הקשה הגרא"ו [סוה"ס קובץ הערות – דוגמאות לענייני אגדה ס"ג] מהו החידוש בדין תשובה, הלא אף לעניין קיום מצוות מצינו דמאן דניחם על מצוותיו וזכויותיו חשיב שלא עשאם וכפי שפסק הרמב"ם פ"ג מהל' תשובה ה"ג ז"ל כל מי שנחם על המצות שעשה ותהה על הזכיות ואמר בלבו ומה הועלתי בעשיתן הלואי לא עשיתי אותן הרי זה אבד את כלן ואין מזכירים לו שום זכות בעולם שנאמר וצדקת הצדיק לא תצילנו ביום רשעו אין זה אלא בתוהה על הראשונות עכ"ל, וא"כ מושכל כי יהיה זה אף לענין העבירות שכל מאן דניחם על עוונותיו יחשב כלא עשאם, וא"כ למאי בעינן לחידוש דין מסויים בדין השבים בתשובה.

והביא מה שתירץ לו בזה החפץ חיים זללה"ה דאה"נ, ולענין תשובה מאהבה תיפו"ל מצד מה דניחם על מעשיו דזהו סיבה למחילה, ורק דבתשובה מאהבה עבירות נעשית לו כזכויות, וזהו מה שנתחדש בדין התשובה דמאהבה. ובתשובה מיראה החידוש הוא בעיקר מה דנעקר המעשה על אף דלא ניחם על עיקר עשייתו, כ"א דמשום שירא מהעונש, ואילו לא היה נענש לא יה ניחם וזה ל"ח תוהה על הראשונת. עכתו"ד.

ומלבד מה דהדברים תמוהים טובא, דמה לי בהא דניחם מחמת היותו ירא מהעונש, וכי אטו מאן דניחם על מצוותיו ומעשיו הטובים כי ירא שמא מאן דהוא יענישהו אינו בכלל תוהה על הראשונות, ומהיכי תיתי לחדש כן, יש לתמוה טפי כפי שכבר הקשה עליה הגרא"ו שם ממש"כ המסילת ישרים פ"ג ז"ל כי הנה באמת, איך יתקן האדם את אשר עות והחטא כבר נעשה הרי שרצח האדם את חברו, הרי שנאף, איך יוכל לתקן הדבר הזה, היוכל להסיר המעשה העשוי מן המציאות אמנם, מדת הרחמים היא הנותנת הפך השלשה דברים שזכרנו, דהינו שיתן זמן לחוטא ולא יכחד מן הארץ מיד כשחטא, ושהעונש עצמו לא יהיה עד לכלה ושהתשובה תנתן לחוטאים בחסד גמור שתחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה עכ"ל, המתבאר דעיקר מה דמהני לשוב ולתקן העשייה זהו חידוש אשר איננו מושכל כלל, ולא חילק בזה בין תשובה מאהבה לתשובה מיראה.

וגם מה שחידש שבתשובה דמאהבה יסוד התיקון הוא כדין תוהה על הראשונות ואף בלא חידושא דפרשת תשובה, הדברים אינם פשוטים כלל, חדא דא"כ אמאי בבין אדם לחבירו אין מתכפר לו עד שלא ריצה את חבירו, ובתוהה על המצוות אף כשעביד מצווה דב"א לחבירו לא מצינו שיצטרך לצערו בכדי להשיב המצווה, אלא דעצם מה דניחם ותהה על מצוותו זהו עצמו סיבה שיחשב כלא עשה להמצווה. ואי דין התשובה אתי מכח הך דינא דתוהה על הראשונות, אמאי דווקא בשירצה את חבירו. ותו בגזל אמאי בעינן להשיב הגזילה, ומאי שנא מהא דהניחם על מצוות צדקה שעשה אף שלא החזירה אליו כבר צדקתו אינה עומדת לו, וכן בכל ד' חלוקי כפרה [דאיפסקו להלכה ברמב"ם ספ"א מהל' תשובה] דבעינן ייסורים ויוהכ"פ ואף מיתה עיי"ש, ולדברי הגרא"ו צ"ע משום מה לא מצינו שהמתנחם על מעשיו הטובים ראוי מ"מ שיקבל שכר המגיעו בכדי שלא תעמוד לו זכותו זו, ואמאי בעבירות לא אמרינן שמייד בשעה שניחם כבר עביד תשובה, אלא בעי אכתי לחלוקי הכפרה.

[והן ידעתי כי רבותינו בעלי המחשבה האריכו לחדש ענין זה, כי הזדונות נעשות זכויות ממש, אכן מ"מ לפום ריהטת לשונות הראשונים אין הדבר כן וכפי שדייקנו, ומה דאי' בגמ' זדונות נעשות כזכויות היינו בפשוטו דנזדככו לגמרי, ולאפוקי מתשובה מיראה שנעשות כשגגות אשר בעלמא מביא קרבן ואי"ז כפרה גמורה. וכ"כ רש"י יומא דפ"ו ע"א אהא דאי' שם דנעשות לו כזכויות ז"ל השב מאהבה נעקר העוון מתחילתו, ובמק"א נאריך בזה בעה"י.]

ועוד צ"ב בדבריו דיעוין ברמב"ם פ"ב מתשובה ז"ל וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו. כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ. וכן הוא אומר ומודה ועזב ירחם וצריך לפרט את החטא שנאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדלה ויעשו להם אלהי זהב ע"כ, המתבאר שכל שלא נתוודה כראוי או שלא קיבל עליו להבא שלא יחטא עוד וכן אי לא קיים שאר פרטי דיני התשובה עיי"ש בר"מ הרי שאכתי לא נמחלו עוונותיו. ובמתנחם על מצוותיו לא מצינו לכולהו הנך דינים דבעי שיקבל עליו שלא יעשה מצוות עוד, וכן לא מצינו דבעינן אמירה בפה וכל שאר דינים המעכבים את התשובה וכו', וברמב"ם לא הזכיר התם כלל להא דאחר התשובה נעשה לצדיק טפי, אשר י"ל לפי"ז דזהו מה דבעינן לכולהו דינים, דברמב"ם שם הזכיר רק להא דמתכפר לו על שעבר. אשר מזה מוכח ומבואר כי אף לעיקר דין כפרת התשובה בעינן לחידוש מיוחד דפרשת תשובה.

ומה שהעלה הח"ח לחדש דאחר דעביד תשובה כבר חשיב צדיק טפי מקודם שעבר העבירה לפני הק-ל וזהו חידוש דין בדיני התשובה, נראה בזה דבכדי לחדש דבר זה צריך מקור וסיעתא. ואדרבא נראה מדוקדק בלשונות הראשונים להדיא לא כן, דיעוי' ברמב"ם פ"ז מתשובה הל"ד ז"ל ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה. אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאלו לא חטא מעולם. ולא עוד אלא ששכרו הרבה שהרי טעם טעם החטא ופרש ממנו וכבש יצרו. אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמד בו. כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהן כובשים יצרם יותר מהם עכ"ל, דמדוקדק לשון הרמב"ם דאין מעלה בהשב מצד עצמו במה שעשה תשובה, כ"א דמכיון דעבר עבירה ופירש ממנה הרי שתאוותו גדולה יותר, וזהו סיבת המעלה הנוספת שנתוספה לו, אך אי"ז חידוש מיוחד בפרשת תשובה, דאילו היה יצרו נשאר כבקודם שעבר העבירה לא היה כעת שכרו הרבה וכש"כ. ותו יש לדקדק בדברי הרבינו יונה בריש ספר שערי תשובה שלא הזכיר כלל שאחר התשובה נעשה לצדיק יותר ז"ל שם לעלות מתוך פחת מעשיהם ולנוס מפח פשעיהם, לחשך נפשם מני שחת ולהשיב מעליהם אפו, ולמדם והזהירם לשוב אליו כי יחטאו לו ע"כ, המתבאר דאינו אלא להשיב חרון אפו מן העובר ומהיכי תיתי דאף יחשב כצדיק מאשר קודם.

ובמש"כ שם הגרא"ו לתרץ באופ"א, דבאמת בכל מצווה ועבירה תרתי הוא דאיכללו בה, עצם התיקון והקלקול הנעשה מצד עצם העשייה במצווה והעבירה אף בלא ציוויי התורה [והביא שם כן מהרמב"ן שבזה מבואר מה דקיימו האבות כה"ת אף קודם נתינה למרות דאכתי לא נצטוו], והשני הוא מצד הציווי שנצטווה בזה. ובתוהה על הראשונות לא מצינו שמקלקל עיקר התיקון הנעשה ע"י מעשה המצווה דקעביד, אלא דמשיב להענין דעשיית רצונו ית'. אך בתשובה נתחדש דאף הקלקול עצמו נעשה למתוקן. בעניי לא הבנתי לזה, דאם כבר לי"ל להצדיק כל זכויות דהמצוות דעביד ע"י מצוותיו דבעצם מה שתהה כבר חשיב שאת עניין רצון ה' לא קיים, וזהו עצמו סיבה להכשילו בהדין וכש"כ הר"מ, א"כ מה לי לדין תשובה הלא בכדי ליצא זכאי בדין תריך רק להשיב את עניין המראת פי הקב"ה, ובזה סגי כבר בתהה על עבירותיו, ובכל הראשו' מבואר דבכדי ליצא זכאי בדין בעינן לדין התשובה, ולדברי הגרא"ו נמצא דז"א, דבאמת בכדי ליצא זכאי בדין מהני רק מה שתהה על עוונותיו, ורק דבכדי להשיב הקלקול שנגרם בעינן לפרשת תשובה. וצ"ע.

ואשר נראה בפשוטו בעיקר חידושא דפרשת תשובה, כי הן אמת והתוהה על מצוותיו לא יעמדו לו ביום רשעו וכדקיי"ל, אך מ"מ לא חשיב שלא עשה להך מצווה כלל, כ"א דאיכא דין מסויים בהזכותים דעושה המצוות, כי זכותי האדם נידונים דווקא במעוניין בם, שכן אי לאו הכי נמצא מזלזל בכל זכויותיו ול"ש לזכות ע"י כך במשפט, האומנם דכ"ז אינו שייך אלא במצוות שכן יסודם ועיקרם הוא מפאת שריצה לקב"ה, ואחר שניחם ותהה עליהם ל"ח מרצה לקל, דחלק מהעניין בעשיית המצוות הוא הנחת רוח שפעל בכך, ופוק חזי דאיכא למא"ד מצוות צריכות כוונה, דהיינו דבעינן כוונת נחת רוח לפני ית"ש בעשיית מצוותיו, [והבה"ח אב"ש הוסיף דילה"ר מהא דמהב"ע נפגמת המצווה, ויל"ע אמאי לא נפגמת העבירה, ולהנ"ל אשה"ט דדוקא מצוות שיסודם מפאת הריצוי דאיכא בהו, משא"כ בעבירות ודפח"ח] ולהכי תוהה על הראשונות הרי דחסר בעיקר הדין והחפצא דהנחת רוח דהוא מעכב בעשיית המצווה. אך בתשובה הלא יסודה הוא מה דעבר החפצא דעבירה, ופשוט שאסור באיסור חמור לעבור עבירות ולומר הרי איני מכעיס לקל ואין כוונתי לכך כלל, מפני שיסוד האיסור בעבירות הוא דעצם החפצא דהמעשה עבירה הרי"ז מכעיס לקל, וז"פ.

[שו"ר דמטו משמיה דהגראי"ל זללה"ה שאמר ביישוב קושיית הגרא"ו, ד"להרוס בנין בנין בנוי קייל טפי מלבנות ההרוסות", וצ"ב, והנלענ"ד דהם הם הדברים.]