המצוות לעומת הצרכים ("וחי בהם")​
​
סיפוק צרכי הגוף האם הוא כעין הכשר מצוה או כעין מצוה​

בענין סיפוק צרכי הגוף הנה בסוגיא דתענית דף י"א נראה שיש בזה שני היבטים חיוביים. א. הכשר מצוה, ב. מצוה.

הכשר מצוה- אמר רב ששת האי בר בי רב דיתיב בתעניתא ליכול כלבא לשירותיה כו'. אמר רבי ירמיה בר אבא אמר ריש לקיש אין תלמיד חכם רשאי לישב בתענית מפני שממעט במלאכת שמים.

מצוה- אמר רבי אלעזר לעולם ימוד אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו שנאמר בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר [ונראה דבעיר הוא לשון אכילה וכמה דאת אמר וביער בשדה אחר. וקרא מתמה הרי בקרבך יש בחינה רוחנית גבוהה מאד ואתה לא מביא לה אוכל.]... ריש לקיש אמר [האוכל] נקרא חסיד שנאמר גומל נפשו איש חסד ועכר שארו וגו'[1].

[כמובן שיש גם את הצד השני, של- כל היושב בתענית נקרא קדוש (תענית י"א א'), וכן- כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל (אבות פ"ו מ"ד). אבל אין זה מעניננו כעת.]

ויתכן שבשרשי התורה מי שגומל נפשו חסד רק בגלל שזה רצון השם ורק בתנאי שזה רצון השם, היה מקום לעשות מזה מצוות עשה של חסד כמו הטבת אחרים, אלא שהמצוות נתנו לצרף בהם את הבריות -להבדיל בין הצדיקים לרשעים, ומצפוני הלב אינם ניכרים, ואת המעשה החיצוני הזה של אכילה ושתיה גם הרשעים עושים....

ומכל מקום בעולמות העליונים יתכן שהצדיק הזה מתקן באכילה ושתיה בדיוק כמו שמתקן במצוות שופר ולולב, עיין בהערה[2], וידוע שה"דיבוק" אמר על האכילה ושתיה של הגר"א ז"ל שזה מזיק לחיצוניים כמעשה הקרבנות.
​
מצוות להנות ניתנו?​

א. מצוות לאו להנות ניתנו. [עירובין ל"א א' ועוד.]

וכתב הריטב"א סוכה ל"א ב'- ואע"ג דמתהני בעשיית מצות שמקבל שכר בעולם הזה ובעולם הבא, לא חשיב איסור באיסורי הנאה אלא כשנהנה בגופו של איסור אבל כל שאין ההנאה מגופו אלא שגורם לו הנאה וריוח ממקום אחר אינו הנאה מן האיסור, וכדרך שאמרו (ר"ה כ"ח א') בנודר הנאה ממעין שטובל בו בימות הגשמים שאינו נהנה בגוף המים ואע"פ שגורמת לו טבילה זו לעלות מטומאה לטהרה ומכשירתו לכמה דברים לית לן בה, וכן הא דאמר רבא התם בסנדל של ע"ז לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה דמצות לאו ליהנות ניתנו, ואע"ג דמרווחא טובא בההיא חליצה לא חשיבא הנאה באיסור.

ב. מצוות של הנאה אפשר דהציווי הוא לעשות את ההנאה, ומשום הכי בעינן אכילה כדרך הנאתן, ומשום הכי מותר לאפות מצת מצוה ביום טוב, ולא נחשב שאין זה לצורך אדם כמו נדרים ונדבות למאן דאמר אין קרבין ביו"ט דמשלחן גבוה קא זכו.

ג. יש לשאול, כשהמצווה היא להנות, היכן ניכר ההבדל בין צדיק לרשע. וכגון ביום טוב שמותר מלאכת אוכל נפש וגם הצדיק וגם הרשע אוכלים אוכל טוב וטרי במה יוודע איפה מי הצדיק ומי הרשע. ויש לפרש דזהו שנתנה התורה דווקא ברגלים[3] מצוה מיוחדת- ושמחת... אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך, שבזה ניכר ההבדל בין צדיק לרשע, שהרשע אוכל לעצמו והצדיק דואג גם לאחרים. ואמנם בפשוטו יש לומר דשאני יום טוב שיש בו מצוות שמחה מן התורה, ובשר ויין דמיהם יקרים יותר מכסא דהרסנא, ולכן התורה הטילה על העשירים לדאוג שיהיה לעניים שמחת החג מה שאין כן עונג שבת, אך מדחזינן שמי שלא נותן לעניים בחג הופך גם את האכילה שלו למאוסה עיין הערה[4] [והרי לכאורה סוף סוף מצוות שמחת יום טוב קעביד ואין עבירה מכבה מצוה], משמע שהנתינה לעניים היא זו שמוכיחה שגם האכילה העצמית שלו היא עבודת השם ולא תאוה, אבל בלעדיה, האכילה שלו מקלקלת בעולמות העליונים כמו תאוה בעלמא.
​
פרטים במצוות שנתחייבו כדי שלא יהיה נראה כעוסק בצרכי הגוף ​

מצאנו לפעמים שהצריכו שינוי במעשה המצוה כדי שיהיה ניכר שכוונתו לשם מצוה ולא לצרכי הגוף, ויש לפלפל בכל מקום בעומק הדבר, האם זה שייך לתוכן דלעיל או לא.

א. שולחן ערוך אורח חיים הלכות סוכה סימן תרלו סעיף ב

יוצר כלי חרש שיש לו ב' סוכות זו לפנים מזו ועושה קדירותיו בפנימית ומוכרם בחיצונה, הפנימית אינו יוצא בה ידי סוכה כיון שהיא דירתו כל השנה אינו ניכר שדר בה לשם מצוה; והחיצונה יוצא בה, שהרי אינו דר בה כל השנה.

ב. שולחן ערוך אורח חיים הלכות חנוכה סימן תרעה סעיף א

שאם הדליקה בפנים והוציאה לחוץ, לא יצא, שהרואה אומר: לצורכו הוא מדליקה; וכן אם מדליקה ואוחזה בידו, במקומה, לא יצא, שהרואה אומר: לצרכו הוא אוחזה.

ג. טור אורח חיים הלכות שבת סימן רפח

א"ל בריה דרב פפא לר"פ כגון אנן דשכיח לן חמרא ובשרא כל יומא במאי נשנייה א"ל אי רגיליתו לאקדומי אחרו ואי רגיליתו לאחורי אקדימו
​
צורך של הזולת לעומת צורך שלי​

דבר גלוי וידוע לכל שכשדואג לצורך של הזולת, זה נחשב "מצוה", [אף שאין זה מתיר לו לבטל מצוות שבין אדם למקום מדין "עוסק במצוה", משום שהזולת ג"כ חייב לוותר על רווחו בשביל שאני יקיים מצוה.] ואילו כשדואג לצורך של עצמו אין זה נחשב "מצוה", אף כשמדובר על אותו רמת צורך, ואף שבדיני קדימה קיימא לן ד"שלו קודם", מכל מקום העיסוק בטובת זולתו מיקרי מצוה ועיסוק בטובת עצמו אינו נחשב מצוה, [והטעם כנ"ל משום שגם רשע דואג לטובת עצמו.]

ולכאורה אפשר להביא דוגמא לזה מברכות ט"ז א' שנאמרו קולות לפועלים בתפילה ובברכת המזון ואילו לבעל הבית שעובד בשל עצמו אין את קולות אלה.

מיהו לקושטא דמילתא גם בפועלים אין ההיתר הוא משום מצוות חסד, דאם כן גם בעושין בסעודתן ובעובדים בהתנדבות יהיה להם קולות אלה, אלא הוא משום לתא דגזל.

אלא שצריך להבין מאי לתא דגזל איכא, הרי אם חז"ל יחליטו לתקן שהם חייבים בתפילה שלימה וברכת המזון שלם כבר לא יהיה בזה משום גזל, וכמו שעבד לא עושה מלאכה לאדונו ביום טוב שני דרבנן.

ויש מפרשים שהיתה לחז"ל מטרה חינוכית, שהפועלים יראו שאפילו בתפילה מקצרים וקל וחומר שלא לשוח שיחה בטילה על חשבון בעל הבית. וזה דוחק. וצריך למצוא נוסח שיסביר זאת כסברא עצמית ולא כמטרה חינוכית. וצ"ע.
​
במצוות שבממון, שלו קודם​

מצוות שבממון בין אדם לחבירו, קיימא לן שלו קודם, ולפעמים אפילו כשהבעיה שלו היא רק מניעת רווח, וכדתנן- בבא מציעא ל' ב'- היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל אם יש שם בית דין מתנה בפני בית דין אם אין שם בית דין בפני מי יתנה שלו קודם.

גם במתנות כהונה הדין הוא שבספק המוציא מחבירו עליו הראיה, כה חזק השרש הממוני עד כדי כך שכהנת שנתערב ולדה בוולד שפחתה ושחררו זה את זה הם רשאים לרעות בכורם עד שיסתאב ולאוכלו, ולא לשולחו להקרבה, כי אז יפסידו הבשר לפי המציאות שאין יודעים אם הוא כהן.
​
צרכי רבים​

א. בצרכי רבים מצאנו שנחשב מצוה אפילו לענין לדחות מצוות שבין אדם למקום מדין עוסק במצוה. וכמו שכתב בשו"ע או"ח סי' ע' סעיף ד'- היה עוסק בצרכי רבים והגיע זמן קריאת שמע, לא יפסיק אלא יגמור עסקיהם ויקרא, אם נשאר עת לקרות. וכתב המ"ב שם סקט"ז- מיירי שאין שם מי שישתדל אלא הוא ולכך אינו פוסק דעוסק במצוה הוא ואפי' אם הוא עוסק רק בהצלת ממונם. ועיין שם בביאור הלכה מה הדין כשמתכוין גם כדי להשׂתכר או בעיקר כדי להשׂתכר. ועיין בהלכות חול המועד סי' תקמ"ד ס"א בה"ל ד"ה צרכי, וע"ע הלכות נדרים ביורה דעה סי' רכ"ח סעיף כ"א.

ב. מלחמה למעוטי עכו"ם דלא ליתו עלייהו, פליגי ר"י ורבנן אי חשיבא מצוה, לענין עוסק במצוה. סוטה מ"ד ב'.
​
כמה צריך להקריב כדי לא לעבור על ל"ת?​

תלמוד בבלי מסכת ביצה דף כא עמוד א

והתניא מעשה בשמעון התימני שלא בא אמש לבית המדרש בשחרית מצאו [רבי] יהודה בן בבא אמר לו מפני מה לא באת אמש לבית המדרש אמר לו בלשת באה לעירנו ובקשה לחטוף את כל העיר ושחטנו להם עגל והאכלנום ופטרנום לשלום אמר לו תמה אני אם לא יצא שכרכם בהפסדכם שהרי אמרה תורה לכם ולא לנכרים. מיהו צריך בירור מה המשמעות של "וביקשה לחטוף את כל העיר" ואם היו אפשרויות אחרות לפתור הבעיה.
​
האם האנוס נחשב בר חיובא?​

בהלכות שופר באורח חיים סימן תקפט סעיף ב- וחרש, אפילו מדבר ואינו שומע [שחייב בכל המצוות], אינו מוציא [אחרים בתקיעתו] דכיון דאינו שומע לאו בר חיובא הוא. ויש בזה אריכות רבה באחרונים.

חיגר לא חל עליו חיוב ראיה, מיהו התם הוא מקרא מפורש, דלא קרינן ביה רגלים.

טמא משמע דלא חל עליו חיוב ראיה (מיהו אולי גם זה ממקרא מפורש, מובאת שמה והבאתם שמה?), ומשמע נמי לכאורה דלא חל עליו חיוב ק"פ, ויל"ע מהיכא נפקא.

ערוה שנפלה ליבום אין מצוה כלל (מיהו אפשר שיש פסוק למיסר/צרה)

מה הדין לבישת ד' כנפות בלא ציצית בשבת.

מה הדין לישא יתומה קטנה (ללא קידושין). (יש ללמוד ג"כ מ"ע דקידושין, לברר אם יש כזו מצוה.)
​
בדין להכניס עצמו לאונס​

מה הדין לבישת ד' כנפות בלא ציצית בשבת.

מה הדין לישא יתומה קטנה (ללא קידושין). (יש ללמוד ג"כ מ"ע דקידושין, לברר אם יש כזו מצוה.)

יל"ע בסוגית טמא שלא נטהר לקראת פסח

יל"ע בסוגית לבטל מצוות יבמין.

*ולידרוש להו דאונס שרי

עוד נתבאר הרבה בסוגית הפלגה ג' ימים קודם השבת.
​
בדין ישן​

בריש בבא קמא נראה לכאורה שאפשר להתייחס לחיוב ישן שהזיק, כצרורות בשור, שהאדם הער הוא הבעל משא ומתן והוא גרם לגוף ישן (דהיינו לגופו כשירדם) להזיק.
​
אונס ושוגג דלא מחמירי' ביה לענין עונשין וקנסות​

הזורק אבן על תערובת גוים ויהודים, והתברר שהרג ישראל, פטור, (כתובות ט"ו,) בפשטות אפילו בדבר המתברר בקל, והפטור כי לפי ראות עיניו בשעת מעשה, יש כאן צד היתר. ולכאורה אי"ז סברא שכלית של מסתמא זה בסדר, דא"כ לכאורה לא היינו הולכים לפי גדרי קבוע, אלא זה סברא דינית לכאורה, דלפי ראות עיניו בשעת מעשה יש צד היתר. לענין עונשי דאורייתא, לכאורה אזלינן רק לפי החוקים, בלי לדון האם למעשה מותר לסמוך ע"ז, או שזה פשיעה לסמוך ע"ז.

–לענין גלות לכאורה ייחשב קרוב למזיד אפילו במיעוט ישראלים, דאיבעי ליה לעיוני.

יבמות פ"ט א'- [גבי התורם קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצאת סרוח] התם שוגג קרוב למזיד דאיבעי ליה למיטעמיה. בקנסות דרבנן לכאורה אזלינן בתר ההנהגה הראויה בפועל. –יל"ע משכנות יעקב בהגדרת מיעוט המצוי.

בגדרי היתר אשת איש שנאנסה לבעלה [ישראל]

דין שוגג. עיין סוטה כ"ח א' ומה סוטה שלא עשה בה שוגג כמזיד כו'.

היתר דהצלת כלל ישראל [אסתר המלכה] משמע שמכל מקום אוסר לבעלה. ויל"ע.

דוגמאות שהאנוס יוצא והפושע אינו יוצא

עם שאחורי כהנים אינם בכלל ברכה ואילו עם שבשדות הם בכלל ברכה- דאניסי.
​

[1] ויקרא רבה (וילנא) פרשת בהר פרשה לד סימן ג

ד"א וכי ימוך הה"ד (שם /משלי/ יא) גומל נפשו איש חסד זה הלל הזקן שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם אמרו לו תלמידיו ר' להיכן אתה הולך אמר להם לעשות מצוה אמרו לו וכי מה מצוה זו אמר להן לרחוץ בבית המרחץ אמרו לו וכי זו מצוה היא אמר להם הן מה אם איקונין של מלכים שמעמידים אותו בבתי טרטיאות ובבתי קרקסיאות מי שנתמנה עליהם הוא מורקן ושוטפן והן מעלין לו מזונות ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות אני שנבראתי בצלם ובדמות דכתיב (בראשית ט) כי בצלם אלקים עשה את האדם עאכ"ו ד"א גומל נפשו איש חסד זה הלל הזקן שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם אמרו לו תלמידיו ר' להיכן אתה הולך אמר להם לגמול חסד עם הדין אכסניא בגו ביתא אמרו לו כל יום אית לך אכסניא אמר להם והדין נפשא עלובתה לאו אכסניא הוא בגו גופא יומא דין היא הכא למחר לית היא הכא,
[2] ספר מסילת ישרים פרק כו [בביאור מידת הקדושה]

והנה האיש המתקדש בקדושת בוראו אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות ענייני קדושה ממש, וסימניך אכילת קדשים שהיא עצמה מצות עשה, ואמרו ז"ל (ספרא): כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, ותראה עתה ההפרש שבין הטהור לקדוש: הטהור, מעשיו החומרים אינם לו אלא הכרחים, והוא עצמו אינו מתכוין בהם אלא על צד ההכרח, ונמצא שעל ידי זה יוצאים מסוג הרע שבחומריות ונשארים טהורים, אך לכלל קדושה לא באו, כי אילו היה אפשר בלתם, כבר היה יותר טוב.

אך הקדוש הדבק תמיד לאלהיו, ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמתיות באהבת בוראו ויראתו, הנה נחשב לו כאילו הוא מתהלך לפני ה' בארצות החיים עודנו פה בעולם הזה, והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש, וכמזבח, וכמאמרם זכרונם לברכה (ב"ר פפ"ב): ויעל מעליו אלהים, האבות הן הן המרכבה, וכן אמרו (רש"י בראשית יז): הצדיקים הן הן המרכבה, כי השכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש, ומעתה המאכל שהם אוכלים הוא כקרבן שעולה על גבי האישים, כי ודאי הוא שיהיה נחשב לעילוי גדול אל אותם הדברים שהיו עולים על גבי המזבח כיון שהיו נקרבים לפני השכינה, וכל כך יתרון היה להם בזה, עד שהיה כל מינם מתברך בכל העולם, וכמאמרם ז"ל במדרש - כן המאכל והמשתה שהאיש הקדוש אוכל, עילוי הוא למאכל ההוא ולמשתה ההוא, וכאילו נקרב על גבי המזבח ממש.

והוא הענין שאמרו עליו ז"ל (כתובות ק"ה): כל המביא דורון לת"ח כאילו הקריב בכורים. וכן אמרו (יומא ע"א): ימלא גרונם של ת"ח יין במקום נסכים, ואין הדבר הזה שיהיו הת"ח להוטים אחרי האכילה והשתיה ח"ו שימלאו גרונם כמלעיט את הגרגרן, אלא הענין הוא לפי הכונה שזכרתי, כי הת"ח הקדושים בדרכיהם ובכל מעשיהם הנה הם ממש כמקדש וכמזבח, מפני שהשכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש ממש, והנה הנקרב להם כנקרב על גבי המזבח, ומילוי גרונם תחת מילוי הספלים (ספלים שהיו על גבי המזבח שהיו מנסכים לתוכם יין). ועל דרך זה כל תשמיש שישתמשו מדברי העולם אחרי היותם כבר דבוקים לקדושתו יתברך, הנה עילוי ויתרון הוא לדבר ההוא שזכו להיות תשמיש לצדיק, וכבר הזכירו ז"ל בענין אבני המקום שלקח יעקב ושם מראשותיו (חולין צ"א): אר"י מלמד שנתקבצו כולן והיתה כל אחת אומרת עלי יניח צדיק ראשו.

כללו של דבר ענין הקדושה הוא שיהיה האדם דבק כל כך באלהיו, עד שבשום מעשה אשר יעשה לא יפרד ולא יזוז ממנו יתברך, עד שיותר יתעלו הדברים הגשמיים אשר ישמשו לאחד מתשמישיו במה שהוא משתמש בהם, ממה שיורד הוא מדביקותו ומעלתו בהשתמשו מדברים גשמיים. ואמנם זה בהיות שכלו ודעתו קבועים תמיד בגדולתו יתברך, ורוממותו וקדושתו, עד שימצא כאילו הוא מתחבר למלאכים העליונים ממש עודהו בעולם הזה, וכבר אמרתי שאין האדם יכול לעשות בזה מצדו, אלא להתעורר בדבר ולהשתדל עליו, וזה אחר שכבר ימצאו בו כל המדות הטובות שזכרנו עד הנה מתחלת הזהירות ועד יראת החטא, בזאת יבא אל הקודש ויצליח, שהרי אם הראשונות חסירות ממנו, הרי הוא כזר ובעל מום שנאמר בו וזר לא יקרב, אך אחרי הכינו את עצמו בכל הכנות אלה, אם ירבה לידבק בתוקף האהבה ועוצם היראה בהשכלת גדולתו יתברך ועוצם רוממותו, יפריד עצמו מעניני החומר מעט מעט, ובכל פעולותיו ובכל תנועותיו, יכוין לבבו אל מצפוני ההתדבקות האמיתי, עד שיערה עליו רוח ממרום וישכין הבורא יתברך את שמו עליו כמו שעושה לכל קדושיו, ואז יהיה כמלאך ה' ממש וכל מעשיו אפילו השפלים והגשמיים כקרבנות ועבודות.
[3] זוהר כרך ב (שמות) פרשת יתרו דף פח עמוד ב

ותא חזי בכלהו שאר זמנין וחגין בעי בר נש לחדי ולמחדי למסכני, ואי הוא חדי בלחודוי ולא יהיב למסכני עונשיה סגי דהא בלחודוי חדי ולא יהיב חדו לאחרא, עליה כתיב (מלאכי ב) וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם, ואי איהו בשבתא חדי אף על גב דלא יהיב לאחרא לא יהבין עליה עונשא כשאר זמנין וחגין דכתיב פרש חגיכם, פרש חגיכם קאמר ולא פרש שבתכם, וכתיב (ישעיה א) חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, ואלו שבת לא קאמר.
[4] רמב"ם הלכות יום טוב פרק ו הלכה יח

אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר +הושע ט'+ זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם, ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר +מלאכי ב'+ וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם.​
  • תודה
  • שכוייח
תגובות: החושב, אחד יחיד ו-התורה