ענין חג הסכות ושמיני עצרת

בס"ד

מצינו בתורה ב' שמות לחג הסכות, האחד חג הסכות, כלשון הפסוק; "שבעת ימים תחוג לי את חג הסכות, באספך מגרנך ומיקבך" (דברים טז, יג), וכן מצינו במק"א; "דבר אל בני ישראל לאמר, בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה, חג הסכות שבעת ימים לה'" (ויקרא כג, לד).

השני הוא חג האסיף, דכתיב (שמות כג, טז), "שלוש רגלים תחוג לי בשנה וכו' וחג האסיף בצאת השנה, באספך את מעשיך מן השדה".

וצריך לבאר הקשר ביניהם, שזה ברור שלא בחינם נפלו שני העניינים האלו באותו הזמן על אף שאינם קשורים אחד לשני לגמרי.

ונעמוד ראשונה על ענין חג הסכות, שהרי ידועים דברי הטור בסי' תרכ"ה וז"ל, והסוכות שאומר הכתוב שהושיבנו בהם, הם ענני כבודו שהקיפן בהם לבל יכה בהם שרב ושמש. ודוגמא לזה ציוונו לעשות סוכות, כדי שנזכור נפלאותיו ונוראותיו. ואף על פי שיצאנו ממצרים בחודש ניסן, לא ציוונו לעשות סוכה באותו הזמן, לפי שהוא ימות הקיץ ודרך כל אדם לעשות סוכה לצל, ולא היתה ניכרת עשייתנו בהם שהם במצות הבורא יתברך, ולכן ציווה אותנו שנעשה בחודש השביעי, שהוא זמן הגשמים ודרך כל אדם לצאת מסוכתו ולישב בביתו, ואנחנו יוצאין מן הבית לישב בסוכה, בזה ייראה לכל שמצות המלך היא עלינו לעשותה.

וענין ענני הכבוד הם, שהקב"ה ירד בעצמו לסוכך עלינו, כמש"מ בדברי רש"י בשירת האזינו על הפסוק "כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו" (דברים לב, יא), וכ' רש"י וז"ל, כשבא ליטלן ממקום למקום, אינו נוטלן ברגליו כשאר עופות, לפי ששאר עופות יראים מן הנשר, שהוא מגביה לעוף ופורח עליהם, לפיכך נושאן ברגליו מפני הנשר, אבל הנשר אינו ירא אלא מן החץ, לפיכך נושאן על כנפיו, אומר מוטב שיכנס החץ בי ולא יכנס בבני, אף הקב"ה - ואשא אתכם על כנפי נשרים, כשנסעו מצרים אחריהם והשיגום על הים, היו זורקים בהם חצים ואבני בליסטראות, מיד ויסע מלאך האלהים וגו' ויבא בין מחנה מצרים וגו', שהרי כשהיינו על הים היינו חסרי הגנה לגמרי, והקדוש ברוך הוא סוכך מעלינו בעצמו ואמר, מוטב שייכנסו החיצים והאבני בליסטראות בי ולא יכנסו בבני, ואלו הענני הכבוד שזכר להם אנו עושים סכות.

ועי' בביאור הגר"א לשיר השירים (א, ד), שכ' לבאר שהסיבה שאנו חגים את חג הסכות בחמשה עשר בחודש השביעי הינו משום, שענני הכבוד נסתלקו מישראל אחר חטא העגל שהם אמרו אלה אלוקיך ישראל, ובט"ו בחודש השביעי חזרו, הלכך חגים את חג הסכות דווקא בזמן הזה.

והגאון ר' יצחק הוטנר זצ"ל הק', מדוע אזלי' אחר הנתינה מחדש ולא אחר היצירה הראשונה, ולפי מה שכתבנו במאמר על ראש השנה ויום הכיפורים, שעניין הימים הנוראים זה בריאה מחדש של עם ישראל, לאחר שהקב"ה אמר, "הניחה לי וייחר אפי בהם ואכלם", ממילא כל מה שקיבלנו והוסר מחמת גזירה זו של ואכלם, אינו קיים יותר, שבכלל זה הוא ענין הלוחות הראשונים שהיו 'והלוחות מעשה אלוקים המה והמכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות', ואמרי' בפרקי אבות (ו, משנה ב') אל תקרי חרות אלא חירות, ואין חירות אלא חירות מיצר הרע, כמשמ"צ בברכות (יז.) גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכויות, דהיינו שכל המעכב כיום מלעשות רצונו יתברך, הוא השטן ושלוחיו דהיינו שעבוד מלכויות, וזה הפסדנו בגזירת ואכלם שכידוע היא לא נתבטלה אלא תוקנה.

הלכך כן הוא לגבי ענני הכבוד, דכיון שנגזרה הגזירה ונסתלקו ענני הכבוד, לא שייך לעשות זכר לזמן ההוא, שהרי גם כיום אנחנו במציאות של הגזירה, אלא שהקב"ה ברחמיו נתן לנו בריאה חדשה ע"י הברית שכרת עימנו לאחמ"כ, ובא מציאות קיום חדשה ובה ניתנו לנו ענני הכבוד בפעם השנייה.

אלא שעדין צריכים אנו לבאר עניינו של חג האסיף, וביאור ענינו הוא מעבר לשמחה שיש לאדם בצורה הרגילה, כשמכניס פירותיו לביתו ונהנה מפרי עמלו, ששמחה זו לכאו' לא היתה מצריכה לתקן עליה חג, כי מה יש בשמחה זו יותר מכל שמחה אחרת, אלא העניין שנתייחד האסיף הוא, שכשהאדם מכניס פירותיו לביתו שם הוא ליבו לשמירה האלוקית עליו ועל פרי עמלו, כפש"נ בחומש דברים (ח, יז יח), 'ואמרת בלבבך, כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל', דע"י שאנו שמחים לפניו יתברך בפירות שנתן לנו, אנו זוכרים מי הוא הנותן לנו כוח לעשות חיל.

ויש חילוק בין חג הקציר לחג האסיף, שהאדם בשעת בקציר ודאי שהוא שמח, אך שמחה זו מהולה בחשש, שהרי הפירות אינם שמורים ובטוחים ויכולים להינזק בהישארם שם בשדות, ובכל אופן יש מקום לשמחה, על טוב הארץ ופריה, אבל בחג האסיף שמחתו של האדם היא שלימה מצד אחד, וחדורה באמונה והודיה לה' מצד שני, אבל אי אפשר לומר שאלו שני חלקים נפרדים, השמחה והחג. שהרי בתפילה תיקנו לנו לומר, ותתן לנו ה' אלוקינו את חג הסכות הזה זמן שמחתינו, דהיינו שמחמת הזמן שהוא זמן שמחה חל בימים אלו חג הסכות.

והנראה לבאר שזהו בדיוק הקשר בין עניין חג הסכות, דהיינו זיכרון לכך שהקב"ה סיכך עלינו בענני הכבוד, לחג האסיף, ששניהם מהות עניינם לחזק את ההכרה כי הכל מאיתו יתברך, ושמאהבתו אותנו הוא נתן לנו ענני הכבוד, כשהיינו במדבר חשופים לגמרי וחסרי כל, וכמו כן גם נתינתו לנו את המזון והמחיה בחיי היום יום, אין בהם שום מקרה או השתייכות לכוח חיצוני מלבדו יתברך.

ויש להעיר, שהנה לשון הפסוק בשמות (כג) הוא, 'חג האסיף בצאת השנה', דהיינו בסוף השנה ובגומרה, ומאידך כתיב (שמות לד, כב), 'וחג האסיף תקופת השנה', וכ' רש"י שם, שהיא בחזרת השנה, בתחילת השנה הבאה. תקופת- לשון מסיבה והקפה, דהיינו בתחילת השנה, והדברים תמוהים.

והנה לגבי שמיני עצרת מצינו בר"ה (ד:) דהוי רגל בפני עצמו, אבל זה ודאי שאינו חלק נפרד לגמרי מחג הסכות, שהרי בתפילה אנו אומרים זמן שמחתינו גם בשמיני עצרת, ומחמת כן מוכרחים אנו לומר שעניין האסיף קשור גם לשמיני עצרת.

והנה ענינו של שמיני עצרת כדאיתא בסוכה (נה:) 'עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך', שביום זה אנו קרובים לקב"ה וסמוכים על שולחנו לקבלת השפע באופן ישיר, דלכאו' יש לתמוה מדוע מתפללים תפילת גשם בשמיני עצרת ולא בסכות, אז אמנם ידועים דברי חז"ל, שאין מבקשים גשם בסכות כיון שזהו סימן קללה בחג, כמשל לעבד שמזג לרבו קיתון של רותחין וזרקו לו בפניו כאומר אי אפשי בשימושך, אבל הרי איתא במתני' בראש השנה, דבחג נידונין על המים, ואיך אפשר שיהיה דין בלי האפשרות ליתן, שהרי הר"ן שם הק' לגבי ראש השנה שהוא נידון על האדם, שזה שונה מכל פרקי הדין האחרים, שבהם הדין בשעת הבריאה או הגידול והקיום של הדבר עליו נידון, וזהו הטעם לדון כל אחד מאלו, בפרקים ההם, מכיון שזה זמן בריאתו, וממילא אם הזמן המתוקן הוא לא בחג אז למה זה זמן הדין.

והנראה לומר הוא, ששמיני עצרת וחג הסכות הינם ב' בחינות באסיף, שחג הסכות הוא בבחינת צאת השנה, דהיינו, שכל מטרתו לחזק את האמונה, שמה שעשינו יצרנו ופעלנו בשנה החולפת, הוא הכל מאיתו יתברך, בבחינת בריאה חדשה שניתנה לנו בתחילת השנה הקודמת, אבל שמיני עצרת הוא בבחינת תקופת השנה, דהיינו, דכיון דביום זה הקדוש ברוך הוא איתנו בלבד, ממילא הקירבה מחייבת השפעה מטובו מלא חופניים, כדברי האר"י ששמיני עצרת הוא בבחינת השפע שמתקבל מהחיבור עצמו, כלומר, שהאהבה והדבקות בו יתברך הינה בתור השפע עצמו, ולא רק כאמצעי שעל ידו מתקבל שפע גשמי, והלכך דווקא ביום זה אנו מתפללים תפילת גשם, שזהו עיצומו של יום - תקופת השנה, שבחינה זו באסיף היא הדין על השנה הבאה, וזהו דין מתוך רצון ההטבה החזק ביותר, שהוא ע"י הקירבה לה' בשמיני עצרת.