מהותה של תשובה

וישב ראובן אל הבור והיכן היה ר"א אומר עסוק היה בשקו ותעניתו, א"ל הקב"ה מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה, ועתה פתחת בתשובה תחלה חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחלה זה הושע שאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך ע"כ. ויש לעמוד בדברי המדרש הללו בכמה אנפי, ראשית דהנה בביאור העניין ד"פותח בתשובה תחילה" הביאור הוא להיות הראשון ששב בתשובה, וצ"ע דאם עמד ראובן ראשון א"כ הושע כבר לא היה ראשון, והפשוט בזה דהיינו, דהראשון שהשיב ועורר את עם ישראל לתשובה היה הושע, וראובן היה הראשון ששב ביחידות להקב"ה.

והדבר נפלא ורחוק לפום ריהטתו, שכן לא ירמיה היה הראשון ששב ביחיד ולא הושע היה הראשון שהשיב את ישראל, לא היה ראובן הראשון ששב ביחיד שכבר קדמו אדם קדמון, וכדאחז"ל [בכ"מ, עי' בהעמק דבר בראשית ג] דבתשובתו "האשה אשר נתת לי וגו'" נתנצל ושב לאלוקיו, [וכן אשתו] עיי"ש, ונמצא שכבר קדמה תשובה ששב האדם, ותשובה זאת היתה תשובה מיראה ולהכי נענש "וקוץ ודרדר תצמיח לך" "ואל האשה אמר הרבה הרבה עצבונך" וגו', דהיינו שכבר שהבו המה מחטאתם ונתכפר להם פשעם.

וכן קין אחר חטאו ביקש את מחילת הקל ב"ה שנאמר [בראשית ג] "ויאמר קין אל ה' גדול עווני מנשא" והעתיק בזה מלשונות אחד מהראשונים ז"ל עה"ת שם אחר שראה שהאל ית' משגיח בפרטים בהחלט חשב שידע בלי ספק שאינו שב מחטאו בהיותו מתחרט אלא מפני העונש וזה אחר ההפצר שהעיד בו האל ית' לשוב בתשובה והוא מרה ובזה אמר שלא היתה לחטאו תקות תשובה מכפרת ומגינה על העונש שנענש עתה כענין שאול בדבר עמלק באמרו לשמואל חטאתי אח' ההפצר וההתער' שהעירהו שמואל לשוב מחטאתו ושנענש כאמור וימאסך ממלך, עוד כתב שם הרמב"ן גדול עוני מנשוא בתמיה אתה טוען עליונים ותחתונים ועוני אי אפשר לטעון לשון רש"י (רש"י על בראשית ד׳:י״ג) מבראשית רבה (בראשית רבה כ״ב:י״א) והנכון בפשט שהוא וידוי אמר אמת כי עוני גדול מלסלוח וצדיק אתה ה' וישר משפטיך אף על פי שענשת אותי הרבה מאד והנה גרשת אותי היום מעל פני האדמה כי בהיותי נע ונד ולא אוכל לעמוד במקום אחד הנה אנכי מגורש מן האדמה ואין מקום למנוחתי ומפניך אסתר כי לא אוכל לעמוד לפניך להתפלל או להקריב קרבן ומנחה כי בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי אבל מה אעשה כי כל מוצאי יהרגני ואתה בחסדך הרבים לא חייבת אותי מיתה והענין שאמר לפניו הנה חטאי גדול והרבית עלי עונש אבל שמרני שלא אענש יותר ממה שחייבת אותי כי בעבור שאהיה נע ונד ולא אבנה לי בית וגדרות בשום מקום יהרגוני החיות כי סר צלך מעלי הודה כי האדם איננו נשגב ונמלט בכחו רק בשמירת עליון עליו עכ"ל, ועיי"ש בראשונים שהאריכו ששב הוא לפני הקב"ה. וא"כ נמצא כי כבר קדם לו קין בתשובתו, ומפני מה נחשב ראובן כ"ראשון לדופקי בתשובה".

וכן תמוה, וכי קרא קמא דהשבת הושע לישראל היה רק בפי"ד שאמר "שובה ישראל עד ה' אלוקיך", והלא כבר הרבה קודם לכן בפ"ז שם אמר "לכו ונשובה אל ה' כי הוא טרף ירפאנו ויך יחבשנו", ומפני מה הביאו חז"ל הקדושים אשר כל מילותיהם כפנינת הספיר, דוקא לפסוק המאוחר יותר ד"שובה ישראל".

עוד ראיתי מאן דמתמה, דהא איתא בגמ' מכות דף י"א ע"ב "כל אותן ארבעים שנה היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון, עד שעמד משה וביקש עליו רחמים, אמר, מי גרם לראובן שיודה, יהודה, "וזאת ליהודה שמע ה' קול יהודה" עאל איברייה לשפא [ופרש"י "נכנסו עצמותיו למקום חיבוריהם"] וכו'. והנה "הודאת ראובן" הזאת, הרי המכוון הוא [וכש"כ המזרחי שם] על התשובה ששב כאן יהודה. וא"כ תימה, שהרי מי שגרם דהיינו שפתח בתשובה תחילה וכדאיתא שם [עיי"ש בתוס'] הוא יהודה.

ישנה קושייא מפורסמת של הגאון רבי אלחנן וסרמן [בסוף הספר קובץ הערות – ביאור אגדה סימן ג], מהו החידוש המיוחד אשר נמצא דוקא בתשובה מהעוונות, אשר על זה כה האריכו הנביאים התנאים האמוראים ועד לדורינו אנו בכל שנה מתעורר הרגש העז לקיים המצווה הקריטית והחשובה, הנכספת והנעלית, המצווה אשר נחלקו הראשונים כיצד היא נמנית, מצוות "לשוב אל השי"ת", שירחמנו וישיב חרונו מעלינו, למען נהיה קרובים אליו. וכאמור, בכל שנה ושנה מחדש לקראת הימים הנוראים מנצנת בקרבינו רוח הטהרה הנשפעת ממרומים ועליונים. והקשה רבי אלחנן, למה צריך את כל תורה זו, הרי מבואר בגמרא בקידושין דף כ"ט כי כל הצדיק ה"תוהה על הראשונות" דהיינו שניחם ומתחרט ומזלזל בגודל מעשיו הטובים, אין לו כל זכויות ממעשים אלו ועל זה נאמר "וגם צדקת הצדיק לא תעמוד לו ביום רשעו", נמצא א"כ איפה, כי התורה מייחסת אל האדם את מעשיו אך ורק אם מכיר מעוניין - חושק - כוסף - ומרוצה להם ומהם, ואם כן, אמאי בעינן לכל פרשת התשובה אשר נכתבו עליה כל כך הרבה חיבורים וספרים כבר מימי הראשונים [הגדול שבכולם הוא הנשר הגדול – הרמב"ם אשר כתב עשרה פרקים בהלכות תשובה בלבד, וכמוהו גם רבינו יונה בספר שערי תשובה ועוד כהנה וכהנה], הרי דל מהכא לעיקר חידוש התורה ב"פרשת התשובה", תיפוק ליה מצד שכבר איננו מעוניין במעשה זה.

במקום אחר כתבנו ליישב ולדון בעיקר הקושייא ב"לומדות" שהיא מכילה, וכעת נרצה לעמוד מעט על דברים בהתבוננות מזוית שונה מעט, יסייעינו השי"ת.

כתב הרמב"ם בפרק ז' מהלכות תשובה הלכה ד' ז"ל ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה. אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאלו לא חטא מעולם. ולא עוד אלא ששכרו הרבה שהרי טעם טעם החטא ופרש ממנו וכבש יצרו. אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמד בו. כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהן כובשים יצרם יותר מהם עכ"ל. וכל הלומד את הדברים מתפלא, וכי כאן רק נזכר הרמב"ם לכתוב כן, אחר שבעה פרקי הלכ העוסקים בעניין זה, הלא זהו צריך להיות ההלכה הראשונה שתכתב "מהי התשובה, שאחריה נעשה לאהנוב ונחמד וכו'", ומה מצא הרמב"ם מקום יותר מתאים לכתוב הלכה זו. וכדרכם של רבותינו לבית בריסק לדון בדברי הרמב"ם עד שורשם במקום בו הזכיר הרמב"ם להלכה זו.

והנה כעת נעסוק מעט בתשובה דמאהבה, [וכבר אמרו בעלי המוסר כי בימינו זוהי התשובה אשר לכל בני האדם,] באמת הדבר נראה שהתשובה מחולקת לשנים, ולפלא שלא ישימו לב לזאת רוב בני האדם, כי ישנם אשר לא ירצו לשוב בכל קרבם על עיקר העשייה אשר נעשתה, אלא שמעוניינים הם שהקב"ה ינהג עמם כצדיקים וידונם לחיים טובים, למרות שעשו הם את העוון הלז. אך ישנה תשובה אחרת, והיא כי מבקשים הם מכל יכול מלך מלכי המלכים, כי ייטיב הנהגתו עמם, ויעקור את המעשה אשר נעשה כלא היה.

נמצא איפה ששנים הם השבים אליו יתברך, אך שני מיני תשובות המה, האחד עיקר בקשתו הוא על ההתייחסות של הקב"ה אליו, שיראה לפניו כאילו לא חטא זה מימיו, ומאידך השני אין בקשתו על הנהגת הק-ל, אלא כתפילה בעלמא שיעקור המעש אשר נעשה, וממילא כבר ינהג עמו הקב"ה הנהגה מעליא טפי.

עיקר מצוות התשובה היא "שיחזור בו האדם מהרצון בעשיית המעשה", וירבה לבקש מהקב"ה כי ינהג עמו כצדיק גמור, אך בפ"ז זכר הרמב"ם להוסיף כי מעלה גדולה יש בתשובה שהינה הבקשה והכספון "שיעקר המעשה עצמו ממש".

זהו גם כפי הנראה שלא פתח אף אחד מעולם לפני ראובן "בתשובה", שכן אדם קדמון, וקין, לא בקשו אלא שלא ייענשו למקרות עשיית חטאם, בינה נא זאת, תשובתו של אדם הראשון היתה על ידי המילים "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל", אומר אדם להשי"ת, נכון, חטאתי חטא גדול, אך מכל מקום את המעשה כבר עשיתי, אנא התנהג עמי לפנים משורת הדין כצדיק גמור. זהו גם היה פשר תשובתו של קין שאמר גדול "עוני" מנשא, דהיינו, נכון יש פה לפניך עון, אך הוא גדול מנשא, אנא כפר לי על הנהגתך הכועסת.

הראשון בהיסטוריה, אשר לא קדמו איש מעולם, אשר שב באמת ובתמים מעיקר מעשהו והנהגתו, וביקש מהק-ל אב הרחמן שיחוס ויעקור את המעשה הנעשה מן העולם, היה זה ראובן שנאמר "וישב" ראובן, המילה "תשובה" שעניינה הוא לשוב וכעין והשיב את הגזילה אשר גזל, היא עקירת המעשה כלא היה, בזה לא קדם איש לראובן בכור השבטים.

ואמר הקב"ה לראובן, אתה, פתחת בתשובה תחילה, דהיינו, אתה אשר חידשת את המושג "שובה" השבת הדבר לקדמותו זהו "שטיקל תיירה" שהתחדש על ידך ובזכותך, עתיד בן בנך, שיפתח בתשובה תחילה זהו הושע שנאמר "שובה ישראל עד ה' אלוקיך" דהיינו לא התנהגות כאל הצדיקים בעלמא, שזהו תפילה בעלמא, כי אם "תשובה", השבה", זהו הדבר אשר עתיד יהיה בן בנך לפתוח ראשון.

נכון, הושע אף הוא כבר אמר הרבה קודם לכן, "לכו ונשובה אל ה'", אך זו איננה מפר/שת וחידוש תשובתו של ראובן שעתידה היתה להתחדש ע"י הושע, כי זה היה תשובה "עד" ה', וכתפילה אשר מגעת עד כסא הכבוד, דהיינו שהשי"ת יעתר וישמע לקול תחינות עמו בית ישראל, למען לא יענישם. אך מכל מקום, תשובה "אל" ה', דהיינו שיחזור אליו כבן המתרפק על ברכי אביו, זהו חידוש מיוחד שהתחדש רק בקרא דשובה ישראל "עד" ה' אלוקיך.

הן אמת, יהודה הוא שגרם לראובן שיודה, אך איזו תשובה, תשובת "אל" ה', אך תשובת "עד" ה' אשר עליה נאמרו כל המדרשים והאגדות, זה היה חידושו הבלעדי של ראובן. "וישב ראובן אל הבור".

זהו, ככל הנראה אף היישוב על קושיית רבי אלחנן וסרמן, [ויתכן דזהו גם כוונתו עיי"ש] הן אמת, ובכדי שהקב"ה ינהג עמנו בחסד כלא היה החטא, היה זה אף ככל התוהה על המצוות שעשה, שמכיון שכבר ניחם על כך חשיב כלא עשאה. אך עדין, "עקירת המעשה", זהו חידושה הבלעדי של פרשת תשובה אשר נתחדש על ידי ראובן וצאצאו הושע.

בכל שנה מחדש, במעלי דיום המחילה והסליחה, מתעוררים הספיקות והפקפוקים בקיום המצווה, ואף מוצי"ם ורבנים שונים מפרסמים פסקי הלכותיהם כיצד בדיוק הגדרים והחובה לקיים מצוות תשובה. וכאן הבן שואל, לא חבל, האם כך "שבים" אל אבינו אב הרחמן, האם אין זה אלא חוכא והתלולא, שהרי "תשובה" מהי?, שיעקור את המעשה בעצמותו, וזאת על ידי מה, לא על ידי מלאך ולא ע"י שליח אלא האדם בכבודו ובעצמו "ישוב אליו", יחזור כעבד שמרד באדונו וחפץ בחזרתו אליו. זוהי עיקרה יסודה ומהותה של תשובה.