מהו המבזבז לא יבזבז יותר מחומש??? >>> האם מעשר כספים מן התורה או מדרבנן??? >>> אסור לשנות את תרומת המעשר??? >>> האם יכול לנכות את הוצאות העסקים??? >>> האם עני חייב במעשר??? >>> האם יכול לתת מעשר למתנות לאביונים??? >>> האם מותר לקנות ספרים בממון של מעשר??? >>> האם מותר להדפיס ספרים ממעשרות??? >>> האם מנכים תשלום מיסים ממעשרות??? >>> מהו סדר נתינת המעשר??? >>> מה שכר הנותן מעשר???



וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹקִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ. (בראשית כח, כב)



המבזבז לא יבזבז יותר מחומש



והנה מצינו בגמ' בכתובות (נ, א) אמר ר' אילעא, באושא התקינו, המבזבז [לתת לעניים] אל יבזבז יותר מחומש, וכן מבואר בברייתא, שהמבזבז לא יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות, ומעשה ברבי ישבב שבקש לבזבז יותר מחומש ולא הניח לו חברו רבי עקיבא, אמר רב נחמן, או רב אחא בר יעקב, שנלמד מהפסוק 'וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך' דהיינו כמעשר ראשון וכן ממה שכפל לשון אעשרנו משמע שני עישורין, ומק' הגמ' שהרי כשמפריש בפעם הראשונה מעשר הרי הוא מפריש פחות מחומש לפי שאם הפריש מעשר פעם אחת הרי נשאר ט' חלקים ואם הוא מפריש שוב מעשר הרי אי"ז חומש שהפריש רק עשירית מט' חלקים ממה שהיה בתחילה, אמר רב אשי, שמעשר את החלק שני כמו הראשון שהוא חומש ממה שהיה.

וכתב בשולחן ערוך (יו"ד רמט, א) שיעור נתינתה, אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים, ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש נכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה מדה בינונית, פחות מכאן עין רעה, וחומש זה שאמרו, שנה ראשונה מהקרן, מכאן ואילך חומש שהרויח בכל שנה, וכתב הרמ"א, ואל יבזבז אדם יותר מחומש, שלא יצטרך לבריות, ודוקא כל ימי חייו, אבל בשעת מותו יכול אדם ליתן צדקה כל מה שירצה, ובבאור הגר"א (יו"ד רמט, סק"ב) הביא מדברי הירושלמי שמעשר עני נוהג אפי' בכספים ולמד ממ"ש 'כבד את ה' מהונך' ו'מראשית כל תבואתך'.



אם מעשר כספים מן התורה



והנה בתוספות (תענית ט, א) כתבו, בשם הסיפרי שמקור הדין מהפסוק (דברים יד, כב) 'עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה' אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר, ריבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים מנין ת"ל 'את כל' שהיה צריך לומר 'את תבואתך', 'כל' לרבות ריבית ופרקמטיא וכל דבר שמרויח בו, וכן מצינו בהגדה שנאמר 'היוצא השדה שנה שנה' שאם לא תעשר שדך כהוגן לא יהיה לך אלא היוצא מן השדה, כלומר לא יעשה שדך אלא כפי מעשרות שהיו קודם לכן מה שהיית רגיל להוציא למעשר מן השדה, ומבואר בדברי התוספות שיש מקור למעשר כפסים מהתורה.



דעת הב"ח שהוא מדרבנן



כתב הטור (יו"ד סי' שלא) מעשר עני אין פורעין בו המלוה ולא משלמין בו את התגמולין ולא פודין בו השבויים ולא עושין בו שושבינות ואין נותנין ממנו לצדקה אבל משלמין ממנו דבר של גמילות חסדים וצריך להודיע שהוא מעשר עני ונותנין אותו לחבר עיר בטובת הנאה ואין מוציאין אותו מהארץ לחו"ל, וכתב בבית יוסף, ומ"ש ואין נותנין ממנו לצדקה, היינו לומר שאם פסקו עליו בני העיר צדקה לא יתן להם מעשר עני לפי שנמצא פורע חובו במעשר עני.

ובב"ח כתב, שמשמע שסבר הבית יוסף שאם לא פסקו עליו כבר צדקה יכול לתת ממנו לקופה של צדקה, והב"ח סבר שאפילו לקופה של צדקה אינו רשאי ליתן לפי שעיקר המצוה היא שיתן בעל הבית מעשר עני לעניים מלבד מה שנותן הגבאי לכל עני ועני בכל ערב שבת מקופה של צדקה, ואם יתן לצדקה נמצא שלא יתנו לעניים אלא קצבתן ומזה הטעם אין נותנין ממנו לפדיון שבויים שכשיגיע לפדות שבוי צריך לגבות לפדיונו מכל אחד לפי השגת ידו ונמצא פורע חובו שמוטל עליו לפדות השבוי מכיסו ממעשר עני, אמנם כ"ז הוא רק במעשר עני שהוא מזרע הארץ לפי שהיא מצוות עשה מן התורה אבל מה שאדם מעשר ממה שמרויח במשא ומתן ככספים ושאר רוחים אינו בכלל זה ויכול ליתן ממנו לצדקה ולפדיון שבויים שהרי אינו חייב בה לא מן התורה ולא מדרבנן.

הרי מבואר בדבריו שרק מעשר עני מזרע הארץ הוא מדאורייתא משא"כ שאר רווחים אינו אלא מדרבנן ויכול לתת לכל מה שירצה.

והרמ"א (יו"ד שלא, קמו) כתב, שהרב המחבר השמיט כל דיני מעשר עני שכתב הטור, שיש ללמוד מהם הרבה דיני צדקה הנוהגים בזמננו, וכתב שאפשר שסמך על מה שנתבאר בדיני צדקה, אך גם בדיני תרומות ומעשרות השמיט כמה דינים שכתב הטור, והכניס אחרים תחתיהם, וכל זה גרם לו שהעתיק דברי הרמב"ם הלכות תרומות ומעשרות ככתבם וכלשונם, ולא שת לבו לדברים אחרים, והרוצה לעמוד על עקרי הדינים יעיין בפנים.



אסור לשנות את תרומת המעשר



בבאר היטב (סק"פ) הביא, כתב שהרי כתב כן בשו"ע (סי' רמט) ומוכח שיש חיוב מהתורה ומה כתב הב"ח שהוא מדרבנן, ומזה הביא סמך למה שנוהגין לכוף את החתן בשעת קבלת הנדוניא שלו ליתן מעשר כמו שמצינו לגבי מעשר עני שמוציאין מידו בעל כרחו אלא שמחלקים את המעשר לקרובי החתן והכלה שהם קודמים לשאר עניים בזה, והביא שיש אומרים שדוקא מהנדוניא שהכלה נותנת לחתן מפריש מעשר אבל לא ממה שאבי החתן נותן לבנו, והקשה שהרי אין מקום לומר שהחיוב על הממון אלא חובה על האדם ולא שייך לחלק בין הממונות.

וכתב שאין פורעין בו הלוואות ולא משלמים בו תגמולין, אבל משלמים ממנו דבר של גמילות חסדים כגון סעודת הבראה של אבל וצריך להודיעו שהוא מעשר עני, ואין פודין בו את השבויים והיינו שיש עליו חיוב כגון שפסקו עליו לפדותו אבל אם אינו חייב לפדותו ודאי יכול לתת מעשר עני שלו לזה שאין לך צדקה גדולה מפדיון שבויים, ואין נותנים ממנו צדקה שפסקו עליו בני העיר שכבר התחייב בה שנחשב כפורע חובו, ונותנים אותו לחבר עיר שמתעסק בצרכי הצבור דרך כבוד ודורון, אפי' שאין שולחים צדקה מן קופה של צדקה היינו משום שגנאי לבני העיר לפרנס חכם שלהם מן הצדקה, אבל מעשר עני ששולחים לו מהגורן אינו ניכר ונראה כמנחה ודורון דרך כבוד, וכל זה שייך גם במה שמפרישים מהרווחים.

ובפתחי תשובה (סקי"ב) הביא, שיש שנקטו שהוא חיוב גמור, והקשה מדברי מהר"ם רוטנבורג (סי' עד) שמבואר שם כדעת הב"ח שאינו מהתורה ולא מדרבנן ואינו אלא מנהג בעלמא, והביא בשם משנת חכמים (יסוה"ת יז) שאין למעשר כספים עיקר לא מהתורה ולא מדרבנן אבל אם נהג הרי"ז כמו מנהג של מצוה שאין לבטל כלל אם לא לצורך גדול, והביא מתשובת מקום שמואל (סי' י) שנשאל על אודות שהתחייב עצמו אבי הכלה בתנאים הנהוגים לשלם המעשר מכיסו ואומר שרוצה ליתן את כל המעשר לעניים הבאים מצדו צד הכלה, אם זה כדין המעשר משלו על של חברו שטובת הנאה שלו, והשיב שאין לאבי הכלה שום טובת הנאה בזה רק יחלקו המעשר לקרובי שניהם לעניי החתן והכלה.

ובשו"ת חוות יאיר (סי' רכד) הקשה על הב"ח, איך נעלם ממנו דברי התוס' בתענית ואיך לא דק לקולא, שיש חיוב מעשר מדאורייתא, ואפי' אם נאמר שהוא רק מדרבנן והפסוק רק סמך בעלמא, מ"מ קשה על הב"ח שאמר שאינו אפי' מדרבנן, ומכח דברי ספרי הנ"ל הב"ח נשבר ואנחנו נמלטנו, שמ"מ נאמר שהראיה שהביא תוס' היא רק אסמכתא מדרבנן.



לנכות את הוצאות העסקים



ובהמשך דבריו כתב, שבמעשר כספים מנכה ההוצאות שהיה מוציא, כיון שהוא מדרבנן, ולא גזרו וכן מבואר בדברי המדרש תנחומא ובמדרש ילקוט (פ' ראה) שמעשר כספים ופרקמטיא [סחורה] הוא רק רמז מדאורייתא, שנאמר 'עשר תעשר' א"ר אבא רמז לפרקמטוטין ולמפרשי ימים שיהיו מוציאים אחד מעשרה לעמלי תורה, נמצא שהפרשות מעשר מפרקמטיות וכספים הוא רק אסמכתא בעלמא מדרבנן, שהרי אמר ר' אבא שהוא רמז.



חיוב עני במעשר



והנה כתב בשולחן ערוך (יו"ד רמח, א), כל אדם חייב ליתן צדקה, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן ממה שיתנו לו, ומי שנותן פחות ממה שראוי ליתן, בית דין היו כופין אותו ומכין אותו מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן, ויורדים לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן, וכתב הש"ך (סק"א), דהיינו עני שיש לו פרנסתו שאם לא כן אינו חייב ליתן צדקה כמו שמצינו (רנא, ג), ומכל מקום מותר לו להתפרנס מן הצדקה אם אין לו קרן שיוכל להתפרנס מן הרווח (רנג, ב).

בדובב מישרים (ח"ג סי' פד) הביא, שנראה בתוס' בתענית שמעשר כספים חיובו מהתורה, וא"כ מוכח שגם עני מחויב לתת, כמו שחייב לתת מעשר עני כפי שמבואר בגמ' בחולין (קלא, ב) להזהיר על שלו, אמנם לדברי הט"ז והחוות יאיר שהוא רק חיוב מדרבנן, בודאי רבנן שלא חייבו אותו יותר מצדקה שמבואר (סי' רנא) שרק כשיש לו פרנסתו הוא מחויב.

וכתב עוד שברא"ש (ב"ק פ"א סי' ז) כתב, שמה שמצינו בגמ' בסוכה (מא, ב) שרבן גמליאל לקח לולב באלף זוז, הוא בלשון גוזמא משום שתקנו חכמים שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש, והביא מהב"ח (או"ח תרנו) שכ"כ רבינו ירוחם (נתיב יג ח"ג), ותירץ הב"ח שלא קשה איך עבר רבן גמליאל על זה משום שהיה נשיא ויכול לתת גם יותר מחומש.



לתת מעשרות לצדקה או למתנות לאביונים



כתב במהרי"ל (מנהגים הלכות ראש השנה) שכל צדקה שנותן לעניים בעב ראש השנה יתן בעין יפה, וכן כל צדקה, והנותנין מעשר שלהן לעשות נרות להדליקם בשעת התפלה שלא כדין עושין, כי המעשר שייך לעניים, ויתן להם הצדקה בשחר כדי שיוכל לקנות צורכו ליו"ט.

ובשו"ת מהרי"ל (סי' נו) כתב לדון, אם אדם יוצא מצות מתנה לאביונים במה שנותן להם מעות של מעשר, האם כיון שהמעשר ממילא שייך להם לא יצא שהרי נותן להם משלהם, או שעיקר התקנה כדי לשמחן, ואם כן יצא כשנותן לאביונים לפי שאינם מקפידים אם נותן להם מעשר אם לאו, רק שהם שמחים וטובת הנאה של מעשר הוא של בעלים, וכשנותן לזה העני ולא לאחר יש לו שמחה, וכתב, שמשמע שלא יוצא במעות מעשר למתנות לאביונים, כיון שרבנן תקנו שהוא חובה ונמצא שפורע חובו במעות של מעשר, ואין לו בו אלא טובת הנאה, וגם למי שסור שטובת הנאה אינה ממון מ"מ הרי"ז דבר שבחובה ואינו בא אלא מהחולין.



לקנות ספרים בממון של מעשר



והנה כתב הדרישה (יו"ד סי' רמט), האם מותר לקנות ספרים מן המעשר, וכתב בשם תשובת מהר"ם מרוטנבורג (סי' תנט), שרגיל להורות לבני אדם כל מצוה שתבוא לידו כגון להיות בעל ברית או להכניס חתן וכלה לחופה וכיוצא בהן וכן לקנות ספרים ללמוד בהן ולהשאילן לאחרים ללמוד בהן אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה אותה מצוה, יכול לקנות מן המעשר.

והנה בשולחן ערוך (יו"ד רמט, א) כתב שאין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה, כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצוה, רק יתננו לעניים, ובבאר הגולה (סק"ה) כתב, דהיינו דוקא מצוה שעושה אותה ורוצה להפטר מממון של מעשר שאינו רשאי, ואם רוצה לעשות מצוה שאינו מחויב רשאי.

בש"ך (סק"ג) כתב, שבמהר"ם (דפוס פראג סי' עה) הוסיף על דברי הדרישה שיכול לפזר מעשרותיו לבניו הגדולים שאינו חייב לטפל בהם, כיון שאפי' לאביו מותר לתת אם הוא עני משום כבוד אביו וכ"ש לבניו מותר במקום שאין בעיר תקנה לתת לכיס של צדקה, ומשמע שמותר אפי' יש בידו יכולת לפרנס ממקום אחר שזה כצדקה, ובט"ז (סק"א) כתב, שכשקונה בעדו ספר צריך לכתוב עליו שזהו מן המעשר למען ידעו בניו דבר זה ולא יחזיקוהו להם.

ובפתחי תשובה (שם סק"ב) הביא מהחתם סופר (סי' רלא) שמחלק בין אם התנה בשעה שהתחיל ליתן מעשר מכספו ליתנה לדבר מצוה, שמועיל גם לדברי המהרי"ל, וכן כתבו הט"ז והש"ך, וכ"כ בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' פה) שהנוהג שבמעשר מותר לקנות מצות, שאם לא היו לו מעות מעשר לא היה ביכלתו לקנותן, אבל לשלם שכר במשרתת או פועלו אינו רשאי.

בפתחי תשובה הביא ממשנת חכמים (הל' יסוה"ת יט, א) שכתב בשם אביו, שאם קנה בהם ספרים אסור למכרם אפי' ללמוד תורה ולישא אשה ואף שהתירו בס"ת למכור ללמוד ולישא אשה היינו בס"ת של יחיד, והספרים הללו זכו בהם רבים ומצוה להשאילם לאחרים א"כ אין לו רשות למכרם, ואם התנה עם הקונה שהוא ישאילם לאחרים ואינו מוכר לו כי אם טובת הנאה שיש לו בהם צ"ע אם מותר למכרו.



להדפיס ספרים ממעשרות



והרש"א שטרן כתב, אם מותר לתת מכספי מעשר לצורך עריכת והדפסת ספרי תולדות מגאוני עולם אשר בארץ החיים, שאין לך מצוה גדולה מזו מלהחיות את זכרם ואת מורשתם הרוחנית, למען ישמעו למען ילמדו לדעת את ה', תכתב זאת לדור אחרון וכו', ובשו"ת משנה הלכות (יט, קעה) כתב, שאם אין לו כסף אחר לשלם להוצאת הספר מותר כמו מי שקונה ספרים ממעות מעשר, ועוד כתב שמ"מ לא מוכח שיש חיוב להוציא את הספר, וכן הביא שמצות הדפסת ספרים היא צדקה בפני עצמה, כמו שמצינו בגמ' כתובות (נ, א), איזהו העושה צדקה בכל עת, זה הכותב ספרים ומשאילן לאחרים, וכל שכן אם ידפיס ויחלק גם ספרים בחנם שילמדו בהם אחרים, ולכן נראה, שיכול להדפיס ספרו ממעות מעשר כשצריך לו ואין לו מעות חולין.



לפרוע מיסים ולפרנס בניו ממעשר



בט"ז (סק"א) כתב, שאין לפרוע בהם מיסים, שנקרא פורע חובו מן הצדקה, וכן במה שאדם זן ומפרנס את בניו הקטנים שמצינו בגמ' בכתובות שהוא בכלל עושי צדקה ואין נראה שיוציא עבור זה מממון מעשר, ולענין לקנות מצות בבית הכנסת במעות מעשר כתב, שאם בשעת קניית המצות היה דעתו על זה מותר שהרי המעות הולכות לצדקה ואף שהוא נהנה במה שמכבד לקרות אחרים לספר תורה אין בזה איסור שהרי בכל מעשר יש טובת הנאה לבעלים, מה שאין כן אם בשעת קניית המצות לא נתכוין ליתן ממעשר ואח"כ רוצה לפרוע ממעשר הרי"ז כפורע חובו ממעשר.

ובשבט הלוי (יו"ד ח,ה סי' קלג) כתב, שבגדר ניכוי הוצאות המיסים מחישוב המעשרות, יש שסוברים שמנכים מכל המיסים גם ממס הכנסה וכן לעניין הוצאות הבית ואי"צ להפריש מעשר רק לאחר הוצאות ביתו, ולפי"ז מאוד קל לקיים מצות מעשר כספים, ויש שסוברים וכן נוקטים להלכה שמיסים והוצאות המסחר ובכלל זה גם מה לאכול או להלביש את עצמו בשביל המסחר וכן מלון ונסיעות שמורידים מחיוב המעשרות והוא בגדר הוצאות, אבל מה שמוציא בביתו זה בכלל הרווח שחייב לעשר, אלא א"כ מארח בביתו עניים ויתומים שיכול לתת להם ממעשרות.

בפתחי תשובה (סק"א) כתב לדון, במי היה לו ב' עסקים שבאחד הרויח ובאחד הפסיד האם מחשב ביחד ומפריש מעשר, והביא בשם מהרי"ט בשם שער אפרים (סי' פד) שאם בשעה שהיה לו הפסד היה לו חשבון שהיה לו הפסד הרי מה שהיה לו רווח אח"כ הוא ענין אחר ואינו ממלא את ההפסד אבל אם לא היה לו חשבון עד תום השנה וחישב את כל החשבונות של הרווח וההפסד מכל השנה, ימלא את ההפסד מהרווח, וכ"כ בחוות יאיר (ריג), ובנודע ביהודה (תניינא סי' קצח) לא פסק כן אלא אם הרווח וההפסד היה בשנה אחת ינכה זה בזה אבל בשתי שנים לא ינכה.

בנודע ביהודה (יו"ד סי' עג) כתב, לגבי מי שנפטר וראו שהפריש יותר מעשר האם יכולים להחזיר את הממון, וכתב שאפי' אם אביהם היה חי לא היה יכול להחזיר ושמא רק לצורך הלואה, אבל בניו לא, ואם הוא שעת הדחק להם יש להקל גם בזה, ובשל"ה (רסב, א) כתב שגם מירושה שירש מאביו צריך ליתן מעשר אף שאביו היה נזהר כל ימיו במעשרות מ"מ צריך הוא ליתן מחדש.



סדר נתינת המעשר



ובאהבת חסד (ח"ב, פי"ח) כתב, שהפרשת מעשר הוא ענין גדול, וצריך להפריש פעם אחת מהקרן ואח"כ מהרווח, והציע שיעשה עם הקרן גמ"ל לעניים ויכול גם להשתמש כשיצטרך, וכתב (פי"ט) צריך ליתן לעניין וקרוביו קודמים ויכול לתת גם לבניו הגדולים שאינם סמוכים על שולחנו כיון שאין להם משל עצמם נחשב צדקה, ומהנכון שיהדר לכתחילה להחזיק עמלי תורה כי תכף לתלמיד חכם ברכה, וכן יכול להכניס חתן וכלה לחופה ממעשר.



מותר לנסות בשביל מעשר



והנה מצינו בגמ' בתענית (ט, א) אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב 'עשר תעשר' עשר בשביל שתתעשר, ומצינו שאמר בנו של ריש לקיש לר"י שינסה לבדוק אם מי שמעשר מתעשר, ושאלו האם מותר לנסות את ה', וא"ל בשם רבי הושעיא, שבזו נאמר (מלאכי ג, י) 'הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארבות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די', מאי עד בלי די, אמר רמי בר חמא אמר רב, עד שיבלו שפתותיכם מלומר די.

וכן מבואר בפסיקתא רבתי (פיסקא כה) א"ר סימון בר' יודה בי ר' סימון בשם רבי יוסי בן רבי אילעאי אף אבותיכם לא ברכתי אותם אלא בזכות המעשרות, 'ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל', וכן ביצחק 'ואוכל מכל', וכן ביעקב 'וכי יש לי כל', אמר להם משה הואיל ואבותיכם לא נתברכו ולא זכו להתגדל בעולם אלא בכח המעשרות הוי זהירים אף אתם להוציא את המעשרות עשר תעשר.

וכן במדרש תנחומא (ראה סי' יח) עשר בשביל שתתעשר, עשר כדי שלא תתחסר, רמז למפרשי ימים להפריש אחד מן עשרה לעמלי תורה, את כל תבואת זרעך אם זכיתם סוף שהם יוצאין לזרוע השדה ואם לאו סוף שהיוצא השדה מתגרה בכם זה עשו דכתיב בו 'וילך עשו השדה לצוד ציד', וכן שנאמר 'את תבואת זרעך' שתראה מרכב בשדך.

ובתוספות שם הביאו, מעשה באדם אחד שהיה עשיר והיה לו שדה שעשתה אלף כור והיה מפריש מעשר כל שנה, וכן עשה כל ימיו, כשחלה למות קרא לבנו ואמר לו שיפריש מעשר, ועמד הבן במקומו ושנה אחת הפריש, ובשנה שניה ראה שהמעשר דבר גדול ואמר שלא יפריש, לשנה אחרת נתמעט השדה ולא עשה כי אם מאה כורין, נצטער עליו ושמעו קרוביו שכך מיעט ולא הפריש מעשר, אמר להם כמדומה לי שאתם שמחים בקלקלתי, אמרו לו שגרם לעצמו את הרעה שלא הפריש מעשר כראוי, בא וראה כי מתחלה כשבא השדה לידך היית בעל הבית והקב"ה כהן שהיה המעשר חלקו ליתן לעניים ועכשיו שלא הפרשת חלקו לו היה הקדוש ברוך הוא בעל הבית ואתה כהן שאין שדך עושה מה שהיה עושה מתחלה אלף כורין, ולמדו מהפסוק (במדבר ה) 'ואיש את קדשיו לו יהיו' שאם לא מפריש יהיה לו רק חלק הקדשים.

והנה בשולחן ערוך (יו"ד רמז, ד) כתב, שהצדקה דוחה את הגזירות הקשות, וברעב תציל ממות, כמו שאירע לצרפית. וכתב הרמ"א והיא מעשרת, ואסור לנסות הקדוש ברוך הוא כי אם בדבר זה, שנאמר (מלאכי ג, י) 'ובחנוני נא בזאת וגו', וי"א שדוקא בנתינת מעשר מותר לנסות הקדוש ברוך הוא, אבל לא בשאר צדקה.

ובפתחי תשובה (סק"א) הביא ממשנת חכמים (יסוה"ת יז, א) שכל מה שמותר לנסות במעות מעשר היינו אם עושה ע"מ להתעשר, אבל בשביל טובה אחרת כמו בשביל שיחיו בניו וכדומה אסור לנסות, ולגבי נתינת מעשר הביא שבשאילת יעב"ץ (ח"א סי' ג) שהשיג על הרמ"א שמשמע מדבריו שבמעשר כספים היינו מה שנוהגים לתת, אמנם אינו נראה לפי שלא נאמר שמותר לנסות על מעשר כספים שאינו אלא צדקה, וכ"כ הגאון בעל של"ה (דף רמב) שדוקא במעשר תבואה מותר לנסות אבל לא במעשר כספים.



זכות הנותן מעשר



באהבת חסד (ח"ב פרק כ) כתב, שהנוהגים במעשר וחומש מכל מה שירויחו גדול צדקתם בהרבה יותר מאותם שנותנים סתם צדקה אפילו אם יתנו כמותם, מפני שאלו הנותנים סתם צדקה יש להם רק מצות צדקה אבל העסק שלהם אין בו יתרון על זולתם, משא"כ אלו שעסקם משותף גם לגבוה יש יתרון גדול בעסק עצמו שעסק שיש בו מצוה ובפרט אם בעת שקבל על עצמו מצות מעשר וחומש חשב שכל פעולותיו יהיה בם חלק לה' מה יפה חלקו ומה נעים גורלו.
  • תודה
תגובות: אורן מבורך, האיש השרוי בשמחה ו-אמרי שפר