צורת הפתח המפסיקה בבית הכנסת

צורת הפתח המפסיקה בבית הכנסת​

(תמוז תשפ"ה)
נשאלתי לגבי ביכ"נ שחלקו האחורי מופרד בצורות הפתח, המורכבות מעמודי בטון וירידת בטון מהתקרה, המיועדים להחזיק את התקרה, האם המתפללים שנמצאים בחלק האחורי מעבר לצורת הפתח - מצטרפים להשלים לעשרה עם הנמצאים בחלק הקדמי.

שנינו (פסחים פ"ה:) "מן האגף ולפנים כלפנים, מן האגף ולחוץ כלחוץ", ובגמ' "אמר רב יהודה אמר רב וכן לתפלה, ופליגא דרבי יהושע בן לוי דאמר רבי יהושע בן לוי אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים", כלומר שלדעת רב יהודה בשם רב "העומד מן האגף ולפנים מצטרף לעשרה, והעומד חוץ לפתח - אין מצטרף", אך לדעת ריב"ל "אין הפסק לפני המקום, שהכל גלוי וידוע לפניו, ואין סתימה לפניו" (רש"י). כלומר, לדעת רש"י בדעת ריב"ל אפילו מחיצה אינה מונעת את צירוף האנשים לעשרה לתפילה, אך חלק עליו ר"י (תוד"ה וכן לתפילה) שהסוגיא מיירי רק "לענין לענות יחיד קדושה ויהא שמיה רבא מברך - דאין מחיצה מפסקת" לדעת ריב"ל שהלכה כמותו, אבל לצירוף לעשרה - סתמא דגמ' שמחיצה מפסקת.

ראיית תוס' מדאיתא בעירובין (צ"ב:) "תשעה בגדולה ויחיד בקטנה מצטרפין, תשעה בקטנה ואחד בגדולה אין מצטרפין", כלומר כשיש חצר קטנה הפרוצה במלואה לחצר גדולה, אין רואים את הנמצאים בגדולה כאילו היו נמצאים בקטנה המופרדת ממנה מחמת הגיפופין [לשון הרמב"ם (תפילה ח' ז') "מפני שיש בגדולה פסין מכאן ומכאן - הרי היא כמופלגת מן הקטנה"], ולכן אף אם תשעה בקטנה - היחיד הנמצא בגדולה אינו מצטרף אליהם, אך אם תשעה בגדולה [לאו דוקא תשעה אלא ה"ה הרוב (ריטב"א)] - רואים את אנשי הקטנה כאילו נמצאים עמם בגדולה ומשלימים לעשרה [לשון הרמב"ם "ואין הקטנה מופלגת מן הגדולה - אלא הרי היא כקרן זוית שלה"]; הרי שלמדנו שבצירוף לעשרה צריכים אותם במקום אחד ללא הפסקה, ואף פסי החצר הגדולה נחשבים כהפסקה למרות שאין זו מחיצה גמורה.

כתב בהגה' רבינו פרץ (על הסמ"ק רפ"ב ה') לגבי בימה מוגבהת בבית הכנסת, האם מחיצותיה מפסיקות כלפי השלמה לעשרה עם הנמצאים בה, והתיר, וביאר "שהגג מחבר אותה כיון שאין המחיצות מגיעות לגג, ומכאן יש לסמוך להשלמת עשרה לתפילה דלא הוי הפסק אותם מחיצות העומדות סביב לבימה... וכן אותם מחיצות העומדות מימין ומשמאל התיבה אף על פי שגבוהות עשרה - לפי שאינן מגיעות לתקרת הגג מותרות"; חילו בפשטות מגמ' (עירובין ע"ב:) הדנה בשתי חבורות הנמצאות במקום המופרד במחיצות, האם צריכות עירוב נפרד או שדי להן בעירוב משותף "אמר רבי יהודה הסבר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מחיצות המגיעות לתקרה שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה, על מה נחלקו על מחיצות שאין מגיעות לתקרה... ובית הלל אומרים עירוב אחד לכולן... אמר רב נחמן אמר רב הלכה כרבי יהודה הסבר".

וכ"פ השו"ע (ש"ע ג') "חלקוהו במחיצות שאין נוגעות לתקרה... די בעירוב אחד לכל החמש חבורות", וביאר המשנ"ב (ש"ע כ"ז) "אפילו הם מחיצות קבועות של נסרים ואבנים", וזאת כדעת האו"ז (ב' עירובין קע"ב) שלמסקנת הסוגיא "ושאין מגיעות לתקרה... ואפילו קבועות - עירוב אחד לכולן". אמנם, תוס' (עירובין ע"ב. ד"ה במחיצות, וכן עירובין ע"ט. ד"ה שמע מינה) כתבו שאין זה כלל שכל מחיצה שמגיעה לתקרה אינה מחיצה, אלא רק מחיצת עראי "הכא איירי במחיצות עראי כגון יריעות שמפסיקין עד התקרה", וכ"פ הרמ"א (ש"ע ד') "ואף על פי שפורסין לפעמים וילון לפניהם לצניעות - לא מיקרי מחיצה הואיל ולא הוי שם בקביעות", והמשנ"ב (ש"ע מ"א) ביאר שהטעם כי פורסים אותה רק כשעושה דבר צניעות, וכ"פ החזו"א (צ"ג ח') שמחיצה קבועה של נסרים ואבנים נחשבת מחיצה אף שאינה מגיעה לתקרה. נמצא שנחלקו הראשונים האם מחיצות קבועות שאינן מגיעות לתקרה מפסיקות כלפי עירוב, דעת השו"ע להקל שאינן מפסיקות, ולדעת הרמ"א הן מפסיקות, וכ"פ החזו"א.

אמנם, גם הרשב"א (א' צ"ו) נדרש לשאלת הש"צ העומד בבימה המוגבהת, אך ביאר שאין זה כלל שכל הפרדה של חצר גדולה וקטנה יוצרת הפסק, אלא "כל מה שאמרו בפרק כל גגות בקטנה שנפרצה במלואה לגדולה לא אמרו אלא בבתים מוחלקים, לפי שזה בפני עצמו לתשמישו וזה בפני עצמו לתשמישו, ואפילו הכי כל שנפרצה הקטנה במלואה לגדולה אנו רואין כאלו הקטנה פתחה של גדולה ורגלי הגדולה בקטנה, וכל שלא נפרצה במלואה זו בפני עצמה עומדת לתשמישיה וזו בפני עצמה, אבל התיבה עם היותה גבוהה ורחבה ובעלת מחיצות לא לתשמיש בפני עצמה עומדת אלא לתשמיש בית הכנסת ורגלי בית הכנסת בתיבה... ותיבה זו ששליח צבור עומד לתשמיש בית הכנסת עושין אותה גבוהה כדי להשמיע הצבור, ומכלל בית הכנסת היא ומפני זה הרי הוא כאילו הוא בתוך הצבור", הרי שלמדנו מהרשב"א סברא להקל בתיבה המוקפת מחיצות כי היא עומדת לתשמיש בית הכנסת ולכן איננה מחולקת ממנו - וכ"פ בשו"ע (נ"ה י"ט) "ש"צ בתיבה ותשעה בבהכ"נ מצטרפין אף על פי שהיא גבוהה י' ורחבה ד' ויש לה מחיצות גבוהות י' - מפני שהיא בטלה לגבי בהכ"נ", ובפשטות לגבי נדו"ד ניתן לומר שהחלק האחורי של ביהכ"נ הוא חלק מתשמישי בית הכנסת, ובודאי שלא ניתן לומר לגביו "שזה בפני עצמו לתשמישו וזה בפני עצמו לתשמישו" כבביאור הרשב"א לסוגיית חצר גדולה וקטנה.

תמה המור וקציעה (נ"ה) מה טרחו הראשונים להתיר לצרף את הבימה לביהכ"נ, שהרי אף אם מחיצותיה גמורות "מי איכא למימר דעדיפא מחצר קטנה שנפרצה לגדולה - דאע"ג דקיימן מחיצות גמורות והו"ל ודאי רשות חשוב לעצמה... כ"ש לבימה זו שעומדת תוך בה"כ ואין לה מחיצות גמורות, שהיא טפלה ובטלה לגבי בה"כ בלי ספק?"; אמנם, סייג המור וקציעה שכל זאת כשרק מיעוט נמצאים בבימה "הא בדקיימי רובא התם - נ"ל דלא עבדינן עובדא לצרופינהו, דומיא דחצר קטנה", והוסיף שפקפוקו על הרשב"א אף כשהמחיצות אינן מגיעות לתקרה כי "הראיות שהביאו לדונם כרשות אחת ממש נ"ל שאין מכריחות כלל לנ"ד" - וכתב המנחת יצחק (ד' ט') שבספר תורת חיים (פעסט, נ"ה כ"א [לא מצאתי את הספר]) כתב שאיננו יודע מדוע כתב המור וקציעה שראיות הרשב"א אינן מכריחות, אלא שגם הגר"א (נ"ה י"ט) הביא את ראיות הרשב"א, וכתב "אבל יש לדחות כל הראיות".

הוסיף הרשב"א עוד סברא בהיתר התיבה המוקפת מחיצות "עוד אני אומר שאפשר לומר שכל שרואין אלו את אלו כאילו הן בבית אחד דמי ומצטרפין, ודומיא דזימון של ברכת המזון, דתנן (ברכות נ'.) שתי חבורות שהיו בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין לזימון", הרי שלמדנו מהרשב"א עוד סברא להקל שיש לצרף שתי חבורות הרואות זו את זו; ולגבי נדו"ד כמובן שניתן לומר גם את הסברא השניה שיש לצרף שתי חבורות הרואות זו את זו. אמנם הרשב"ש (ל"ז) חלק על הרשב"א, וסבר שאין ללמוד מזימון לתפילה, כי בזימון מדובר בצירוף חבורות שבכל אחת יש כבר חיוב זימון, משא"כ בתפילה הרי רוצים ליצור את צירוף העשרה, ואינו מועיל אף כשרואים אותם שהרי כשיש חמשה בחצר הקטנה אינם מצטרפים עם החמשה שבחצר הגדולה אף שאנשי הגדולה רואים את כל מי שבחצר הקטנה "ואם כשהם בחצרות כזו שנפרצה הקטנה במילואה עד שהם כאחת אין מצטרפים - כ"ש בעזרת בה"כ יע"א שהכותל של בה"כ עומד לא פרוץ ומפסיק בין בה"כ ובין העזרה - שאין מצטרפים כלל, ולא הכשיר הרא"ש ז"ל צירוף לתפלה אלא כשמקצת צבור בפנים ומקצתן בחוץ וש"ץ עומד בתוך הפתח... שאז הוא מצרפן מפני שהוא עומד באמצע אז מצטרפים שבחוץ עם שבפנים ליו"ד", נמצא שלדעת הרשב"א אפשר שמועיל מה שרואים אלו את אלו, ואילו לרשב"ש אינו מועיל לצרפם, וסיכם המשנ"ב (נ"ה מ"ח) "כל שהם בשני רשויות ואין רואין זה את זה - אין מצטרפין, ויש מחמירין אפילו ברואין".

אמנם, מודה הרשב"ש להתיר לצרפם כאשר הש"ץ עומד בפתח - שאז הוא מצרפם, והיתר הרשב"ש נפסק בשו"ע (נ"ה ט"ו) "אם מקצתן בפנים ומקצתן בחוץ ושליח צבור תוך הפתח - הוא מצרפן", וביאר המשנ"ב (נ"ה נ"ד) "דכיון שהוא ש"ץ כל אחד נותן דעתו עליו והוא מחברן יחד... ובאדם אחר שאינו ש"ץ אפילו הוא לבדו על מפתן הבית אינו מצטרף עמהם" [כלומר, שאינו דומה לשמש המצרף שתי חבורות לזימון].

וכמובן שאם מדובר כשיש שם חדר פנימי שאינו פרוץ במלואו לחיצוני, או בעזרת נשים - הרי שבאמת תשמישן חלוק, והנמצאים שם לא מצטרפים להשלים לעשרה וגם לא נחשבים כמתפללים עם הציבור, כמ"ש החיי אדם (א' ל' א') "כשיש בית ולפנים הימנו חדר: אם אינו פרוץ במילואו, המתפלל שם הוי כאלו מתפלל ביחידי", ובתשובת הרדב"ז (תר"נ) הוכיח זאת מכך שכל ההיתר בחצר קטנה הוא כשמיעוט המתפללים נמצא בחצר הקטנה הפרוצה במלואה לגדולה - אזי הם נמשכים לתוך הגדולה ומצטרפים עמם, אבל אם אינה פרוצה במלואה "האי לחודה קיימא והאי לחודה קיימא", וסיכם המשנ"ב (נ"ה מ"ח) "אם מקצתם בחדר זה ומקצתם בחדר אחר אינם מצטרפין אף על פי שהפתח פתוח ביניהם - משום דאין שם פרצה והפתח גופא כמחיצה חשובה, והוה ליה שני בתים, ואפילו כשאין דלת ביניהם".

עוד כתב החיי אדם כתב בשם תשובת הרדב"ז (סי' תר"נ) "זה דוקא לענין צירוף, אבל שיהיה כמתפלל עם הצבור - אם אין לחדר פתח אחר רק דווקא דרך הבית הגדול, חשוב כמתפלל עם הצבור"; משמע שהחיי אדם הבין שכשיציאת הפנימית רק דרך החיצונה מועיל רק כדי שהמתפלל בפנימית יחשב כמתפלל עם הציבור, אך לא לצירוף לעשרה, כמדומה לי שכוונת הרדב"ז שמועיל גם לצירוף מיעוט המתפללים בפנימית עם רוב התפללים בחיצונית, שהוכיח זאת ממה ששנינו (עירובין ע"ה.) "שכח אחד מן החיצונה ולא עירב - הפנימית מותרת והחיצונה אסורה, מן הפנימית ולא עירב - שתיהן אסורות", וביארה הגמ' (עירובין ס"ז.) הטעם שכשהחיצונה לא עירבה אינה אוסרת על הפנימית שעירבה "ודאי פנימית מותרת - דאחדא דשא ומשתמשא", כלומר הפנימית יכולה לסגור את הדלת ולהסתלק מהחיצונה כדי שלא ליאסר (עפ"י רש"י עירובין ע"ה: ד"ה בזו), כמ"ש המשנ"ב (שפ"ב נ"ח) "שהרי אין לו עליו דריסת הרגל ואינם מצויים... בחצר הפנימי"; ואילו את הטעם שכשהפנימית לא עירבה היא אוסרת על החיצונה ביאר רבי עקיבא "שדריסת הרגל אוסרתה" - כלומר מכיון שדרך הפנימית לצאת רק דרך החיצונה - נחשב שמקום החיצונה הוא גם מקומה של הפנימית, ולכן אוסרת עליה, כמ"ש המשנ"ב "דחשבינן כאלו כולם דרים בחצר החיצונה - כיון שדריסת רגלם עליו ומצויים שם".

אמנם יש לציין שלגבי עירובין סברות אלו תלויות במחלוקת משולשת במשנה האם רגל האסורה, וכן רגל המותרת במקומה - אוסרות שלא במקומן [ולהלכה רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה, והמותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה, ועם זאת כשהעירוב בפנימית - הוא מרגיל את החיצונה לבוא אליהם], אבל כלפי הנידון של חדר פנימי וחיצון הן אמורות להיות מוסכמות, ולכן כתב הרדב"ז "אין הדברים אמורים אלא בב' חצרות שכל אחת יש לה פתח בפני עצמה לצאת בו, אבל בנ"ד אין לחדרים דרך אלא דרך בית הכנסת - והוו להו רגל הפנימית בחיצונה ואין רגל החיצונה בפנימית, הילכך ט' בפנימית וא' בחיצונה - אין מצטרפין [וכן אם ש"ץ בחיצונה אין מוציאין ידי חובתן כיון שאין רגלם בפנימית], אבל ט' בחיצונה וא' בפנימית - מצטרפין [וכן אם ש"ץ בפנימית מוציאין ידי חובתן שהרי רגלי הפנימית בחיצונה]... הא למדת שאם יש לאותם חדרים פתח לצאת בו לחוץ אין מצטרפין"; לסיכום דברי הרדב"ז: אם החדר הפנימי אינו פרוץ במלואו לחיצוני, וכן כשיש לחדר הפנימי פתח יציאה שלא דרך החיצוני - הוא כמופרד מהחיצוני, והמתפלל בפנימי כמתפלל יחידי, אך אם הפנימי פרוץ במלואו לחיצוני או שפתח היציאה שלו רק דרך החיצוני - רואים את המיעוט שבפנימי כאילו הם בחיצוניים, ומצטרפים להם [והוסיף לדון במי שמכניס ראשו דרך החלון לביהכ"נ "והרי הוא נחשב עם הצבור", ובמי שעומד ממש בעובי הכותל "כל מה שהוא עובי הכתלים הוא בכלל בית הכנסת"].

מדברים אלו למדנו שמה שמצוי שמי שאינו יכול להכנס לביהכ"נ כדי שלא לעבור לפני המתפללים, ולכן מתפלל מחוץ לחדר הפנימי שבו הש"ץ והציבור נמצאים - אף שיכול לענות קדיש וקדושה אבל תפילתו לא נחשבת כתפילת ציבור כי הנמצא בחוץ בודאי לא נטפל לנמצאים בפנים, וצ"ע האם יותר בשל כך לעבור לפני המתפלל ולהכנס פנימה, וצל"ע [והאם יוכל להכנס אז רק בסמוך לפתח בלי להכנס כשיעור שני פתחים (שמונה טפחים)].

בפשטות כשיש צוה"פ המפרידה בין שני מקומות - יש בכחה לגרום שהעומדים מכאן ומכאן לא יוכלו להצטרף, כי צורת הפתח הרי נחשבת כהפרדה גמורה - הן לקולא שמפרידה בין רשות האסורה בטלטול ובין רשות המותרת בטלטול, וכן בין גפן לזרעים (עירובין י"א.), וגם לחומרא - שהרי בכח צורת הפתח לגרום הפרדה המחייבת בעירוב נפרד את בני שתי החצרות, כמבואר בחזו"א (סי' ע' אותיות י',י"ח,כ"ב), כי צוה"פ נחשבת כסתימה גמורה.

קולא אפשרית בצוה"פ זו היא עפ"י המבואר במנחות (ל"ג:) "אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא אכסדרה... אף על פי שיש לה פצימין - פטורה, שאין עשויין אלא לחיזוק לתקרה, בית שער אכסדרה ומרפסת חייבין במזוזה - באכסדרה דבי רב, אכסדרה דבי רב כאינדרונא מעלייתא הוא? באכסדרה רומיתא", כלומר, עמודים העשויים רק להחזיק את התקרה שלא תפול - אינם מחייבים את הפתח במזוזה, אבל אם יש לאכסדרה מחיצות - חייבת במזוזה אף שאינן מגיעות לתקרה; הרי להדיא שאף שמחיצות שאינן מגיעות לתקרה מחייבות במזוזה - צורת הפתח העשויה רק להחזיק את התקרה - קלה ממנה, והרי זה הנדו"ד; וכך ראיתי בשו"ת ישועת משה (ג' י"א ב') שפשוט לו שעמודים המיועדים לחיזוק התקרה אינם מחלקים "כי הרי בכל מהותם וישותם באולם הגדול באו לחברו כל כולו לחטיבה אחת תחת גג אחד משותף, והעמידוהו במטרה להעמיד ולחזק מחשש מפולת בהיות השטח שבין הכתלים גדול מדי - והרי הוא עצמו מחזיק בזה לאחדו ולחברו - ואיך תאמר שהם מחלקים ומפרידים?", וכ"כ במנחת יצחק (ד' ט') "...וכמו ששכיח הרבה מזה, שכשעושים מבית ישן ביהמ"ד ע"י חיבור חדרים לחדר גדול אחד נשארים איזה גיפופים, משום שאי אפשר בענין אחר שלא לקלקל כל הבנין, ואף בבנין חדש עושים לפעמים כן לחיזוק התקרה וכיוצא בזה, אבל לא בשביל תשמיש מיוחד - בכה"ג הוה ליה דין חדר אחד לגמרי לענין צירוף בתפילה לשיטת הרשב"א והשו"ע".

אמנם, אם אכן מעוניינים בצוה"פ זו להפרדה, כגון שיוכלו לשבת מעבר אליה בעת הריקודים עם ספרי התורה בשמחת תורה - הרי שגילו בדעתם שעבורם היא כצוה"פ רגילה - ובכחה למנוע את צירוף המתפללים לעשרה (הערת הרב דוד לובינר); כמו כן אם עושים שם דלתות או מחיצה אחרת כדי שיוכלו להפריד את המבנה בעת הצורך - אזי כבר כעת דינה כמחיצה המפסקת (ראיתי בשם פסקי תשובות).

לסיכום:

מי שנמצא מעבר למחיצה יכול לענות לקדיש וקדושה וכד', אבל אינו מצטרף לעשרה.

כשרוב המנין נמצא בחצר גדולה - ניתן לצרף אליהם את המיעוט הנמצאים בחצר קטנה הפרוצה אליה, שנחשב כאילו הם נמצאים בגדולה.

המחיצות שסביב הבימה המוגבהת בבית הכנסת לא מפסיקות בין הנמצאים בה לשאר המתפללים, או מחמת סברת רבינו פרץ שמחיצות שאינן מגיעות לתקרה אינן מפסיקות אף שעשויות בקבע (וכ"פ השו"ע), אך יש חולקים שכשעשויות בקבע מפסיקות (וכ"פ הרמ"א והחזו"א), או מפני סברות הרשב"א שרק חדר החלוק בתשמישו מחלק ולא הבימה שהיא חלק מבית הכנסת, או מפני שהמתפללים רואים זה את זה [כמו בצירוף לזימון]; המור וקציעה לא הסכים עם ראיות הרשב"א, אבל התיר כי מקום זה טפל לבית הכנסת כמו חצר קטנה הפתוחה לגדולה - וסברא זו מועילה רק כשמיעוט המנין נמצא בבימה, וגם הגר"א סובר שראיות הרשב"א דחויות, וגם הרשב"ש סובר שאין ללמוד מזימון לתפילה להתיר כשרואים זה את זה [והמשנ"ב הביא דבריו כ'יש מחמירין'] - אך מתיר כשהש"ץ עומד בפתח.

אם מדובר בשני חדרים, או בעזרת נשים - שתשמישן חלוק - הנמצאים שם לא מצטרפים להשלים לעשרה, והמתפלל שם הוא כמתפלל ביחידי [ורק רשאי לענות קדיש וקדושה], ואם מיעוט העשרה נמצאים בחדר פנימי שפרוץ במלואו לחיצוני, או שפתח היציאה היחיד שלו הוא דרך החיצוני - מצטרפים עם רוב העשרה הנמצאים בחיצוני [אמנם נראה שהחיי אדם הבין שמועיל רק להחשב כתפילה עם הציבור ולא לצירוף, וצל"ע].

מי שעומד מחוץ לחדר שבו מתפללים - תפילתו לא נחשבת כתפילת ציבור, אך רשאי לענות לקדיש, וצ"ע האם יותר בשל כך לעבור לפני המתפלל ולהכנס פנימה [והאם יוכל להכנס אז רק בסמוך לפתח בלי להכנס כשיעור שני פתחים (שמונה טפחים)].

צורת הפתח מפרידה בין מקומות התפילה כסתימה גמורה, אך אם היא רק עשויה לחיזוק התקרה וכד' אין בכחה להפריד את החדר האחד לשנים; ואם אכן מעוניינים בצוה"פ זו להפרדה, כגון שיוכלו לשבת מעבר אליה בעת הריקודים עם ספרי התורה בשמחת תורה, או שעושים שם דלתות או מחיצה אחרת - הרי שגילו בדעתם שעבורם היא כצוה"פ רגילה - ובכחה למנוע את צירוף המתפללים לעשרה.