מצוות תלמוד תורה

טעמי ושורשי המצווה

החינוך [פרשת ואתחנן מצוה תיט] כתב וז"ל: "שורש מצוה זו ידוע, כי בלמוד ידע האדם דרכי השם יתברך, וזולתו לא ידע ולא יבין ונחשב כבהמה" עוד שם: "המצווה הזאת היא אם לכל המצוות"

בחיוב מצות ת"ת – השיטות שס"ל שיש חיוב בכל רגע

בגמ' בנדרים [ח.] איתא "ואמר רב גידל אמר רב: האומר אשכים ואשנה פרק זה, אשנה מסכתא זו - נדר גדול נדר לאלהי ישראל. והלא מושבע ועומד הוא, ואין שבועה חלה על שבועה! מאי קמ"ל? דאפי' זרוזי בעלמא, היינו דרב גידל קמייתא! הא קמ"ל, כיון דאי בעי פטר נפשיה בקרית שמע שחרית וערבית, משום הכי חייל שבועה עליה", וכתב הר"ן [ד"ה הא] וז"ל: "מסתברא לי דלאו דווקא דבהכי מיפטר שהרי חייב כל אדם ללמוד תמיד יום ולילה כפי כחו ואמרינן בפ"ק דקדושין (דף ל) ת"ר ושננתם שיהו דברי תורה מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם דבר שלא תגמגם ותאמר לו וכו', וק"ש שחרית וערבית לא סגי להכי אלא מכאן נראה לי ראיה למה שכתבתי בפרק שבועות שתים בתרא דכל מידי דאתא מדרשא אף על פי שהוא מן התורה כיון דליתיה מפורש בקרא בהדיא שבועה חלה עליו והכא הכי קאמרינן כיון דאי בעי פטר נפשיה ממאי דכתיב בקרא בהדיא דהיינו בשכבך ובקומך בקרית שמע שחרית וערבית מש"ה חלה שבועה עליה לגמרי אפילו לקרבן והיינו דקאמר נדר גדול כלומר לכל דיניו כדבר הרשות", מבואר בר"ן דחיוב לימוד תורה ביום ובלילה כפי כוחו, [אמנם עי' דרשות הר"ן דרוש ז', שנראה קצת אחרת עי"ש].

וכ"ה בעוד ראשונים שם בנדרים עי' ריטב"א שכ"כ ובשיטה מקובצת הביא בשם הרא"ם והרנב"י ועוד, וכן תוס' בברכות [יא:] "וא"ת מאי שנא מסוכה שצריך לברך על כל סעודה וסעודה לישב בסוכה. וי"ל דשאני תורה שאינו מייאש דעתו דכל שעה אדם מחוייב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה והוי כמו יושב כל היום בלא הפסק. אבל אכילה בסוכה יש שעה קבועה", וכ"ה במרדכי [ברכות רמז כז'] וז"ל: "ואין להקשות מ"ש מסוכה שצריך לברך בכל פעם שאוכל לישב בסוכה די"ל שאני גבי תורה שאינו מייאש דעתו דכל שעה אדם חייב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה והוי כמו יושב כל היום ולומד אבל גבי סוכה יש שעה קבועה לאכילה".

ובביאור דברי התוס' עי' באריכות באגרו"מ [יו"ד ח"ד לו' ס"ק ו'] "אבל יותר נראה דגם במ"ע דלימוד התורה, וגם בתחילה, לא היו סברי כן התוס' דהחיוב הוא על כל היום, אלא סברי דחיוב הלימוד הוא רק על הזמן שאפשר ללמוד שהוא בזמן שאינו עושה כלום אף לא בצרכיו, וכ"ש שאינו בזמן שעוסק בענייני עבודתו בשדהו ובפרגמטיא שהוא טירדא גדולה גם על מחשבותיו, אלא רק בשעות שלומד ממש. והטעם דברכות התורה פוטרות אף מה שילמוד אחר הפסקים גדולים - לא רק בלימוד בדיבור בפה ממש אלא גם בהפסיק במחשבה נמי מפני שהיה טרוד בעבודתו גם במחשבותיו, ואח"כ כשנפנה לגמרי ממעשיו ומחשבותיו התחיל ללמוד נמי פוטרות - הוא משום דסתמא דעתו לפטור בברכתו בבוקר על כל מה שילמוד באותו יום, ולכן פוטר אף כשהיו הפסקים. והוא הדין אף שהוצרך להפסיק תיכף אחר הברכה ולא למד על אתר כלום, דלא קיי"ל כהירושלמי, שלכן מאחר שבסתמא כשברך ברכות התורה בבוקר היתה כוונתו על כל מה שילמוד אותו היום נפטר. דאין הפסק מחייב בברכה אחרת, לא רק בהפסיק אחר שכבר התחיל ללמוד אלא אף בהפסיק קודם שהתחיל ללמוד. והוקשה להו ממה שבסוכה מברך לישב בסוכה על כל סעודה וסעודה, דנהי שליכא חיוב אלא באכילה ושינה שהיה הפסק גם מחיוב המצווה ולא רק מקיומה בפועל, הא גם בלימוד התורה נמי הרי הוא הפסק בהחיוב. דהא על הזמן שעוסק בצרכיו ובשדהו ובפרגמטיא הא לא נתחייב בלימוד התורה".

נפק"מ להלכה

עד כה ביארנו הא דאדם מחוייב ללמוד תורה בכל רגע ודבר זה נמק"פ להלכה לכמה מקרים כמו למשל מדוע אין מברכים אחר ברכת התורה הרי יש הפסק בין הברכה לעצם הלימוד אלא דמכיון שכל רגע אדם מחויב ללמוד ממילא אין כאן הפסק.

וכן הוא בדברי הב"י [או"ח מז' ו'] שהביא מתשובת הרשב"א [ח"ז סי' תקמ'] שנשאל מדוע כשאנו מברכים על התורה בכל בוקר למה אין מברכים לאחריה.. ולי נראה דאפילו אם היו מברכים לאחר המצוות לא קשיא דכיון דמצוות הגיית התורה היא כל היום וכל הלילה ואין שעה ביום שאינו חייב לעסוק בתורה לא שייך לברך אחריה"

וכן יהיה נפק"מ גדולה מאוד להלכה דהנה הט"ז בסי' תקמה' [סקי"ג] מביא על הא דכתוב בשו"ע דאם שמע דבר חידוש בחול המועד מותר לו לכותבו מיד כדי שלא ישכח, וכתב ע"ז הט"ז וז"ל: ר"פ בהגהות סמ"ק מביא ראייה נכונה לזה מדאמרי' בפ"ב דתמור' והאר"י כותבי הלכ' כשורפי תורה וכו' דלמא מילתא חדתי שאני פי' דבר חידוש וירא שמא ישכחנו אלמא אפי' בזמן שנאסרה הכתיבה בדברים שבע"פ הותרה בדבר חידוש גם בחול המועד נתיר מטעם זה לכתוב דברים שהם מחודשים אצלו וירא שמא ישכחם עכ"ל, מלשון שהם מחודשים אצלו משמע דל"ש שמע החידוש מאחר ול"ש חידשו הוא עצמו אם הוא בר הכי שיוכל לחדש כראוי וגם הטעם שמא ישכח שייך גם בזה דהרבה זמנין שאדם שוכח מה שחידש הוא כבר ואינו יכול לחדשו אח"כ ולכאורה היה נראה לומר דאין היתר זה אלא כשכבר שמע אבל לא ישמע לכתחלה כדי לכתבו דזה הוה כמי שעושה לכתחלה דבר שיהי' אבוד אבל זה ודאי שיבוש דהאדם מצווה בכל עת ללמוד חידושים בתורה.

ועוד נראה להוסיף על דברי רבותינו טעם להתיר כתיבת חידושים בתורה אף בלא טעם שכחה כיון שכל עת ורגע מוטל עליו לעמול בתורה ולחדש בה כפי יכולת שלו אין שייך לומר בזה ימתין עד אחר י"ט ואז יכתוב החידוש דאותו זמן יהיה עליו חיוב אחר דהיינו שיחדש אחר כך חידושים אחרים ואם יתעכב בכתיבת החידושים שלמד תוך המועד יצטרך ללמוד שנית מה שלמד כבר ולהזכיר מה שיש חידוש כבר אצלו יבטלנו מלימוד חידושים אחרים באותה שעה ואין לך דבר האבוד גדול מזה שמאבד הזמן וכן ראיתי למו"ח ז"ל שכ' חבוריו גם בח"ה ונראה שהכותב חידושים בח"ה יזהר שלא לכתוב אותיות של כתיבה גסה רק משיט"א ואם יצטרך לאות גס יכתבנו בדרך חיתוך ושבירה כמ"ש, עכ"ל.

ת"ת אין לה שיעור

עוד מצאנו בגר"א עמ"ס פאה על הא דת"ת כנגד כולם וז"ל: "ותלמוד תורה. נמי אין לה שיעור לא למטה ולא למעלה. דכתיב והגית בו יומם ולילה. וא"כ אין לה שיעור למעלה. ולמטה נמי דפעמים בתיבה אחת פוטר. והא דאיתא בגמרא קרא קריאת שמע ערבית ושחרית כאילו קיים והגית בו יומם ולילה לא בא לאפוקי שאינו יוצא בתיבה א' אלא ק"ש הוא חיוב על כל אחד לקרות שתרית וערבית. וע"ז אמרו דאם קרא כו' אז אפילו תיבה א' א"צ ללמוד ויוצא בק"ש. והא דכתיב והגית כו' כיון שיוצא בתיבה אחת. היינו דאילו לא הוי כתיב והגית ה"א שאינו צריך אלא תיבה א' ולא יותר אף שיש לו פנאי ללמוד לכן נאמר והגית כו' לומר שחייב אדם ללמוד תורה יום ולילה. אך אם צריך לעסוק במצוה או בדרך ארץ שהוא ג"כ מצוה אזי הוא פוטר את עצמו בתיבה אחת. ונקט התנא הא דאין לת"ת שיעור למטה להורות שצריך האדם מאד מאד לחבב את התורה דבכל תיבה ותיבה שלמד בה הוא מצוה בפ"ע. והראיה שיוצא בתיבה אחת מצות לימוד התורה שהיא שקולה כנגד כל המצות. והכלל בזה שאין מבטלין ת"ת אפילו למצוה אם יכולה להעשות על ידי אחרים. והשכל מחייב בזה מפני שכל תיבה ותיבה בפ"ע הוא מצוה גדולה והיא שקולה נגד כולם. א"כ כשלומד למשל דף א' מקיים כמה מאות מצות. וא"כ בודאי יותר טוב לקיים מאה מצות ממצוה אחת. רק כשאי אפשר לקיים ע"י אחר אזי רשאי לבטל. ולזה שונה התנא הא דת"ת אין לה שיעור למטה להורות כנ"ל או כשצריך לאכול שהוא ג"כ מצוה. ולולא זאת לא היה לנו פנאי לעשות איזה מצוה או לאכול דכתיב והגית בו יומם ולילה. לכך משמיענו דלפעמים אף בתיבה אחת יוצא". מבואר בגאון שיש חיוב ללמוד תורה בכל רגע.

וכ"ה בטורי אבן (חגיגה דף ז. ד"ה וגמילות) – "אבל ת"ת עיקר מצוותו וחיובו אין לו שיעור אלא מחויב ללמוד יום ולילה כפי כוחו וכן ג"ח דמוקי לה בירו' בג"ח דבגופו נראה דדמי לת"ת דאין לו שיעור לעיקר שיעור מצוותו כת"ת ואע"ג דאמר בפ"ק דנדרים (דף ח' ע"א) האומר אשכים ואשנה פרק זה אשנה מסכת זו נדר גדול נדר לאלקי ישראל ומפ' הגמ' דאין זה מושבע ועומד מהר סיני דאי בעי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית אלמא יש שיעור לת"ת, הא פי' שם הר"ן דמ"מ מצוה מה"ת איכא משום ושננתם ע"ש".

והנה בגר"ז [או"ח סי' קנ"ו, הל' ת"ת פרק ג' סעי' ה'] כתב וז"ל: "אם מלאכתו נעשית על ידי אחרים וכן המתפרנס מהצדקה של קהל או יחידים חייב לעסוק בתורה יומם ולילה ממש בכל ענין ואינו יוצא ידי חובתו כלל מן התורה בקביעות עתים גם אם דעתו קצרה ללמוד טעמי ההלכות שהרי נאמר בתורה סתם על כל אדם מישראל ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך וגו' ופירשו חכמים לעשותם קבע ועיקר ומלאכתו עראי כשצריך למעשה ידיו אבל דברים בטלים כלל כלל לא ואם שח עובר בעשה שנאמר ודברת בם ולא בדברים בטלים וזה שקובע עתים לתורה דרשו עליו חכמים שהוא מיפר תורה כמ"ש עת לעשות לה' הפרו תורתיך".

וכן הוא להלכה במ"ב [סי' קנ"ה ס"ק ד'] – "דעיקר מצות ת"ת אין לה שיעור וחיובה הוא כל היום כ"ז שיש לו פנאי וכדכתיב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו' וכשיש לו פנאי והוא מבטל מלמוד תורה מרצונו הוא קרוב למה שאחז"ל [סנהדרין צ"ט] על הפסוק כי דבר ה' בזה זה שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. ואחז"ל [ירושלמי סוף פ"ט דברכות] ר' חלקיה בשם ר' סימון העושה תורתו עתים [ר"ל שאינו לומד אלא בעתות מיוחדות אף שיש לו פנאי ללמוד יותר] הרי זה מפר ברית ויליף זה מן הכתוב עת לעשות לה' הפרו תורתך [ועי"ש בפירוש הפני משה] אלא הכונה בקביעת עתים לתורה הוא שצריך האדם ליחד עת קבוע בכל יום שלא יעבירנו בשום פעם".

וכ"כ בספרו תפארת אדם סוף פרק ז' וז"ל: "כידוע שמצות ת"ת אין לו שיעור ובכל שעה שהוא פנוי הוא מחוייב ללמוד תורה ומה שאמרו בגמרא ששואלין לו לאדם בשעת הדין קבעת עתים לתורה היינו שלא לפחות מזה העת בשום פעם וכמו שכתבו הספרים וראיה לזה שהרי ברכת התורה אינו מברך אפילו בעל עסק כ"א פעם אחת ביום ואם רוצה ללמוד בצהרים אינו צריך שוב לברך וכדמוכח בשו"ע או"ח סימן מ"ו. והטעם דבזה לא שייך היסח הדעת דאימת שהוא פנוי מחוייב ללמוד וע"כ קאי הברכה שמברך בבקר על כל היום".

השיטות שס"ל שאין חיוב ללמוד תמיד

הנה הבאנו הני דס"ל שיש חיוב מה"ת ללמוד בכל רגע מהא והגית בו יומם ולילה וכו' כדלעיל, אמנם מצאנו מי שחולק ע"ז וס"ל דאין חיוב ללמוד מה"ת כל הזמן, וז"ל הרדב"ז [סי' תתנט'] "נ"ל שכל המפרשים חלוקים עליו (הר"ן) דס"ל דאין אדם חייב מן התורה ללמוד תמיד וכן נראה מלשון רש"י ז"ל וז"ל ר' אליעזר ממיץ דאי בעי פטר נפשיה וכו' א"כ ת"ת רשות לפיכך חלה דהא אמרינן מה הטבה רשות וכו' ובהתכלת אמרינן דאף בעידן ריתחא לא ענשי' ליה כבשאר עשה. ואי קשיא מ"מ איכא עשה דולמדתם אותם ושמא האי חלה מדרבנן ולא לחיובי קרבן בטוי ע"כ. וז"ל המפרש דאי בעי פטר נפשיה משבועות סיני שחרית וערבית ולאו מושבע ועומד הוא ומש"ה דאינו מושבע ועומד לשנות לא מסכת ולא פרק חיילה שבועה עליה לחיוביה משום לא יחל אם עבר עליה ע"כ. וטעמא שאינו מושבע ועומד הא אם היה מושבע ועומד אפילו בל יחל ליכא. וז"ל רבינו יונה דאף דקרבן מחייבי' ליה דדבר הרשות הוא דשפיר איתיה בלאו וכן כיון דרשות הוא שיכול לפטור עצמו בק"ש שחרית וערבית ומיירי כשהזכיר שבועות ע"כ. הרי לך דס"ל דקריאת התורה חוץ משחרית וערבית הוי רשות ולא חיוב כמו שכתב הר"ן ז"ל וזה הלשון כתבוהו הרשב"א והריטב"א ז"ל וכן כתב הרא"ש ז"ל משמע דס"ל לכל הני רבוותא דלא שאני לן בין מצוה הכתובה בהדיא למצוה דאתיא מדרש' כיון דהוי מן התורה אין שבועה חלה עליה" עי"ש.

ולכאו' כדבריו מצאנו בראשונים הנימוק"י שם [נדרים ח: ד"ה האי] כתב וז"ל: והא דנקט פטר נפשיה בק"ש משום דהכי איתא בשלהי מנחות [צט:] כיון שקרא אדם ק"ש שחרית וערבית קיים מצוות לא ימוש וכו' עכ"ל, וכ"מ בלשון התוס' [ד"ה האומר] דאי בעי פטר נפשיה משבועה וא"כ אפשר ליפטר ממצוה זו חיילא עליה שבועה לחייבו משום ביטוי אם יעבור כמו בשבועה דדבר הרשות וכו' עכ"ל וסתימת הדברים משמע דיצא בזה, וכ"כ במאירי וז"ל היתה המצוה ענין שאפשר להתקיים המצוה במעעט ונשבע שיעשה ממנה הרבה כגון ת"ת שאם רצה פטר עצמו בק"ש שחרית וערבית וכמו שאמרו במס' מנחות כל הקורא את שמע שחרית וערביצ קיים מצות והגית בו יומם ולילה וכו' וכן אם נשבע ליתן כך וכך לצדקה הואיל ואם רצה פטר עצמו בפחות וכו' עכ"ל. וכ"כ הרשב"א בשם רבינו יונה כיון דרשות הוא לפטור עצמו בק"ש ועד"ז משמע בפירוש הרא"ש, א"כ מבואר מכל הני ראשונים דמספיק ק"ש של שחרית וערבית בכדי לצאת יד"ח ת"ת, [וביסוד הפלוגתא בין הר"ן לשאר הראשונים עי' ברכת אברהם נדרים ח: קו"א].

שיטת הרמב"ם והשו"ע

מדברי הרמב"ם והמחבר נראה בפשטות שאין חיוב ללמוד תמיד, דהנה הרמב"ם [פ"א מת"ת ה"ח] כתב וז"ל: "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה". השו"ע [יו"ד רמו' א'] ציטט לשון הרמב"ם, והוסיף ע"ז הרמ"א ובשעת הדחק אפילו לא קרא רק ק"ש שחרית וערבית לא ימושו מפיך קרינן ביה, והנו"כ ברמב"ם וגם בשו"ע מבינים דכך הם סברו שאין מצוה מה"ת ללמוד תמיד וכ"נ גם מלשון הרמ"א שיוצא בשעת הדחק את הדאוריי' של לא ימושו ע"י ק"ש.

וכ"ה עוד ברמב"ם [פ"ג מת"ת הי"ג] וז"ל: "אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה, לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה", ויש עוד הרבה לעי' ולפלפל בזה יוסיפו הלומדים.