרמות", שהם ציורים הנראים במבט ראשון כקשקושים המצוירים ע"ג דף רגיל, אמנם כאשר מביטים בהם בצורה מסוימת ומיוחדת, האדם המתבונן רואה פתאום ציור תלת מימדי הנמצא בתוך הדף הרגיל הנ"ל. הציור המתגלה, איננו נמצא בדמיון האדם, והוא יכול להיות אפי' בשפה שאין האדם מכיר אותה, אלא הוא נמצא ממש בתוך הדף שהאדם מביט בו, רק שהאדם צריך לדעת לקשר בין הביטויים הנמצאים בדף לבין מושג העומק הנמצא בתודעת האדם, וכל זמן שהוא איננו עושה כן הוא אינו רואה את הציור.

אמנם, עדיין צריכים אנו לבאר להיכן נעלמו אותם השדים, דהיינו היאך ניתן לקלוט או להעלים מושגים יסודיים הקיימים בתודעתנו, וכי על ידי שנאמר הגדרה הכוללת למשל את כל הדברים הרעים הקורים בפתאומיות נראה פתאום את השדים? ברור שאין הדבר תלוי במציאת המילים הנכונות להגדרת הדבר, ואין ההגדרה מכניסה את המושגים לתודעת האדם, א"כ במה הדבר תלוי? (ייתכן גם מצב שבו אדם יודע את ההגדרה של המושג, וע"י כך יודע מה משתייך למושג זה ומה לא, ובכל אופן עדיין אין הוא מכיר ומבין את המושג. וכמו למשל אדם היודע רק שקו ישר הוא הקו העובר בדרך הקצרה ביותר בין נקודת התחלתו לנקודת סיומו, מ"מ עדיין אין הוא מבין את מהות המושג ישר, וראיה לדבר, שכאשר נאמר לאדם שכדור הנפלט מרובה ממשיך את מסלולו בקו ישר לקנה הרובה, אם הוא יודע מהו המושג ישר הרי הוא יכול להצביע מיד על הנקודה שבה יפגע הכדור, אולם אם אין הוא יודע אלא את ההגדרה הנ"ל, אע"פ שהוא יוכל לומר על כל נקודה נתונה האם בה יפגע הכדור, ע"י בדיקה האם הקו שיעבור הכדור מתחילת קנה הרובה ועד אותה הנקודה הוא הקצר ביותר או לא, מ"מ הוא יצטרך לבדוק זאת שוב ושוב בכל נקודה ונקודה, ולא ידע להצביע מיד על הנקודה הנכונה, משום שאין הוא מבין את מהות המושג ישר, וע"כ אינו יכול לראותו בעיניים, אלא רק לבדוק את התאמתו להגדרה).

והנה כשאנו באים לחקור עניין זה, ניתן לראות כי ישנו שינוי מתמיד במהלך הדורות בעניין זה של ראיית דברים רוחניים. כי הנה, אדם הראשון קודם החטא היה רואה את הקב"ה בכל עת ובכל שעה ומדבר עימו כדבר איש אל רעהו, וגם היה מתחבא ממנו מאחורי העצים, דבר שאינו שייך אלא במציאות ממשית הנראית לעין.

אמנם אחר החטא שוב לא היו האנשים בדרגה זו, ואעפ"כ ניכר בתנ"ך שהיו מדברים על הקב"ה כמציאות ממשית בעלת גוף ותכונות אנושיות, וזו הייתה שפתם היומיומית. וכן אנו מוצאים ביונה שהיה בורח מפני השם, דבר שאינו יתכן אלא במציאות מוחשית ששייך לפחד ממנה, ואף שודאי ידע יונה שאין תועלת בבריחתו, מ"מ הפחד אינו תלוי בידיעה, כמו שאנו רואים שאף אדם שיודע שאין תועלת לבריחתו, מנסה בכל אופן להתחמק עד הרגע האחרון, מתוך פחדו מהמוות. כמו כן אנו מוצאים שהייתה רווחת בתקופות אלו העבודה הזרה, שהיא המחשה מוחלטת של האלוהות, והכנסתה בפסל עץ ואבן, ולדבר זה עבדו אף אנשים חכמים גדולים כמנשה מלך ישראל, ובודאי שהיה להם טעם בדבר זה, משום שראו את האלוקות כדבר מוחשי וממשי. עוד אנו רואים שבתקופת התנ"ך היו הרבה אנשים שהיו רואים מלאכים בצורה מוחשית ממש, והיו מדברים עימם ומקבלים מהם מידע.

והנה, בתום תקופת התנ"ך שוב ירד העולם בדרגה בעניין זה, ואט אט האנשים הפסיקו לגמרי לראות את האלוקות כדבר מוחשי, ועל ידי כך בטלה הנבואה, ומשום כך גם בטל היצר לעבוד ע"ז, כמו שאנו בימינו מבינים שלא יתכן לעבוד לדבר פיזי ומוחשי, וגם אין אנו מוצאים לאחר תקופה זו אנשים הרואים מלאכים באופן מוחשי. אמנם עדיין נשארו לנו שיריים מהסתכלות זו עד תקופת הגמ' שהיו עדיין רואים את השדים, שהם כוחות הפועלים רעה והם פחות רוחניים מן המלאכים, ואף בתקופת הראשונים עדיין אנו מוצאים באיזה מקומות שהיו רואים את השדים, כמבואר בתוס' במעילה יז' ב' שהיה ידוע להם צורתם ותוארם ומעשיהם. ובתקופתנו אנו לא זכינו אפי' לראות את השדים ואין אנו יכולים לראות שום דבר רוחני, עד שאפי' הטומאה שכולם ראו אותה, ומעולם לא נסתפקו מה היא, כמעט נעלמה בזמננו, ולא נותר לנו אלא לחקור חקירות מה היה צורתה והגדרתה.

כעת לא נותר לנו אלא לברר מהו התהליך אשר התרחש בתקופות הנזכרות לעיל, וכשנמצאנו נדע שהוא הגורם לתהליך ההיעלמות המתפרש על פני ההיסטוריה. כאשר נבין את השינוי המתרחש בבני האדם במהלך הדורות, נוכל להבין עוד עניין חשוב, והוא הידוע ומבואר לכל כי ישנה ירידת הדורות, ודורות הראשונים טובים מן האחרונים (לכה"פ מזמן חורבן בית ראשון). ולכאו' הוא תמוה, כי לא נמצא שום טעם לומר שהאנשים בדורות הקודמים היו מוכשרים יותר מן האנשים בדורות אלו, ולהיפך נראה שהאנשים הולכים ומחכימים, שהרי בדורות קודמים רוב האנשים היו איכרים נבערים שלא היה ניתן לדבר עימם שום דבר חכמה, ולא היו בני מחשבה כלל, ואילו היום רוב האנשים בעלי דעת והבנה בדברים עמוקים. וגם המידע הנמצא בידי האנשים הולך ומתרבה, בין בהבנת העולם, בין בהבנת האישיות האנושית, ואפי' בהבנת והגדרת התורה, והיום מגיעים להבנות והשגות אשר פעם לא התקרבו אליהם, א"כ מה טעם לומר שדורות הראשונים יפים מן האחרונים. אמנם, כאשר נמצא את השינוי המתרחש אט אט בבני האדם, נדע את ההבדל המהותי בין דורנו אנו לדורות שעברו, ונבין כי הוא גם הגורם לירידה זו המתפרשת גם היא על פני כל הדורות.

כדי להבין את התהליך הנ"ל, עלינו לגשת אל הנקודה הראשונה שבה התחיל התהליך, דהיינו את חטא עץ הדעת, ומתוך כך נוכל להבין את המשך התהליך, שהרי חטא עץ הדעת אינו מעשה שהיה ונגמר, אלא הוא ממשיך והולך בכך רגע ורגע, כמו שדרשו בב"ר מהמילה "ואוכל", שאמר אדה"ר אכלתי ואוכל עוד.

והנה, פרשה זו לכאורה הינה תמוהה מאוד. ראשית צריך להבין מפני מה לא רצה הקב"ה שיאכל האדם מעץ הדעת, והלא התוצאה מאכילה זו היא מה שאמר הקב"ה הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע וכו', ולכאורה תוצאה זו היא נרצית ביותר, שהרי תכלית האדם היא שילמד וידע מהו טוב ומהו רע, ועל ידי זה יעשה את המעשים הטובים וימנע מעשיית הדברים הרעים, וייעשה קרוב ודומה לקב"ה, וא"כ מה פסול יש באכילתו? עוד דבר תמוה יש בעניין זה, והוא מה שאמרו חז"ל שאם לא היה אדה"ר אוכל מעץ הדעת עד מוצ"ש, היה העולם בא על תיקונו המושלם, ולא היה צורך בכל ההיסטוריה כפי שאנו מכירים אותה. ולכאו' היאך שייך שיבוא העולם על תיקונו בלא מתן התורה וקיום מצוותיה, וכי אי אכילה מע"ה זו כל התורה כולה?

וכדי להבין זאת, צריך לבאר יסוד חשוב. והוא שלאדם ישנם כידוע שני דרכים לקלוט את המציאות, האחת היא הרגש, דהיינו כל מה שהאדם חש בליבו כאשר הוא נפגש בחושיו עם מציאויות מסוימות, כמו כאב, פחד, שמחה, עצבות וכדו'. והדרך השנייה היא השכל, שבו האדם מבין את כל מה שהוא רואה, דהיינו את הגדרת המושג, ואת תהליך השתלשלותו. ודבר ברור הוא, ששתי דרכים אלו באים אחת על חשבון השנייה. מפני שהרגשת האדם מהותה היא התחברות האדם אל המושג החיצוני כפי שהוא נגלה לאדם דרך החושים, והתחברות זו היא דבר האופף את כל האדם, ועל פיה בעיקר מתנהלים חייו, ואילו ההגדרה השכלית מהותה היא הסתכלות על המושג מרחוק, והבנת גבולותיו וצורתו, שהיא אינה התבטלות אל המושג והיכנסות לתוכו, אלא להיפך צמצום המושג להגדרה מופשטת והכנסת ההגדרה לשכל האדם (שהרי מעולם לא שמענו על אדם שהבין דבר כלשהו במחשבתו וע"י כך נתעלף או אפי' נתעייף או כל השפעה פיזית אחרת, ולעומת זאת מהרגשת פחד או שמחה מושפע מיידית כל הגוף. ומשום כך גם המחשבה נמצאת בראש, לפי שהוא אינו עצם גוף האדם, וכמו שאנו רואים שבגוף נמצא המוח שהוא המפעיל את הגוף, וגם מקשר בין הגוף למציאות ע"י כל הפתחים המכניסים את האוויר והאוכל ושומעים ורואים וכו', אבל כל פעילות הגוף עצמה, כגון עיכול האוכל, הכנסת האוויר לדם, הפעלת מחזור הדם ופעילות הגפיים, נמצאת בגוף עצמו ולא בראש, שהוא המפעיל את הגוף, אבל הוא בפנ"ע חסר מימוש). משום כך, כאשר אדם כועס ישב לרגע ויחשוב לעומק למה בעצם הוא כועס, מהו בדיוק הדבר שגורם לו לכעוס, מהי הגדרת תחושת הכעס וכיצד היא נגרמת מהדבר הנ"ל, מהר מאוד הוא יגלה שהוא כבר לא כועס כלל. משום שעצם ההסתכלות על המצב מנקודה חיצונית, מנתקת את האדם מן המושג, וממילא מבטלת ממנו את תחושת המושג, והוא נותר עם הגדרה מופשטת בלבד.

בנוסף לכך, כאשר האדם מעלה את השאלה מהי הגדרת הדבר, וממילא הוא מאבד מיד את ההרגשה הפשוטה שיש לו בדבר, פעמים רבות הוא כבר לא יצליח למצוא את ההגדרה ויאבד לגמרי את הבנת המושג. למשל כאשר האדם מבצע פעולה מורכבת כמו למשל ירידת מדרגות, אין האדם יכול לבצע אותה אלא כאשר הוא מתחבר לעצם הירידה, והוא פועל ממילא את כל הפעולות הנצרכות לה, אבל כאשר האדם ינסה לחשוב איזו תזוזה בדיוק הוא צריך לבצע בכל רגע, הוא יתנתק מהחיבור הטבעי להליכה, ולא יוכל להגדיר בכוח מחשבתו מה הוא צריך לעשות בכל רגע.

דבר זה קרה במושגים רבים וחשובים, כמו למשל במושג: "הורים". דבר פשוט וברור הוא כי ילד קטן צריך שיהיו לו הורים, דהיינו שיגדלו אותו אנשים בעלי סמכות, שהוא מכבדם וירא מהם. זהו מושג בסיסי ופשוט, ואם ינסו לגדל ילד ללא הורים, כמעט בהכרח שהוא יצא פרא אדם. אמנם, לפני כמה שנים באו אנשים וניסו להבין לשם מה צריך הורים, אם לשם שיטפלו בילד, אפשר לשים אותו בבית ילדים ושם יטפלו בו ביתר סבלנות, אם לשם חינוך, אפשר למנות אחראים לחינוך שיהיו מומחים הרבה יותר מן ההורים, וכן הלאה על זה הדרך, ובאמת עשו כך בקיבוצים, וניסו למצוא תחליף לכל הדברים הנמצאים בהורים, והתוצאות ידועות. וכל כך משום שעצם העלאת השאלה מהם הורים, איבדה מהם את המושג הפשוט שהורים הם אנשים הניצבים מעל לילד, ומטילים עליו מרות, וזוהי הדרך היחידה לגדל ילד, ע"י שיהא לו סמכות שהיא ילדה אותו וניצבת מעליו דווקא, ולא ע"י מומחיות ואהבה חיצונית וכדו'.

כיוצא בזה אירע למושג: "מלך", שגם הוא היה פשוט בכל העולם, שכשם שילד אינו יכול להיות חופשי לעצמו, וזקוק להורים מעליו המגבילים אותו, כך גם אדם גדול כביכול, הוא בעצם עדיין קצת ילד, וזקוק למישהו הניצב מעליו ומגביל אותו (אמנם במידה פחותה מן ההורים), וללא זה הוא עדיין יצא פרא אדם. ושוב, כאשר התחילו לשאול לשם מה צריך מלך, הציעו שאם בשביל לסדר את המדינה, אפשר לבחור חברי כנסת, ואם בשביל למנוע שחיתות, אפשר להמציא עיתונות, וכן על זה הדרך. בסופו של דבר העולם נהרס מכך, מפני שאנשים נעשו משוכנעים שהכול מגיע להם, ונעשו חסרי מרות לחלוטין, וגם כך הם לא הצליחו כמובן להשיג את כל העולם, ומשום כך הם משתגעים מכל שטות וזקוקים לפסיכולוג.

תהליכים אלו של איבוד המושגים מתרחשים בהדרגה, וככל שהמושג הוא רוחני ודק יותר, כך האדם ממהר יותר לשאול מהו בעצם המושג, ולהופכו להגדרה מופשטת. כך למשל המושג: "שלם" הנזכר לעיל, יהפך ביתר מהירות לאיזו שהיא הגדרה מופשטת שאינה נתפסת במציאות, מאשר מושג מוחשי יותר כמו אבן (כמובן שאין הדבר תלוי בעצם העלאת השאלה במחשבה, אלא בדרך התחברות האדם אל המושג, אם בדרך ההתבטלות והרגש, או בדרך הגדרת המושג והכנסתו לשכל).

אמנם, גם במושגים המוחשיים ישנו תהליך של הפשטה, שבו המושג האמיתי הופך למושג מופשט, ואילו המציאות הטפלה תופסת את מקומו והופכת למושג המציאותי. למשל כאשר בתורה נזכר המושג: "אכילה", אנו מפרשים אותו מיד כתהליך שבו פחמימות נכנסות למעיים והופכות לחלבונים, ואילו בגמרא בזבחים מבואר, שאכילה בתורה כוללת גם אכילת אש, וכשכתוב "ואם האכול יאכל ביום השלישי.. פיגול הוא", נפסל הקרבן גם במחשבת אכילת אש. וזאת משום שהגדרת האכילה האמיתית היא לאַכֵּל את הדבר וליטול ממנו את האנרגיה לשימושו של האוכל, ופעולה זו מתבצעת גם על ידי האש, ואילו אצלנו הגדרה זו נתפסת כהגדרה מופשטת בעלמא, ואת האכילה הממשית אנו מזהים רק עם קיבה, פחמימות וחלבונים.

כמו כן ישנם דוגמאות רבות בכל הש"ס לעניין זה, כמו שאנו מוצאים שהגדרת משקין אצל חז"ל איננה לפי סוג האטומים, ומשום כך הצריכו פסוק מיוחד לטל, אע"פ שהוא מאותם האטומים של המים. וכן אמרו שדם הוא משקה אע"פ שאינו נשתה בפה, משום שעצם ההריגה הרי היא כשתייה (שמהות השתייה היא הענקת חיות, ולא אנרגיה כמו אכילה, שהרי במים אין אנרגיה, ומשום כך הקפידו דווקא על דם חללים כמש"כ בקרא, שאז יש כאן נטילת חיות). וכן אמרו שכלי שני אינו מבשל, אע"פ שהוא חם ביד סולדת, ומבצע את אותה הפעולה הפיזית שמבצע כלי ראשון החם בחום יד סולדת, מ"מ כיון שאין זה נכנס בהגדרת הבישול (משום שבישול הוא דווקא שינוי שנעשה ע"י אש ולא שינוי טבעי (כמו שפירות בשלים אינם חשובים כמבושלים), ובכלי שני כבר אין יחס לאש, אלא הוי כמתבשל ממילא מן השמש) זה לא נחשב כלל בישול, ומותר לעשותו בשבת, ואין צריך לזה שום פסוק או דרשה, כיון שזו הייתה אצלם תפיסת המציאות הפשוטה.

וטעם כל ההבדלים הללו, הם משום שאנו מרוב חקירתנו בתהליך הפיזי של המושגים, איבדנו את ההרגשה של המושג, ואת הראיה הפשוטה של מושג האכילה, הנמצא גם באכילת אדם וגם בשרפת אש. ומשום כך אנו אומרים מה הקשר בין זה לזה, כאן יש פירוק של אטומים לאפר, וכאן הפיכת פחמימות לחלבונים, ואיננו רואים את מושג האכילה המושלם, שנתחלף לנו בראיית כמה תהליכים פיזיים.

כעת אנו יכולים לחזור אל אדם הראשון, ולהבין כי אדם הראשון קודם החטא לא היה לו את כוח הדעת, דהיינו הכוח לשאול מהי הבנת המושג, ולנסות להוריד אותו אל תוך מוחו, והוא היה ללא אפשרות מחשבה כמעט כבהמה (כמש"כ רש"י "הן האדם היה כאחד ממנו" - שנהיה יחיד בתחתונים כמו שהקב"ה יחיד בעליונים, מכלל דבריו, שעד אז לא היה יחיד בעניין זה, אלא היה כמעט כבהמה, אף שבודאי היה מרומם ממנה מפני שהיה לו את כוח הבחירה).

וכיון שכך היה לאדם הראשון את כוח ההרגשה בצורה מושלמת, והוא היה יכול לבטל את עצמו לגמרי ולהתחבר אל מושג הטוב והקב"ה ולהיות חלק ממנו, ובזה היה העולם בא על תיקונו בלא צורך כלל בהגדרת המצוות ובלמידת תורה. ורק מאחר שאדם הראשון אכל מעץ הדעת, ובחר באפשרות המחשבה, בטלה ממנו אפשרות זו. שמכיוון שעלתה לפניו השאלה השכלית, הרי הוא מתנתק ממילא מההרגשה הגמורה, ואפי' אם הוא יחליט לחזור בו ולהתבטל, זה גופא בא מתוך הסתכלות מחשבתית חיצונית, שהוא חושב שצריך לא לחשוב אלא להתבטל אל הטוב, וא"כ אין ההתבטלות מושלמת.

ומשום כך אמר הקב"ה שהאדם נעשה כאחד ממנו, דהיינו שהוא אינו מבוטל לגמרי לקב"ה, אלא פועל מתוך דעה עצמית, ומנותקת מהקב"ה, וע"י כך נוצרה בעולם כביכול ישות עצמית בעלת דעה נפרדת. משום כך, לא נותרה כעת ברירה, ועבודת האדם נשתנתה, והוא צריך להוריד לתוך דעתו את כל המושגים הקיימים, וזו עבודה ארוכה ומתישה, ובשבילה אנו צריכים את נתינת התורה, שהיא בעצם הפשטת התורה והטוב והפיכתם למושגים מחולקים ומוגדרים הניתנים להיכתב על גבי הנייר. וכך נמשך התהליך שבו האדם הולך ואוכל יותר ויותר מעץ הדעת, והמושגים יותר ויותר הולכים ונתפסים בתוך דעתו בצורה מופשטת ומחולקת, ולא מתוך ראייתו הישירה והרגשתו אותם.

תהליך זה ניכר לאורך הרבה דורות כמש"כ לעיל, המפנה הראשון הוא בחטא עץ הדעת, שעד אז היה הקב"ה בעיני האדם כדבר ממשי לגמרי. שלב נוסף הוא לקראת בית שני בסוף תקופת התנ"ך, שהיא התקופה שבה התחילה הפילוסופיה, ועצם ההתקדמות של בני האדם לחשוב ולהגדיר את המושגים היסודיים, גרמה להתחיל את אי ראיית הקב"ה והפיכתו למושג מופשט. אמנם עדיין היו רואים את השדים, וכן היו שומעים בת קול ודברים מעין זה. שינוי נוסף אנו רואים בתקופת הרמב"ם, שבה נכנסה הפילוסופיה ליהדות, ובה הגדיר הרמב"ם סופית את מהות הקב"ה ושאר המושגים היסודיים, ומאז נעלמו כמעט לגמרי השדים ושאר החזיונות.

בתקופה זו של הרמב"ם, ניתן לראות את שלב המעבר, שבו הרמב"ם טען כי אין לקב"ה גוף, ואילו גדולים וטובים ממנו טענו שיש לו גוף כגוף האדם ממש כמש"כ הראב"ד. והנה ודאי לא ייתכן לומר שהם חשבו מסברא שיש לקב"ה יד מבשר ממש, והוא כאחד האדם, שזו שטות גמורה, וא"כ במה הוא אלוקים. אלא בהכרח שדעתם נבעה מכך שבתקופות קדומות חוו האנשים את המושג יד ככוח שבו האדם שולט על סביבותיו, ודבר זה נחווה והורגש בצורה מציאותית ממש, ומשום כך אמרו האנשים כי את אותו הדבר שאנו חווים שיש לנו, יש גם לקב"ה. ואילו לאחר שהאנשים הפסיקו לחוות את המושג, נשארה הגדרה זו כדבר מופשט בעלמא, והמושג "יד" נשתייך לדבר המורכב מאטומים של בשר. משום כך אמר הרמב"ם שלקב"ה אין יד כמו שלנו, אלא רק מושג מופשט בדרך משל, וצדקו דבריו לפי הבנת דורו, אלא שהאנשים ידעו שלא קיבלו כן מאבותיהם, אלא שלקב"ה יש יד ממשית, והעתיקו זאת למושגי דורם.

תהליך זה זהה בדוק למתרחש כיום בעניין הטומאה. שהרי לפי המקובל הטומאה היא דבר הנמצא בחפץ ממש, כמו שניכר בכל הגמרות המתייחסות לטומאה כמציאות, באמרם "שבע ליה טומאה" וכדו'. אלא שבזמננו הגדירו את הגדרת הטומאה שהיא כעין מיאוס, ואכן הגדרה זו נכונה, אלא שמהגדרה זו נראה (ע"פ תפיסת דורנו אנו) שהטומאה איננה מציאות אלא הגדרה בעלמא, ודבר זה סותר את הנראה מפשוטם של כתובים. משום כך קמו אנשים וטענו שהטומאה היא מציאות ממשית, וע"פ תפיסת דורנו דבר ממשי הוא אינו שייך להגדרה כזו או אחרת, דבר שהוא איננו נכון כמשנ"ת.

והנה, יסוד הסיבה שהפסיקו להרגיש את הטומאה, דומה למה שאירע בעניין המושג "יד". כי הטומאה היא בודאי מסוגי המיאוס, שהרי המיאוס הוא הדבר היחיד העובר מגוף לגוף על ידי נגיעה, ומצריך טבילה וכדו'. אמנם לא מצאנו טומאה בצואה או שרצים חיים או שאר הדברים המאוסים לנו, ומאידך אין אנו רואים שום מיאוס בדם נידה שהוא דם רגיל בעינינו, או בצרעת וכדו'. אלא העניין הוא, שהטומאה היא מיאוס הנוגד את הרוחניות של האדם, והמיאוס שאנו חשים הוא הנוגד את הקיום של הנפש הבהמית של האדם, ואנו נתפסנו שוב למציאות הפיזית הפשוטה, של מיאוס פיזי, ואיבדנו את המושג המקביל הרוחני והדק. ואעפ"כ ישנם עדיין טומאות שאנו עדיין חשים מעט באופן טבעי ולא מחשבתי, וכמו טומאת מת, שבה מרגיש האדם מיאוס מן המת, ולא יאכל על שולחן שעלה עליו המת, ומיאוס זה אינו ככל מיאוס פיזי.

תהליך זה ימשיך וימשיך, ככל שתתפתח מודעות האדם, וכל תפיסתו תיהפך מהתחברות רגשית אמיתית, לפעולה הנעשית מתוך הבנה וידיעה שכך צריך להיות, שהיא קרה ומחושבת. וכמו שנתפרסם כעת בעיתון חרדי ידוע כי הדיכאון קשור אל החורף, משום שבו ישנם שעות לילה ארוכות, הרבה חושך וסגריריות, שהם הגורמים לירידת הורמון מסוים במוח, וזה הגורם לדיכאון. בצורה זו בעוד כמה שנים ייעלם מאיתנו המושג עצבות, ואנו נשאר עם הגדרה מופשטת בלבד. כיון שחווית המושג עצבות באה מתוך התחברות ישירה אל הלילה והחושך שהם עצמם מראים לנו את העצבות, ומי שאינו מתחבר ישירות אל המושג, ואינו חי את זה שהלילה הוא הגורם בצורה ישירה את העצבות, אלא מגדיר את השחור, החושך והלילה כגורמים לירידת ההורמונים במוח ולדיכאון, יישאר לבסוף עם הגדרה ברורה, שכל דבר המבודד את האדם מסביבתו גורם לאדם לאי פעילות, חוסר רצון חיים והתכנסות לתוך עצמו, וכל זה נכון הוא, אבל אדם כזה עדיין אינו חש את ההרגשה של העצבות, אלא יודע את ההגדרה בלבד, ורואה זאת כתופעת טבע כמו שחיידקים מחוללים מחלה, כך אדם מבודד יהיה חסר פעילות. ראו הוזהרתם!!!​