מהו ביטחון?

עם סיום המלחמה שחווינו כאן בארה"ק במשך שנתיים חשבתי שמן הראוי הוא לבדוק כיצד צריכה להיות התייחסותו של האדם הבוטח למאורעות כעי"ז.

במצבים כאלו נוהגים רבים להפטיר 'בעזרת ה' יהיה טוב' וכיוצ"ב, ולכאו' נראה בזה שהגיעו לדרגה גבוהה במידת הביטחון שכ"כ סמוכים ובטוחים הם בקב"ה שלא יאונה להם כל רע; אך באמת כשנשאל אותם נראה שלא הבינו את ענין הביטחון על בוריו כה"צ, וביטחונם אינו אותו ביטחון שעליו דיברו רבותינו, ולכן חובה עלינו לברר ולהגדיר ככל שידינו משגת מהו הביטחון ורק אח"כ נוכל להשרישו בקרבנו.

• שיטת החזו"א

תחילה נפתח בדברי החזו"א המפורסמים (אמונה ובטחון פ"ב) "טעות נושנת נתאזרחה בלב רבים במושג בטחון. שם בטחון המשמש למדה מהוללה ועיקרית בפי החסידים, נסתובבה במושג חובה להאמין – בכל מקרה שפוגש האדם והעמידתו לקראת עתיד בלתי מוכרע ושני דרכים בעתיד, אחת טובה ולא שניה – כי בטח יהיה הטוב, ואם מסתפק וחושש על היפוך הטוב הוא מחוסר בטחון", כאן שולל החזו"א תפיסה שבה ענין הבטחון הוא אמונה שהקב"ה יעשה הטוב כפי שהוא נתפס בעינינו.

והטעות בתפיסה זו היא כפי שכ' "ואין הוראה זו בבטחון נכונה, שכל שלא נתברר בנבואה גורל העתיד אין העתיד מוכרע, כי מי יודע משפטי ה' וגמולותיו ית'".

ועל כן ביאר באופ"א את ענין הבטחון "אבל ענין הבטחון הוא האמון שאין מקרה בעולם, וכל הנעשה תחת השמש הכל בהכרזה מאתו ית' וכו', וכאשר האדם נפגש במקרה אשר לפי הנוהג שבעולם צפויה אליו סכנה מדרכי הטבע לפחוד מטבעת העולם, וקשת רוחו ירפהו מלזכור שאין המקרה אדוניה לנו ושאין מעצור לה' מלהושיעו ולהכן מסבבים שיחליפו את כל המסובבים, וההבלגה בשעה הקשה הלזו ולהשרות בקרבו את האמת הידועה כי אין כאן לפניו שום פגע רע מיד המקרה רק הכל מאתו יתברך בין לטוב בין למוטב, ואשר שורש אמונתו מפיגה פחדתו ונותנת לו אומץ להאמין באפשרות ההצלה, ושאין לפניו נטיה לרעה יותר מנטיה לטובה, ענין זה יקראוהו מדת הבטחון"

"וממדת הבטחון להעמיד עצמו על נקודת האמונה אף בהעלותו על מחשבתו צד היסורים ושיהיה לבו ער כי לא המקרה פגעתו, שאין מקרה בעולם כלל רק הכל מאתו יתברך וכו'".

ומבואר, דהבוטח אינו מצפה שכל מקריו יהיו טובים עבורו בתפיסתו, והוא מכיר בכך שכחלק מסדרי העולם פעמים שיקרהו הרע, אלא שמאמין הוא שהכל מאתו ית', ונמצא לפי"ז שענין האמונה והבטחון אינם חלוקים זמ"ז, וכפי שכ' החזו"א באות ב' "ולהאמור האמונה והבטחון אחת היא, רק האמונה היא המבט הכללי של בעליה, והבטחון המבט של המאמין על עצמו, האמונה בבחינת הלכה, והבטחון בבחינת מעשה", וכפי שביאר בהמשך דבריו שיכול אדם להאמין שהכל מאתו ית', אבל כשיבוא הדבר לידי מעשה שיידרש לבטוח בקב"ה ולא לשים מבטחו בד"א או אז ימצא שאינו מיישם את אמונתו ואינו בוטח בקב"ה, וזהו ענין הבטחון – שגם כשמגיעה שעתו הקשה הוא בוטח ולא פונה אל 'רהבים ושטי כזב, אל אמצעים מגונים ותחבולות שוא' כל' החזו"א.

ובאמת נראה שנשמט מדברי החזו"א חלק חשוב, כי מקריאת דבריו כפי שהם עולה שהאדם אינו מצפה לטוב כלל אלא רק מאמין שהכל מאתו ית' – בין הטוב ובין הרע, ונראה שיש כאן תוספת חשובה שנשמטה, כי הנה ידועים דברי רמח"ל (דרך ה' ח"א פ"ב, ובכ"מ) שתכלית כל הבריאה היא להיטיב מטובו ית"ש לזולתו, ובהיותו ית' השלם האמיתי דרכו להשפיע טוב היא ע"י שיתדבקו בו הבריות, ובכדי שיהיה הטוב שלם צריך שיקראו הברואים 'בעלי הטוב' ובשל כך הוצרך לברוא בהם עניני שלמות ועניני חיסרון, וע"י שיקנו שלמות ויעדירו מהם חיסרון יזכו ליקרות 'בעלי הטוב'. ועכ"פ ענין כל הבריאה הוא השפעת הקב"ה מטובו לבריותיו, וענין בריאת הרע היא בשביל שתהיה בחירה לנבראים בין טוב לרע וע"י הבחירה בטוב יזכו להידבק בו ית'.

ונראה שלזה כוונו דברי החזו"א, שאין הכוונה רק שיאמין האדם שגם הרע מכוון מן הקב"ה ואינו מקרה, אלא שמכיון שיודע הוא שתכלית כל הבריאה היא לטוב – בודאי שהרע הבא לו אינו רע לשם רע, אלא תכליתו הוא לטוב.

ונמצא סוף דבר שענין הבטחון לפי החזו"א הוא הידיעה שהעולם כולו מובל לטוב ומכוח זה יהיה האדם בטוח שכל מקריו מכוונים מן הקב"ה וגם מה שנראה בעיניו רע תכליתו הוא טוב, ואם היה יודע את המבט הכללי מתחילת העולם ועד סופו ולא היה מביט רק במבט מצומצם של ראיה עכשווית בודאי גם הוא היה בוחר שהדבר שיקרה לו הוא אותו הדבר שנתפס עתה בעיניו כרע.

ובאמת בתפיסה פשוטה נראים דברי החזו"א כדברים מוכרחים; כי כיצד יוכל אדם לבטוח שיקרה הטוב כפי שהוא תופס אותו, מי יאמר שמגיע לו הטוב ההוא?, ולכן הפשטות היא שלא נותר לו אלא להאמין שבהכרח כל מקריו מכוונים הם מלמעלה וכל עניינם לבסוף הוא לטובה.

אלא שלענ"ד יש חיסרון גדול בתפיסה זו כי היא תגרום לאנשים להיות פסיביים ולא שותפים באופן פעיל בגורלם העתיד להיות, כי לעולם יתפסו את חייהם באמונה ובטחון ויאמרו 'אנו בוטחים שבין כך ובין כך יעשה הקב"ה הטוב בעיניו ויוביל את העולם לתכליתו הטוב ומה לנו אתו', ולכאו' יש כאן דבר נוסף מלבד תפיסה זו, וכדלהלן.

• שיטת חוה"ל והגר"א

בגמ' בברכות (ס' ע"א) מובא "מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר, אמר: מובטח אני שאין זה בתוך ביתי. ועליו הכתוב אומר 'משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטח בה''. אמר רבא: כל היכי דדרשת להאי קרא, מרישיה לסיפיה מדריש - מסיפיה לרישיה - מדריש. מרישיה לסיפיה מדריש - משמועה רעה לא יירא מה טעם - נכון לבו בטח בה'. מסיפיה לרישיה מדריש: נכון לבו בטח בה' - משמועה רעה לא יירא", ופי' הרשב"א שם בשם הראב"ד שיש ב' משמעויות שונות לצורת דרישת הפסוק, שהדרישה מסיפיה לרישיה עניינה הוא שאדם שהוא בוטח בה' אינו ירא משמועה רעה כהלל שבטח בחסידותו, אבל אי"ז הבטחה לצדיק, ולכאו' זה ממש כדברי החזו"א - שכ"ה המציאות שהבוטח ומבין שכל מקריו מכוונים מלמעלה ממילא אינו ירא (אמנם הגר"א בביאורי אגדות שם ביאר באופן שונה במקצת, דשכר הבוטח הוא שלא ירא משמועה רעה, וזה נראה כדברי המהר"ל שיובאו להלן).

אבל הוסיף שם לבאר את הדרישה מרישיה לסיפיה (וכך ביאר גם הגר"א בביאורי אגדות) 'מה טעם משמועה רעה לא יירא - משום דהוא נכון במעשיו ובוטח בה', והיא הבטחה לצדיק שאינו צריך לירא מדבר רע', ומבואר בזה ב' חידושים: א. שיכול אדם לבטוח בקב"ה שיעשה לו טוב – שבעיני האדם הוא טוב, וכפי שהיה בטוח הלל שאין הצווחה מתוך ביתו. ב. הגר"א דסלר דייק מכאן (מכתב מאליהו ח"ה) שהביטחון אינו רק אחר שגמר אדם בדעתו שיקרה לו הטוב, אלא שעצם הביטחון הוא הוא הגורם לכך שיקרה לו הטוב; שהרי היה מקום לו' שכל ענין הבטחון הוא רק מצד האדם – שנדרש ממנו לבטוח שכל העתיד לבוא עליו הוא טוב, אבל המציאות לא תשתנה בעקבות בטחונו זה, ומתחדש בדברי הראב"ד שהסיבה שבאמת אין לו לירא משמועה רעה היא משום שהוא בוטח שכך יהיה, דזה עצמו גורם.

ועכ"פ מבואר שהבטחון הוא שהקב"ה יעשה הטוב בעבורו, ובאמת כך עולה גם מדברי החוה"ל (שער הבטחון פ"א) שכך הגדיר את ענין הבטחון "אך מהות הבטחון היא מנוחת נפש הבוטח ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עליו, שיעשה הטוב והנכון לו בענין, אשר יבטח עליו כפי יכלתו ודעתו במה, שמפיק טובתו. אבל העיקר, אשר בעבורו יהיה הבטחון מן הבוטח, ואם יפקד, לא ימצא הבטחון, הוא שיהיה לבו בטוח במי שיבטח בו, שיקיים מה שאמר ויעשה מה שערב ויחשב עליו הטוב במה שלא התנה לו ולא ערב עשוהו, שיעשהו נדבה וחסד", ומבואר שמוטל על האדם לבטוח שיקרהו הטוב ודלא כדברי החזו"א (הגם שאפשר לדחוק בדבריו כן כדברי החזו"א, והיינו שיבטח שתכליתו הכוללת תהיה טובה ולא הדבר הפרטי העומד לפניו, מ"מ אי"ז נראה פשט הדברים).

וכך מבואר גם בדברי הגר"א בפירושו עה"פ (ישעיה י"ב ב') "הנה קל ישועתי אבטח ולא אפחד", שהק' שם מהי הרבותא שנאמרה גבי אברהם "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" הלא לגביו מילתא זוטרתא היא, וביאר דלגבי גבי יעקב מצינו שהבטיחו הקב"ה "ושמרתיך בכל אשר תלך" ואעפ"כ "ויירא יעקב מאוד" ופי' חז"ל שחשש שמא יגרום החטא, וזוהי הרבותא שנאמרה אצל אברהם שלא חשש מהחטא כיון שחישב את ההבטחה מצד החסד ולא מצד הדין ולכן לא היה מתירא כי "חסד ה' מעולם ועד עולם" אף אם יחטא, וזהו הביאור בפס' דלעיל ד'קל' הוא מדת החסד, 'ישועתי' היינו מצדו ית' ולא מצד מעשי האדם, ועל כן 'אבטח ולא אפחד' שלא אחשוש שמא יגרום החטא, ועיין עוד שם ובביאורו למשלי פרק כ"ה פס' ט"ו, ועכ"פ מבואר שהבוטח בוטח הוא במדת חסדו של הקב"ה שבוודאי יעשה לו הטוב ואינו רק מאמין שהכל מכוון בהשגחה מאתו ית'.

ושמעתי מהגר"א שפירא שליט"א לבאר דרך זו, שאין המכוון שישריש אדם בקרבו תפיסה זו שעתיד לקרותו הטוב, אלא באופן הרבה יותר עמוק ויסודי – כי אחר שמבין האדם את סיבת בריאת העולם ואת תכליתו, וכנת' שהי"ת הוא השלם האמיתי ורצונו הוא להיטיב הטבה שלמה לבריותיו וכו', ונמצא שכל סיבת מציאותינו היא מחמת הטוב האלוקי, ממילא הוא סמוך ובטוח שיקרהו הטוב, כי הגיע להכרה שלמה בתכלית הבריאה ובמהלכה הכולל. ואע"ג שיודע הוא שיש מקרים שבהם הרע מתגלה בעולם ואי"ז מוכרח שבוודאי יקרה הטוב, מ"מ אין הוא חושש שמא בעתיד יתגלה הרע כיון שכ"כ השתלם בידיעה זו שרצונו ית' להיטיב שאין מקום בלבו לחשש כזה, ולאדם שהגיע להכרה ברמה כזו א"א להגיע עם שאלות מן המציאות שבה לא תמיד קורה הטוב כיון שהוא נמצא במקום הרבה יותר מרומם ואינו בוחן את עתידו ע"פ המציאות היומיומית אלא ע"פ היכרותו עם אביו הטוב.

אלא שיש מקום לשואל לשאול שגם אם נניח שיגיע אדם להכרה מוחלטת בטוב ה' עדיין לא יוכל לבטוח שיקרהו הטוב, כי מי אמר לו שהטוב כפי שהוא נתפס בעיניו הוא באמת הטוב, אולי הרע בעיניו הוא הטוב בעיני ה', וממילא שוב לא יוכל לבטוח שעתיד לקרותו הטוב בעיניו. ואמנם ההגדרה לא תהיה כשי' החזו"א - שרק יאמין שהכל מאתו ית' (גם הרע), אלא שיאמין שיקרהו הטוב אבל לא בהכרח שטוב כפי איך שבנ"א תופסים מהו טוב.

ויש להשיב על שאלה זו שלאורך כל התנ"ך אנו רואים שהתורה מגדירה את הטוב כפי מה שנתפס בעינינו כטוב ואת הרע כפי מה שרע בעינינו, וכפי שאנו רואים בפר' בחוקותי בענין הברכות והקללות שהברכה נתפסת גם בעינינו כטוב והקללה כרע, והעולה מזה שבנ"א יודעים להבחין בין טוב לרע וממילא יכול האדם שהשתלם בהכרת אלוקיו לבטוח שיקרהו הטוב כפי איך שהוא תופס מהו טוב.

ענין נוסף המתבאר לדרך זו הוא שהבטחון עצמו הוא סיבה הגורמת לכך שיגיע לו טוב ה' וכדיוקו של הגר"א דסלר מדברי הראב"ד שברשב"א שהו"ל, וכ"כ המהר"ל בנתיבות עולם (ריש נתיב הבטחון) "כי כאשר בוטח בו ית' ולא ישען על תבונתו אז יעשה הש"י בקשתו" עיי"ש בכ"ד, ועד"ז ביאר גם את המעשה שהובא בברכות (ס' ע"ב) "דרבי עקיבא דהוה קאזיל באורחא, מטא לההיא מתא, בעא אושפיזא לא יהבי ליה. אמר כל דעביד רחמנא לטב. אזל ובת בדברא, והוה בהדיה תרנגולא וחמרא ושרגא. אתא זיקא כבייה לשרגא, אתא שונרא אכליה לתרנגולא, אתא אריה אכלא לחמרא. אמר כל דעביד רחמנא לטב. ביה בליליא אתא גייסא, שבייה למתא. אמר להו לאו אמרי לכו כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הכל לטובה", וביאר המהר"ל שבטחונו של ר"ע גרם לכך שייהפך לו הדבר שהיה נראה רע לטובה.

והביאור בזה הוא פשוט, כי פעמים שהקב"ה מביא רע על האדם כדי לתקנו ולהעמידו על דרך הישר – שע"י הצרות הבאות עליו יתעורר וישוב בתשובה, אבל האדם הבוטח אין לו לחשוש כלל שמא יקרהו הרע כיון שהוא כבר על דרך הטוב וכנת' בתהלים (ל"ב י') "הבוטח בה' חסד יסובבנו".

ואמנם יש כאן תוספת דברים, כי גם לדרך זו לכאו' יש מקום טעות לאנשים שמחמת שלמותם בהכרת טוב ה' יבואו לזלזל בכל מצוותיו ויאמרו שעל כל צד יקרם הטוב כי בודאי שהקב"ה הטוב לא ישפיע עליהם רע.

ובאמת זו טעות גדולה, כי רק אחר שהאדם עושה את המוטל עליו כפי סדרי התורה יכול הוא להיות סמוך ובטוח בטוב שיבוא לו, וכפי שאנו רואים כמה פעמים במאמרי חז"ל 'שלוחי מצוה אינם ניזוקים', 'שומר מצוה לא ידע דבר רע' ועוד כהנה, ושמעתי מהגר"נ רוטמן שליט"א שיסוד זה מבואר כבר בדברי הנביא יהושפט (דברי הימים ב' פ"כ פס' כ') "האמינו בה' אלוקיכם ותאמנו האמינו בנביאיו והצליחו", והיינו שאו' הנביא לישראל שיבטחו בה', אבל הצלחתם כפופה לאמונה בנביאים שיורו להם את הדרך ילכו בה, כי רק כאשר פועל האדם כרצון הקב"ה יכול הוא להיות סמוך ובטוח בטוב ה'.

והיסוד העולה מכל הנ"ל הוא שכשהאדם פועל כנדרש ממנו יכול הוא להיות סמוך ובטוח שיקרהו הטוב ע"י הכרתו בטוב ה', ואדרבה, בטחון זה גופא הוא הוא סיבה שיבוא לו הטוב.

• מסקנת הדברים

ולענ"ד נראה להציע גדר אמצעי ושאין כאן מח' כלל בין החזו"א לרא', כי הנה מדברי המהר"ל בביאורו את המעשה דר"ע אנו למדים שענין הבטחון אינו רק כנת' בשיטתו שיבטח שיבוא לו הטוב, כי בטחונו של ר"ע לא היה שיבוא לו הטוב אלא שאותו רע שכבר בא עליו הוא 'לטב' – שתכליתו הוא טוב, וזה מה שגרם לכך שבאמת נהפך לו הרע לטוב.

וכן בדברי הראב"ד שהובאו ברשב"א מבואר שאין מח' בין ב' ההגדרות, דהלא בגמ' בברכות משמע שאין מח' בין ב' צורות דרישת הפס' אלא ששתיהן נכונות אליבא דאמת, ומתבאר א"כ שגם גדר החזו"א וגם המבואר עתה שניהם נכונים וכיצד נקיים שניהם?

ולכאו' העולה מזה הוא שיסוד הבטחון הוא שיבטח האדם שכל מקריו מכוונים ומושגחים מלמעלה וגם הרע תכליתו הוא לטוב כדברי ר"ע, אלא שיחד עם זה יבטח שהעתיד לבוא לו בודאי יהיה הטוב אחר שהגיע להכרה מוחלטת בטובו ית' (ובאמת משלילת החזו"א נראה שחלק על גדר זה, אבל כך נראה שעולה מדברי הרא' והגר"א כדלעיל).